לוגו
כביש הגבורה
מיקום ביצירה:
0%

ה' בכסלו תש"ט – 7.12.1948


בכביש שאנו חונכים היום גלום שיא מאמץ מלחמתנו על מולדת ועצמאות, כי בו קשורה מערכת הגבורה הטראגית ביותר והמפוארת ביותר מאז הוכרחנו לעמוד בשער בפני אויבינו המרובים – המערכה על ירושלים.

מערכה זו מהווה נקודת-המוקד של מלחמת השיחרור לישראל שנטשה זה יותר משנה בכל הארץ. מערכה זו התנהלה ומתנהלת לא רק בעיר העולמים שלנו ובסביבתה הקרובה, אלא בעיקר על הדרך לירושלים. בה, בגורל דרך זו, תלוי גורל בירת הארץ.

ההיאחזות השלישית של עם ישראל במולדת-הקודמים הולכת בדרך הפוכה מזו של ההיאחזות הראשונה והשניה; לא ממזרח למערב אלא ממערב למזרח, ולא מהמדבר לים, אלא מהים למדבר. משלושת חלקי הארץ: ההר, השפלה והעמק – נאחזנו תחילה בעמק, ורק מעט מאד ובמאוחר בשפלה, וכמעט לא כלום בהר, חוץ מירושלים שמשכה אליה ישוב יהודי בכל הדורות ומכל הארצות, ומשיכה זו הפכה זה כמאה שנים את ירושלים לעיר עברית, לעיר בעלת רוב יהודי גדול וגָדל, הרבה שנים לפני צמיחת סיכויים להיותנו רוב בארץ כולה.

דרך היאחזותנו זו במולדת בדורותינו אנו, הביאה לידי כך שירושלים היהודית נשארה מנותקת ממרכזי התישבותנו בכפר ובעיר, כי בעיקר נאחזנו בעמק החוף, בעמק יזרעאל ובעמקי הירדן מצפון כנרת ומדרומה. בימים כתיקונם הסכנה לירושלים היהודית לא היתה בולטת, ונסיעה של שעה בין ירושלים ותל-אביב לא נחשבה בעינינו, כל זמן שהיתה בטוחה. אולם משפרצה מלחמת השיחרור ואויבינו בארץ ובארצות השכנות קמו עלינו לכלותנו – נחשפה סכנת-המוות של ירושלים, ומכל המהלומות הכבדות שירדו על ישובינו במשך המלחמה נטלה ירושלים בלבד תשעה קבין. האויב ידע שהמכה האנושה ביותר וגם הקלה ביותר שהוא יכול להנחית על ראש ישראל היא הכנעת ירושלים היהודית והריסתה, באשר עיר זו מורחקת ממרכזי הכוח היהודי ומוקפת מכל עבריה – מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, ישובים ערבים צפופים, מרובי אוכלוסין ועזי-נפש, ישובים כפריים ועירוניים, שכל דרכיהם בצפון, בדרום, ובמזרח מובילות לירושלים, בשעה שליהודים יש רק דרך אחת ויחידה – ואף היא עוברת כמעט כולה, גם בעמק וגם בשפלה וגם בהר, בסביבה ערבית, החל מאבו-כביר שעל יד תל-אביב ועד ליפתא ורוממה שעל יד ירושלים. ולא בלי חשבון איסטרטאֶגי מחוכם ריכז האויב מהרגע הראשון את כוחותיו לשם ניתוקה של ירושלים מתל-אביב והעמקים והשבתת התנועה היהודית בדרך היחידה לירושלים.

התקפה זו החלה עוד בימי שלטון המנדט בראשית התגרות, בדצמבר 1947, וכל הבטחות הממשלה המנדטורית לקיים חופש התנועה בכביש תל-אביב – ירושלים נתבדו והופרו, ועוד לפני צאת הבריטים מהארץ נשקפה לירושלים סכנת רעב, נוסף לסכנת החרב. זמן רב לפני הקמת המדינה היהודית הוברר לנו שאם לא נפרוץ דרך לירושלים בכוח עצמנו ולא נכבש שטחים מספיקים משני עברי הדרך – צפויה ירושלים לחורבן, ומלחמתנו בארץ – יתכן – צפויה לכשלון חרוץ.

עם הפלישה של הצבאות הערבים הסדירים לארץ מיד לאחר הקמת המדינה – הופנה כל זעם האויב לבירת ישראל, כבימי הנביא הקדמון

"עָמַד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל אֵם

הַדֶּרֶךְ בְרֹאשֹ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם-קֶסֶם: קִלְקַל בַּחִצִּים,

שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד. – הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּׁשָׁלַיִם:

לָשׂוּם כָּרִים, לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח, לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה;

לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים, לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה, לִבְנוֹת דָיֵק"

(יחזקאל כ“א, כ”ו-כ"ז).

– בימינו אלה נצטרף למלך בבל מלך רבת בני עמון. מגיני ישראל וצבאו, סולליו ומהנדסיו, לוחמיו ופועליו עשו הפעם לאַל מזימת בבל ורבת עמון, פרצו בעמק ובשפלה ובהר, נגפו את צבא הפולשים, הפיצו האויבים, שיחררו רוּבּה של ירושלים – וכבשו מעבר חפשי, רחב ידים, מתל-אביב דרך העמק, השפלה וההר לירושלים.

בכיבוש מעַבר חפשי זה החל, עוד בראשית אפריל, המפנה המכריע במלחמת שיחרורנו – המעבר מהתגוננות להתקפה. אורגנה פעולת “נחשון”, שיצאה מסביבה זו, והחלה בכיבוש חולדה הערבית ודיר-מוחייזין, ונסתיימה בלכידת ההר הגבוה קסטל על-יד ירושלים שעליו נפל המצביא הערבי, עבד-אל-קאדר אל חוסייני, אולי הלוחם היחיד שהוציאו מתוכם ערבי ארץ-ישראל. ירושלים נשמה לרווחה – אולם לא לאורך ימים. עם הפלישה הצבאית מהארצות השכנות הושמה ירושלים שוב במצור, וכל כובד המכות הונחת על ראש בירתנו. הפגזה פרועה, אכזרית, בלתי פוסקת, מתותחים בריטיים מכוּונים על ידי מפקדים ומדריכים בריטיים, הומטרה יומם ולילה, ללא הפוגה על ירושלים העברית. ושוב – אחרי 1813 שנה לנפילת ביתר, ירושלים העברית נצורה על-ידי האויב. לא היתה כמעט שום אפשרות להגיש עזרה ישירה לבירה. ירושלים – הרים סביב לה, וכל ההרים האלה בידי האויב, לא רק בידי הצבאות – אלא גם בידי האוכלוסין האויבים. צבא האויב הקיף לא רק הרי ירושלים מכל העברים, אלא הגיע עד לב השפלה: – בלטרון ואַילון.

וכאן בעמק אַילון נערכה על ידי צבא-הגנה-לישראל הצעיר, שזה רק החל להתארגן, ההסתערות הראשונה על מבצרי האויב בלטרון. תחילה הסתערה החטיבה השביעית – חטיבה צעירה שרוב חייליה ירדו רק לפני ימים מעטים מהאניה שהעלתה אותם מקפריסין לארץ. חיל השריון של החטיבה נלחם בגבורה נואשת וגם חדר ללטרון הכפר ושרף אותו, אולם מיד נהדף אחור בקרבנות רבים, – ע“י האש הקטלנית של תותחי האויב המרובים. אחרי החטיבה השביעית הסתערה על לטרון חטיבת פלמ”ח בעוז רוח פלמחית, ואף היא נהדפה אחור בקרבנות לא מעטים, ומבצר האויב בשפלה שסגר עלינו את הדרך לשער הגיא – נשאר בידי הלגיון הערבי, והמצור על ירושלים לא הוסר. בראש ההסתערויות האלה – גם של החטיבה השביעית וגם של חטיבת פלמ"ח – עמד המפקד היהודי האמריקני הנערך דוד מיכאל מרכוס, שהיה ידוע פה בשם סטון, ולא זכה לראות בשיחרור ירושלים – כי בלילה האחרון שלפני הפוגה א' נפל חלל בהרי ירושלים.

בקרבות על לטרון כאילו נכשלנו – אולם קרבות אלה הם שהצילו את ירושלים, עוד בטרם באה ההפוגה הראשונה שאיפשרה לירושלים לנשום קצת לרווחה במשך ארבעה שבועות.

התקפתנו על לטרון הכריחה את האויב להעביר חלק ניכר מכוחו מירושלים לשפלה, ועל-ידי כך הוקל המצור האכזרי על עיר הבירה, ויהודי ירושלים יכלו עמוד עד עבור זעם. אולם לקרבות אלה היו תוצאות יותר חשובות: הם הורישו לנו דרך חדשה, חפשית, מעמק החוף דרך השפלה לירושלים. החטיבה השביעית לא לכדה את לטרון – אבל היא כבשה בשתי הסתערויותיה בסוף חודש מאי את בית-ג’יז ובית-סוסין, וחטיבת פלמ"ח כבשה את צרעה, מולדתו של שמשון, – וכך נכבש דרך החתחתים והגבורה שנקרא בשם “בורמה”. הדרך למעבר גאולים, הדרך שגאלה את ירושלים. בדם ובזיעה, בדם יקירי לוחמינו הצעירים והעזים, ובזיעת פועלי ישראל החלוצים והנאמנים הוקמה דרך זו, – והופנתה אחר-כך לאפיק חדש, יותר מתוקן ושריר, לא רק כדרך ארעית לשער חירום, אלא כדרך כבושה ובת-קיימא שסביבה יצמחו נקודות ישוב אשר יחברו בגשר-חי, באנשים ובצמח, את מרכזי המשק והכוח היהודי במדינת ישראל עם בירתה הנצחית ירושלים.

צבא הגנה לישראל ישמיע היום את דברי הנביא אלישע בשינוי לשון משלילה לחיוב: “זה הדרך, וזה העיר – לכו אחרי ואוליכה אתכם”.

ובחנכנו היום את דרך הגבורה והגאולה נזכור בהודיה עמוקה את אלפי הלוחמים והעובדים, גדודי חיל הרגלים והשריון והתותחנים, סוללי חיל ההנדסה, מניחי צינור המים, פועלי סולל-בונה, ועובדי ירושלים ותל-אביב והנהגים אמיצי הלב מכל קצות הארץ – שהשתתפו יחד במאמץ מלחמתי והתישבותי זה שיעמוד לעד בתולדות ציון המשוחררת.

כביש זה הוא גל-עד לגבורת המלחמה והעבודה העברית – שניצחה ותנַצח.