נְהִי דוּמִיָּה לִי

וּכְאֵב שֶׁנֶּאֱלַם דֹּם;

לֹא יוּכַל תַּנּוֹת פִּי,

וְעֵינִי – הַס מִזְּרֹם!

כִּי חָדְלוּ שׁוֹמְעֵי בְכִי

וְטַח כָּל לֵב מֵרְחֹם.

שְׁעוּ – וְאֶהְיֶה גֵר,

וְאֵתַע לִי כָעָב,

בְּאֵין כָּל אָח וּשְׁאֵר,

בְּאֵין בֵּית אֵם וָאָב

וּבְאֵין לִנְתִיבִי נֵר

בְּאֶרֶץ שְׁכוֹל וּסְתָו.

סָלַחְתִּי עִוּוּת-דִּין:

לֹא אֶזְעַק עוֹד וּקְבֹל

עַל חִזְקֵי-לֵב מִבִּין

וְקִצְרֵי-יָד מִגְּאֹל…

יְיָ, עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל

הַכְּאֵב שֶׁהֶחְבִּיא קוֹל!