פאריס 14/2/1924 🔗
גברת נכבדה,
גם הד"ר פרלמן גם אני מסכימים בחפץ לב לחתום על הקול הקורא1 שהיא שלחה לי, בתנאי שתבואנה גם שאר החתימות המוזכרות במכתבה.
שלום רב לכל חברי הקבוצה. פה עוד לא הספקתי למצוא את ידי ואת רגלי; כש“אתאזרח”, אנסה לסדר את הנשף.
שמח אני מאוד על אשר “הוסרה” גברתי מעבודת הסידור ותוכל לעסוק בתפקידיה. אאחל הצלחה רבה גם לה וגם לחבריה.
בכבוד
ז. ז’בוטינסקי
פאריס 20/2/1924 🔗
גברת נכבדה,
הלא כתבתי לה, שגם הד“ר פרלמן וגם אני מסכימים בשמחה לחתום את הכרוז, אשר העתקתו שלחה לי הגברת במכתבה הראשון. בזה הנני מאמת ומאשר את ההסכמה הזאת, גם בשם הד”ר פרלמן וגם בשמי אני, בפעם השניה. את ההעתקה עצמה “קראתי וקרעתי”, כי לא חשבתי שיש בה צורך; ואולם די לגברת במכתבי זה, ולא חשוב הדבר, אם חתמנו ממש על אותו הנייר או אם אני מקבל על עצמי את האחריות, כי את חתימתנו לא נכחיש.
שמח אני מאוד על אשר הסכימו כל הגדולים האלה לתת את חתימותיהם. סימן הוא, שמכיר הקהל בערך עבודתכם.
עם ה' זלצמן אדבר ואבקשהו לשלוח לכם את ספריו.
רוטשילד הזקן נסע מצרימה, כמדומני גם וורמסר2 אתו. אני אכתוב לה' שפירא3 ואשאל, אם ידוע לו דבר־מה ביחס להבטחת וורמסר. אבל מסופקני – אין מסדירים ענין כזה בשעה האחרונה לפני נסיעה.
דרישת שלום לכולכם.
שלה בכבוד
ז. ז’בוטינסקי
פאריס 3/4/1924 🔗
גברת מרים יקרה,
תסלח־נא שלא עניתי לה תיכף – עובד אני כעבד ממש, או כמרים ברנשטיין־כהן, ולא דוקא עבודה שהייתי רוצה לעבוד. גם הפעם אוכל לכתוב רק שורות אחדות; ואולם לתשובתה אחכה בכליון־עיניים, כי גם במוסד שלכם אני מתענין ומאמין בו, וגם הגברת עצמה – אינני יודע אם ידוע לה הדבר הזה – צריכה לרשום את שמי ברשימת מכבדיה היותר נלהבים. אני אוהב מרץ ודמיון ועזות־לב, וברוכה היא מלמעלה בכל המתנות האלה.
יש לי נסיון בענינים הציבוריים, ואני יודע מה הם סימני ההצלחה העתידה לבוא – והנני רואה שהצלחתכם מתקרבת ובמהרה תבוא ותיראה. כבר מתחילים זרים, שלא פיללתי כי מתענינים הם בכלל בעסקים כאלה, להזכיר בשיחותיהם אתי התא"י4, לשאול שאלות, להתפלאות וכו' וכו'. המוסד עשה לו שרשים, חדר בהכרה הציבורית. יהיה בסדר!
שלום לה ולכל חבריה וחברותיה. עד היום לא עלה בידי לסדר פה גם את הרצאתי לטובת ה“ראזסוויט”; אם אצליח בזה סוף־סוף – השנית תוקדש לתא"י. למה פעל הכרוז? החתימות היו יפות באמת.
שלה בכבוד ואהבה
ז. ז’בוטינסקי
ברלין 8/7/1924 🔗
גברת יקרה,
קראתי את שני הספרים. בעיני אני לא מצאו חן לגמרי. “חסן” הוא חזיון אכזרי מאוד, מלא דם ועינויים; ומה שנוגע ליופיו במובן ה־5 “pittoresco”, הלא אי־אפשר להליטו בלי תפאורות מתאימות אשר תעלינה בהון כסף. “דון חיל” איננו אלא ספר צרפתי מן המין הזול; הספרדית, בלי ספק, יש לו קסם של שפה וסגנון, אבל מי יתרגמנו כראוי? ולוּ תרגם אותו ר' יהודה הלוי בעצמו, גם אז – לפי דעתי – אינו שווה תשומת־לב.
אנא להודיעני, מה תהיה מסקנת השתדלותכם ומה תחליטו לערוך להצגה השנית. הנני מאחל לכולכם נצחונות, וגם מאמין בהם למרות שאין אני מבין את מגמתכם הנוכחית.
בכבוד גמור
ז. ז’בוטינסקי
את שני הספרים מסרתי לה' זלצמן.
19/5/1928 🔗
גברת מרים יקרה,
תודה לה על המכתב, שעם כל תלונותיו יש בו יותר טריוּת ומרץ מאשר בפרוגרמה שלימה בת כ"מ סעיפים. – מה אגיד לה? כולנו כמוה – מתחילים ושוב מתחילים ושואלים “באיזו פעם?” – ובכל זאת נשאר דבר־מה. – התדעי מה החלטתי? החלטתי כי אין אני מבקש סיפוק־נפש: לא רק הצלחה, לא רק נצחון, לא רק הבעת־תודה, כי־אם אף סיפוק־נפש אינני מבקש. עובד את עבודתי לא מפני שזוהי “חובתי” – את חובותינו לעם הלא שילמנו זה כמה, כגברתי כמוני – אלא פשוט מפני שכך נאה לי, טאק מוֹיה לאֶוואַיאַ נוֹגאַ חוֹצ’אֶט, אי בּאַסטא6.
לפולניה לא אבוא הקיץ; לדאנציג כנראה אבוא, בסוף יוני.
שלום ולחיצת־יד
ז. ז’בוטינסקי