מה נוֹרא הדבר! וּמה נוֹרא הדבר הזה לנוּ, לבני הדוֹר הראשוֹן לתנוּעת העבוֹדה בּארץ, שאנוּ מוֹבילים לקבוּרה את הצעיר שבּחבוּרה, את הארי שבּחבוּרה.
לא בּמקרה נפל חיים ארלוֹזוֹרוֹב חלל. היד הטמאה קלעה אל לבּוֹ של בּחירנוּ, אל מי שהתנוּעה העמידה בּמקוֹם הבּוֹלט בּיוֹתר. ולא בּמקרה הוּעמד בּמקוֹם זה. לא רק בּגלל כּשרוֹנוֹתיו הגדוֹלים. התנוּעה שלנוּ דוֹרשת מאת האדם יוֹתר מכּשרוֹנוֹת. היא דוֹרשת תכוּנוֹת נפש ואוֹפי. הוּא היה “העילוּי” של התנוּעה, אך יש עילוּיים שמכזיבים. ארלוֹזוֹרוֹב לא הכזיב. תנוּעתנוּ היא יוֹרשת היהדוּת הקדוּמה, כּמוֹה היא מַחמירה בּמצווֹת. והיא דוֹרשת מאת חבריה: “בּכל לבבך וּבכל נפשך וּבכל מאוֹדך”. ארלוֹזוֹרוֹב נתן את הכּל.
לא פּעם אנוּ מעמידים את עצמנוּ ואת חברנוּ בּמקוֹם המוֹשך אליו את כּדוּר האוֹיב. כּל אחד מאִתנוּ נתבּע לעמוֹד בּנסיוֹנוֹת, לא רק בּנסיוֹן המות, אלא גם בּנסיוֹנוֹת החיים. וחיים ארלוֹזוֹרוֹב ידע לעמוֹד בּנסיוֹן ראשוֹן לתנוּעתנוּ: נאמנוּת. תלמיד גימנסיה פּרוּסית, שחוּנך לפּטריוֹטיזם גרמני, והוּא בּחר ודבק בּעמוֹ, בּתנוּעת השחרוּר והעבוֹדה של עמוֹ. השָנים – שנוֹת המהפּכה, ולפני הצעיר המחוּנן פּתוּחים כּל המרחבים – קַריֶרה אקדמית, קַריֶרה מדינית – והוּא בּחר לא בּחיי הרפּוּבּליקה הגרמנית הגדוֹלה, אלא בּעמוֹ הדל, בּארצוֹ הקטנה וּבתנוּעת העבוֹדה של עמוֹ, הדלה אף היא. בּימים שאחרים נשׂאוּ את נפשם “לגדוֹלות” ישב הוּא ולמד עברית. הוּא חינך את עצמוֹ על ספרוּת העבוֹדה, על גליוֹנוֹת “הפּוֹעל הצעיר”, ונשבּע אמוּנים לדגל זה, וּבכל התמוּרוֹת שמר אמוּנים.
מאָז בּאוּהוּ נסיוֹנוֹת על נסיוֹנוֹת. כּל אחד בּמקוֹמוֹ היה אוּלי נגרר אחריהם. אך הוּא ויתר על הכּל והעמיד את עצמוֹ לשירוּת התנוּעה. מה “מעט” יכוֹלה תנוּעתנוּ לתת לבּוֹחרים בּה! כּל המרדף קריֶרה וכבוֹד ו“עֶמדה” – אַל יפנה הנה. אין בּידי תנוּעתנוּ אלא להטיל תפקיד גדוֹל וּלהעניק אֵמוּן גדוֹל למי שיזכּה בּעיניה. לאֵמוּן זה וּלתפקיד זה זכה חיים ארלוֹזוֹרוֹב.
עוֹד יסַפּרוּ רבּוֹת על חיים ארלוֹזוֹרוֹב ועל אשר פּעל בּשנוֹת חייו הקצרים, בּחמש־עשׂרה שנוֹת שירוּתוֹ. עבוֹדת שירוּת ולא שׂררה של מפַקד. רבּים הם בּימינוּ בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת שוֹנוֹת המתנשׂאים לפקד. ארלוֹזוֹרוֹב לא היה מפקד. עם כּל כּשרוֹנוֹתיו ועצמאוּת מחשבתוֹ ועוֹז־רוּחוֹ ועם כּל יכלתוֹ להילָחם בּכל מקוֹם לכל מה שחשב לנכוֹן, ידע להרכּין את ראשוֹ בּפני כּוֹחה המוּסרי של התנוּעה, בּפני חכמת־החיים שלה. הוּא היה מלא כּבוֹד והערצה למחנה העמלים, החלוּצים והמַגשימים, אשר להם היה לפֶה. בּכוֹח הצירוּף הזה של כּשרוֹנוֹת ויחסי־נפש זכה להיוֹת הטריבּוּן של התנוּעה. לא היה טריבּוּן טוֹב ממנוּ למפעל הציוֹנוּת, למפעל העוֹבד בּציוֹנוּת – אם בּימי שאוּ וסימפּסוֹן2, כּשצריך היה להשיב מלחמה לאוֹיב, אם בּקוֹנגרסים הציוֹניים, כּשצריך היה להבהיר וּלהסבּיר עמדוֹת.
בּשביל רבּים קיים ארלוֹזוֹרוֹב בּמַה שהיה, בּמה שהספּיק לעשׂוֹת, בּהישׂגים שהשׂיג. אנחנוּ רוֹאים בּוֹ הרבּה יוֹתר מזה, – אנחנוּ רוֹאים את ארלוֹזוֹרוֹב אשר עוֹד לא היה, אשר היה עתיד להיוֹת, את ההישׂגים אשר היוּ גנוּזים למעננוּ, את השׂיאים אשר נשקפוּ לוֹ.
כּאן נקוּדת־הכּאב המיוּחדת. תנוּעת העבוֹדה, בּכל פּינוֹתיה וּמַערכוֹתיה, צפוּיה לכדוּרי־אוֹיב, רגילה לקבּל אוֹתם. יוֹדעים אנוּ כּי פּגעים ואסוֹנוֹת אוֹרבים לנוּ. חיים אנוּ בּתקוּפה טרוּפה, בּה תנוּעוֹת שלמוֹת מתימרוֹת לעשׂוֹת היסטוֹריה בּידים טמאוֹת, בּשפיכת דמי נקיים, בּהתזת ראשי מנהיגים ויוֹצרים. ארוּרה כּל תנוּעה, תהיה אשר תהיה כּסוּת־העינים שלה, אשר דרך זוֹ היא דרכּה, אשר מעשׂים טמאים הם מכשיריה.
נגזל בּן־יחיד, בּן־חמוּדוֹת, מאת האם השכּוּלה, נגזל בּעל מאשת נעוּרים, נגזל אב מאת ילדיו, נגזל שליח נאמן מאת תנוּעתנוּ כּוּלה, ויוֹתר מזה: תקוה נגדעה, תקוָתנוּ לראוֹת את חיים ארלוֹזוֹרוֹב בּמלוֹא גידוּלוֹ וּפעליו.
יש בּארץ פּינה נוּגה – אַרזה. הרצל נטע בּמוֹצא בּרוֹש צעיר, סמל התקוה והחזוֹן. אֶרז־הרצל קראוּ לוֹ. בּאה יד זרים, שנשארה נעלמה וּבלתי־ענוּשה עד היוֹם הזה, וגדעה את האֶרז. אך מי שגדע את אֶרז־הרצל לא גָדע את חזוֹנוֹ של הרצל. מאז מלוּוה חזוֹן זה בּסמל הנוֹגה של הארז הגדוּע. לאֶרז־הרצל הגדוּע דימיתיך, אחינוּ חיים!
כ“ד סיון, תרצ”ג.