אַת, המשוררת, זאת־זאת, “שלא רואים אותה”, שאַת לא מוקדם ולא מאוחר לעולם, שאַת ההוֹוה־מן־החי, שאַת העבר־והווה־והעתיד־מן־החי, שלבּך ולבך שווים, כמוך כשירתך שלך.
את, שהננו עולים לקוֹמה הרביעית אלַיך, ומביאים לך את ספרינו מבית ספרנו בחתימת ידנו, עם קצת בוֹישנוּת, אך עם הרבה שַחצה מוסתרת: “הבאנו!” – אנו יורדים ממך אל רחוב התאונות והבדידוּת. ומנשקים את ידך, שלמעננו במעונהּ, אחותנו.
היום לביאליק חג, ואַת לא אכלת ולא שתית. היין רועד בכוסו של ביאליק. אחים קטנים מבית ספר רצים לפתוח הדלת: “הוא כבר פֹּה. סימן: היין רועד בגביע.”
“הוא יודע, ביאליק, הוא יודע, לעם ישראל יש עליית גג…”
אחים קטנים מבית ספר רצים לדלת, ושבים: “כבר פֹּה. הם בני עיר אחת. עיר משם ועיר מפֹּה. הוא בא עם אמא שלו, זכרונה לברכה.”
“הוא יודע, ביאליק, הוא יודע, שפות רבות רודפות אחרַי…”
והגביע רועד.
כסלו תשכד