¹

כּל תשעת ימי האֵיד² עמד הישוּב העברי, הדקוּר ושוֹתת דם, נתוּן לשיני חיוֹת טוֹרפוֹת, לשׂטנת צוֹררים וּמַעלילים, ללעג שליטים בּני שחץ, כּשפּיו סתוּם ואינוֹ יכוֹל להביא את זעקתוֹ לאֶחיו, אינוֹ יכוֹל לקרוֹא לעזרה, לתנוֹת את מכאוֹבוֹ וּלגוֹלל מעל עצמוֹ דברי שׂטנה ועלילה. נסגר העתוֹן, נפסק הטלפוֹן, עוּכּב הטלגרף, ניטל המגע עם העוֹלם.

עתה, לאחר שהאספסוּף המשוּסה, הצמא לשלל וּלדם, נתקל לא רק בּצאן-טבחה בּלבד, אלא גם בּכוֹח העוֹמד על נפשוֹ וּמשיב מלחמה בּאוֹמץ וּבגבוּרה וּמפּיל חללים בּמַתקיף, נתקל ונרתע אחוֹר; כּשקוֹלנוּ האטוּם פּרץ את כּל הגדרוֹת, כּשזעקתנוּ החנוּקה החרידה את העוֹלם כּוּלוֹ והפּילה את הנשק מידי שוֹסינוּ וּבוֹזזינוּ; כּשהעוֹמדים על גבּם לראוֹת מה יֵעָשׂה בּנוּ, הוּכרחוּ לסגת מהעֶמדה הנוֹחה הזאת – עתה ניתנה לנוּ, החרוּכים והחרֵבים, רשוּת הדיבּוּר. ניתנה בּתנאים, בּהוֹדעה מפוֹרשת על “בּיקוֹרת מלאה” (האם גם דברי השיסוּי והבּלע המתקבּלים יוֹם יוֹם בּאין מפריע ממצרים וּמסוּריה, בּשעה שהעתוֹנוּת העברית כּלוּאה – האם גם הם עוֹברים תחת יד “הבּיקוֹרת המלאה”?) וּבאיוּם של סגירה אם נחטא, חלילה, לשלוֹם, לבּטחוֹן הפּנימי אוֹ החיצוֹני, אוֹ לשלוֹמן של הארצוֹת השכנוֹת.

וּבחַדשנוּ את הוֹצאת עתוֹננוֹ בּתנאים אלה, עלינוּ לוֹמר גלוּיוֹת: אם הכּוָנה היא בּאמת לשלוֹם הארץ, הרי אנוּ מקבּלים את התנאים בּרצוֹן. גם מבּלי שוּם פּקוּדוֹת, הרינוּ חרדים על שלוֹם הארץ הזאת וּבטחוֹנה וּשלוֹם הארצוֹת השכנוֹת. כּי הארץ ארצנוּ היא, בּה נחיה וּבה נמוּת, וּבשלוֹמה לנוּ שלוֹם. אוּלם אם כּוָנת הפּקוּדה היא להפחידנוּ, כִי נחַפּה על האמת, כּי נסתלק מלהוֹקיע את התוֹעבוֹת ואת עוֹשׂי התוֹעבוֹת, כּי נחדל מלקרוֹא לדין וּלמשפט צדק, כּי נסכּין למצב של לֵית דין ולית דיין, כּי נברך על שיצאנוּ “בּשלוֹם” מלוֹע האריה – לא נשמע לה. שוּם איוּם של סגירה לא ימנענוּ מלזעוֹק את זעקת-שברנוּ, מלדרוֹש משפּט, מלהתריע על הסכּנה, מלקרוֹא בּשם את מעַנינוּ ואת המשסים בּנוּ, מלבקש את מַבעירי הבּעירה ואת אנשי הזדוֹן שהעמידוּ עלינוּ מרצחים ושוֹדדים לבצע בּנוּ את מזימוֹת שוֹלחיהם. ושוּם דבר לא ימנע אוֹתנוּ מלהוֹקיע לעיני השמש את מִמשל-הדמים אשר בּגלל אדישוּתוֹ ורשלנוּתוֹ, התעלמוּתוֹ והתנַכּרוּתוֹ, בּגלל תכסיסיו הכּוֹזבים והמגָרים, נשפּך דמנוּ כּמים, נרצחוּ נפשוֹת יקרוֹת, בּני תרבּוּת עליוֹנה, אנשי נפש ויצירה; מִמשל אשר בּגלל פּסיביוּתוֹ והזנחתוֹ נחמס ונשדד לעיניו פּרי עמל דוֹרוֹת וּמאמצי אוּמה יוֹצרת.

“קללת כּל עמי התרבּוּת בּכל קצוי תבל” חלה על ראש “עוֹשׂי הפּשעים”, המרצחים והפּוֹרעים, כּך הכריז הנציב העליון לארץ-ישׂראל מטעם בּריטניה הגדוֹלה בּיוֹם הינתן הפּקוּדה המַתירה את חידוּש הוֹפעת העתוֹנוּת. כּך נאמר על אנשים בּוֹערים, עיורים, מוּסתים וּמוּצתים, מוּכּים בּסַנורים, מִסכּנים ואוּמללים, אשר אינם יוֹדעים מה הם עוֹשׂים ועל מה הם עוֹשׂים, אנשים אשר הלכוּ בּשליחוּת-שוֹד אוֹ בּשליחוּת-מצוה. האם לא שבעתים תחוּל הקללה על ראש המְעַשׂים, המשַלחים, המסיתים והמציתים, בּין שהם לוֹבשים איצטלה של הכּהוּנה המוּסלמית אוֹ בּגדי-שׂרד של הפּקידוּת הבּריטית, בּין שהם בּוֹנים את כּסאם על קנאוּת דתית מַהבּילה ורוֹתחת, בּין שהם רוֹקמים את מזימוֹתיהם המדיניוֹת כּסַכסכנים וּמחרחרים פּרוֹפֶסיוֹנַליים בּין עם ועם, עדה ועדה.

תשעה ימים מילאוּ פּינוּ עפר ודמים. וטרם נדע אם הוּנח לנוּ. טרם נדע אם אחינוּ הטבוּחים והשׂרוּפים הם קרבּנוֹתינוּ האחרוֹנים. טרם נדע אם בּאמת הוּקם היוֹם הסדר המוּבטח, אם מוּבטחים אנוּ ליוֹם מחר מהפתעוֹת חדשוֹת של שׂטנה והסתה, רפיוֹן והתעלמוּת. וּבשעה זוֹ אין אנוּ יכוֹלים לפנוֹת את לבּנוּ לדברי קינה, לבכּוֹת את מתינוּ, כּי עוֹד המערכה לנוּ מפּנים וּמאחוֹר, כּי עוֹד שליטי ירוּשלים וחברוֹן וּצפת שוֹלטים בּנוּ. ולא הם ישיבוּ לנוּ את שלוֹמנוּ ואת מנוּחת נפשנוּ. עוֹד המערכה לנוּ מפּנים וּמאחוֹר, כּי לא רק בּחיי יחידים מישׂראל וּברכוּש יחידים התנקש האוֹיב. הוּא בּיקש את נפשנוּ, את נפש הכּלל, הוּא זמם להכרית את תקותנוּ, להשמיד את גזענוּ, לאמוֹר לעם ישׂראל בּאשר הוּא: חדלוּ לכם מציוֹן. אָבדה ונכרתה תקוַתכם. כּל עמַלכם נשׂא הרוּח. ואם עצוּמים היוּ קרבּנוֹתינוּ, אך בּפני מזימת-התוֹפת עמדנוּ. ועוֹד עלינוּ עתה, יוֹם יוֹם, שעה שעה, לעמוֹד על נפש תקותנוּ. לא נסתפּק בּתנחוּמי-שוא וּבהבטחוֹת-כּזב, לא נתן להוֹליכנוּ שוֹלל. בּדמינוּ אנוּ חיים. בּדמינוּ נחיה. גם כּשאנוּ פּצוּעים וכוֹאבים לא ניכּנע ולא נַרכּין ראש, וּתנועת שוֹד ורצח לא נקבּל בּשוּם אוֹפן כּתנוּעת-שחרוּר לאוּמית אוֹ כּשלהבת אש-דת. דרך כּל השערים הסגוּרים נביא לכל העוֹלם את האמת על יצירתנוּ ועל עינוּיינוּ וידעוּ כּל בּאי עוֹלם כּי עם קשה-עוֹרף אנחנוּ, וכי אחת החלטנוּ – לחיוֹת ולא למוּת, ליצוֹר ולא להיכּנע, להשתרש בּמוֹלדת ולא להיעקר ממנה.

אב תרפּ"ט.