כתות קנאיות ומשיחיות קמות בדרך כלל בתקופה של תבוסה, של התפוררות חברה ושלטון, תקופה של אובדן אמון ואובדן בטחון במוסדות ובמסגרות; מציאות הקרויה אַנוֹמיה חברתית.

מה קורה כאשר גרעין קשה של כת רוצה לקיים את עצמו במציאות שאיננה אנוֹמית, במצב של יציבות שלטונית? במקרה כזה, הוא חייב להמציא לעצמו מציאות אחרת, ולשכנע את חבריו שאכן יש התפוררות, שאי אפשר לסמוך על שום דבר ורק הם, כת המאמינים, יזכו לגאולה בבוא העת, כי כל השאר רקוב מיסודו.

המאזין לשיחם של קנאי יש“ע, הקורא את מכתביהם, יכול רק לשפשף את עיניו בתימהון נוכח ה”מציאות" שהם המציאו, והם בטוחים בנכונותה. הם אומרים, וכותבים אל הפובליציסטים. שאין דין ואין דיין בישראל; שהשופטים מתמנים על ידי הפוליטיקאים; שהעיתונות מכורה למפלגות, אם לא לאש“ף; ראשי השלטון מקבלים כסף וטובות הנאה מ”ערבים"; המשטרה נאצית, הצבא דווקא היה רוצה לפעול, אבל ידיו כבולות על ידי עסקני מפלגות, או ראשי קופת חולים, או כל המצאה פרועה אחרת; ובאשר לראש הממשלה – הוא בכלל בוגד, והגיע לכסאו בתככים, שהרי אין אצלנו בחירות דמוקרטיות, הכול בלוף. במציאות כזאת, כנראה שבאמת אין ברירה אלא להצטרף לאיזו כת שאיננה חלק מכל זה, בתקווה להימנות עם שארית הפליטה, או להיות אחרוני המאמינים האמיתיים.

קנאי יש“ע, אמרנו: כמה הם? בסקרים האחרונים ביש”ע, אמרו עשרה אחוז (!) שירימו יד נגד צה“ל, אם יבוא לפנותם (או “יבגוד”, על פי אוצר המלים שלהם). מתוך פחות מארבעים אלף המבוגרים הגרים היום בשטחים – כל השאר הם ילדים מתחת לגיל 18 – ואם אנחנו מדברים בעיקר על גברים, עדיין נשאר מספר לא מבוטל המודה בפה מלא שירים יד על צה”ל אם יחשוב שהחיילים נשלחו נגד “האמת המוחלטת” שלהם.

גם נשק יש להם. יש מי שאוסף למענם כספים רבים ואמצעי לחימה רבים בגולה, כגון בארה“ב. קשה לפקח מה נעשה בכסף. ישיבה קטנה בגדה, למשל, ששמה שמור עמי, מקבלת מדי שנה מיליון וחצי דולר מהיהודים בארה”ב בלבד; האם אנחנו בטוחים שיש בידינו מלוא המידע מה נעשה בכסף הזה? מישהו מכיר מקרוב את הסליקים בישובים? מישהו מבטיח שהם לא יירו?

הם לא ישתכנעו על ידי הליכים דמוקרטיים רגילים. עוצו עצה ותופר, כי עמם, ורק עמם אל. הם בטוחים שהשופט הוא שליחו האישי של מזכיר ההסתדרות, ואלוף הפיקוד מקבל כל בוקר הוראות מיבצעיות ממרצ. לדידם, מדינת ישראל היא חברה אנוֹמית, מתפוררת, קלושה, החיה על אינטרסים אישיים ועל בלוף, ואין הם חייבים לה דבר, גם לא נאמנות לחוקיה ולהוראותיה. אין אלה דברים לצורך אמירה בלבד: זו האמת הפנימית שלהם, בזה הם מאמינים, כשם שחסידי עוזי משולם בטוחים לגמרי שהיתה קנוניה ממשלתית להעלמת אלפי ילדים מעולי תימן. זאת המציאות בה הם חיים, חושבים, פועלים. בבית ספר אחד – ולא בקריית ארבע – לימדו את הילדים ש“פרעה” הוא ראשי תיבות של פרס, רבין, ערפאת, המן. לדידם, זו האמת. ולא הייתי מציעה לאיש לזלזל בטירוף הקהילתי הזה: הוא יפעל בבוא היום בדרך שבה פועל כל טירוף כתתי, כלומר ישחק אותה דייויד כורש.

ושלא נשמע, בבוא העת, ש“הדברים נפלו עלינו כרעם משמים בהירים”.

ידיעות אחרונות, 27.3.95