(בדרכי קדמונים)

יְפַת-קֶדֶם בְּהָרֵי-גִיר-אֵלֶם כְּבֵדִים,

אֲשֶׁר אַךְ לָהּ לְבָבוֹת רִבּוֹאוֹת חֲרֵדִים,

שְׂאִי הֶמְיַת-לְבָבִי, הוֹי, קִרְיַת-הַגָּזִית,

בְּנוֹי-זַעַם יְגוֹן-חוֹמוֹתַיִךְ – כְּעֵדִים

לְיוֹבְלוֹת שֶׁל חֲלוֹם מַתְמִידִים בְּתִקְוָה!

בְּעֵינַיִם רְעֵבוֹת אֶדַּבֵּק וְאַקְדִּים

בְּלִיטָה וּבְלִיטָה לִנְשִׁיקַת-אֲהָבִים.

בְּאָזְנַיִם צְמֵאוֹת כִּי אֶקְלוֹט רְעָדִים:

נְגִינָה מִנְּחָלִים, צְלִיל אִוְשׁוֹת-נְקִיקִים –

וְהַר כָּבֵד-קְבָרִים שֶׁל רָוֵי-נְדוּדִים

מְאֻשָּׁרִים וְהָיוּ בָּאָרֶץ לַעֲפָרוֹת.

אֲנַחֵשׁ לְאָרִיחַ וָאֶבֶן מְנֻדִּים:

הֲמִקֶּדֶם וְאִם פֹּה בָנַיִךְ קְבָעוּם?

בַּמַּקְצוּעַ תְּמוּנָה מִי תִכֵּן, עַמּוּדִים?

וּמִי הָרַס בְּעֶבְרָה וַיִּתְּנֵם נְפוּצוֹת,

חֳרָבוֹת עַל-פְּנֵי חֻרְבָּנוֹת פְּחוּדִים?

וְסוֹבֶלֶת בְּקֹשִׁי אַתְּ חוֹמָה וְכָל-חֵיל,

מְנַאֲצַיִךְ בְּכֹחַ הֱקִימוּם וְזֵדִים,

וְאַךְ בִּזְכוּת שְׂרִידֵי-קְדוּמִים וְזָוִית

בְּמִסְגֶּרֶת-צְרִיחִים וּבְסִיס-מִסְגָּדִים

תְּקַבְּלִים אַתְּ וְלֹא תְנַעֲרִים בְּאַפֵּךְ,

וְהָיוּ הֵם בְּתוֹכָם לִפְלֵטָה פְּקוּדִים.

וְכָל מִגְדָּל וּמִגְדָּל זָר תּוֹכֵךְ – נְעוּצִים

כְּמַחַט בִּבְשָׂרֵךְ, אַף דָּמַיִך שׁוֹתְתִים

בְּעַד פְּצָעִים סְמוּיִים – נְהָרוֹת לֹא-נִרְאִים.

בְּלֵילוֹת-סוֹד נְטוּלֵי כָל-הֶגֶה וְהֵדִים,

בְּצֶקֶת לָךְ קְסָמִים עַל אֵלֶם-שְׁוָקִים

וּמְצָרֵי בֵין-רְחוֹבוֹת צֶדֶק וּמַאֲדִים,

יְקוּמוּן בָּךְ הֲמוֹנִים, כָּל-יוֹצְרֵי-כְּבוֹדֵךְ

בְּהוֹד נֵזֶר-פְּרָחִים לֹא-יִבּוֹל בְּאֵידִים,

אֲשֶׁר צִוּוּ לְעוֹלָמִים לָךְ הַזִּיו וְהַהוֹד

וְחָשְׁלוּ עוֹד וְנִגְּדוּ, עֲמֵלִים וּטְרוּדִים,

גְּאוֹן מָגֵן-דְּרוֹרֵךְ, סוֹחֶרֶת שְׁלוֹמֵךְ;

בְּסוּפוֹת עַל פְּרָצַיִךְ אִגְדוּ גְדוּדִים,

בְּעוֹד כֶּתֶר בְּרֹאשֵׁךְ שָׂרָתִי בְּאַרְצֵךְ,

וּבָנַיִךְ בְּאֶרֶץ-הָעִבְרִים – יְהוּדִים.

בְּנֹגַהּ-אוֹר לְמוּלֵךְ עִם שֶׁמֶשׁ-שְׁקִיעָה,

וְאָדְמוּ כָּל אֲבָנַיִךְ, גַּגּוֹת כְּיוֹקְדִים,

הַאֻמְנָם לֹא דְמֵי גוּשׁ-הַחַלְבִּי, בֶּן-גְּיוֹרָה,

דְּמֵי מַכֵּי-יְבוּס, דַּם בַּר-כּוֹכְבָא וְרֻדִּים,

מְבַצְבֵּץ הוּא וְעוֹלֶה מֵאֲפֵלַת-שְׁנוֹת-דּוֹר

בְּקִלּוּחַ-פְּלָאוֹת – תּוֹכֵחָה לְבוֹגְדִים?

וְכַמָּה תֶאֱרַךְ עוֹד אִגֶּרֶת-כְּאֵבֵךְ,

יְמֵי-חֶבְלֵךְ וְהַוָּתֵךְ מִזָּרִים נְדוּדִים? –

הַאֶל יָמִין נְקַו אוֹ מִשְּׂמֹאלֵךְ יְצַו לָךְ

מְבַשֵּׂר-הַגְּאֻלָּה שַׁחֲרֵךְ הַמַּאְדִּים?

וּמִי יִתְּנֵךְ חֲלָלָה, תֶּחְדְּלִי הֱיוֹת עִיר

קְדוֹשָׁה לְשָׁלֹשׁ אֱמוּנוֹת-חֲרֵדִים,

וְהָיִית אַךְ לְעַמֵּךְ, לֹא לַזָּר חֲמוּדָה!

לְגוּפָה לֵב אֶחָד, שֵׁנִי אֵין לְגִידִים, –

כְּלוּם נִמְצָא וְיֵשׁ בִּלְעָדַיִךְ שְׁנִיָּה,

וְאִם עָבְרוּ וְנָמַקּוּ יוֹבְלוֹת כְּאֵדִים!

מְלֹא-עוֹלָם בְּיֶדְכֶם עַל הָרָיו וְיָמָּיו –

תְּנוּ לָנוּ וְנִירַשׁ שׁוּב שָׂדוֹת אֲבוּדִים,

עֲמוּסֵי גְרַב-הַקֹּדֶשׁ: חָצָץ וּטְרָשִׁים,

וְנִפַּח בָּם לְהַחֲיוֹת לִבּוֹתֵנוּ צְמוּדִים,

וְנַשְׁקֶה בְּדָמִים גֵּיאָיוֹת-צְחִיחָה.

וְאִם לֹא – וְנַחְצוֹב בָּם בּוֹרוֹת אֲחָדִים:

אֶחָד אֶחָד וְכוּכוֹ, מִשְׁפָּחָה וְכוּכָהּ,

וְתֵל-קֶבֶר עֲנָקִים לְעַם בָּז לִמְרוֹרִים.

תל-אביב 1933