¹

עם מלאוֹת ל“דבר” חמש שנים – יוֹם ארוֹך אחד של מאמץ קוֹלקטיבי, של עמל מפרך ומרנין – אפשר היינוּ זכּאים ל“שׂמחה של מצוה” שבּה נסַכּם, מתוֹך הכּרה עצמית, לא מתעַנֶוֶת ולא מתרברבת, את פּעלוֹ של “דבר”.

אך לא עת חג היא לנוּ. לא בּימוֹת-חג חל הפּעם יוֹמוֹ של “דבר”, אם כּי בּן-לוַאי הוּא לחג הבּיכּוּרים. לא יוֹם קַדש חג, כּי אם יוֹם קַדש משמר. כּי סגר עלינוּ המצוֹר. ה“שׂשׂוֹנוֹת הזעירים”, החמוּדים, של הפּרט ושל הקיבּוּץ, נטרפים עתה בּחרדה הגדוֹלה.

וּבשעה זוֹ, כּשכּל כּוֹחוֹת הנפש עד תוּמם נתוּנים-נתוּנים הם להרגשת המערכה הכּבדה, מוּל חזית האַלָמוּת, השׂטנה והנכלים; כּשהמפקדה הראשית של המחנה העוֹבד מצוּוה לאזוֹר את כּל כּוֹחה ואת כּל כּוֹח המחנה כּדי להכריע בּמערכה זוֹ, הרחוֹקה עוֹד מקִצה, יש צוֹרך שמקצה המחנה ועד קצהוּ תישָמע הקריאה החרישית:

עמדוּ איתן. אַל יֵרָתע המחנה. אַל תִרפּה היד. אַל ישָמט אנך-הבנין. אַל תסתַנְוֵר העין. היש המגוּבּש אשר לנוּ, הנפש אשר עשׂינוּ, כּוֹח היוֹצר אשר גילינוּ – חזקים הם מכּל אַלָמוּת, מכּל שׂטנה, מכּל נכלים. כּל תבוּסה חיצוֹנית בּת-חלוֹף היא, אם המחנה בּפנים לא יתמוֹטט. אַל מַיִט!

עוֹד יבוֹא לנוּ יוֹם חג.

סיון תר"צ, אחד בּיוּני 1930.