לוגו
חדר האיפור
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(1887)


דפקו בדלת.

“יבוא!” – קראה, אולם נשארה יושבת ללא־תנועה על כסאה הבלתי־נוח והזקוף. אף את ראשה לא הפנתה, לא לצד שמאל, לעבר הנכנס, ולא לצד ימין, משם יכלה לראותו בראי. אף־על־פי־כן שאלה פעמיים בקוצר־רוח: “מי זה?”

הוא לא ענה, אלא התקרב אליה לאיטו ובשקט על פני השטיח העבה של חדר־ההלבשה המהודר. עתה עמד לפניה ואמר: – “מה נאים פניך גם היום, גברת קאֶטאֶ!”

–“הה, אתה הוא זה, דוקטור! – מדוע לא נשארת יושב במנוחה במקומך שבאולם, אם מצאתי חן בעיניך? מקרוב נראה האיפור מאוס מאד. כל אשליותיך עלולות להתנדף!.. עתה כבר אירע האסון. רשאי אתה להישאר, במערכה השניה אין לי שום תפקיד.”

הדוקטור כבר ישב מולה ונצטחק. “היודעת את, מהו בך החוזר ומדהימני תמיד? לא תנחשי. את הנך השחקנית הגדולה ביותר ואחת הנשים היפות ביותר שידעתי. אלא שבכך כבר הורגלתי מעט־מעט. את מחייכת חיוך של לגלוג – ממש, כמו עתה, – כשאומרים לך דבר־חלקות. אף זו מידה נדירה. שנונה את ועם זאת שוחרת־אמת, באמנות כבחיים. תופעה זו, ככל שהיא מעניינת, שוב אינה מפתיעתני בך. לכל היותר יש אשר קו חדש, או גוון, או איזו דקיקות מרטיטה מעוררים בי התפעלות. לאחר שהראיתי לך מחלה בבית־החולים, הרי את משכילה לחקותה עד כדי כך, שמתעורר בי הרצון לקום ממקום־מושבי ולחוש אליך לעזרתך, – אל אלהים, הן היא באמת הולכת למות!”…

“שמא תפסיק לשבחני, דוקטור?”

“ואולם הדבר המכה אותי תמיד בתמהון עד שהדיבור ניטל הימני הוא, שאת מתלבשת במהירות לא־תיאמן. וזהו שביקשתי לומר.”

חייכה. אך פתאום לבשה ארשת של כובד־ראש ונתנה עיניים קודרות בקיר שלפניה, שהיה מקושט רבגונית זרי־דפנה, סרטי־משי ותמוּנות במסגרות־יקר, והזהיר בזהב ומשי.

הרופא הוסיף: “– ראיתי חדרי־איפור של שחקניות רבות. שם עשיינות מבוהלת, אי־שקט והתרגשות, שוב ושוב – עוד הצצה אחת אחרונה, אחת אחרונה ממש, בראי, ועוד סיכה אחת שיש לתקעה בשיער רגע לפני ההופעה על הבימה. ואילו את, אף שהנך הדמות המרכזית, הרי את יושבת תמיד מוכנה מזמן, ולפני הדלת – המשרתת שלך, כאיש־משמר מתון.”

– “אמור־נא לאיש־המשמר, שאין אני מקבלת עתה שום ביקור, ואני אספר לך, כיצד למדתי את הדבר אשר אתה כה מתפּעל ממנו. אפשר ולא הייתי לעולם את אשר הנני, אילולא אנוסה הייתי להתנסות בחווייה זו.”

הדוקטור חזר מן הדלת ונתיישב: “סיפור?”

– “אכן”, ענתה בקול אטום. "סיפור קטן ומכוער. סיפור אמיתי ודוחה – כאחת מאותן המחלות שהראית לי בבית־החולים. ברצוני להשיב לך כגמולך.

הדבר אירע לפני ארבע־עשרה או חמש־עשרה שנה. הייתי אז במסע לאורכן ולרוחבן של ערי־השדה, שחקנית בלהקות קטנות. היום כאן, מחר שם. לא הייתי רוצה להתנסות בכך שנית… עתים פוקדים אותי חלומות־בלהה ונראה לי בחרדתי, ששוב אנוסה אני להלך בלילה על פני בוץ, או ששוב אנוסה אני לקבל את הצעות־העבודה של האדון לאֶמקאֶ, שלא לגווֹע ברעב… תיאטרון־בפרוטה1 עלוב כזה – אפשר שהוא, לפי השערתך, משהו מבדח מאד, הלא כן? אפס, זוועה הוא. זוהי הדלות של האלמונים, דלות אלמונית זאת.

עד מה עשוי אדם להשפיל עצמו על פת לחם, אילו מעשים מגונים אדם עושה… לא, אין אני רוצה להתרגש. הבה אדמה בנפשי, שאדם אחר נתנסה בחוויות אלו. ואמנם, אותה נערה צעירה, שהפסיעה אז במגפיותיה החפותות בדרכים המרוכרכות במי־גשמים, היתה שונה לגמרי מכפי שהנני עתה. לא תבחין בי כיום, עד מה כעורה ורזה הייתי. דחליל. ואשר קרוי כיום “פרופיל אצילי”, היה אז אף עקום רגיל. הראש, רכון תמיד לפנים, היה תקוע על כתפיים צרות, מחודדות; והידיים האלה גרומות ואדומות היו. לעולם לא פקדה אותי מלת־אהבה של גבר, והרי ידוע לך, עד מה מזדרזים בכך הגברים, אם אך אין לפניהם יצור דוחה לחלוטין. ביחוד קלים לזיווּג במידה מפתיעה חברינו־למקצוע. מִשֶׁתמה תקופת החוזה מתפרקים, כמובן, גם היחסים עם פלוני, או עם פלונית. ושוב חפשי אתה לנפשך, אך אין זאת אומרת, שלאורך כל ימי עמידתם של היחסים ראה עצמו הזוג, חלילה, קשור בעבותות.

אין בידי לומר, שעמדתי בפני הפיתיון, שכן איש לא טרח להעמידני בפניו. לא שימשתי אלא מטרה למהתלותיהם הגסות של החברים, וצהלתו של כל קהל־צופים שטוף־לעג נתכוונה, קודם כל, אלי. היה זה בעיקר מפני כיעורי, אולם גם משחקי היה לקוּי; לקוי אף ממשחקם של נטולי־הכשרון. שכן כבר היתה לי אז אוזן לשמוע את דיבורי, ועיניים לראות את תנועותי. כל נימה שהכזיבה וכל העווייה שלא הצליחה הייתי מבחינה בה כהרף עין, מאבדת כל שליטה על עצמי ונשארת תקועה במקומי. חמורה מזה היתה יראָה שבי, שלא דמתה לאימת־הציבוּר הרגילה. שכן תמיד עליתי אל הבימה בלי מורא, נהגתי בשקט ובקומה זקופה אף בשעה שליחשו או ששרקו. ורק במחזות־האהבה שהיה עלי לשחק, גברה עלי אותה חרדה, שלאמיתו של דבר לא היתה אלא – ביישנות. כן, הדבר נראה אווילי: התביישתי מפני קהל הצופים, כאילו נעשו שותפים לסוד ענוג שבלבבי; כאילו היתה הצהרת־האהבה המאולפת של כל מי שהיה בן זוגי הגולמני יעודה באמת אלי.

הרי מחוץ לבמה לא זכיתי מעולם במבט חם, או בווידוי־אהבה לוהט מעין אלה. לפיכך היתה דעתי משתבשת עלי ונשימתי נעצרת. נערוּת היתה בהתנהגות פותה זו, ואם תמצא לומר: צניעות, ביישנות. ואולם רשאית שחקנית שתהיה ישרה וצנועה – ואני מכירה רבות שחקניות כאלו – ביישנית אסור לה שתהיה. מכף רגל ועד ראש היא מופקרה תדיר למבטיו החושקים של קהל, ואם שואפת היא לגדולות, לא די שיש לה נפש, עליה גם לחשוף אותה. כמה רחוקה הייתי מדרך זו! נפשי הדלה, הנחבאה נרתעה בדחילו, ובעולם העומד על גילויי־חוץ בלבד, חייתי אני חיי חולם פנימה… עד שאירע סוף סוף הדבר שבו מתחיל המפנה…"

“מעשה אהבים?” – נכנס הרופא לתוך דבריה.

היא צחקה צחוק קצר ומר. – "לו כדבר הזה היה! אפשר והייתי כיום לחשנית באחד התיאטראות הנידחים. לא, עניין אחר היה.

נודדת הייתי בימים ההם עם להקתו של האדון המנהל לאֶמקאֶ. לאֶמקאֶ זה היה מנוול נוח־לבריות. ולא אעמוד על כך, שהונה את אנשיו וסחט מהם עמל ככל שיכול. עיקר נוולותו היתה בעסקי־לוואי שלו, שעל אחד מהם אספר לך מיד. עם זאת היו לו פנים מחייכות ורדרדות, עטורות תלתלים בהירים, ראש־אמן ממש.

הגענו לעיירת־שדה מועטה. עדיין רואה אני אותה לעיניי. סימטאות בהירות, חביבות, נטולות־חיים, ובתים נמוכים. הכיכר המרכזית מרוצפת אבנים קטנות, עגלגלות, מביניהן שפעו בגיל עשבים, ועל כל אלה הזהירו קרני־השמש. לאחר יומיים כבר הכירו אותנו כל תושבי העיירה וזלזלו בנו. לפני הפונדק “אל האריה האדום”, בו הצגנו את מחזותינו, ניצבו שעוּנים על חרבותיהם, קציני יחידת חיל־המצב הקטנה, וכל־אימת שהיינו עוברים, השמיעו באוזנינו בדיחות מובחרות. העידית שבאזרחים היו מחוננים אותנו במבטי־בוז, שעה שנשותיהם היו בקרבתנו, ואילו כשהיו עוברים לבדם, או רווקים שבהם, היו שורפים אותנו במבטים מפתים. אני מתכוונת לחברותי; אני – אפילו בעיניהם הייתי זיבורית. הגברים בערים הקטנות גרועים מאלה שבערים הגדולות. אולי יודע אתה, מדוע?

ערכנו את הצגותינו באולם הגדול של הפונדק “אל האריה האדום”. היתה שם במה נאה מיועדת ללהקות הנודדות. היו גם שני תאי־הלבשה: האחד בשבילנו והאחד בשביל הגברים; לא חדר־איפור בדומה לזה כאן, אולם אפשר היה להתפשט ולהתלבש בו. ואותו חדר־הלבשה… תערובת טרופה של תלבושות, אביזרי־תיאטרון, בגדי־רחוב. כאן גרב נתונה בספר לסימן־של־קריאה, שם פריפת־עץ לתלתלים תקועה בנעל־קטיפה, שניסו לנקות כתמיה בסבון. על הקיר תלויות תחתוניות לבנות, שזה שבועות לבשו אותן על הבמה, אבל עדיין הן טובות מדאי בשביל שימוש ברחוב. ומה לא היה באותו בליל מפוזר על פני התא סביב, – חגורות רקומות בזהב, ומספריים־לנרות, וערדליים מיותמים, וכלי־תמרוקים שנתרוקנו, ומגילות־תווים קשורות בבירית של גרביים, ערבוביה, ליכלוך. האחת שמה כל חפציה, זה על גבי זה, על כסא, הנופל בסופו של דבר. האחרת זורה מראש כל שהיא עתידה להיזקק לו. ועל הכל מיתמר ועולה ענן דק של אבק, וריח מיוחד, כבד ועבש של חריכה.

חדר האיפוּר ההוא שימש אחר כך במת־חזיון למעשה שאני מספרת לך. אפשר תמצא לומר, שלא היה זה דבר חשוב כל כך, שהוא מן המעשים בכל יום. אני עצמי למדתי מאז לדעת גירסה אחרת זו, שלפיה אין לראות בדבר מעין זה אלא מהתלה גסה, שאפשר בכל־זאת לסלוח עליה. אותה שעה ראיתי בו מעשה אונס והתעללות; הן אני שמרתי בתוך כל השפלות הזאת על תומתי. וכך היה הדבר. ערב אחד ישבתי לבושה במיעוט־שבמיעוט, כשאר חברותי, סמוכה אל קיר־העץ. האם הבחנתי ברשרוש חשוד, או שנפל מבטי על אחד מחורי־הסיקוס המרובים שבעץ, מכל מקום תקעתי בלי־משים אצבעי לתוך החור העגול – ונתקלתי בעינו של אדם. עלה קול כבוש. אני עצמי נחרדתי עד מוות, שאר חברותי לא הבחינו בשום דבר. לא הוצאתי הגה מפי, הטלתי על עצמי את מעילי הארוך ויצאתי חיש מהר, כדי להיווכח בוודאות, אם אמנם מישהו מצותת לנו… כן. ולא פרחח פרוע אחד, לא, כמה וכמה אדונים. צריפון־עץ גבל את חדר־ההלבשה שלנו ובו הם ישבו. רגע אחד עמדתי במקום המוצל ביותר שבחצר, מאחורי עגלה, עד שהיה בידי לראות באפלה. והנה יצאו – מניתי: ארבעה, חמישה, חצי תריסר. אחד מהם הלך מהסס ולחץ ממחטה לעינו; היה זה, כנראה, האדם שפגעתי בו. לא יכולתי להכירו באפלה. גם שאר הדמויות אי־אפשר היה להכיר. ואילו האחרון, שיצא וסגר אחריו לאט את הדלת, אותו הכרתי לפי גזרתו העגלגלה וראשו הגדול. לאֶמקאֶ הוא. וכי לא השגיח בשום דבר? מיהרתי וניגשתי אליו חרש. “אדוני המנהל!” – לחשתי בחפזה – “מסתכלים לתוך חדר־ההלבשה שלנו!” והוא מצחקק בחצי־קול: – “אל תשימי לב לכך, הן לא אליך מתכוונים!” משמע, ידע על כך. הייתי מזועזעת ומלאת־חימה. אפשר שניחש את מחשבותי, שכן אחז בידי ואמר חרש, ובאיום: – “אל־נא יעלה על דעתך לעורר רעש, או לספר למישהו אחר – שאם לא כן את מפוטרת לאלתר.”

חזרתי לחדר־האיפור. שתקתי. מה היה עלי לעשות? היה עלי לשמוח, שיש לי כדי פרנסתי. היכן היה לי סיכוי להשיג עבודה במראה גופי זה, שלא מצא חן אף בעיניהם של הפרחחים הפרועים והמושחתים הללו של העיירה הקטנה, שעה שהציצו פנימה? ואם כי לא אלי נתכוונו, כדברי־הלעג של לאֶמקאֶ, הרגשתי עצמי כמו מחוללת. האם אני לבדי? האם לא ידעו גם חברות אחרות שלי על המעשה הבזוי? משראיתי אחת מהלכת הלוך וטפוף בגנדרנות או מושכת העוויות־חן, חשדתי בה. שמא נכנעת היא לאותו איום שׁכפה עלי אֵלֶם. ואף אולי הוא הדבר היאות לה לענייניה. הרגשׁת בחילה גאתה בי עד צוואר, הייתי ברצון קמה ובורחת משם, אבל לאן, לאן? נשארתי. הרי לך ההסבר המובטח: אז למדתי להתלבש כה מהר. כי אותם הפרחחים היו באים ערב ערב אל מאחורי המחיצה, ואין אני יודעת, אם תמיד אותם עצמם. מכל מקום המנהל שלנו עשה עסקים טובים, כפי שנתברר לי במזדמן.

שכן הוא קיבל בעד זה תשלום.

וראה־נא, דומה עלי, שאז התחלתי לשחק היטב. אין בידי להסביר זאת בדיוק מבחינה פסיכולוגית – הן זהו הביטוי שלכם, לא כן? האם עורר בי הזעזוע החזק כוחות רדומים, האם צללה ביישנותי בגלי החרפה? האם מקורו של הלהט אשר בקולי הוא בהשפעת המעשים המסעירים הללו, שלא סרה ממני כל הימים? האם לא נעשו תנועותי חפשיות יותר, משום ששוב לא היה לי מה להעלים מעיני הצופים? שהרי אם חצי תריסר הם שהציצו מבעד לחורים של מחיצת־העץ, ואם כל אוכלוסי העיירה – ביסודו של דבר היינו הך.

ואז “גילו” אותי יום אחד, כאילו הייתי מין חדש של בעל־חיים, או אי חדש בלב־ים. עליתי וזכיתי בהצלחה. הגעתי למעלה גבוהה מאד, לא כן? מעריצים אותי ומקנאים בי. אבל זאת אומַר לך עתה, אילו היה בידי לעלות עוד פי עשרה או פי מאה – לא הייתי רוצה להתנסות לשם כך שנית בכל אשר עבר עלי. דייני…"


  1. במקור: “Schmiere”, הרצל טיפל בבעיית תיאטראות נודדים אלו עוד בספר הפיליטונים שלו: ספר האֶווילות (Buch der Narrheit) ר‘ א. ביין, ת. הרצל, פרק ג’.  ↩