¹

על אדמת המוֹלדת, בּשנת העשׂוֹר לחייך, חרד לבּי לקראתך כּביוֹם נתבּשׂרנוּ: בּמרחק, בּנכר עלתה “הבּימה”.

מדי אֶהגה בּך ודברי הנביא יקוּמוּ ויחיוּ וירוֹנוּ בּי: חסד-נעוּרים, אהבת-כּלוּלוֹת, לכתך אחרי חזוֹן הגאוּלה בּמדבּר, בּארץ לא זרוּעה. זכרנוּ לך. זכרנוּ לך – וּלעוֹלמי עַד לא נשכּח – את שלהבת-הקוֹדש אשר הוּצתה מתוֹכך, את המַשׂוּאה אשר הדלקת לנס-עמים, עדוּת-לא-תכַזב לאש היוֹקדת בּמעמקי הוָיתנוּ ולא תכבּה. זכרנוּ לך את עמידתך, מתוֹך יסוּרים וטלטלה, בּתוֹך זעף נַחשוֹלים בּלב-ים. עדים אנוּ כּיוֹם לתפארת-עלוּמַיך, לתוֹם-יצירתך, למאמצי-רצוֹנך. וגם ליסוּריך, לנדוּדיך וּלרפיוֹנוֹתיך. וּתפילתנוּ: היי לנוּ וּלעצמך לאוֹרך ימים. אַל נא תהיי לנוּ רק זֵכר מפוֹאר למעשׂה-גבוּרה אגָדי. אַת היי לנוּ פּלוּגת-חזיוֹן בּצבא-החזוֹן. אִתנוּ בּהוֹוה, אִתנוּ בּעתיד. אִתנוּ בּאשר אנוּ מתענים ויוֹצרים. משׂגב לאמנוּת חלוּצית-גוֹאלת.

אַל יָסוּף חזוֹן מעל סִפּך, הבּימה! אַל יעזבך ואַל יטשך חסד נעוּריך.

טבת תרפ”ט.