לוגו
המושבה שלי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

"מעטים הם הספרים מתחום הספרות היפה שבהם

אין המחבר נזקק כלל לדמיונו כי כל המסופר בהם

הוא אמת-לאמיתה. כזה הוא הספר ‘המושבה שלי’

שכתב ידידי ובן-מושבתי."

הסופר אלימלך שפירא

בראיון ל“קול ישראל”

"חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם

בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן

אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה

כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו!"

דודי אלכס


 

פרק ראשון: ילדותו של יוסקה המרסק ועגלת הצואה של משפחת גולדשטיק    🔗

אומרים שהאדם בנוי טבעות-טבעות כמו עץ, לעיתים הליבה שלו כבר חרבה, אך לפעמים העבר מתפרץ מבפנים במלוא עוצמתו, כאילו האהבות הישנות חיות עדיין והאנשים המתים נושמים.

הכרוניקה האיכרית הזו, שנכתבה במשך עשרות שנים, ראשיתה בביריון ששמו יוסקה-דרעק וסופה בגירושיי מבת-דודו רותי גרשוני, שאותה המשכתי לאהוב כל ימי חיי.

יש בדפים האלה גם קצת היסטוריה של המושבה, ופרשה של ריסוק אצבעות וסדיקת שפתיים, ומעשה רצח (או התאבדות) אחד, אבל זוהי, במפורש, לא ספרות אלא-אם-כן, כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: “כל מה שניראה אמנותי איננו אמנות וכל מה שמכונה ספרותי איננו ספרות. אמנות וספרות של ממש אינן שונות מן החיים.”

שנים רבות נחשב יוסקה-דרעק לגבר הכי החזק במושבה.

אביו היה עגלון של צואה. בשנים הראשונות היה מנחם-מוניש גולדשטיק מוביל בחבית הגדולה של ה“טומברה”, עגלת הדו-אופן שלו, את ה“טנקות”, הפחים, מבתי-הכבוד לפרדסים. פעם בשבוע היה מגיע ומרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ומוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר סוסו היתה תלוייה מחרוזת פעמונים שאותה קיבל מגמל ערבי שהציל ממוות לאחר שמצא אותו טובע בבור של צואה.

האיכרים כינו את גולדשטיק מוניש-דרעק ולעיתים אבו-חארה.

הערבים התייחסו למקצועו ביתר עדינות ונתנו לו את השם: “הושא אל-עטאר”, הבשם, מוכר התבלינים, או גם “איליביסקי” – זה שמשקה… אבל עבודה כשלו – שום ערבי בארץ לא היה מוכן לעשותה.

כאשר האיכרות שלנו היו שומעות את צליל הפעמונים של המחרוזת של סוסו של מוניש-דרעק היו סוגרות היטב את החלונות בגלל הריח הנורא שהפיצה העגלה ומפני ענן הזבובים שריחף מעליה.

זו הצואה ואלה צריפוני ההחראה שבגללם פרצה המלחמה בין “הצעירים” ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שרצה לתקן את מצב ההיגיינה במושבה – לבין הוועד שבו שלטו “זקני” המושבה מדור המייסדים, אנשים שמרנים ואדוקים.

ביום שבו התקוטטו שני המחנות הללו על השליטה בבית-המרקחת, שהקים לנו הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, באו השיח’ים הבידואים מהסביבה והציעו את שירום הטובים כדי להביא ל“סולחה” בין החמולות היריבות.

מנעוריו נהג יוסקה-דרעק לעזור לאביו לרוקן את חבית העץ ולטפל בסוס וככה התפתחו בו היטב שרירי הזרוע והכתף, אצבעות ידיו נעשו עבות, אמרו שיש לו הזין הכי גדול במושבה וכאשר הוא והסוס עוצרים להשתין – אי אפשר מרחוק לדעת מה שייך למי.

לימים דבק בו הכינוי יוסקה המרסק כי לאחר שהמשיך במקצוע עגלונות-הזבל שירש מאביו, וענן הזבובים ריחף גם עליו, חש צורך מתמיד ללחוץ את ידי האנשים שפגש, כדי להוכיח לעצמו ולהם שאין במגע עימו חשש של ריח רע, מה עוד שהיה שוטף היטב את הידיים בסבון ליזול ירוק חריף אחרי העבודה.

כל זה לא היה נורא כל-כך לולא היה נוהג ללחוץ את היד בכוח כה רב עד שהיה שובר אצבעות לאנשי המושבה, ומדובר באיכרים שהיו רותמים בקלות סוס לכרכרה, חורשים וקוצרים, חולבים פרה, יודעים לכוון היטב פר מיוחם בעלותו על פרה. מדובר היה בבעלי-מלאכה שמרקעים ברזל מלובן בפטיש כבד על גבי סדן ומפרזלים פרסות, ומתקינים שלד של קורות-עץ ובונים ביניהן קירות לבית, ותופרים בידיים מיומנות ריתמה לסוס וגם נעלי-עבודה מעור גס.

כל אלה אמנם נזהרו ממגעו של יוסקה אבל מדי פעם היה מישהו שוכח או נמצא במצב שאינו מאפשר לו להימלט מלחיצת היד של הביריון – והתוצאה היתה כאב מציק בפרקי האצבעות במשך ימים רבים, ולא אחד גם נזקק לגבס, והפסיד ימי עבודה.

כך הלך וגבר הכינוי יוסקה המרסק על הכינוי יוסקה-דרעק.

דודי ההולל אלכס אמר שבעצם ראוי היה לכנותו יוסקה דער-תרכ בגלל פניו המונגוליים-למחצה, שנולד כך מפני שאימו באשה-קריינדל, אחותם של סקנדר אבול-באר’ל (הוא סנדרל גרשוני) ויונה מאיר קוסוחוב (הוא יינע קוס-אוחתו), ושהיתה גם בת-דוד של בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק – התיידדה בשעתה עם הקצינים התורכיים ואהבה לצחצח את חרבום ולספר את שערם ולגלגל בדונג חום-צהבהב את קצות שפמיהם. ולפעמים התורכים היו מוחטים את משחת-הדונג משפמיהם הזקורים ותוחבים בצחוק את אצבעום, כאילו כדי לנגב אותן, בחריץ האחורי של הגברת גולדשטיק. והערבים חסו עליה וכינו אותה רק בשם אום-א-שאוואריב, אמא של השפמים.

נחמיה ירקוני הצנום, שנחשב בשעתו לץ גדול, התחכם פעם והשתין לתוך כף יד ימינו בראותו את יוסקה אפוף הזבובים מתקרב אליו ללחיצה, אך גם הוא לא נמלט מצבת ידו של גוליית-גולדשטיק הזה, ודמעות פרצו מעיניו.

לימים החל נחמיה לובש בסתר בגדי אישה, עוסק בעבודת רקמה וסריגה, ומבלה זמנו בתיקון גרבי משי של בנות-האיכרים במכונה מיוחדת שרכש לשם כך. במכונה היתה מחט שמעלה סולמות ומאחה אותם לאור נורה חזקה וזכוכית מגדלת המאפשרות לתפוס במחט את קורי המשי.

נחמיה נהנה ממגע המשי של הגרביים ואומרים שהיה טומן בהן את פניו וישן עימן בלילות.

את קולו שנתדקק נתן בשעות העבודה בשירי ציון ובאריות מתוך האופרטות של גולדפאדן.

לבסוף שלחו אותו לבדיקה בירושלים, במוסד שבו אושפז בשעתו הסופר חיים ברנר. בעקבות הבדיקה נישאר כלוא שם כל ימיו, שמו וקיומו הושכחו. לעולם לא חזר למושבה, אף לא ביום קבורתו. התביישו בזכרו וקברו אותו בירושלים.

כפי הניראה הנטייה לנשיות החלה עם לחיצת היד הנוראה שספג נחמיה-פופו מיוסקה ברחוב חובבי-ציון מול בית-הכנסת הגדול. אותה לחיצה כואבת חילחלה כשיפוד עד פי טבעתו וגרמה לו תענוג משונה. אז חש לראשונה שלא נפש של גבר שוכנת בו אלא נפש נקבה, וכי שורש נשמתו בא מתהום דנוקבא רבא.

דודי ההולל אלכס היה אומר: “נחמיה-פופו היה האיש החיוור ביותר שהיכרתי מימיי. הוא היה שקוף! הוא היה כל-כך עדין שלפעמים נידמה שבכלל לא היה.”

אצלנו בבית היתה פרושה במשך שנים מפה לבנה שעליה רקם נחמיה-פופו דוגמת פרדס בירוק עם תפוחי-זהב כתומים. בתקופה שבה חייבו גם את הבנים לרקום בשיעורי המלאכה הבאתי הביתה מפית עשוייה צלבים-צלבים של חוטי דה.אם.צה צבעוניים והשוויתי אותה בגאווה ל“מפופו” של נחמיה. לא ידעתי עדיין דבר על גורלו המוזר.

פני אבי האפירו, זה הגוון שבו היה מחוויר עורו שהיה שחום מהעבודות החקלאיות בשמש, והוא אסר עליי להמשיך לרקום וגם חקר מדוע טרם התחלף קולי והאם אני מאוהב בפאלצטו שלי.

מיד פרצה מריבה קולנית, ולא ראשונה, בסידרת המריבות בין הוריי. אימי עמדה לצד בית הספר והמורה-למלאכה, ותבעה מאבא שיפסיק את החינוך הספרטני שלי. די בכך שאסר עליי לקבל זריקת-חיסון נגד שחפת, ומי יודע מה יעלה בגורלי.

האמת, על אי-הזריקה שמחתי מאוד. אני אולי היחיד מבני-דורי בארץ שאין לו כפתור-בשר מכוער על הזרוע, קרוב לשיכמה, זכר לאותה זריקה.

וכרגיל צדקו שניהם. חדלתי לרקום, קולי התחלף, בשחפת לא נדבקתי, החינוך הספרטני, שהתבטא לרוב בהכריחו אותי לעדור בטורייה את אדמת החצר, גרם לי להיעשות עצל ולהתפרנס מכתיבה, שהיא כידוע מקצוע קל למדי, בייחוד עכשיו, שיש מחשב, וכול-כול-כול העולם כותב.

מנעוריו היה יוסקה נער פרוע ונחשב לפרא אדם.

יום אחד, לאחר שהמנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי סילק אותו מהכיתה בסטירת-לחי מצלצלת: “מארש! החוצה! ספסל הלימודים – לא לאחוריך נוצר! מהיום והלאה יהיו מוריך הג’מוסים שאותם תירעה בביצה!” – ארב לו יוסקה ברחוב, וכאשר זרם חרזתי מבית-הספר התבלבלתי זאת אומרת כאשר חזר זרמתי לביתו מבית-הספר – השליך יוסקה רעף-מרסיי אדום-כהה בגבו.

המנהל האומלל זרמתי קרס בצעקה נוראה: “גולדשטיק הנבל!” – ונשבע כי נסתיימה לנצח פרשת חינוכו של יוסקה בבית-הספר העממי “רוטשילד”, ומצידו: “שילך החוליגאן בעל פני התורכי לכל הרוחות!”

לפי מקורות אחרים אמר לו: “הפרות אוכלות כל היום עשב ומחרבנות, אוכלות ומחרבנות, אבל לפחות הן נותנות חלב. ואתה מה, גולדשטיק? אפילו חלב אינך נותן!”

תשוקתי לדייק נובעת מכך שבענייני כתיבה אינני רומאניסטאן אלא כרוניסטאן, כרוני, ממש נגוע בהיסטוריה.

כארבעים שנה אני עובד על הכרוניקה האיכרית הזו, את כל חיי הקדשתי לה.

אני מושפע מאוד מסופר המושבה שלנו, אלימלך שפירא, שלאחר כוסיות אחדות של עראק בקפה של שבתאי הגורג’י ארוך-השפם, על המידרכה מול השוק הגדול, על שרפרף קש, “חנות” מכנסיו פתוחה בגלל רישולו המתמיד – יושב בחברת ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו, והסבלים הגורג’ים, וזקני האיכרים – היה מסיט מפיו את פומית הנרגילה (ואני הקטן כורע לרגליו ודואג לגחלת בטומבק, המעלה עשן בניחוח תפוחי-עץ), ומשתעל:

“אני חולה במחלת העבר. הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא, ואיכה אאוורר את מה שהיה?”

מפחד אביו, לא שב יוסקה אותו יום לבית הוריו אלא טיפס על עץ אקליפטוס גבוה בחורשת עצי האקליפטוס, שנטע חוואג’ה בארס, הוא האגרונום מסייה בוריס קלדם, בפקודת הברון.

יוסקה סידר לעצמו מקום נוח על העץ למעלה ונישאר לגור וגם לישון שם.

כאשר ראה נער חוזר מהשוק, בדרך הביתה, היה יורד ומזנק עליו, חוטף מצרכים אחדים מתוך הסל, ולעיתים את הסל כולו, מטפס חזרה למרומי העץ, זולל ומשליך את הקליפות למטה.

גם את צרכיו היה עושה מלמעלה כשהוא ממלמל פעם אחר פעם: “כה אמר המורה זרמתי: זרמת ג’מוסים זרמתי!”

בצמרות למד יוסקה-דרעק את שירת הציפורים, לא רק את הדרור, העורב, השחרור, הפשוש, הבולבול והזרזור, ההומים משעות הבוקר המוקדמות, לא רק את קריאות ההפחדה של האוח, הינשוף, התנשמת והכוס, בלילות, אלא גם את שירת הזמירים.

לא היו זמירים בארץ, אבל יוסקה זכר כיצד אחת המורות חיקתה בכיתה את שירת הסולוביי, זמיר ברוסית. דודתי יעל כה הוקסמה ממקהלת הזמירים בחורשה, שבמחברו הקדישה פרק לזמרתם שהציפה לפתע את המושבה. היא לא שיערה בנפשה שיוסקה הוא המצפצף, השורק, הפועה והמחקה בעדינות את שירת הזמיר ממרומי האקליפטוס, וכי באותו לילה מלק ראשיהן של שתי תרנגולות והשליך אותן למטה. שהאיכרים יפחדו ממנו.

גופו השרירי והחזק היה אז בתקופת ההתבגרות, והפיק כמויות אדירות של זרע, שפרצו בשתיים-שלוש פליטות יומיות כמו גייזרים שופעים, זאת מבלי להזכיר את תנובת חלומותיו בלילה.

כאשר היה רואה ממרום מושבו שבענף האקליפטוס את בנות-המושבה בדרכן לבית-הספר ובחזרה, היה משפשף ומתיז עליהן מלמעלה טיפות לבנות וחמות. הריח החריף שנדף היה כניחוח של זרמת תיש ולא של בן-אדם, אך למזלו ריח האקליפטון, האצור בעלים הירוקים, גבר על סירחונו התיישי.

הנערות המופתעות חשבו שצמרות העצים בחורשת האקליפטוס נוטפות חלב ציפורים או מן הוא היורד עליהן משמיים, אולי הוא המן שעליו למדו בסיפורי המקרא.

זה היה אז חידוש ציוני של בית-הספר העברי הראשון בארץ, שלומדים תנ"ך בתור מקצוע המשלב ספרות והיסטוריה ואינו כלוא בתפילות ומפוצל בפרשת השבוע.

מנסיונן נוכחו הנערות עד מהרה לדעת שאין טוב מן המן הנוטף הזה כדי לחפוף בו את הראש, להוסיף ברק וניחוח לשיער וגם להדיח את ריחו החריף והדוחה של הנפט, שבו חפפו אותן אימהון כדי להתגבר על הכינים.

ורק כשהיה יוסקה רואה את שיינע-פשה דודתו צהובת השיער ובעלת החזה הגדול עוברת למטה היה מתחבא, ואברו הגדול מתקמט מפחד, כי נזכר כיצד היתה מכה אותו בילדותו על אחוריו בהכריחה אותו לרחוץ בפיילה, גיגית הנחושת, המלאה מים חמים, בטרם תעניק לו כפיצוי חופן מטבעות חומות ופחותות ערך.

יום אחד, בדרכה הביתה מבית-הספר העממי “רוטשילד”, פסעה תחת האקליפטוס ארלטי קלדם היפהפיה, בתו של האגרונום קלדם.

משפחתו של מסייה קלדם, פקיד הברון, היתה המיוחסת והעשירה במושבה.

ההשפעה של הופעת ארלטי על יוסקה היתה כל-כך מהירה שלא היה אפילו צורך לשפשף בטרם התיז. פשוט עמד שם במרומים והתבונן בה בלכתה, כשהיא מעכסת, וצמו הבהירות נרטבות בתנובת זרעו.

כאשר הרימה ראשה כלפי מעלה קלטה טיפה בעינה וטיפה על לשונה. את יוסקה לא ראתה אבל ברכת השמיים מצאה חן בעיניה וכאשר שבה הביתה לא מיהרה לחפוף את שערו אלא טפפה והלכה יחפה על הבלטות הקרירות בראש זרוע, כערביה הנושאת על ראשה צרור ענפים יבשים שאותם קוששה בשדות ובצידי הדרכים לשמש דלק להבערת התנור הביתי.

“מה יש לך על הראש, ארלטי מון פטיט? שאת הולכת comme une beduine [כמו בידואית] avec les [עם ה] עצים לטאבון?” שאל אותה אביה, בוריס קלדם.

“מן, מון פאפא, מן.” ענתה. “לפעמים, כ-ש-אנחנו חוזרות מבית-הספר, אז אני חושבת, אלוהים שולח לנו מן מן השמיים כמו לבני ישראל כ-ש-חצו את המידבר.”

“כה-שה, כה-שה? שו האדה [מה זה] כה-שה? ילען-דינו! Merde! [חארה!] סה לכלואח! [זה לכלוך!]” אדמו בכעס פניו של מסייה קלדם ככל שהתקרב להריח את ראשה של ארלטי בתו. “אני אהרוג את Ce bouc [התיש הזה] ג’וזפקה-דרעק, qui לייפט ארום און ארום [שמתרוצץ ממקום למקום] באקליפטוסים comme un ערבישע קירד! [כמו קוף ערבי!]”


אך לא מסייה קלדם היה צריך לטרוח כדי להרוג את יוסקה-דרעק בעל פני התורכי בגלל שליכלך את בתו העדינה ארלטי, אלא אביו של יוסקה – הוא שכמעט הרג אותו, ומסיבות שונות לגמרי.

מדי פעם, בלילה, היה יוסקה יורד מהעץ, מתגנב לחצר אביו, גונב עגל מן הרפת כדי למוכרו בשוק לבשר השכם בבוקר, ובאותה הזדמנות גם מכה את אחותו-למחצה הגדולה-ממנו, יוכבד.

לאחר ששדד יוסקה אצל אביו כמה וכמה עגלים, לקח יום אחד מנחם-מוניש גולדשטיק את רובה-הציד וניסה לירות בבנו כאשר זה נמלט עם העגל. יוסקה שמט את העגל וטיפס חזרה למרומי האקליפטוס.

“תתפלל גזלן, תתפלל!” צעק לו אביו מלמטה. “הרגע האחרון שלך הגיע!”

“חג' עבד אל-מצרי, הפועל של דוד יינע, אומר: אם הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל היום רק מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!” ליגלג עליו יוסקה מן הצמרת למעלה, והשליך עליו תכריך של חרא.

מנחם-מוניש ירה לעבר בנו והחטיא.

לרוע מזלו פגע הרסס רק בצואה הירוקה וזו ניתזה לכל עבר וגם על פניו.


למוחרת הופיע מוניש אבו-חארה גולדשטיק בבית סבא כשעינו חבושה והזבובים מלווים אותו וביקש מדודי אלכס לעזור לו ללכוד את יוסקה. לא רק העגלים הטרידו אותו אלא מכות הרצח שנהג יוסקה להחטיף לאחותו יוכבד.

דודי הסכים לבוא לעזרתו של הושא אל-עטאר, הבשם, כפי שאהב דודי לכנות את מוניש, רק לאחר שהאב נשבע שלא יכה את בנו ולא יענישו. הוא הסביר לדודי כי מילא את תרמילי הכדורים של הג’יפט, רובה-הציד, בגרגירי-מלח בתור רסס והתכוון שיפגעו בבנו מלמטה ויצרבו את אחוריו. לא מדובר בכדור-ציד אמיתי, הממולא רסס של עופרת.

“אם היית קורא גרמנית,” אמר לו סבי שהקשיב לשיחתם, “היית יודע שאתה והבן שלך כמו וילהלם טל ובנו במחזה של שילר, וההבדל הוא רק בכך שאצלכם במשפחה יורים בתחת!”


זה קרה בשנה שבה כוכב השביט נגע בגג הבית של סבא במושבה. דודי היה אותה תקופה בידידות עם יוסקה ומדי בוקר היה מביא לו, בצל העץ, אבטיח קטן, ויחד היו מבקעים ואוכלים אותו. “יוסקה,” סיפר לימים דודי, “היה אז כעגל מגודל הרועה באחו. הוא עדיין תוחב את הראש ולוחך בלשונו את עטיני הפרה אימו, עדיין מנסה לינוק חלב ממנה – אבל הוא כבר מרחרח כיצד לעלות עליה מאחור ולזיין אותה. עכשיו אימרו לי מה חדש תחת השמש ומה מותר האדם מן הפרה? תסביך אדיפוס? גילוי עריות? מה הגדולה שבדבר? הלא כך קורה כמעט בכל בהמה!”


למוחרת בבוקר הביא דודי אבטיח גדול יותר. ישבו שני הנערים, שקועים באבטיח. מצד אחד הזהיב שדה חיטה בשלה, ששיבוליה הרכינו ראשים כבדים האוצרים את הלחם, מצד שני התיירקו הציטרוסים, עצי-ההדר. אלה ואלה היו אז בלב המושבה שלנו, שלא נותר בה היום אף לא שדה תבואות או פרדס ירוק או אגרונום אחד.

מושבה שאת איכריה, שהיו ממלאים את “בית האיכר” שלנו במאום, אפשר לכנס מחר בתא אחד של טלפון ציבורי, ולא יהיה צפוף.


לפתע תפס אלכס את יוסקה בזרועותיו, כמו במשחק, אבל בחוזקה, והניח להושא אל-עטאר האב לבוא מאחור ולכבול את בנו.

מיד סידר הושא, הוא מנחם-מוניש, את שליחת בנו למוסד חינוכי מעולה בגרמניה, שהתהדר בשם: “דער צוקונפט בומצן”, פעמי העתיד, ובאמת לא היה אלא מוסד לעבריינים צעירים.


יוסקה סבל מאוד בשנים שבהן בילה כלוא במוסד הסגור, המוקף נהר מכל עבריו. בזכות האידיש שדיבר בבית-הוריו הבין גרמנית אבל החניכים התייחסו אליו רע בגלל מוצאו וקראו לו “פארפלוכטה יודע!” – יהודי מלוכלך! – ויוסקה כמובן התקוטט איתם ולא נישאר חייב.

פעם הצליח להסתלק מהמוסד, הגיע למשרד של ארגון ציוני בעיר הקרובה ושיכנע את הפקיד לתת לו כסף לנסוע לארץ-ישראל כי אביו הולך למות!

את הכסף תפר בסוליות נעליו.

יום אחד ברח יוסקה מהמוסד, בשחייה, בגדיו ונעליו מעל לראשו, אך לפני כן נקם בתלמידים ובמורים שעזב אחריו.

לפנות-בוקר היום האחרון קשר היטב את חבריו למיטום, סתם את פיום בגרביהם המלוכלכות והחטיף להם מכות-רצח מבלי שיוכלו אפילו לצעוק. הוא שפך נפט לתוך מכל המים המרכזי של המוסד וגם על שקי הקמח והסוכר במזווה. הוא צייר במברשת מגן דוד כחול על קיר המזווה. הוא חירבן במסדרון על סף דלתו של המנהל דוקטור זיגפריד וילהלם פיקלס, שהיה יורד לחייו ומלקה אותו על אחוריו החשופים ובאותה הזדמנות מתנשם בכבדות ומזיע. ופעם, בעוד יוסקה המוכה שרוע על בטנו על מחצית השולחן במשרד, מתפתל מכאבים, היה נידמה לו או שמא רק חלם – שהערל מתחכך בו מאחור ומרטיב לו את התחת.

והוא השתדל מאוד להשכיח מזכרונו את המעמד המבזה בגלל מה ששמע פעם בהפסקת צהריים, כאשר קצרו שיבולת-שועל בשדה במושבה, מפי חג' עבד אל-מצרי: “אפילו גבר שבגברים, אם יעקדו אותו בכבלים, ויכניסו לו אצבע בתחת, ישפיך כחמור מרוב התרגשות, וגורלו נחרץ להיות כמו אישה!”

יוסקה נעלם אך לא מבלי להותיר עקבות. לאחר שבוע אף הופיעה כתבה על תעלוליו בעיתון הגרמני “ברלינר טאגבלאט”.


כשחזר למושבה נעשה יוסקה קצת זר לחבריו ולמכריו.

הוא חבש כובע מצחייה של הפנימייה הגרמנית, חדל להסתובב יחף ולטפס על האקליפטוסים ולספוג מריחם בתקווה שידחה את ריח החרא, ותקופה מסויימת לא פסק לומר “דאנקע שיין”, “פיל דאנקע”, “ביטע שיין”, אבל כאשר גייסו אותו להגנה התחיל לחזור אל עצמו וגם להועיל מפני שהיה בחור אמיץ ופרא-אדם מאין כמוהו.

כאשר היה צורך לשרוף גורן של ערבים כפעולת תגמול על שוד וגניבה, שלחו אותו, ואף פעם לא נתפס.

לילה אחד השתתף בפעולת נקם בפרדס של ערבים, בפיקודו של דודי אלכס. הוא ראה שם, לאחר הפעולה, מפתח-צינורות משובח וביקש לקחתו. דודי אלכס לא הירשה. יוסקה נשמע לו אבל כל הדרך חזרה מילמל: “לא חבל על מפתח-הצינורות שנישאר שם? למה לא הרשית לי לקחת את המפתח? לא חבל על המפתח? זה אחסן מפתח…”

אמר לו אלכס: “אם הייתי מרשה לך, יום אחד היו מוצאים אותו אצלך, ומגלים שהשתתפת בפעולה.”

“מה איתך? אני מחר מוכר אותו!” שלף יוסקה את המפתח מתרמילו ומיד חטף סטירת לחי אדירה מדודי.

לאחר שהפועל הערבי אנס את ארלטי קלדם, בנקמה על מה שאביה גרם לבתו-שלו, הפלחית הצעירה, שהתאבדה שנים אחדות קודם לכן כשהיא הרה בפרדסו של חוואג’ה בארס, הוא מסייה קלדם, ומותה הוא שגרם לו לבוריס להימלט למצרים מפחד נקמת הדם של משפחתה – הוחלט במושבה על פעולת נקם.

משלחת עונשין מורכבת ממתנדבים יצאה בלילה לכפר הערבי הסמוך, האנס כבר ברח לחורן אבל הם תפסו פלח אחר, שלא היה אשם, וסירסו אותו. במלאכת הסירוס השתתף רופא מומחה מהמושבה.

יוסקה שמר עליו בעת האופרציה, ואף הביע רצון כל הזמן לעזור במו-ידיו.


 

פרק שני: כאשר התכופפה אחותו הבלנית יוכבד, די תרכל’ה שיקסע    🔗

יוכבד גולדשטיק בעלת הפנים המונגוליות, די תרכל’ה שיקסע, אחותו של יוסקה, עבדה כבלנית של הנשים בבית-המרחץ.

יוסקה היה עושה עצמו כבא לבקר אותה ובינתיים מציץ מן החרכים בנשים המתרחצות, ובאלה הבאות לטבול במקווה, הזבובים מזמזמים מעליו והוא מתיז על הקרשים.

כאשר נתגלה הדבר והנשים הקימו קול צעקה שנשמע ברחוב, באה במרוצה אימו באשה-קריינדל גולדשטיק, אום-א-שוואריב, ולא חסכה ממנו חרפות וגידופים:

“וואס זעסט דו דא, יוסל’ה – אשווארצען ט, אווייסען ט!” – כלומר, מה כבר יש לראות שם, יוסל’ה? – ערווה שחורה, ערווה בהירה? – כל הערוות הן אותו הדבר!

הבניין הנמוך של בית-המרחץ, המעלה עשן והבל, ניצב במרכז המושבה ליד היקב, ליד הנפחיות שבהן פירזלו פרסות לסוסים, ליד תחנת העגלונים, שבה חנתה לעיתים גם עגלת הזבל של גולדשטיק עם החבית במרכזה, זו ה“טומברה” שעימה היה מגיע פעם בשבוע כדי לרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ולהוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר הסוס התנוססה מחרוזת הפעמונים שקיבל מהגמל הערבי שאותו הציל ממוות מחריא.

רתומים ליצולי העגלות היו הסוסים עומדים ומזוררים לתוך שקי התבן הקשורים לראשיהם ומחרבנים גבעות של צואה. על הצואה טיפסו זבובים ירוקים שזימזמו בכנפיהם השקופות. העגלונים התעלמו מהם ונהגו לשבת בצד, על הגדר, השוטים הגבוהים בידיהם והם מעשנים ומחכים לעבודת הסעה.

יום אחד התכופפה די תרכל’ה שיקסע לשפוך את המים החמים מהחוץ פנימה ונפער הקוס שלה, כי היא לא ידעה מה זה תחתונים.

הפועל ערבי, שעבד בקרפיף בביקוע בולי-עצים ובהסקתם, ראה את בית-שפתותיה, ניצל את ההזדמנות ותקע לה מאחור, ולא כפיס-עץ, עובדה, היא נכנסה להריון. הדבר נודע במושבה רק כאשר החלה מסתובבת וכרסה בין שיניה וטוענת בבכי שהרתה מן המים המזורעים שבהם טבלו הגברים.

יוסקה דפק לה את הבטן במכות עד שהפילה ומאז נהג להכות אותה מדי פעם ולצעוק עליה: “יא בהמה! יא מג’נונה! [משוגעת!] יא מטומטמת שכמוכי! יא תרכל’ה שיקסה, אפילו תחתונים אין לך!” – ולפעמים גם לבכות איתה ולרחם עליה: “אף אחד לא יתחתן איתך! יא מסכינה! [מסכנה!] אללה יחרב ביתכ!”

כשהערבים אומרים “מסכין!” הם מוסיפים: “אללה יחרב ביתו!”

כאשר אתה מסכן, גם אלוהים מתאכזר אליך.

אילו בחור מהמושבה היה מעבר את יוכבד היו מנחם-מוניש ויוסקה רודפים אחריו מהגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ כדי להכריח אותו לעמוד לחופה איתה, ואם לא – היו חובטים בו ומקללים אותו ומגרשים אותו ככלב שוטה – עד שהיה אורז בחופזה איזה תרכוס ונמלט לפורט-סעיד ומשם מפליג לאוסטרליה.

אבל בגלל הבושה, שערבי עשה לה והיא לא התנגדה, הבהמה, הכחישו השניים כליל את התעברותה ולא נגעו לרעה במסיק שכמעט היה להם לגיס ולחתן. הלה המשיך לחטוב בגרזנו ולבקע בולי-עצים וגזעים וענפים וזרדים בקרפיף ולהסיק את התנור של בית-המרחץ.

שנים לאחר-מכן תיאר אותה הסופר אלימלך שפירא בספרו הראשון “הבלנית נכוותה”, שיצא לאור בהוצאת שטיבל ביפו.

דודי אלכס, שבספרייתו שרד עותק יחיד של הספר, בהקדשת המחבר (רבים מכותבי הספרים בתולדות היישוב הודו לו ב“אחרית דבר” על סיפורים ששמעו מפיו), סיפר שמצא בספר רמז לכך שאולי את הזרג קיבלה אביגיל (כך שמה בספר) מאחיה הגס והפרא אבשלום, כאשר לקח אותה לטייל ביער שבמערב המושבה. הוא איים שאם לא תיעתר לו – יקשור אותה לעץ, ובלילה יבוא הנמר ויטרוף אותה.

בימים ההם היו יוצאים מהמושבה ליער לכרות עצים להסקה או להכנת יתדות לגלגלי העגלות, לנבוטים ולשימושים אחרים. השרון היה מכוסה יערות אלונים, ששרידיהם נמצאים כיום עץ פה ועץ שם ובגבעה ליד פרדס-חנה. שמו של האזור בפי היוונים היה דרימוס, שפירושו יער אלונים, ואומרים שנגזר ממילה חורית קדומה, שרנה, שפירושה יער. מרחבי השרון, מיפו בואכה טול-כרם, היו מכוסים יערות גדולים ועבותים, משכן לשודדים ולחיות טרף.

מלוויו של נפוליון, במסעו לכיבוש עכו, מספרים כי בדרך מעזה לצפון שפלת החוף עברו יער אחד גדול שהשתרע על עשרות קילומטרים, וצדו בו ארנבות למכביר ובישלו אותן. המצביא המהולל אהב בשר ציד ואהב למשש את הפלחיות היפות שהיו ממלצרות באוהלו ואשר שער ערוותן היה רך כפרוות החיות המומתות.

האיכרים שלנו לא עסקו בציד כי במושבה לא אכלו בשר שאינו כשר. בכלל אכלו מעט בשר, בעיקר בשבתות ובחגים או כאשר הבהמה היתה חולה ולא היתה ברירה אלא לשחוט אותה.

בראשית המאה עדיין התנוססו יערות עתיקים על גבעות השפלה והשרון, בעיקר באדמות החול האדום שאותן הערבים לא עיבדו. אחת הסיבות להשמדת היער היא שבעלת-הבית היהודיה היתה זקוקה לגזרי עצים ולפחמים כדי להסיק את התנורים והכיריים לבישול, כמו באירופה; כך גם הסיקו בבית-המרחץ, אחרת האיכרות לא היו יכולות לטבול ולהיטהר, ואילו האישה הערביה נהגה לקושש בעצמה עצי הסקה מדי יום, ועל פי רוב הסתפקה בקוצים, בברקנים ובגללים מיובשים.

את פחמי-עץ הכינו בהרי אפריים ובאום-אל-פחם ודיר-בלוט, וחטבו גם ביער שבמערב המושבה. היו עוקרים אפילו את שורשי העץ להפחמה, שהיא תורה לעצמה. פחמי השורש בערו זמן ממושך יותר.

שנתיים לפני המלחמה העולמית הופיע בארץ הפרימוס השבדי, שעבור הפעלתו היה דרוש נפט ולא פחם-עץ. מכשיר בעל מכל כרסתני עשוי פליז צהוב נוצץ ובו משאבת דחיסה ידנית, ומעליו ראש בעירה שחור מברזל. לאחר שיצקו ספירט לתעלה שתחת הראש והציתו בה אש, התלבן הראש, וכאשר דחסו כלפי מעלה במשאבה את הנפט דרך נקב צר, הפך בחום הרב לגז שבער מיד וברעש גדול. לא פעם התפוצצו הפרימוסים וגרמו לאסונות רבים.

הבאת הפרימוס עצרה במקצת את השמדת היערות העתיקים, אבל לאחר שפרצה המלחמה העביד הצבא התורכי בפרך פועלי-כפייה יהודים וערבים כדי לחטוב את שרידי היערות ולהסיק בהם את קטריו. לא היה מקור אנרגיה אחר. מסילות-הברזל היו עורקי החזית. כך הבריטים, בהתקדמם צפונה, גוללו עימם את פסי המסילה ממצרים לעזה.

שיח' ערבי מיפו, שעימו היה דודי מיודד, סיפר לו: "סבא, כשהיה צעיר, היה הולך לרגלי עסקיו מיפו לעיירה טול-כרם, וחזרה, דרך יערות השרון. כאשר חצה רכוב על חמורו את מעבה היער, לא היה יכול לשבת עליו זקוף. בגלל שפע הענפים העבותים היה אנוס לגחון על גב החמור.

"אחרי שנים רבות נתעוור סבא בשתי עיניו וישב בבית בניו בטול-כרם. פעם, בהיותו בן מאה שנה בקירוב, ביקש את בניו להובילו ליפו, לדרוש בשלום קרוביו הרבים ולנשום עוד פעם אחת בחייו את אוויר הים המלוח ואת פריחת הפרדסים ולשמוע את נגינת הגראמופון.

"הרכיבו אותו על חמור ואני, שהייתי אז נער, צוויתי ללוותו בדרך. כאשר באנו אל מרחבי השרון, היה סבא גוחן ומכופף עצמו על גב החמור.

"שאלתי אותו: ‘סבא, מדוע תגחן ולא תשב זקוף?’

"אמר לי: ‘נכדי היקר, זכור אזכור עוד מנעוריי את הסביבה הזאת והיא כולה מיוערת עצים עבותים. ותמיד כאשר עברתי פה רכוב על חמורי, הייתי כפוף עליו. גם עכשיו ירא אני פן אפגע בענפים הסבוכים והכבדים!’

"אמרתי לו: ‘הו, סבא! אינך אלא טועה. חלפו הזמנים, אין יערות על פני השרון, רכב זקוף ואל תירא!’

“אבל סבא רק נצמד יותר אל החמור, ושמעתיו בוכה על חורבן היערות ואומר: ‘היער כמוהו כאישה הגונה. אם תגלחנו – ומצאת זונה!’ – וכך רכב סבא כפוף, כפוף, עד שהריח את הירקון ונזדקף.”

בערבית המשפט על היער יוצא יותר עסיסי. דודי אהב לדבר ערבית מעורבת באידיש ולתבל שיחתו בפתגמים, זו השפה המיוחדת למושבות, ובה הרבה מילים צרפתיות, בייחוד בחקלאות. הוא היה חובב גדול של חקלאות וערוות. אולי אלה הן שני הצדדים של אותה מג’ידיה, אם כי בתורכית שני הצדדים הם לפעמים אותו צד, ודווקא לא קוס ולא דג. לפעמים אני אומר לעצמי שרוב קהל הקוראים שמסוגל להבין את הכרוניקה האיכרית שלי, כבר מת. אבל אילו היה חי היה מתפוצץ, חלקו מצחוק וחלקו מכעס.

סיפור הריונה של יוכבד, התרכל’ה שיקסע, שכבר נשכח, ומעשיות ורמזים מחייהם של האחים סנדרל ויינע-מייער ושל אחותם באשה-קריינדל, שהוזמנה לדנג את שפמו של הגנרל אחמד ג’מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, וכניראה ממנו נולדה יוכבד – שבו והפכו לשיחת היום במושבה – לאחר ש“הבלנית נכוותה” יצא לאור והיה אפשר לקנותו וגם לשאול אותו בספריה העירונית ששכנה בקומה התחתונה של בית ועד המושבה ובספריה “הכל לנוער” ובספריה של הייקים, “המשכיל”.

“הסיבה שיוסקה דער-תרכ והתרכל’ה שיקסע יצאו מוזרים היא אחת מן השתיים,” נהג דודי אלכס לומר, “שהעיבור היה מאת ג’מאל-פשה בכבודו ובעצמו… או מכך שההורים באשה-קריינדל ומנחם-מוניש בני-דודים!”

היינו עוברים על פני בית-המרחץ, שבו המשיכה יוכבד לעבוד כבלנית, וצועקים לעברה:

“היידה יוכבד! קוסה יוכבד! עם העראבער, בטיזי שוכבת!”

ואפילו חיברנו מנגינה למילים והיא שמורה עד היום בארכיונו של אליהו הכהן יחד עם השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר לכבוד המושבה.

לא חלפו ימים רבים ויוסקה המרסק ואביו, יחד עם הדוד יינע-טאך, יצאו לכל הספריות וחנויות הספרים, גם בתל-אביב, החרימו בכוח את העותקים, ומבלי לקרוא אפילו מילה אחת הטבילו הטבל היטב את “הבלנית נכוותה” בחבית הזבל שעל עגלתם ורוקנו את תוכנה בערימה ליד שער חצרו של אלימלך שפירא.

סרחון הספרים התפשט בכל הסביבה.

לאחר שהתעקש שפירא להפיץ עותקים נוספים לבקשת הגברת ברכה פלאי, בעלת חנות “מסדה” ברחוב הרצל פינת אחד-העם בתל-אביב (היא סיפרה לי זאת כאשר ערכתי את ספר זכרונותיה “חיים של ברכה”) – איים עליו יוסקה-דרעק שישבור את עצמותיו וישרוף את העותקים שנישארו.

כתוצאה מכך עבר הסופר העברי הראשון של מושבתנו להתגורר על גדת הירקון, בחברת תנים מייללים ושושנות-מים צהובות.

האיום בשריפת הספרים, שייתכן כי גם התממש, היה אולי ניצוץ ראשון של יראת-שמיים בנפשו העמומה ובדרכו של יוסקה-דרעק אל הדת.

הלא כך שרפו הקנאים החרדים בחוצות ירושלים את הספר “בית יוסף חדש” של העי“ש, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, והטילו עליו שמתא, חרם. כל חטאו של הרב היה בכך שמתח ביקורת על ה”כולל" שלו ודרש שבמקום שאברכי הישיבות, צעירי ירושלים, יחיו כפאראזיטים על חשבון ה“חלוקה” – יכשירו אותם לעבודה חקלאית ופרודוקטיבית.

בביקורת האחת והיחידה שהתפרסמה על “הבלנית נכוותה”, בטרם נעלמו כל עותקיו של הרומאן, ציטט ממנו הסופר יוסף חנני וכתב: “התיאורים כיצד חובטת אביגיל באגודה של ענפים ירוקים דקים על אחוריהן השופעים של איכרות המושבה עד שהררי הבשר שלהן מאדימים ומהבילים והשדיים נשפכים על בטניהן הלבנות כמפלים של שומן והן מפטפטות באידיש והחדר מלא אדים – הם מן היפים שנכתבו בספרות העברית על אודות עבודתן של הבלניות במושבות הראשונות. יש בתיאורים אלה מחאה מעמדית וסוציאלית וגם זעקה טרום-פמיניסטית ההולכת בנתיב הייסורים של האישה בעלייה הראשונה.”

ועוד אמר כי מורגשת בספר: “השפעה חזקה מצד הריאליזם הפסימי של חיים ברנר,” שאותו אכן העריץ אלימלך שפירא שלנו מן הימים שהסופר הגדול היה סועד במיטבח הפועלים במושבה ושר עם הפועלים: “הבו לנו משקה, מיט א-ביסל קצ’קע…” ומתגורר בהוטל הפועלים הדל והזול, מלון רבינוביץ, ברחוב פינסקר, וכורע גם הוא עם הפועלים במחראת הצריף שבחצר, שנותרה עד היום נטושה, רק היא מכל בתיו הראשונים של הרחוב שנתפרסם בריב ההיסטורי על מקור שמו – אם לזכר המנהיג הציוני הידוע או מפני שגרו בו רבים מיוצאי העיר פינסק וסביבותיה.

ספריו של דודי אלכס, והארכיון שלו, נתרמו לאחר מותו למוזיאון “יד לראשונים”, שם כירסמו אותם עכברושי המושבה באין-מפריע. כאשר עלה הצורך לפנות את החדר עבור מיפקדת הרובע של “המישמר האזרחי”, נזרקו השיירים למיזבלה העירונית, על אדמת הביצה, על שרידי הפרדסים, סמוך לירקון שחרב והפך לתעלת בוצה רעילה.

כך נעלם מהעולם ומהספרות העברית העותק האחרון של “הבלנית שנכוותה”. כל מה שאני זוכר מתוכנו בא מסיפוריו של דודי, שמעודו לא הסכים להשאיל לי אותו לקריאה-ממש, ומן הציטוטים ברשימתו של חנני.

לימים הספיקו הציטוטים הללו לחוקרת ספרות צעירה, שבינתיים נישאה וילדה בן לבת-זוגה, להוכיח בדוקטוראט שכתבה קיום יחסים לסביים בין הבלניות לאיכרות בתקופת העלייה הראשונה, ולקבוע שהבלניות היו חשובות ממרבית הסופרים שפעלו באותה תקופה, למעט הסופרת פוחצ’בסקי מהמושבה החדשה, שכחתי את שמה, שנוסדה אחרי המושבה שלנו.

לאחר ששלחה אליי החוקרת את מחקרה, וביקשה שאחווה דעתי עליו כמומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, “האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה,” כך כתבה לי – עניתי כי למיטב זכרוני החבטות של הבלניות ביטאו יחסים סאדו-מזוכיסטיים במובן הפוסט-פמיניסטי.

רציתי להרשים אותה, אולי תבוא אליי לקבל ממני מקורות ובאותה הזדמנות גם תיאות למצוץ לי.

על כך טרם קיבלתי ממנה תשובה.

יוכבד גולדשטיק תלתה את עצמה בבית-המרחץ באחד מלילות שישי.

איש לא חיפש אחריה כי חשבו שהיא ישנה ברפת. רק ביום ראשון בבוקר, בבואו לעבודה, מצא אותה הפועל הערבי שבשעתו בעל אותה.


 

פרק שלישי: סבא מטביל את סבתא בירקון כי אין עדיין מקווה במושבה    🔗

בשנים הראשונות, בטרם ניבנה בית-המרחץ, היו נשות המושבה טובלות בירקון.

סבא היה אז בן עשרים ושתיים, סבתא בת שבע-עשרה.

לילה אחד החזיק סבא בזרועותיו את סבתא ונשק לה בחוזקה, שניהם שכבו על מיטת הקרשים בסוכה הדלה שהקימו על אדמת המושבה, עד שייבנו הבתים הראשונים. הם רעדו מצינת החורף, שהקדים לבוא בגשמיו. שלוש תרנגולות, שחורות אף הן כלילה, ישנו כדרכן, בעמידה, על מוט שהציב סבא במקביל למיטה. סגולה נגד נמיות ושועלים שלא יתגנבו לטרוף אותן בחשיכה.

“לא,” דחתה סבתא את סבא מעל פניה כשהרגישה בכוונתו. “אסור.”

סבא לא ויתר. גבר בריא וחזק היה. חרף הקור עמד לו. חיקה של סבתא היה חם וידידותי. אך היא הרימה עליו קול.

“ששש… תעירי את התרנגולות!” היסה אותה.

“לא יכולה. אני אסורה עליך.”

“מדוע? התחרטת? רוצה לחזור לירושלים?”

“מה אתה עושה את עצמך שאתה לא מבין? הלא אין כאן מקווה! אני מוכרחה לטבול לפני שאניח לך להתקרב!”

“בואי!” הקים אותה. “תלכי לטבול!”

“מה איתך? באמצע הלילה? איפה?”

“בירקון!”

והוא התחיל למשוך אותה החוצה. “נעלה על הסוסים ונרכב. לילה נהדר בחוץ! הסוסים מכירים את הדרך בעיניים עצומות!”

היא צחקה והרחיקה את אברו מבין ירכיה. “סוס! רק מבחוץ אתה נראה בן-אדם. מבפנים אתה משוגע גמור!”

“טוב, נחכה לבוקר.”

זה היה יום חורף סגרירי. הדרך לירקון עברה בביצה, באדמת חמרה שהיתה כעיסה דביקה. בקושי בוססו בה שני הסוסים, אבל הנרקיסים פרחו לכל מלוא העין במרבד לבן עטור נקודות צהובות, והפיצו ריח משכר שבא באפו של סבא כמיקדמה.

“אולי נחזור?” הציעה סבתא, קוטעת את מתיקות הרהוריו על העתיד להתרחש.

“לא בא בחשבון. רצית טבילה במקווה ולהיות טהורה, תקבלי!”

הם הגיעו לירקון.

סבא ירד מעל הסוס ועזר לסבתא לרדת אף היא מעל סוסה. על העשב, הלח-עדיין, בין אגודות הנרקיסים, פרש עבאייה רחבה עשוייה צמר גמלים. אחר בטש בנעליו שביל במורד, בין השיחים, אל הנחל.

“תסתובב!” ביקשה סבתא.

“לשחות את יודעת?”

“שאלה! ראית בירושלים נהר?”

“אז שאני אסתובב ובינתיים את תטבעי בנהר? טיפשה!”

סבתא התחילה לבכות. נערה צעירה היתה. אילו אביה האדוק שבירושלים היה יודע! והלא אחייניה היו לימים המנהיגים של נטורי קרתא. ולהתפשט כך, באמצע היום, בחוץ, על שפת הירקון, כשהגבר הזה, בעלה, מסתכל בה בעיניים ירוקות, רעבות, כעומד לטרוף אותה.

“בסדר.” אמר לבסוף סבא, קשר חבל לגזע שיח עבה שצמח על גדת הנחל, נתן את קצהו האחר בידה, והזהיר אותה: “אבל שלא תעזבי אותו לרגע!”

והיפנה לה את גבו.

סבתא פשטה מהר את שמלתה ואת לבניה, כשהיא פורמת מכאן ומכאן את כפתורי התחתונים. היא לקחה את קצה החבל וירדה לנחל.

המים היו קרים. מי חורף. מי מעיינות ראס אל-עין ומי גשמים שניקוו מהרי אפרים. פני הנחל הזורמים היו מכוסים חבצלות-מים לבנות, בעלות עלים ירוקים, ענקיים, שצפו להנאתם.

לבסוף אזרה סבתא אומץ וטבלה.

סבא, למרות הבטחתו לה, הציץ כל הזמן מחשש שתטבע. הוא עצמו ידע לשחות היטב עוד מילדותו, בחברת נערי הרועים באגם בלטון.

ואכן, קרה הדבר שמפניו חשש.

רק הורידה סבתא את ראשה מתחת למים, בין החבצלות, ומיד נשמע קול ביעבוע חשוד.

מיד קפץ סבא ומשך אותה החוצה, חרף מחאותיה. היא היתה ערומה, גופה הלבן-ירושלמי היה יפהפה, שיניה נקשו מקור זו לזו ושדיה הזדקרו. רק על אצבעות רגליה היה קצת בוץ. סבא גילגל אותה על העבאייה הרחבה וניגב היטב את גופה הרזה והנערי-עדיין.

העננים התפזרו ושמש חמימה שלחה במיוחד להם את אורה ממעל. הם היו יחידים בשדה, בכל הבקעה, בסתר שיחי קנה וסוף. רק סוסיהם עמדו מעליהם והתבוננו בהם בראש מורכן, לוחכים עשב עסיסי שהדיף ריח חמצמץ וחריף בהילעסו בלסתות, שהזילו בהנאה קצף ריר ירקרק.

“אני לא בטוחה אם זה בסדר, עוד לא טבלתי את כל גופי כהלכה!” מילמלה סבתא עם כל אברי גופה, גם רגליה הלבנות פירכסו.

לפני ימים לא רבים השתטחה על אדמת המושבה, יחד עם חברותיה, בנסותן לעצור את מחרשות השכנים הערבים שביקשו לשוב ולהשתלט על האדמות שניקנו מהם כדת וכדין. היא צעקה: “על גבינו תחרשו!” – תופעה שכזו טרם ראו הפלחים, נשים ההולכות להילחם ראשונה. את המבוכה שנפלה במחנם ניצלו הגברים מהמושבה כדי להיכנס אל בין מסיגי-הגבול ולגרשם מבלי להשתמש ברובים ומבלי להסתבך בהריגה ובגאולת-דם. זו הסיבה שלא נכנסו בהם קודם.

“בשבילי את כשרה למהדרין…” מילמל סבא כששפמו וזקנו מדגדגים את פניה ואת עור גופה הצח של סבתא, שהיתה שרועה שוב על אדמת המושבה, הפעם על גבה מוקפת נרקיסים ריחניים בצהוב ולבן וסבא המיוחם מסתיר לה את השמש ודופק אותה עד העצם.


 

פרק רביעי: לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בין בלוקי הקרח. סרח פוגאצ’וב היפה משתינה בחול    🔗

כשלושה חודשים לאחר קבורת אימו, שנערכה כחודשיים לאחר מותה, התחתן יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, ברבנות שברחוב יבנה בתל-אביב, עם עולה מפולניה בשם פרלה רוגוז’ינסקי.

האיחור בקבורה נבע מכך שיוסקה אהב מאוד את אימו.

אמנם אימו היתה צועקת עליו ומחרפת ומגדפת אותו, אבל לא פעם שמע אותה מתגאה בו, תמיד בפני זרים, כשהיא טופחת על בטנה הגדולה [לדברי דודי ההולל אלכס: “בהרגשת מלאות, כמו לפני שמחרבנים!”] ואומרת: “אני ילדתי אותו! אני ילדתי אותו!” – ולכן עוד כאשר החלה לגסוס הזמין ב“נגריית הירקון” ארון-קרח עשוי לוחות-עץ מצופים פח, גבוה כקומת אדם, שכמוהו נמצא אז רק באיטליז פוגאטש.

לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בארון, בין בלוקי הקרח המעלים אדי כפור, ולא הירשה לקבור אותה. ומפני שהיה הגבר הכי חזק במושבה פחדו ממנו אפילו הגברתנים של חברא-קדישא, לבושי השחורים הללו, שמגעם עם המתים היה מטיל עלינו אימה.

“אמא! אמאל’ה שלי! את תישארי שלימה עד תחיית המתים!” היו מדי פעם בוקעות בלילה זעקותיו המפחידות של יוסקה את חלל המושבה.

יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מאלכס דודי שקרא בספר כי בעתיד יהיה אפשר להחיות מתים שיוקפאו, כמו הממותות בסיביר, שהחלו לצעוד לאחר שהפשירו אותן בהדלקת מדורות על הקרח שכיסה אותן ואחר-כך הן הגיעו בכוחות עצמן למוזיאון הזואולוגי באירקוטסק יחד עם מיכאל סטרוגוף.

כל יומיים היתה העגלה של אברשקה מביאה לגברת באשה-קריינדל גולדשטיק המתה בלוקים טריים של קרח. כאשר נודע לנו הדבר איבדנו את הטעם של הקרח.

אברשקה אבול-סרח, שזכה בכינוי על שם בתו-בכורתו היפהפיה סרח, היה יושב במרום עגלתו ועובר ברחובות כשהוא מצלצל בפעמון. בהישמע הצלצול היתה אמא יורדת במרוצה או שולחת אותי ובידי שק או מלקחי-ברזל המתהדקים על גוש הקרח, כדי לשאתו. מעל מושב העגלון של אברשקה היה גגון-עץ קטן, ומאחור ארגז-עץ מלבני גדול, מצופה פח-אבץ מבפנים ומבחוץ, ולו שתי דלתות אחוריות. כאשר היה פותח אותן, היו העיניים מסתנוורות מלובן בלוקי הקרח הארוכים, המסודרים בחלל הפנימי זה על גבי זה ומעלים אדי כפור.

אברשקה פוגאצ’וב הזריז היה נועץ בקצה הבלוק פטיש-גרזן לא-גדול שגם ידיתו היתה עשוייה ברזל, מושך ומסיע את גוש הקרח על גבי הבלוקים שמתחתיו, שוטח אותו על קרקעית הפח ומתחיל לפצוע אותו בדוקרן חד, בעל ידית עץ עבה ועגולה, וכל אותה שעה היה מזמזם ומהמהם:

"יה חי-לי-לי עמלי-לי!

יה חי-לי-לי עמלי-לי!

עורו אחיי אל תנומו

לעבודתכם אנא קומו!

יה חי-לי-לי עמלי-לי!…

רק העבודה כל חיינו

מכל צרה תוציאנו!

יה חי-לי-לי עמלי-לי!…"

ולאחר שהדוקרן היה בוקע סוף-סוף בקרח פירצה לכל רוחבו [יושם לב שיש כאן סימבול ספרותי לחפירותיו העקרות באישתו הפריג’ידית, כלפיו], היה אברשקה משלים את המלאכה במכות גרזן אחדות בלב הבלוק, ומוסר את הנתח ללקוח כשהוא סופר את הכסף ונותן את העודף באצבעות רטובות וקרות מאוד.

המנה הרגילה היתה שליש בלוק, ולפעמים ביקשה אמא רבע או חצי. הבלוק היה דמוי חרוט קטום, היקפו קטן יותר בקצהו האחד, כי אחרת הקרח לא היה מחליק בקלות החוצה מהתבניות שבהן הוקפא בבית-החרושת “קרח הירקון”. אמא היתה שולחת אותי עם הוראה שנשמעה כמו מספרי ההרפתקאות שקראתי על אפריקה: “תביא מאברשקה שליש (או רבע) מהראש או מהאמצע, לא מהקצה!”

בעת ביקוע הבלוק היו ניתזים ממנו שבבי-קרח רבים, חלקם על קרקעית הפח של הארגז, וחלקם נופל בחול ומתכסה בשכבת אבק חומה.

מיד היינו עטים עליהם, לפעמים מתקוטטים מי יתפוס ראשון שבב של קרח, לפעמים שולחים יד לסחוב חתיכה מהארגז עצמו, מתחת לידיו של אברשקה המפצחות את הבלוק. היינו מנגבים באצבעותינו את האבק הנוזל מחתיכות הקרח, עד שהיו נעשות שוב לבנות ושקופות, ומוצצים אותן בהנאה. “אסקימו! גלידה!” – צעקנו וכירסמנו, אבל איבדנו את הטעם של הקרח מרגע שהתחיל להיות נידמה לנו שגברת גולדשטיק בכבודה-ובעצמה חבוייה בין הבלוקים.

אברשקה אבול-סרח היה איש מצומק, כהה, בעל צחוק לא חכם ולחיים שלא צימחו אפילו שערה אחת. הליכתו העקומה נגרמה אולי בגלל תיק העור הכבד, שהיה מהודק תמיד למותניו בחגורה ובו החזיק את הכסף הקר.

סיפרו במושבה שהוא סריס-חמה והיו שכינו אותו אבול-סרס-מן-אל-קרח ואמרו שהזרג הצטמק לו מרוב ישיבה על הקור ולכן הוא גם שר בלי ביצים בקול טנורי שפוך.

עם זאת, היתה לו אישה רחבת-שת ודדנית, עליזה. הערבים כינו אותה בשם: טיז-עליז. אברשה ניראה לידה כיתוש. היא ילדה לו ילדה וילד, סרח ודורון, שאותם אהב מאוד והזכיר מדי פעם בגאווה רבה.

“כאשר אבול-סרס מסתובב עם עגלת הקרח ברחובות ומצלצל בפעמון,” דברי דודי ההולל אלכס, “נכנס לביתו סיומה ליפבסקי ומרכיב את טיז-עליז עלא-ערי – ודינג-דונג, דינג-דונג, וכששומעים אותה צועקת אז זה בטח לא על הילדים כי הכל התחיל עוד לפני שהיו שם ילדים כי מזה נהיו שם ילדים. שיהיה לה לבריאות! איזה זרג יכול להציע לה אבול-סרס? כל מי שיש לו עיניים בראש יכול לראות שסרח פוגאצ’וב היא הבת של סיומה ליפבסקי כי היא דומה לו כמו שתי קערות מאותו הסרוויס.”

לא את כל דברי דודי אלכס הבנתי אבל מה שקשור לדמיון – נכון, אנחנו קינאנו בילדי אברשקה, קינאנו בסרח עגולת הפנים ובאחיה דורון (כאשר הילדים בבית-הספר היו רוצים להרגיז אותו, היו ניצבים סביבו במעגל וקוראים לו “לי-פב-סקי! לי-פב-סקי!”) – וזאת מפני שסיומה ליפבסקי הגבוה והרווק, בעל פני הירח, הבעלים של “סינמה ירקון”, היה מכניס בחינם את סרח ודורון פוגאצ’וב להצגות היומיות בעוד שאנחנו קיבלנו בקושי גרושים אחדים כדי לראות בקולנוע פעם או לכל היותר פעמיים בחודש לורל והרדי וטרזן ופולה נגרי וצ’רלי צ’פלינים ויומני פוקס מוביטון המאה ה20-.

הערבים במושבה דווקא ליגלגו על סיומה ליפבסקי: “טאוויל והאביל פי ראסו כליל!” – גבוה וטיפש על כל הראש!

יום אחד עברה סרח פוגאצ’וב היפה ברחוב שלנו כאשר ישבתי ליד החלון והכנתי שיעורים. ראיתי אותה מסתכלת לצד זה ולצד זה ופתאום נעלמת בבית סמוך לשלנו, שעמד אז בבנייתו.

אני לא יודע איזה חוש בלשי התעורר בי. יצאתי החוצה, טיפסתי על עץ הזית שניצב בגדר בין שתי החצרות, עברתי בשקט לצד השני והגעתי למרפסת הבטון שעמדה אף היא בבנייה והיתה ללא מעקה.

הסתכלתי פנימה בגובה ראשי. מחצית הרצפה היתה חול צהבהב שטרם כוסה בבלטות. ראיתי מעליי את סרח כורעת, את אשד השער הזהוב זורם על גבה, את אחוריה המעוגלים מבהיקים בלובנם, את הכפתור הוורוד של פי-הטבעת מפרכס קצת בתנועה מעגלית בסדק, בין הגבעות המושלמות בצורתן, ואת קילוח השתן הנספג בחול מתחתיה ומשמיע קול רך.

“היא משתינה, בחיי, היא משתינה…” כמעט התעלפתי אך לפני שעיניי התערפלו ומכנסיי התלחלחו הספקתי להבחין בנקודת החן על התחת התחתון שלה מצד ימין, קרוב לקילוח. וכל החלק הערום היה חלק שם לגמרי, ללא שיער.

לימים, כשסרח גוב נבחרה ל“נערת ישראל” ותצלומיה הצבעוניים בבגדי-ים קצרצרים מילאו את השבועונים והיא נעשתה לאישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקירבה המושבה שלנו לאחר שיח' איסחאק נורדאו, וכאשר טיז-עליז היתה באה ומראה בגאווה לאימי את השבועונים עם תמונות בתה – הרגשתי שותפות-לסוד: אני אחד היחידים שיודע על – ועד היום זוכר בהתרגשות את – הבליטה החומה והמכוערת שפוגמת בשלמות המדהימה של אחוריה של סרח, שכיכבו בכל תמונותיה (“התחת של המדינה”) ושיגעו את מחצית המדינה, ולימים הביאו לה שני מאנדאטים בבחירות לכנסת ישראל.

המטפל שסעד אותי נפשית בתקופת גירושיי מרותי הסביר לי שאחת הסיבות לכשלוני נעוצה כניראה בכך שחיי המין שלי מקובעים עדיין בתמונה של סרח פוגאצו’ב המשתינה בחול.

כשחזר דודי ההולל אלכס ממסע המוטוצייקלים של “מכבי הירקון” בהולנד ובבלגיה סיפר כי ערב אחד, כאשר ישבו המוטוצייקליסטים בפונדק ושתו בירה, סיפר אחד הבלגים כי אצלם נוהגים האיכרים לערוך לכלה לפני נישואיה את מיבחן ההשתנה. יושבים ערב שלם ושותים בירה, גברים ונשים, ומקפידים שהכלה המיועדת תשתין רק לתוך כלי זכוכית גדול המכיל כמה גלונים. אם היא אינה מצליחה למלא אותו בערב אחד עד לאחת השנתות המסומנות בו, החתונה נדחית, ואם גם בערבים הבאים היא נכשלת, החתונה מתבטלת, כי לדעת הכפריים הבלגיים יכולת השתנה היא ערובה לבריאות טובה, שמלעדיה אין חיי נישואים מוצלחים.

דודי הביא איתו מהנסיעה כלי זכוכית גדול, משורטט קווים הקרויים שנתות, ששימש במשך שנים רבות כד לפרחים על השולחן במרפסת ביתו (כלי שאותו רכש לדבריו בבניין העתיק שבו שוכנת הגילדה של מיבשלות השיכר הבלגיות, בכיכר הגראנד פלאס שבבריסל, שעליה אמר בקפה של שבתאי הגורג’י ארוך-השפם, מול השוק הגדול: “לתור פעם ראשונה עיר שטרם היית בה – זה מרגש כמו לזיין אישה חדשה. לא חשוב מה האיכות, אבל כל דבר בפגישה ראשונה הוא שונה ומפתיע.”) – ודודי הביא עימו גם אישה בשם לוצי, שברחה מברלין לבריסל ושאיתה התקשר בנישואים פיקטיביים חרף היותו כבר נשוי ואב לילדים, וזאת כדי שיהיה אפשר להעלותה ארצה בלי סרטיפיקאט.

כמוהו נהגו אז גם שאר המוטוצייקליסטים מהמושבה, רווקים ונשואים כאחד.

כן, דודי אלכס היה נשוי, נשוי מאוד, ופעם אמר לי: “אני יודע שיום אחד תכתוב עלינו, ואצלך הכל ייראה כמו נגאטיב של תמונה, קאריקאטורה. טוב, אין מה לעשות. אצלנו משפחה של עקשנים. אבל הישבע לי דבר אחד: אף לא מילה אחת על…”

וכאן אמר את שם אשתו, ואני שמח למלא את בקשתו.

אולי כאן המקום להכחיש את הרכילות המרושעת (שנכללה בספר היובל שלנו, שנגנז בגלל מריבות על זכות אבות בין משפחות המייסדים), לפיה הביאה יום אחד דודתי לשכניה מכתב שמצאה בכיסו של דודי, ולאחר שקראו לה את תוכנו, וכדרכם ריכלו על כך בראש חוצות, התעורר סקנדל נורא והאיכרים איימו לשבור לדודי את עצמותיו במקלות ולגרשו, אם לא יעזוב מיד את המושבה מרצונו, יחד עם אהובתו, אשת אחד השכנים ברחוב, אישה יפהפיה ורעת-לב, אף היא אם לילדים, שנודעה כחובבת גברים בשעות שבעלה המבוגר ממנה היה עסוק בתפילות. כך עזב דודי במפתיע את משפחתו, השניים השתקעו בתל-אביב ולעולם לא שב דודי לגור במושבה.

מעשה שכזה לא אירע מעודו במושבה שלנו (על כל פנים, לא לדודי), אף כי זוכר אני את דודי אומר שחלומו ללכת בעקבות הסולטנים העות’מניים, שנמנעו מלשאת נשים חוקיות מאז השפלתו של הסולטן בייאזט הראשון, שאשתו הסולטנה הושפלה בפומבי לעיניו לאחר נפילתם בשביו של טימור-לנג הפרסי ב-1403, שהכריחוה למצוץ חמור, ואנסוה זוגות-זוגות של עבדים שחורים-כזפת, ולבסוף שיפדו את המתעלפת על כלונס עד צאת נשמתה. השפלתה ההיסטורית מיסדה את המנהג של הימנעות הסולטן מנישואין והסתפקותו בהולדת יורשים ממאגר הפילגשים שבהרמון טופקאפי, שלעיתים הגיע למניין נשותיו של המלך שלמה.

אבא הביולוגי של סרח, סיומה ליפבסקי הגבוה, גר בקצה הרחוב שלנו, מעבר לשביל החול, ממש על גבול הפרדסים, שם היה לו בית קטן עם גג רעפים שהצל מכל צד על התריסים הירוקים. בחצרו ניצב שובך גדול על ארבעה צינורות ברזל. מאות יונים, אולי אלף, עפו ויצאו ממנו כל הזמן. אמנם לא היו אישה וילדים חוץ מסרח ודורון פוגאצ’וב שגדלו כילדיו של אברשקה אבו-קרח, אבל לעומת זאת היה לו אוסף גדול של בולים.

בלילה, כאשר היו עוברים בשביל ליד ביתו, היו רואים אותו יושב ליד המנורה ומסדר בעזרת זכוכית מגדלת ופינצטה את האוסף שלו, שעות על גבי שעות.

אני אהבתי מאוד יונים. הייתי מסתכל בהן כשהן עפות בשמיים. בניתי שובך קטן אבל הוריי לא נתנו לי כסף לקנות יונים. לא ידעתי מה לעשות.

“סיומה,” באתי אליו יום אחד ואמרתי לו, “גם אני רוצה שיהיו לי יונים, אבל אין לי כסף לקנות.”

“בולים יש לך, ילד?” שאל אותי. “תביא לי מעטפה מלאה בולים, ותקבל ממני בהחלפה יונים.”

היו לי רק קצת בולים, אבל הבטחתי לו שאביא. לקחתי את כל הבולים שלי, ואלה שסחבתי מהחברים שלי, ואלה שקילפתי מהמעטפות שמצאתי בתיבות הדואר בשאר הבתים בסביבה. שמתי את כולם במעטפה והלכתי אל סיומה.

הכניס אותי סיומה לביתו. פתח את המעטפה, פיזר על השולחן את הבולים הצבעוניים, הנהדרים. הכי יפים היו אלה שסחבתי מהחברים שלי! – לקח את הזכוכית המגדלת ובדק אותם אחד-אחד, לראות אם הם לא פסולים. פני הירח שלו היו גם הם כמו זכוכית מגדלת.

אחר-כך יצאנו לחצר והוא לקח סולם וטיפס אל השובך והוציא מבפנים שני זוגות של יונים אפורות ושם אותן בקופסת נעליים עם חורים לאוויר, וסגר, ונתן לי את הקופסה.

הייתי מאושר. שמתי את היונים בשובך שבניתי. נתתי להן גרעינים לארוחת-הערב, סגרתי אותן והלכתי לישון.

איזה לילה נפלא היה לי. חלמתי על היונים שלי ואיך הן עפות ואחר-כך מטילות ביצים בתאים שבשובך ודוגרות עליהן ובוקעים מהן גוזלים ונהיים מהם עוד יונים, ועוד יונים, ועוד יונים.

ובבוקר, דבר ראשון, רצתי לראות אותן, לתת להן מים, וגרעינים לארוחת הבוקר, ולפתוח להן את הדלת הקטנה של השובך.

רק פתחתי את הדלתית, יצאו ארבע היונים שלי, מתחו כנפיים ועפו.

תחילה שמחתי שהן עפות, אבל פתאום ראיתי שהן לא חוזרות לשובך שלי אלא טסות במורד הרחוב, ישר לעבר השובך של סיומה.

רצתי בנתיב היונים שלי ובאתי אליו ואמרתי: “למה רימית אותי? תחזיר לי את היונים שלי או שתתן לי בחזרה את הבולים!”

“ילד,” אמר לי סיומה, “כבר נתתי לך פעם אחת יונים בעד הבולים, ואני לא אשם אם הן עזבו אותך. היית צריך לדעת שיונים עפות בחזרה.”

“יונים? יונים! – קוס-אמכ! אתה אבול-סרח! טאוויל והאביל! כל המושבה יודעת עליך שאתה מנייק [מזיין] את טיז-עליז!” צעקתי לו בכל כוחי וברחתי.


 

פרק חמישי: פרלה המנשקת: “יֶחצֶה וולנו מילוש!” –    🔗

אני רוצה אהבה חופשית!

שלא כפולניות אחרות במושבה, אשתו של יוסקה המרסק לא נולדה בווארשה הבירה, מרכז התרבות הפולנית, גם לא בלודז' התעשייתית, בירת הטכסטיל, שממנה באה אימי בעודה ילדה.

לא. פרלה רוגוז’ינסקי נולדה בעיירה נידחת שאת שמה שכחתי, ליד צ’נסטחובה, שם הושפעה מהרוחות החדשות שנשבו בקלוב פועלי-ציון המקומי, ובאה הביתה והכריזה: “יֶחְצֶה ווֹלנוֹ מילוֹש!” – אני רוצה אהבה חופשית! – וגם הסתמכה על אחת משחקניות התיאטרון הידועות בווארשה שגידלה אז בת שילדה ללא נישואים.

על כך גירש אותה אביה מהבית, לא לפני שרדף אחריה שעה ארוכה סביב השולחן הגדול בחדר-האורחים ובידו צ’פצ’קה, מחבט-שטיחים קלוע.

כשנתיים לפני עלותה ארצה הגיעה פרלה לווארשה ונתקבלה לעבודה בבית-חרושת לגומי “וסטאין פולסקי” בתור מנפחת קנדונים, שכך נהגו אז לבדוק פיינית (מלשון פה) את הסחורה לפני האריזה.

מדי פעם היה נשמע קול התפוצצות פתאומית של קנדון באולם המלא פועלות, מה שגרם לימים לפרלה שלא לחשוש כלל כאשר נשמע קול יריות על המושבה בתקופת המאורעות. ובערבים בווארשה היתה תופסת פועל-של-גומי, לא חשוב אם יהודי או פולני, ויוצאת איתו לרקוד ולהתנשק – יחצה וולנו מילוש!

שלא כפולניות אחרות במושבה, שהיו עדינות, משכילות, מטופחות, לבושות בטעם טוב, ניגנו בפסנתר, ואחדות מהן אף נסעו לרקוד עם חיילים בריטיים בבתי-הקפה שעל הטיילת בתל-אביב, בקפה פילץ או בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, ותמורת שילינגים אחדים או קופסה של בוליביף משומר, ולפעמים רק בגלל ההתרגשות שבדבר, היו פותחות למענם את הרגליים ועושות גלים – לא, לא, פרלה היתה פולניה גמלונית, לא נקייה ביותר, אהבה לשתות בירה ולאכול דג כבוש עם בצל קצוץ, ולגרפצץ. בגינת ביתה גידלה את כל תצרוכת השום, הבצל, הצנון, הכרוב והחזרת, חלבה את הפרה, חבצה חמאה וגיבנה גבינה.

ערב אחד התפרץ יוסקה בבגדי אישה ומטפחת על ראשו אל האולם הגדול של “בית האיכר” שבו ישבה פרלה אשתו לשמוע את ההרצאה של נשיא התאחדות האיכרים הסופר משה סמילנסקי, שדיבר בשפה מאוד מובנת, תכונה שלמרבה הצער לא עברה בירושה אצל משפחתו. יוסקה התעלם מהאורח הנכבד וצעק לעבר אשתו: “פרלה, בואי תחלבי איתי את הפרה, היא לא נותנת לי לגשת אליה אפילו שלבשתי את הבגדים שלך!”

רחש של אי-נחת עבר בקהל המופתע, תחושה של עלבון למושבה. סמילנסקי הפסיק מקריאתו, אך יוסקה לא שם לב לתוצאות התנהגותו הגסה, אלא עוד הסביר לנוכחים בקול תלונה: “קניתי פרה מטראנסילוואניה והיא לא נותנת לגבר לחלוב אותה, שיגעון כזה, חשבתי – אלבש לחליבה את הבגדים של פרלה, אבל הפרה בעטה בי וכמעט הרגה אותי, זאת אומרת, כמעט הרגתי אותה!”

“היית צריך להוריד את השפם, אדוני האיכר העברי!” הרים עליו סמילנסקי את קולו, “הפרה מטראנסילוואניה והיא יודעת ששיער באישה – ערווה!”

את כל תוצרת החלב של הפרה הטראנסילוואנית היתה פרלה מאחסנת בארון-הקרח הענק ששימש משכן לחמותה אום-א-שאוואריב זכרונה לברכה בגלגולה האחרון כגווייה קפואה, ארון שכמותו בגודל לא היה לאף עקרת-בית אחרת במושבה. והיתה מהלכת בנעלי-עבודה מסורבלות וישנות של יוסקה, שהקפיד לדפוק מסמרים בסוליותיהן ולכן נקישותיה נשמעו למרחוק.

היה לה חזה גדול כשל שיקסה פולניה, שבזכותו כינה אותה הסנדלר הספניולי מהשוק הגדול בשם סניוריטה פֶּצ’וֹס.

בשעתה, בטרם פגשה ביוסקה, החיילים האנגלים השתגעו-ממש להזמין אותה לרקוד בקפה פילץ שבטיילת, להניח ראש על שדיה ובלילה למצוץ ולהתגעגע לארוסותיהן ולאימהותיהן. אך מגוייסי האימפריה הבריטית לא זכו לכך כי פרלה לא היתה זונה כאותן בחורות פולניות מעודנות, אקטיוריות, מתחזות ומורעבות-מין, שדבקו בחיילים כמו ספחות בתקופת המלחמה. לא. אבל תכונה אחת כמעט זנותית היתה לפרלה גם היתה – היא היתה מנשקת! – – –

שכן אם יוסקה היה מרתיע בריסוק, פרלה הפחידה בנישוק.

לכאורה, מה רע בנשיקה? מתים מזה? – לא, אפילו לא נחלים. והלא שנים רבות גם לא ידעו במושבה על החיידקים, והאמינו שהמאלאריה נגרמת בגלל האוויר המורעל שמפיצה הביצה, ולא מעקיצת יתושי האנופלס.

והלא כך גם כתב נפתלי הרץ אימבר, מחבר “התקווה”, בשיר שהקדיש למושבה ושאותו היינו שרים, כל משפחות האיכרים, מזקן ועד נער, ביום חג החמלניצקיה באסרו-חג של פסח, לצלילי תזמורת כלי הנשיפה וההקשה שלנו, “תזמורת הירקון”, בהברה אשכנזית ובנעימת “התקווה”:

"עוד טרם רוח-הלאום

צרר עמי בכנפיו,

הביאו לארצי הלום

חסות בתמר וענפיו;

אז כוננתם מושבה,

עמול בזעת אפיים;

לא לחיות מנדבה,

רק מעמל כפיים.


ביצת רפש ואגמים

גבולותיכם יתארו,

בימי קיץ החמים

הקדחת יעוררו

אדי קטב רעים

יִגְרְשׁו טיט ורפש,

מהם חולאים באים,

מחלת לב ונפש.


עיבדו שדות וכרמים,

עידרו במעדר גנים,

עוד לא יארכו הימים

תשבו בטח שאננים.

תיבש ביצת אגמים,

תמות שם הדאגה,

ובין שכניכם העמים

לא עוד תהיו לחגא."

לא. פרלה לא סתם נישקה, על לחי. לא. כאשר פגשה אישה או גבר ממכריה חיא חיתה כלומר היא היתה מושיטה קדימה את שפתיה הבשרניות, מחפשת את שפתי הזולת ומרביצה בהן נשיקה רטובה, מה זו רטובה – מוצצת-ממש! – יש איכרים שנשבעו שהיא ממש מזיינת אותם בתקיעת לשונה אל תוך הפה, ויש איכרים שאמרו שהיא מוצצת את לשונם אל חלל פיה, כמזדיינת. כאמור את כוח היניקה בשרירי פיה סיגלה בתקופה שבה עבדה בניפוח קנדונים בווארשה. ולא אחד במושבה, גבר או גם אישה, טענו שכמעט שאיבדו את יכולת הדיבור שלהם כאשר טבעו בריריותיה התובעניות.

כך גם קנתה שביתה במושבה השמועה שהדפקט, הפגם, בנפשו של נחמיה-פופו, התגלה בראשונה לא כתוצאה מלחיצת-ידו של יוסקה-דרעק, אלא לאחר שלשונה הבשרנית של פרלה אשתו חדרה אל פיו, של נחמיה-פופו, וכמעט אנסה אותו. רק אז גילה שהוא אמנם נרתע מנשים אבל חש עצמו כלפי החדירות, כאישה, ואף תיאר זאת בשירים שכתב בסתר ושנתגלו רק לאחר שעזב את המושבה.

אמנם, שירה גדולה לא היתה שם. בסך הכל מצאו מחברת שנקנתה ביפו ובה כתב שהוא חש בגופו: “ריטוטי פי-מטה כאישה נמסים,” ועוד כתב ש“מן הראוי בניסוי להרביע וליצור בהמה חדשה בשם חמורגמל שתהיינה לה התכונות החיוביות של שני המינים…”

כאשר שאלתי עליו את אימי הזקנה, חודשים אחדים לפני מותה, היא אמרה שאילו נחמיה-פופו היה חי כיום הוא היה הופך לקוסינל-זמרת או לקוסינל-סופרת, שהיתה לדבריה מצליחה למכור את ספריה טוב ממני.

לדברי דודי ההולל אלכס הקוס (המילה פות טרם היתה שגורה אז בארץ-ישראל, על נרתיקה מי שמע, ווגינה היתה מונח לרופאים בלבד) של סניוריטה פצ’וס, היא פרלה הפוילישע דריפקע – היה המכשיר הכי גדול והכי שעיר שנמצא אי-פעם במושבה העברית הראשונה.

עיסא אל-חאמד, הפועל הראשי בפרדס המשפחה שלנו, שידע גם קצת אידיש, סיפר לו שיום אחד ראה את פרלה, זה קרה כשהיתה עדיין פועלת-יומית – כורעת ומשתינה בגומה שבפרדס ובהתחלה חשב, עיסא, בצל העמוק ששרר תחת חופת העצים, כמו ביער – שעיניו רואות את הפתח האפל בראש הצינור המזרים את המים לתעלת ההשקאה ושעליו מודבק משום-מה זקנו של הנביא מוסה, כשהיה עוד צעיר ושחור בארץ מצרים. אבל אחר-כך שמע עוד קולות שאותם ברז לא עושה, ומילמל: “שופת אל-לוך? אללה אכבר, אללה אכבר! א-זלכע לוך!” – ראית את החור? אל-אלוהים, אל-אלוהים! חור שכזה!

לפי התיאור של הצללים, הזרם, הזקן והנביא מוסה, הקולות והיער, אני חושב שדודי ההולל אלכס המציא את הסיפור או שהוא זה שראה את פרלה כורעת תחת העץ.

לעיתים היה נירדם באמצע עבודתו בפרדס, בשעות היום, בגלל הרפתקאותיו בלילות, וגם כשלא היו, היה משים עצמו עייף מהן. דודי ההולל אלכס היה בעל ראייה טובה, קלע מעולה, גבר מקסים שקומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע לו תמיד בכיס העליון של הז’אקט ומפיץ ריח טוב (כי אז עוד טרם הכירו את הדיאודוראנט, והיו אף שסגדו לריח הזיעה שראו בו סמל לשובו של העם היהודי לעמל-כפיים עברי); דודי היה איש שיחה מרתק, מומחה לבחורות וציטרוסים, “חושחשים וחושחשות,” כדבריו, וגם בעל שמיעה מצויינת.

ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.

בראשית החורף, כאשר לאיכרים היה חשוב מאוד לדעת אם ומתי מתקרב הגשם, היה מותח את קומתו ומכוון את אפרכסת אוזנו לצד מערב ועומד ומאזין רגעים ממושכים בקשב רב. ואם היה שומע את הרוח שורקת בחור של הניקבה העתיקה שתחת הגבעה שעליה עתידה היתה לקום הרצליה ג', גבעה הנמצאת מול הים, (כיום חותך כביש החוף את שיפוליה) – היה מבשר שבעוד יומיים יגיע הגשם. ומעולם לא טעה.

בקיאותו בנשים לא נמוגה עם השנים. “מדוע הן מתגאות עלינו כשאנחנו מזדקנים? אפשר לחשוב שרק אנחנו נחלשים! וכי מישהו יעיז להגיד שאצלן אין שום הבדל בין קוס צעיר לקוס זקן? קוס צעיר דומה לשני יפים ורודים ועסיסיים, קוס צעיר הוא מתנה מהטבע, פרי טרי, פרימו דה-פרימו! שפתיים ישק! – קוס זקן הוא כמו ממחטה משומשת שהתייבשה, שק… מה אני אומר שק? – שקיים, חורג' של קמטים. איחס, בררה!”


 

פרק שישי: סוף הידידות עם טשרניחובסקי    🔗

דודי ההולל אלכס היה גם חבר של המשורר ד"ר שאול טשרניחובסקי.

כך על כל פנים סיפר לנו דודי.

אצל סבי בבית נמצאה גלויית-דואר ישנה ששלח להוריו מאחד ממסעותיו ועליה מתנוססת לתפארה חתימת המשורר: “ד”ר טשרניחובסקי", ותוספת בכתב-ידו של דודי: “הרי לכם כרטיס בחתימת ידו של טשרניחובסקי!”

על אודות ד"ר טשרניחובסקי, ששימש בתל-אביב בתור רופא-ילדים מטעם העיריה, סיפר אלכס שהמשורר אהב ילדים אבל עוד יותר אהב לדבר עם האימהות הצעירות שלהם. יום אחד בא דודי למרפאה של ידידו וראה ילד בוכה בשקט בחדר-הקבלה. דודי שאל מה קרה והילד גימגם וענה שהרופא מדבר כבר חצי שעה עם אימו (של הילד) בחדר בפנים, ואותו, עם כאב-הבטן, שכחו. דודי הקיש קלות על דלתו של הרופא, וכאשר נכנס ראה את טשרניחובסקי עומד שקוע בקריאת שיר חדש, כניראה ארוך מאוד, והאם הצעירה (שהכירה את דודי) נבוכה מפני שאינה יודעת כיצד להפסיק את המשורר הנכבד ולהזכיר לו את החולה הקטן שנישאר לחכות בחוץ וגם אינה יודעת עברית.

דודי ניגש אל ידידו ולחש על אוזנו בעדינות שהגיעה השעה לחדול מקריאה ולהזמין את הילד לבדיקה, וכך אמנם היה.

לאישה קראו לוצי ולבן המגמגם היינץ-משה.

שירים רבים של טשרניחובסקי ידע דודי בעל-פה, והיה מדקלם אותם ברגש רב וגם מצטט מהם בשעת שיחה. בזכותם נחשב במושבה לאדם משכיל, וגם קצת משורר בעצמו.

לשמועה שהוא כותב שירים גרמה התפארותו. לא פעם, כאשר היה מדקלם שיר של טשרניחובסקי, היה מעיר ששורה זו או זו היתה שונה במקור והוא תיקן אותה לבקשת ידידו. על שורות אחרות רמז שחיבר אותן והירשה לטשרניחובסקי להשתמש בהן.

דבריו עשו רושם על הבחורות במושבה. הן העריצו את דודי. אחדות מהן התאהבו בו בזכות סיפוריו על השעות שבהן טייל עם טשרניחובסקי ברחובות תל-אביב לאחר ששניהם חיסלו מנה גדושה של נקניקיות ובירה במסעדה של “אס” ברחוב נחלת-בנימין.

יום אחד התכסתה המושבה במודעות שבישרו על “נשף ספרותי” גדול שייערך לכבוד המשורר שאול טשרניחובסקי, ובהשתתפותו.

לא היה אחד שלא בישר לדודי על ההזדמנות שנפלה לידו לארח את ידידו. סבתי התנדבה להכין למשורר הדגול קבלת פנים ביתית לאחר הנשף, והתכוונה להכין לשם כך לביבות על פי המתכון ששמעה שהמשורר אוהב במיוחד ואף כתב עליהן בספרו. היא ביקשה מדודי להודיע על כך מראש לטשרניחובסקי, כדי שלא יחטפו אותו לקבלת פנים בבית אחר.

למרבה הפלא, היחיד שלא התלהב מהכבוד שנפל בחלקה של מושבתנו היה דודי אלכס. ככל שהתקרב מועד הנשף הספרותי, כן הלכו פניו וקדרו, כאילו משהו מציק לו ואוכל אותו מבפנים.

“אתה חולה?” שאלה אותו בדאגה רבה אימו, היא סבתי.

“לא, לא!” אבל מדבריו היה אפשר להבין שהוא מסתיר אולי מחלה קשה.

ואכן, בערב, שעה לפני תחילת הנשף הספרותי, נתקף דודי בכאב בטן שגרם לו להתפתל, להיאנח ולהתקפל, והוא הודיע שלא יוכל לצאת מן הבית.

כאבי-בטן פתרו לא פעם בעיות קשות לדודי אלכס וחילצו אותו ממצבים מביכים. ערב אחד הכריחה אותו בחורה, שאותה לא אהב, ללוותה עד לחדרה, והציעה לו להיכנס אליה לשתות כוס תה. דודי לא ידע כיצד להיפטר ממנה מבלי להעליב אותה, ולכן תפס את בטנו, התחיל להתפתל בכאבים, אמר לה שכניראה יש לו קלקול קיבה חמור, וברח ממנה.

אבל הפעם התעקש סבא על כך שדודי יבוא עם כל המשפחה לנשף הספרותי.

“הכבוד של המשפחה מחייב זאת,” אמר סבא. “למשורר גדול מצדיעים אפילו חיילים ההולכים למות במלחמה!” והוא דיקלם ברגש את שירת הלוחמים של לאיוש קושוט, שגלו מארצם לאחר כישלון המרד ההונגרי בקיסרות ההבסבורגית, ואהבת-החופש שלהם השפיעה על סבא לעלות לארץ-ישראל: “שתי ידיי אושיט ברטט / ואחבקך, הוי, אדמתי, / כבן בחיק אימו יבכה לו / גשם דמעותיי ארעיפה. / לארץ נוכריה אדוד לי / הרחק מיני גבולות מולדת, / קומץ עפרך אטול לי / שים למראשותיי בקבר / תחת גל-עפר גם שמה / מדיארי אשאר לנצח!”

כאשר נכנסו בני-משפחתי לאולם הגדול של “בית האיכר” כבר עמד על הבמה טשרניחובסקי, נשען על מקלו, וקרא ברגש שיר שלו, בעברית מדוייקת, ובמיבטא של עולה חדש מרוסיה.

אור החשמל היה אז הרבה יותר חלש מאשר בימינו. דודי נופף בידו שלום למשורר בתנועה קצת חלושה ומהססת, אבל טשרניחובסקי היה כה שקוע בקריאה שלא שם לב אליה.

לאחר שהסתיימה ההופעה, וכולם דיברו בשבחו של האורח, דחף סבא כמעט בכוח את דודי לעברו של המשורר, וכשהגיעו אליו, אמר: “אדון טשרניחובסקי, אני גאה להיות אביו של אלכסנדר [וכאן אמר את שם המשפחה שלנו], ידידך הצעיר, העוזר לך בכתיבת שיריך!”

“מה?” אמר טשרניחובסקי, “מי?”

“בני, אלכס,” התפלא סבא.

“אדוני,” רטט שפמו הפרוע של המשורר הגדול, הוא כבר היה נרגז כהוגן מההפרעה שנגרמה בגלל הפרה הטראנסילוואנית של יוסקה-דרעק, “אני לא מכיר אותך ולא את הבן שלך ודע לך שאף אחד, אף אחד לא עזר, לא עוזר ולא יעזור לדוקטור טשרניחובסקי לכתוב את שיריו!”

ופתאום הבזיק ניצוץ של היזכרות בעיני המשורר, תלתליו האפורים הזדקרו, אבל במקום להושיט יד לדודי ולהודות בטעותו, הרים עליו מקל והתחיל להכות אותו ולצעוק: “זה אתה!? אתה הז’וליק שמפיץ עליי שמועה שאני מושיב את האימהות הצעירות על הברכיים בקבינט ומלמד אותן איך להשתמש בטרמומטר,” וכאן כמעט נחנק מרוב כעס במיבטא רוסי, “בטרמומטר! – ושאני משאיר את הילדים לחכות בחוץ? בחדר-ההמתנה!? אני אראה לך סאברע חצוף חסר-דעת מופקר-לשון שכמוך רכלכלכן-מדיציני פר-אכסלאנס פסקונדיאק – חמור-גרם!”

סבא לא התעצל והרים גם הוא את מקלו על אלכס, כמו שהיה ודאי מרים את שוטו על האיכרים הנירפים בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה, אלא שדודי כבר נמלט החוצה כשהוא מלווה בקולות של צחוק ולעג מצד הקהל.

כך הסתיימה עוד בטרם החלה פרשת הידידות של דודי עם טשרניחובסקי.

שנים עברו. המשורר מת. סבא מת. האנשים שהיו ב“נשף הספרותי” הלכו גם הם לעולמם. דודי האריך ימים וכשהיו באים אליו בטענות על הגזמותיו היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר כי מאחורי כל מעשה זיוף מוצלח עומדת אמת גדולה. וככל שהלך ונשכח אותו ערב אומלל כן הירבה לספר את סיפור ידידותו המופלאה עם המשורר, סיפר לבניו, סיפר לנכדיו, עכשיו גם ניניו יודעים את הסיפור שעובר במשפחתנו מדור לדור.

דודי נחשב לאדם משכיל ולמומחה גדול בחקלאות ובמיוחד בפרדסנות. אצלנו במושבה היה הבדל עצום בין פרדסן לפרדסנט.

פרדסן היה איכר ותיק בארץ, שעברו עליו ועל משפחתו כל התלאות עד שנטעו את הפרדס ולמדו את העבודה בו.

פרדסנט היה יהודי שעלה מלודז' או מביאליסטוק וקנה פרדס נטוע והוא ומשפחתו התפרנסו ממנו מבלי שהוא-עצמו הבין דבר בחקלאות ובפרדסנות.

[אזהרה: כל המסופר כאן על טשרניחובסקי מצוץ מן הדימיון בלבד ואין לו שום קשר לאמת].


 

פרק שביעי: הרצאת דודי על התפוז. השושנה הפעורה של עדה-פרומנדה    🔗

יום אחד לקחו אותי הוריי ל“בית האיכר” לשמוע את דודי אלכס, שביקש להוכיח שאינו נופל מטשרניחובסקי, וכתב הרצאה פיוטית בשם “המלך תפוז” המתארת את גילגולי החקלאות במושבתנו.

מייסדי המושבה ובהם סבי ישבו בשורה הראשונה, מקלותיהם בין רגליהם, תמונותיהם ותמונות חבריהם שהלכו לעולמם מתנוססות גבוה על הקירות מסביב, והם מכחכחים ומהנהנים לאות הסכמה כאשר קטע מדברי דודי מצא חן בעיניהם במיוחד.

לנו, בני-איכרים, היה הבית מקדש-מעט למרות מה שהסופר חיים ברנר כתב שאנחנו “ילידי הארץ, הנירפים והמושחתים” שוכבים עם בהמות ומוכנים לזיין כל מה שזז.

מקרפיף ערימות-העץ הגדולות ממול, בצידו הריק של רחוב נורדאו, נשמעו קולות קצובים של ביקוע בולי-עץ בגרזן בידיו של יוסקה המרסק, בעל פני התורכי.

“לפני שנים רבות, רבות,” פתח דודי ואמר, לבוש בחליפתו החומה, קומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע בכיס העליון, והמגבעת החומה, רחבת-התיתורה ובעלת הקצה המחודד, מונחת על השולחן לצידו, "כאשר נוסדה מושבתנו, ראשונה בארץ, לא היה לאיכרים מה לאכול, והם היו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו לה: ‘חיטה, חיטה, תהיי לנו מלכה.’

"אמרה החיטה: ‘אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול כי עובד אדמתו ישבע לחם.’

"קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה. אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול. הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו לה: ‘גפן, גפן, תהיי לנו מלכה.’

"אמרה הגפן: ‘אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש. והוא יתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם כי יין ישמח לבב אנוש.’

“נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין. אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים בגלל המחלה שהיה לה שם יפה ומצלצל: פילוקסרה…”

אל ההדים שהשמיעו מכות הגרזן הקצובות, שבהן ביקע יוסקה המרסק גזעים לכפיסים במגרש ממול, ניתווסף לפתע תקתוק קבקבי-עץ מכיוון הכניסה ל“בית האיכר”.

בדלת הזכוכית הגדולה של המבוא הפנימי הופיעו פני המדונה של עדה-פרומנדה, שהתנוססו מעל לשמלתה הארוכה בעלת המיפתח הרחב החושף אין-כלום. אפה נלחץ אל הזכוכית ונתפחס כאשר צעקה לעבר דודי:

“אבא! אבא! למה עזבת אותי?”

מיד קפץ לסלק אותה מר טרונסקי קל-הרגליים, שליח המועצה הכפרית, אבל באולם נפלה הרגשה לא-נעימה, כאילו מישהו הדביק עוגה של בוץ או חרא על הקיר.

אני כל-כך הסמקתי כשעדה צעקה, קיוויתי שאיש מהמשפחה לא ירגיש בכך. לפני שנים אחדות אמא שלחה בידי תבנית ובה כיכרות-לחם ופיתות רכים, מכוסים במטליות-בד, להביא אל התנור של בומבַּיי בשוק הגדול. זה היה ודאי אחד מימי שני או חמישי בשבוע, שבהם נהגו אימהותינו האיכרות ללוש את הבצק. ישבתי יחף על שרפרף בחוץ וחיכיתי שתסתיים האפייה, כשאני נהנה לשאוף את ריח הלחם הטרי. על הכיכרות החמים הניח בומביי האופה את ערימת הפיתות השחומות, שאמא משחה אותן בבית בחלמון ביצה ופיזרה עליהן גרגירי קצח שחורים.

בדרכי הביתה התחלתי לכרסם אחת מהן, והנה צצה מולי עדה-פרומנדה הגבוהה ובעלת הפנים המטומטמות כשהיא מתנודדת בשמלתה הארוכה על קבקבי-העץ, ואמרה:

“בן-דוד קטן שלי אני רעבה תן לי פיתה.”

“לא!” אמרתי, והחזקתי את חבילת דברי-המאפה החמה קרוב לחזה, למרות שצרב לי. “אני לא בן-דוד שלך!”

“בן-דוד קטן שלי אני רעבה נורא לא אכלתי שבועיים תן גם לי פיתה אם לא אני אמשוך לך בזובי.”

“לא.”

“ואם אראה לך קוס אז תתן גם לי פיתה בן-דוד קטן שלי?”

“מה?” התבלבלתי. הייתי תמים וטרם ידעתי אפילו מה בדיוק ההבדל בין ילד לילדה. באותה תקופה קדומה בחיי חשבתי שגם לילדות יש זוִּּבי.

“בן-דוד קטן שלי ראית פעם בחיים קוס של גיברת?”

עמדנו לבדנו במשעול העובר בין החצרות, בגבעה מעל לשוק. דבר לא זז. לא נשמע. רק נץ אחד טס גבוה בשמיים, מחפש ציפור או גוזל לצלול עליהם ולטורפם.

עדה-פרומנדה הרימה מולי את שולי שמלתה הארוכה, לא היו שם תחתונים, לא היה שם כלום. רק שיער חום בהיר ומדובלל צמח בשיפולי הבטן הפחוסה. היא פתחה באצבעותיה משהו שניראה כמו פצע או שושנה אדומה.

בטיפשותי מילמלתי, “מה? בנות זה לא כמו אצל בנים? זה מה שנישאר אחרי שחתכו לך?”

“חתכו לאמא שלך טומטום!” ניצלה עדה-פרומנדה את התדהמה שלי, הירפתה משולי שמלתה כמורידה מסך על מערומיה – אצבעותיה הארוכות חטפו פיתה מהבילה מהחבילה החמה שאימצתי לחזי, הכל בתנועה מהירה אחת, כאותו נץ העט אל טרפו – והיא ברחה ממני בצחוק קולני כשקבקביה נוקשים רחוק.

אותה שעה נשמע באולם “בית האיכר” קירקור הקיבה של אבא שלי.

אבא סבל מגאזים. כדורי הפחם שלעס ובלע לא עזרו לו, רק השחירו את לשונו והתאימו למראה הפסימי שלו. כאשר היה מתאפק מלהפליץ, היתה בטנו מקרקרת.

איש לא היה מעלה בדעתו שאבא הוא המקרקר. זה היה יכול להיות כל אחד אחר. אבל אימא היתה תמיד בכוננות שמירה עליו, מה שכמובן הגביר את התנועות הבלתי-רצוניות של מעיו.

ואכן, היא מיד הפנתה אליו מבט מאשים ולחשה:

“אולי מספיק כבר… אתה לא יכול לשלוט על עצמך?”

כולם שתקו באולם הגדול של “בית האיכר”, כובשים את צחוקם למשפחה שלנו, רק סבא הקיש במורת-רוח על הרצפה במקל שבין ברכיו, כתובע מדודי להמשיך בהרצאתו.

ואכן אלכס דודי, שעל פניו לא ניראו שום אותות התרגשות, ומערכת העיכול שלו היתה מצויינת, הוא אף פעם לא הפליץ, החליק לאחור את שערו השחור ופתח בפרק המספר על התות. גם אל התות הלכו האיכרים וביקשו: “תות, תות, תהיה לנו מלך.”

"אמר התות: ‘אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים.’

"התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי. אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד. הלכו האיכרים אל השקד ואמרו לו: ‘שקד, שקד, תהיה לנו מלך.’

"אמר השקד: ‘אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים.’

“נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט”ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים ופועליהם וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח וטרי. אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. בקושי היה כסף לקנות לחם, והאיכרים היו רעבים. הלכו האיכרים אל השיטה ואמרו לה: ‘שיטה, שיטה, תהיי לנו מלכה.’

"אמרה השיטה: ‘אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם.’

“נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר. אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח כל איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מהם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים…”

“למה עזבת אותי אבא למה עזבת יתומה עלא זובי אנשים רעים מנוולים אני אגלה לנציב העליון שבין שתי הקומות של בית האיכר אתם מסתירים ת’סליק [את הסליק] של רובים!”

קולה של עדה-פרומנדה עבר מחלון גבוה לחלון גבוה, דרכם חדר האור לאולם מאחורי גבו של דודי.

מר טרונסקי, שליח המועצה הכפרית, רץ מיד החוצה כדי להשתיקה.

שמעתי את מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי זכרונה לברכה, שישב לא רחוק מאיתנו, לוחש בשפתיים הדוקות, “צריך לחסל את המשוגעת, זה אסון להגנת המושבה!”

מסייה בוריס היה חבר של דודי. מאחר שתאוותו של מסייה בוריס לנשים לא ידעה שובעה, בגד לא רק באשתו אלא גם בפילגשו הצעירה, המורה אפרת ירקוני.

כאשר ניראתה בלילה מכוניתו ליד הבית של שיינע-פשה גרשוני הצעירה, שבעלה נסע מטעם אגודת “פרדס” לאלכסנדריה אל סוכני הנסיעות אלרמן ומוס ליין לשדל אותם לפתוח קו ישיר של “פרינץ ליין” מיפו לליוורפול, או ליד ביתה של גברת צעירה פנוייה אחרת, היו אישתו בתורה ואפרת בתורה עושות לבוריס סקנדלים: “איפה היית אתמול בלילה, ראו את המכונית שלך…”

הלך מסייה בוריס ונתן לדודי את המפתח הנוסף של מכוניתו ועשה אותו שותף בה, ומאז שימש לו כאליבי. השניים היו, כמאמר הערבים, “טיזיין ביל באס,” שני עכוזים במכנס אחד.

לפעמים היו נוסעים במכונית של מסייה קלדם לתל-אביב, שם לא היתה האווירה כה שמרנית כמו במושבה. הם היו הולכים לקולנוע “בית העם” לראות את פולה נגרי משחקת בפילם “המקדש הסיני”. שותים בירה בקפה פילץ, בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, מבלים, רוקדים ואוכלים. באה עלייה גדולה של יקיות, באו בחורות יפות מרומניה, ומה חסר לווארשאיות, ללודז’איות, לצ’נסטחוביות וגם לביאליסטוקיות? יושבות על אש רעבה. בוערות. כן, היו בתל-אביב יפהפיות אירופה, עולות חדשות, חסרות אמצעים, שרצו מאוד להתערות בארץ.

דודי ומסייה בוריס עזרו להן להתערות וקיימו מצוות בעילת עלייה.

כאשר נשלחו השניים מטעם אגודת “פרדס” לבוקארשט לשם ייצוא השאמוטי כפו עליהם את חברתו של ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה. שני ההוללים הודיעו לו שמישהו מחכה לו בחדרו במלון. פתח ר' מורדכה את הדלת והנה זונה רומנייה חסרת בושה נתלית על צווארו, משחקת בדבלולי זקנו ומחככת ערוותה הפעורה במכנסיו השחורים. אוהו!

ועתה, היחיד שהתעלם מצעקותיה של עדה-פרומנדה היה דודי, שהמשיך לקרוא ממחברתו:

"הלכו האיכרים אל הטבק ואמרו לו: ‘טבק, טבק, תהיה לנו מלך.’

"אמר הטבק: ‘אם אתם מושחים אותי למלך עליכם, מלאו בשיחים שלי את השדות שלכם, כי אותי מעשנים בסיגריות ובנרגילות, בסיגרים ובמקטרות, ויש שתוחבים את האבקה באף – ומתעטשים! ומי שמגדל אותי לא יהיה רעב לעולם.’

"נסעו האיכרים לתורכיה, שבה איזורים שלמים חיים מגידול הטבק, והביאו זרעים והנביטו אותם, ושתלו את הטבק בשדות, וקטפו את העלים הדביקים, וישבו בחצרות עם הנשים והילדים והשחילו במחטים את עלי הטבק על חוטים, ויבשו אותם במחרוזות, וכל המושבה התמלאה בריח מחניק. אבל בתי-החרושת לסיגריות הציעו עבור יבולי הטבק מחירים נמוכים שלא כיסו את הוצאות הגידול. הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו לו: ‘תפוז, תפוז, תהיה לנו מלך.’

"אמר התפוז: ‘אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי, מהפרדס של אנטון איוב ביפו, ותגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם.’

“חרשו האיכרים חריש עמוק…”

אותו רגע נשמעה קריאתה של פרלה הגמלונית, שישבה עד כה בשקט בשורה האחרונה:

“אוי, אני מתעלפת…”

“וחפרו בארות, והכניסו בהן משאבות-מים…”

“אוי, אני מתעלפת… חביאו לי מים!”

והיא התעלפה.

הרימו אותה והוציאוה החוצה, אל יוסקה בעלה, שיפסיק לחטוב בולי עצים ויטפל בה.

ואכן הוא בא, מחה בשרוולו את הזיעה מעל פניו, גירש את הזבובים מעל ראשו ונתן לה סטירה.

היא התעוררה וגירפצצה בירה בריח דג כבוש ובצל קצוץ. מתברר שאכלה יותר מדי.

דודי התעלם גם מההפרעה הזו, שכביכול נבעה מדבריו, (שום דבר מגונה לא דבק בדודי מעודו. אחת מתכונותיו, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה), והמשיך: “חפרו בור ברוחב שלושה-ארבעה מטרים, עד לעומק שבו המים ‘מזיעים’…”

הימהום של הסכמה לדבריו נשמע מפי זקני המושבה.

“ומשהגיעו לחול הרטוב חפרו באמצע שוחה עמוקה, ולאחר שניקוו מים בשוחה מילאו מהם בקבוק והכריזו: ‘פני המים ניראים!’ – אך לעיתים נפלו קירות החול היבשים של הבור החפור, והעבודה נפסקה.”

ושוב הימהומים לאישור, והזקנים היושבים בשורה הראשונה מקישים על הרצפה במקלות ההליכה שבין ברכיהם.

“ולאחר שגמרו את חפירת הבור, ובנו את כתלי הבאר מלמטה למעלה במסגרות עץ, וגמרו את בניין הקירות, והרכיבו בתוך הבאר על עמודי ברזל את ה’חנזירה‘, שהיתה דומה לחבית גדולה לאגירת המים, ומעל לבאר התקינו את האנטילייה משני אופני-עץ גדולים המונעים על-ידי גמל או פרד, והבהמה סובבה את התוף ועליו השרשרת עם תיבות העץ המעלות את המים אל ה’חנזירה’, וכדי שלא יאבד לה שיווי-משקלה תוך הסיבוב החרקני מסביב לבאר, הלבישו על עיניה ‘משקפיים’ עשויות קש או עור, ולא אחת קרה שבהמת-העבודה נפלה לתוך הבאר, ולפעמים החול היה נגרף עם המים וסותם את מקורם, ולכן החלו לחפור את הבארות באדמת החמרה הכבדה למרות שבאדמות החול נמצאו המים קרובים יותר לפני הקרקע, והקושי בחפירת בארות, וההשקעה הרבה הדרושה לנטיעת פרדס הנושא יבול ראשון רק לאחר חמש שנים, גרמו לכך שהפרדסים הראשונים ניטעו רק במקומות שבהם המים נישאבו מנחל או שמי-התהום לא היו עמוקים, אבל אז הגיעו למושבה מנועי הקיטור, ומנועי הנפט והגאזולין, ומשאבות הבוכנה, והגיעו הפילטרים שהמציא המכונן ליאון שטיין כדי למנוע את גריפת החול עם השאיבה, והגיע הצמנט לעשיית הבטון, וניבנו תעלות-השקאה ובריכות השקאה, ובית החרושת ביפו החל להתקין צינורות-מלט להוליך בהם את מי-ההשקאה מהמשאבה אל עצי הפרדס…” החל דודי ממש שר את שירת הפרדסים, וזקני המושבה מקישים במקלות-ההליכה, והאיכרים רוקעים ברגליהם ומהמהמים איתו בקצב המנגינה, שאותה ידעו רק במושבה שלנו, ושדמתה קצת ל“חד גדיא”, ודודי מנצח עליהם בידיו:

“וההתלהבות לנטוע תפסה את כולם, ובכל החצרות עלו ריחות השתילים של הלימון-מתוק ושל החושחש, וחוואג’ה בַּארֶס הפך בפי כל לאבו-אלחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו, ובין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות, ועל הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, ושם ישבו המבררות על מחצלאות, והאורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ, ומבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל רציף-הנמל, והסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות, ו התמלאה פרדסים של שאמוטי, ולנסיה, לימון ואשכולית, טאבורי, קלמנטינה, מנדרינה, סטסומה, אתרוג ותפוזינה, פומלו ופומלית, והמלך תפוז כבש את העולם – ומאז האיכרים ומשפחום לא היו רעבים אף פעם, אף פ-עם!!!!!!!!!!…” [והפינלה כמעט כסיום: “חד גדיא, חד גד-יא!!!!!!!!!!!…”]

מחיאות כפיים נירגשות נשמעו, תרועות. העיניים נצצו. שנים חלפו. היום לא נותר אפילו פרדס אחד במושבה שבימיה הטובים היתה מושבת ההדרים הגדולה בארץ.

הערת המלביה"ד: לא כל זני ההדר שדודי הזכיר כבר היו אז בנמצא בארץ.


 

פרק שמיני: חג החֶמְלָנִיצְקָיָה    🔗

אותה שנה החליטו דודי ההולל אלכס ואבי אלישע לשים קץ לתעלולי הריסוק והנישוק של הזוג גולדשטיק.

חוץ מדוד אלכס היו לי שתי דודות שמתו שנים לפני שנולדתי, ציפורה ובת-שבע שמותיהן, ודודה חיה בשם יעל, זאת אומרת, יעל דודתי עוד חיתה בחיים.

“ה’תכשיט' [במילעיל] יצא מכלל שליטה!” אמר דודי לאבי. “צריך לעשות סדר במושבה! חבל שבימינו כבר אי אפשר להשתמש בשוט של אבא!”

הוא התכוון לשוט שבו הצליף סבא (או אולי רק איים שיצליף) באיכרים שסירבו לעבוד בשנת השמיטה השנייה לייסודה של המושבה. האיכרים קיוו לחיות כל אותה שנה “עלא חשב [בשי”ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון.

“צריך למצוא מישהו שיוכל להתגבר על לחיצת-היד של יוסקה-דרעק,” אמר אבי לדודי.

“מי?” שאל דודי.

“רק עלי, עלי בן ג’וואד מוסתקים, ראש הבחרג’יה, הספנים, ביפו.”

“ומי יתגבר על פרלה, סניוריטה פצ’וס, אשתו של הדרעק?”

“עזרא קובלמן, אם יתחפש לאישה כמו קופל אביו, שהיה מתחפש לאסתר המלכה בהצגת-פורים בשנים הראשונות למושבה.”

אכן, חרף קשיי-החיים ידעו בשנותיה הראשונות של המושבה לשמור על מצב רוח טוב, ובייחוד בחודש אדר, בהתקרב פורים, כאשר קופל קובלמן היה מתחפש לאסתר המלכה.

אנשים צעירים היו ומלאי חום-נעורים, וחופשיים בהליכותיהם לעומת אדוקי ירושלים. המושבה היתה אז קטנה וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. היו במושבה בחורים שידעו משהו מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על פי יוזמתם נערכו משחקי הפורים, פורים-שפיל.

איסחאק נורדאו רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק את תפקידי הנשים התקשה ללהק הרג’יסור בשסמן, הוא יענקב גאלצ’אלאך, אך רווח והצלה עמדו לו מקופל קובלמן שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים.

מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ’רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הרג’יסור יעקב בשסמן היה איכר גדל-גוף, בעל קול אדיר ומומחה לחריש עמוק. הוא אהב לאוורר את אצבעות רגליו הענקיות והיה מהלך תמיד בקבקבי-עץ גדולים שקולם נשמע מקצה רחוב חובבי-ציון ועד סופו, ומכאן כינויו יענקב גאלצ’אלאך.

בחזרות לפורים-שפיל היה מפעיל את כשרונו כבמאי-חובב וממחיש לשחקניו, חובבים אף הם, אטיודים של משחק באמצעות סיפורים שאובים מנסיונו הדראמאטי, בסגנון שלימים קיבל את השם: קאנדיד קאמרה.

יום אחד בשסמן יצא לחרוש במחרשה הגדולה, הרתומה לתריסר זוגות סוסים. לכל זוג היה עגלון נפרד המהלך לצידו ומאיץ בו.

לא רחוק מהחלקה, שהיתה מיועדת לנטיעת פרדס חדש, נמצא קבר של וילי, קדוש ערבי מקומי, ולצידו עץ שקמים עתיק.

העגלונים הערבים הזהירו את החורשים כי בסביבת המקום הקדוש אסור לעשות את צרכי-הגוף. מסורת נאמנה בידם כי מי שעושה כך נדבק לקרקע ומאבד את כוח דיבורו.

במשך השבועות בהם נמשך החריש התנהל על כך ויכוח. אלה מכחישים את הסיפור בטענה שהוא אמונת-הבל, ואלה נשבעים ועומדים בתוקף על דעתם.

פעם, בהפסקת הארוחה, נעלם בשסמן.

לא עבר זמן רב ונשמעו נאקותיו הנוראות מתחת לעץ, ליד קבר הקדוש.

העגלונים נבהלו, אולי הכיש אותו נחש? – מיד הפסיקו לאכול ורצו להחיש לו עזרה.

כאשר התקרבו התגלה לעיניהם יענקב גאלצ’אלאך הענק כשהוא כורע על הארץ, מתחת לשקמה, מכנסיו משולשלות והוא מנפנף אליהם בידיו הגדולות וצווח כאילם:

"אה, אה, אה – – – "

העגלונים נסוגו מעט לאחור והתלחשו בפחד: “מי היה מאמין שכך גדול הוא כוחו של הווילי!”

ובשסמן הכורע צועק, נאנק כעגל, עיניו בולטות כיוצאות מחוריהן והוא מנפנף בידיו אל עגלוניו וזועק לעזרה.

עבר זמן-מה עד ששלושה-ארבעה מהם התמלאו אומץ וקרבו אליו.

תחילה נגעו בו בזהירות, מחשש שיידבקו לקרקע גם הם, אחר תפסו בו בחוזקה, ובכל כוחותיהם משכו והרימו אותו עד שהצליחו להפרידו מהקרקע, יחד עם הגאלצ’אלאך, ולהעמידו על רגליו –

מתנופת המשיכה נפלו הם בערימה על פני האדמה.

ומעשה נס, בו-ברגע חזר אליו גם כוח הדיבור ואז היפנה את אחוריו המגולים כלפי חבורת מציליו, תקע נפיחה, ועוד נפיחה, והכריז בפניהם שעכשיו הם יכולים, במחילה מכבודם, לנשק לו – – –

הכל היו מרוצים בחזרות להצגת-פורים לבד מאחד, אשר מחה נמרצות בפני בשסמן על כך שהשאירו אותו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וזיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוואסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוואס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפנה לו את הדרך.

וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הווזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר במיוחד לשם כך:

"שורו, הביטו, קונסולאטים,

 איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה.

היה זה מחזה מרהיב-עין! הכל התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכל ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק.

את המחזה חיבר או התאים בשסמן לפי מיבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.

איכרי המושבה, נשותיהם וילדיהם, ישבו כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקח-נלקחת אל בית המלך:

"אסתר’ל עטרת ראשי

את מחלצותייך לבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, יא אוחתי!

ענה תעני: שבט בנימין משפחתי.

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין…"

בסוף המשחק יצאו הכל אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם.

למוחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר’ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל-כך עילאית, עד שאחשוורוש, המולך על המושבה, הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נישאר רק בחאלאט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והוא התחיל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות מכל פתחיו, אולי בהשראת סיפורי ההרג’יסור שלו:

“הקשיבי מוישבה שלי, הקשיבו אידאלאך! – – א-פורץ! – אני עולה לפאשאליק ירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפאשא התורכי מגדולתו… הקשיבי מוישבה – – א-פורץ! – אוי, אוי, נתיניי המסכנים, אני מרחם עליכם… אוי, אוי, אני אציל אתכם מידי התרכל’ה שיקסה, ומידי המן-פאשא, ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה – – א-פורץ גם לכבודה! – ומידי היאניצ’ארים עקומי-החרבות, ומידי המא’מורים גובי המיסים ולוקחי-הבקשיש – הקשיבו, נתיניי הנאמנים! – – א-פורץ! – איך [אני], איך בין סולטן עבדול-מג’יד! – – א-פורץ! – איך בין א-מזמין אתכם לקושטא צו דעם תפילת סלאם-אל-מליכ בארמון שלי בילדיז קיוסק… איך, איך…”

ובהתנודדו גם השמיע קולות גיהוק אדירים שבאו מרוטל ורבע היין שהערה אל קרביו. בקושי רב עלה בידי נתיניו להשיגו, אך אחשוורוש העליז, סולטן הפורים-שפיל של המושבה, לא השתתק אלא פקד עליהם: "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי! – פדישהמיז צ’וק ישסון! מלכנו יאריך ימים! – – א-פורץ! – "

והוא לא נרגע משאת מידברותיו אליהם מכל אבר ונקב עד שארבעה שומרי-ראש המלך, שניראו כצ’רקסים והיו מזויינים בחרבות, ועימם הווזיר ובידו מקל שחור עם גולת-כסף – תפסו אותו והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הטבל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר שבכיכר המייסדים.

שם רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, והסוסים מלקקים את שער ראשו ואת אחוריו המגולים – וצוהלים, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.


אבל החג החשוב ביותר במושבה היה יום החמלניצקיה.

הוא חל באסרו-חג של פסח. האיכרים הביאו אותו ממסורת העיירות במזרח-אירופה, ונוסף לו גוון מקומי בזכות השכנים הערבים.

עם שחר היו האיכרים יוצאים עם נשותיהם וילדיהם לשדרת הדקלים, הוואשינגטוניות כפי שנקראו אז, הנמשכת בין הפרדסים הירוקים עד לירקון, ומעמידים לכל אורכה שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ למושבה, בשורת האקליפטוסים הריחנית שעל גדת הנחל, שהילת אור ראשון הזהיבה את קצות צמרותיהם.

הרי אפריים, ולרגליהם מיבצר אנטיפטרוס שעל מעיינות הירקון, הבריקו אף הם באור הזריחה וניראו כמתבוננים באיכרים ובבני משפחותיהם המתרוצצים מן המושבה לנחל וחזרה כטור נמלים עמלניות. הגברים בכובעי קש ותרבושים אדומים-כהים והנשים במגבעות רחבות-תיתורה ובשמשיות לבנות שנועדו להגן על עור פניהן הצח, שלא תיראינה כנשות הפלחים והבידואים.

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל-השמיים ומשמני-הארץ, שפע מעדנים ובהם מאפי-חמץ רבים שהביאו השכנים הערבים. פרוסות מלבניות של חלבה עשוייה מיץ-ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה-סוכר עבה בגונים שונים, רחת-לוקום בשפע סוגים. בקלוואה, עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. והמון מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על-ידי שרייה במים. קמרדין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים-קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. מתחת לשולחנות קלחי חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-קרח, וכדי-נחושת המכילים משקה-קר, שרבט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי-קרח.

משעות-הבוקר המוקדמות הם יצאו משפחות-משפחות לשדרה שמחוץ למושבה, בין הפרדסים, מתחת לעצים, אונטער די ביימער, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום.

כל משפחה תפסה מקום מתחת לאחד העצים בשדרה, עד שנמלאו הפרדסים מסביב קהל חוגג, יהודים וערבים כאחד. שמיכות נפרשו על הארץ, חבלים נמשכו מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל המושבה, גם המשפחות הספרדיות, גם הרב וגם הסנדלר, מזקן ועד נער, ועימם השכנים הערבים מכפרי הסביבה – כולם יצאו אל חיק-הטבע ליהנות מזיוו ויפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה.

מוכרי התמר-הינדי הקישו במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת-דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו, בהכריזם על סחורתם. מוכרי-השקדים סילסלו בגרונם. ועל כולם גבר קולו של מוכר שער-אל-בנאת, הוא “שער-הבנות” העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת, העומדת על פרימוס שראשו, הבוער בלהבה רבת צבעים, מרעיש למרחוק.

עשרות ילדים התרוצצו מן הפרדס אל השולחנות הערוכים בשדרת הדקלים, וחזרה. המולת-החוגגים התפשטה סביב, ובמשעולים חימרו ערבים שאיחרו לבוא אחר חמוריהם וקראו קריאות זירוז חדגוניות.

באחת הפינות המוצלות של השדרה התמקמה “תזמורת הירקון” וניגנה פזמונות ושירי-עם להנאת החוגגים. בייחוד אהבו את השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר למושבה שלנו ושהיה מושר בנעימת “התקווה” ונפתח במילים: “עוד טרם רוח-הלאום / צרר עמי בכנפיו…”

וכשהתקרבה שעת-הצהריים שלפה כל איכרה את מעדניה הטובים מתוך הסל, דגים ממולאים ועליהם פרוסות גזר צהבהב וציר רוטט, ורגל קרושה שבה טבועים פלחי ביצים קשות, וחזרת, ופרוסות סלק, וכבד קצוץ. והיו שהספיקו מבעוד ערב לבשל ולאפות מאכלי חמץ כפשטידת אטריות וקוגל וכיסונים ממולאים בשר וחלה טריה. וגם להכין את הקינוח המסורתי לחג החמלניצקיה, זו המופלטצ’ינקה המופלאה, שבזכותה נתפרסמה מושבתנו ממטולה עד גדרה ולימים סיפרו עליה בטלוויזיה אליהו הכהן ודן אלמגור בתוכניתם “שרתי לך ארצי” וגלי עטרי אף שרה את שיר המופלטצ’ינקה, בהברה אשכנזית, כמובן:


"פי פו פו

אין אבא פה

אנה הלך?

למקום ניכר

ומה יביא?

חבית שיכר

היכן תעמוד?

בפונדקו

ומי ילגום?

ולדקו, דנקו,

ולדקו, דנקו,

דנקו, טינקה –

במה יקנחו?

במופלטצ’ינקה!"

והאיכרה היתה פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה את בני-ביתה ואת שכניה מקרב הערבים, וכך נהגו כל המשפחות שיצאו לשדה.

נסתיימה הארוחה, בירכו ברכת-המזון, המבוגרים נשענו אל העצים ונחו, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי-נחושת בעלי זרבובית דקה, והכל על גבי גחלים לוחשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם ולמשחקיהם.

הסופר אלימלך שפירא, בספרו השני “הירקון שבלב” (שלמרות נדירותו הוא נחשב בחוגי האקדמיה לאבי-אבות “הנאראטיב הציוני” בספרות הארצישראלית) שימר לדורות את ההסבר למסורת יום החמלניצקיה שנחוג בשנותיה הראשונות של המושבה.

שם בגולה, במזרח-אירופה, כינו היהודים בשם הזה את החג העממי שחל באסרו-חג של פסח וזאת מפני שהשכנים הגויים נהגו להעניק במהלכו ממתקים ורובלים לילדים ולילדות היהודיים שהיו בעלי עיניים כחולות במיוחד, ומימיות, ושיער צהוב במיוחד, כמעט כקש, ופנים גדולות ומלוכסנות במיוחד, בדומה לילדי המוז’יקים והקוזאקים, ילדים וילדות יפהפיים, שהיו נולדים אחר הפרעות או סתם בין הזמנים, כאשר גוי היה אונס יהודיה, נערה בתולה או גם אישה נשואה שילדיה הקודמים בעלי שיער שחרחר ועיניים חומות-ירקרקות בעלות ברק שמי.

ואילו במהלך יום החמלניצקיה במושבה היו האיכרים מתאספים בבייקה הגדולה, בית האריזה של פרדס בחריה, וצובטים בלחיים ומעניקים בישליקים וממתקים לילדים ולילדות כחולי העיניים וצהובי השיער שנולדו בכפרי הערבים שסביב למושבה, ילדים שאימותיהם הפלחיות עבדו כפועלות בפרדסים או כמשרתות ומיניקות בבתי האיכרים, והניחו לאבות ולבנים המתבגרים לקפוץ עליהן ולהרביען בגומות הפרדסים ובבייקות ובאורוות וברפתים ובמתבנים.

ולא פעם היו ילדי פלחים ובידואים אלה, היחפים והמלוכלכים – יפים יותר מאחיהם העבריים שנולדו לאיכרות הכבודות והנקיות שבמושבה.

אם התרשלו האיכרים בפינוק ובפיצוי יוצאי-חלציהם הממזריים – היו השקוצים הרעבים מתאספים בשלהי חג החמלניצקיה על גבול הפרדס ושרים יחדיו בלגלוג: “אל יאהודי ביך, ביך, / חוט אל ראסו פי אל-טאביח!” – הראש של היהודי שקוע כל הזמן בבישול ובאכילה!

עם ערוב היום נשמע בשדרת הדקלים בין הפרדסים הקול: “מינחה!” – ואז היה משתתק קהל האיכרים ובני משפחותיהם, ומניינים-מניינים היו הגברים מתקבצים מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם.

תמה התפילה, קיפלו מיטלטליהם, אספו את ילדיהם וחזרו לחצרותיהם ולבתיהם במושבה.

דודי ההולל אלכס היה אומר: “חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו! והרי לכם דוגמא, יינע קוס-אוחתו!”


 

פרק תשיעי: יינע קוס-אוחתו הוא יינע טאך,ושימל בנו משולוקטה הכובסת    🔗

יונה-מאיר קוסוחוב היה איכר גברתן ובעל מימדים אדירים. כתפיים, עורף וזרועות כיצול העגלה. כינו אותו בשם פלייצקע, כלומר – כתפני. כרסו היתה ראוייה אף היא להתכבד בה וצנחה כהמשך לחזהו הרחב.

עם זאת היה בו מעין מום, מין שיתוק בחצי-פה שגרם לו לדבר באופן עקום. בכושר הביטוי לא היה כוחו גדול, ולא רק בגלל המום. לבד מקצת תפילות בעברית, ואידיש וערבית פלחית, לא ידע דבר. לכן, כשהיה נזקק להדגשה דרמטית של דבריו, שנטו להתעקם בפיו, היה תוקע רגליו באדמה כפרד עיקש ומפליט: “טאך!” – והרעש, ממש קנה-רובה יורה!

טאך היא ירייה בערבית, ולדברי דודי אלכס: “אריה שאג – מי לא יירא! – יינע תוקע, מי לא ישתכנע? ואתם, אם עדינים אתם מדי, במחילה מכבודכם סיתמו את האף!”

ואולם לא פלייצקע ולא יינע-טאך נתקבלו בפי הערבים. אלה ראו הכרח לעצמם להמציא לכל איכר שם משלהם, וכך כינו אותו בשם יינע קוס-אוסחתו ולעיתים יינע-מייער קוס-אוחתו, כי כאשר ניסו לבטא את שם-משפחתו, יצא תמיד קוסוחו –

יינע-מייער קוס-אוחתו חי שנים רבות עם “די פלאחטע”, הפלחית, שבאה מהכפר השכן ושמה שולוקטה אל-פחל, שפירושו בערבית: שולוקטה ה“פר”.

היא עבדה ככובסת בבתי האיכרות, לפי התור: יום לחודש, יום לחודש וחצי, לכל בית. באותם ימים היו במושבה שתי כובסות מפורסמות. השנייה היתה נאסרה, אשת חאמד ירחם אלוהים עליו, שנהרג לאחר פגיעת הפרד המשוגע של סקנדר גרשוני, שבעט למוות גם בדודתי בת-שבע.

שולוקטה באמת היתה בעלת מימדים של פר, עכוזיה כגלגל עגלה וגובהה כ“עין הג’מל”, כגובה הגמל. ביטנה השופעת השתפכה מעל לאבנט הרחב שהקיף את שיפוליה, פניה המקועקעות שפעו כבצק שתפח בעריבה ועלה על גדותיו, ומבין חרכיהם הציצו שתי עיניים, דווקא כחולות.

אמר עליה חג' עבד אל-מצרי, שהיה לץ הכפר, כי יכולה היא לקפל גבר מתחת לבית-שחייה ויותר לא יראוהו, כאילו בלעה אותו חיים.

למרבה הפליאה השיאו בנעוריה את שולוקטה לג’עפר, אחד מבני הטובים ומעשירי הכפר. ג’עפר היה קטן וצמוק כילד בן עשר אך פניו פני זקן, חסרי צבע כלשהו, ועיניו טרוטות. חג' עבד אל-מצרי הדביק לו כינוי: אל-היסהיס, היתוש. ידוע היה בכפר כי אמנם מראהו של ג’עפר דומה ליתוש, אך עוקץ יש לו מן המובחר. חג' עבד אל-מצרי אמר כי שולוקטה מכרסמת את בעלה כמו נקבת גמל-שלמה האוכלת לאחר ההזדווגות את בן-זוגה הזעיר על כרעו ועל קרביו.

כוח הגברא של היתוש היה מדהים, אבל – הוא היה בבחינת צמח בל יעשה קמח, ומכיוון שראה שאשתו מקילה בו ראש, ואפילו ישנה כל ימות השבוע בחצרות היאהוד – מכר חלק מאדמתו והלך לחפש אישה שנייה. “הך אישה באישה, אין אמצעי טוב מזה!” נהג לומר בקולו המאנפף.

באחד הלילות, כאשר הגיע תור הכביסה בבית הוריו של יינע, ישנה שולוקטה באסם שלהם.

יינע, מתוך שהיה עדיין ג’אהל, נבער מדעת ובלתי אחראי למעשיו, זחל בלאט אל האסם, אחז בכנף המאנדיל, מטפחת הראש, של שולוקטה והעיר אותה משנתה הישרה.

כלום ראיתם מימיכם אישה נענית לגבר מבלי להראות סירוב כלשהו? היא קראה: “יא אמא [הוי אמא!], איכס עליכ [גועלי אחד], יא יינעלע… איך לא תיבוש? יא מלעון [מקולל]…”

דווקא ברגע זה היא ניעורה מחלום מתוק: יונק כבן שנתיים מתרפק על כל אחד מדדיה, שניים בבת אחת, ונתאוותה “לכרסם” גבר כלשהו, וכאן לפניה עלם חמודות, בעל מימדים הראויים לה, ונוסף לזה: איזה כבוד, חוואג’ה יאהודי! אף-על-פי-כן סנטה בו שנית: “איחס עליכ יא חוואג’ה!”

יינע-טאך, שאהב את הקיצור, השיב בקולו העבה שבקע מפיו העקום: “אוסקוטי יא מרה [שתקי אישה], מעליש, כול איל חוואג’ת כמאן ביסאוו היק, הוא הוא, כולו וואחד… [שתקי אישה, כל החוואג’ת גם כן עושים כך, הדבר הוא – הוא אותו הדבר…], יאללה, וטאך טאך טאך…” תוך שעה קצרה שלוש פעמים… היא מכרסמת אותו, ומכרסמת, ועדיין כוחו במותניו, אך היה מוכרח להפסיק כיוון שהימים ימי הסליחות והוא פחד שמא יפגוש באיכרים היוצאים מבתיהם להתפלל לפני העבודה.

כעת חיה, כעבור תשעת הירחים, הביאה שולוקטה לאוויר העולם את שימל, שגדל בחצרו ובפרדסו של יינע ונקרא על שם דודו שמעון, שמת בילדותו מסתימת-מעיים לאחר שאכל חצי פח סאברעס. לימים ברח שימל-שמעון עם אחיו הפליטים הערביים במלחמת השחרור.

כך חשבנו, עד שלאחר שנים רבות מתה ספרדיה זקנה כבת תשעים ויותר, פאידה שמה, שחייתה בצריף קטן, מעין מחסן, שנישאר מביתו של דוקטור זכריאס-כהן ליד השוק הגדול של המושבה, ואשר התפרנסה מעבודות ניקיון בבתי האיכרים ובחנויות – וכשבאו לטהר את גופתה ולעטוף אותה בתכריכים התגלה שיש לה זין אך לא אשכים, וקראו לזקני המושבה לזהותה והתברר שלא היתה אישה ולא היתה פאידה וגם לא היתה ממש-יהודיה אלא היא שימל-שמעון קוסוחוב הסריס בן יינע-טאך, הוא יינע-מייער קוס-אוחתו, והכובסת הערביה שולוקטה אל-פאחל – שלבש זהות אישה ונישאר במושבה גם לאחר מלחמת השחרור, והיחידים שידעו על כך היו כניראה סבתו ואביו, שנפטרו שנים לפניו.

פאידה הזקנה הרזה התפרסמה באזור השוק הגדול שלנו בתור פותחת בקפה, מגדת עתידות ומשככת כאבים ברפואות עממיות מן הטבע ובסגולות. היו לה משחות מיוחדות למכת הטחורים. היא רקדה ברגל יחפה על גבותיהם של תפוסי-הגב. היא זכתה להצלחה רבה בקרב האוכלוסיה החדשה שהצטרפה למושבה. היא בירכה את המועמד לראשות-העיר לפני הבחירות, והוא זכה. בישיבות החרדיות שבמושבתנו סיפרו שפאידה גדולה בתורת הקבלה. שהיא מעוננת בנסתר. שהיא כשושנה בין החוחים וכניצוץ קדושה בין הקליפות.

דמותה אף נשתרבבה למחקר חדש שנערך מטעם משרד החינוך והתרבות החרד“לי בנושא הזלזול בכבוד הידעונות ותורת הקמיעות [ו”ו בשורוק] בשנות העלייה ההמונית, מחקר התובע את עלבון הרפואה העממית, שדוכאה עקב יהירות הרופאים האשכנזיים של מפא"י.

פייגה-דובע, אימו של יינע-מייער, נהגה לצעוק עליו: “אוי ויי, יינע, מיין טאיירע זון [יונה בני היקר], איך אתה לא מתבייש לחיות עם שולוקטה, די פאקקטערע רוימערקע? [הכובסת המקועקעת?] וכי חסרות מבררות ועוטפות יהודיות יפות על המחצלת בבית-האריזה בפרדס? יפתחו גם לך רגליים עם פיזדה הפויעלות האלה, החלוצקעס! – חאלאס, שתהיה אפילו הג’ינג’ית החדשה אסתר, מלאך-המוות שווסטער! [אחות!] – נו, שוין, טוב, זה הגורל שלי! – שתהיה אפילו בתיה מיט די הוזין, בריאת הבשר, זאת שאינה בוחלת בשום עבודה, אפילו כתישת פחמי-עץ! היא תיקח אותך, מיין טאיירע זון, אוי וי מיין זונדלה אל-מסכין [בני המסכן] – אוי וי השרמוטה תיקח אותך, אוי וי הפאסקוצווע די פלאחטע תיקח אותך אפילו היתה לך רגל של עץ, שלא להזכיר את שאר מעלותיך! אוי ויי יינע מיין זון, טעות אתה עושה, ואתה יודע שהטעויות של היום הן הדמעות של מחר!” – השתדלה לבכות.

והוא עונה לה בפה עקום ובאידיש: “אבל מאמע, אני אוהב אותה! אם לא היא – אישאר לבד!”

“אוהב? לבד? א שטיין זול זיין אליין, ניט א מענטש! [אבן שתהיה לבדה, לא בן-אדם!] מה יש לאהוב בה? את עטיניה? לך לפרות! את אחוריה? רכב על סוס, רכב על פרד, על חמור, על גמל – רק לא על העראבערקע! היכן נשמע שבשביל כביסה אדם הורס את חייו? אין לך אמא?”

“אבל טאיירע מאמע [אמא יקרה],” היה מגמגם בהתרגשות, “מדוע את צועקת עליי? – הלא אצל כולן די לוך אסט די זלבה לוך! – [החור הוא אותו החור!]”

“אזוי? אני אראה לך דיבורים כאלה און דעם עראבישע לוך [על החור הערבי הזה]! דוראק! [טיפש!]” והיתה רצה אחריו להכותו כשהיא מנופפת במגבת שהחזיקה אצלה בימים החמים כדי למחות את הזיעה.

אישה קטנה וצנומה היתה, ויינע הענק, מפני כבוד אם, היה בורח ממנה ולא מניח לה לפגוע בו.

יום אחד אחרי העבודה ישב יינע בחברת איכרים אחדים ונשותיהם על המרפסת הנושקת לחצר כשהוא לבוש מכנסיים קצרים ורחבים ושותה עימם תה עם מרקחת תפוזים ומגמגם חקלאות מתוך בקיאות רבה.

פייגע-דובע, שכל ימיה השתדלה להשגיח עליו, העירה לו בחרדה: “דיר-באלאכ יינע, מיין זון, מזעט דיר ארויס, דעם פייגעל!” – היזהר יינע, בני, יוצאת החוצה הציפור!

“טאיירע מאמע,” הרגיע אותה יינע, “וואס האסט מוירע? א פייגאלע זיצט אוף אייער אנטלויפט נישט!” – אמא יקרה, מדוע את מפחדת? ציפור יושבת על ביצים איננה בורחת!

עד יום מותה סירבה פייגה-דובע להכניס לביתה וינטלטור, סירבה להחליף את מקרר-הקרח בפריג’ידר, סירבה להשתמש אפילו במניפה, וכשהפצירו בה, ניגבה את מצחה במגבת ואמרה: “גנוג! [די!] זה הקירור שלי!”

אותה שעה, כאשר סבתו רודפת אחר אביו, היה שימל מגיח מהאורווה או מן הרפת, יחף ולבוש שמלה חומה שנקראת בערבית תוב ובפי סבתו א-שמאטה [סחבה], ומתחנן: “באבע דובע, באבע דובע, בעתיני ביז-ביז מן צוקר-אל-קנדל! [סבתא דובע, תני לי למצוץ חתיכה מחרוט הסוכר!]”

יינע-מייער, שלא התבייש ולא הסתיר את קשריו עם “די פלאחטע”, הפלחית, היה רוכב על חמורו ברחובות המושבה כשהוא גורר את רגליו הגדולות מכאן ומכאן, ואחריו נסחבת שולוטקה ה“פר” רחבת-המידות, עם הילד שימל.

באחד הימים עבר על פני בית-הספר העממי “רוטשילד”, שדודתי יעל כבר שימשה בו מורה (זה היה לאחר ששבה מבריחתה לאיטליה), עצר ועמד ברחוב, מעבר לגדר, ושאל אותה בפה העקום, שגרם לגימגומו להתאנפף:

“יעלקה, תיקחי את שימל שלי שילמד עם התלמידים הנחצצים שלך?”

“נו באמת, יינע… מה ילמד? את פרשת הגר וישמעאל?”

“פאר ווס נישט? [למה לא?] מדוע הם מתגאים עליו? בני אברהם ושרה? מה, הם סיימו איין אננדרע ורסיטט [אוניברסיטה אחרת]? הלא יחד עם שימל שלי רעו את הג’מוסים והפרות בביצה ואת רגליהם היחפות טבלו באותה רצפת החארה של הרפתות!”

דודתי יעל היטיבה לשיר משירי ציון ואריות מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופופלאריים אצלנו בכל חגיגה, ובלילות הקיץ על הגורן, וחלמה בנעוריה להיות זמרת אופרה.

יום אחד נעלמה מהמושבה כאילו האדמה בלעה אותה. חודשים חלפו עד שהגיעו ממנה שתי מעטפות שנשאו חותמת דואר איטלקי. מכתב אחד למשפחתה והשני לארלטי, שגם עזרה לה בחשאי לממן את בריחתה.

למשפחתה בישרה שהצליחה בלימודיה ונתקבלה לשיר במקהלת בית האופרה לה סקאלה וכי גדולי המוסיקאים מאמנים אותה לשיר סולו ומנבאים לה עתיד מזהיר בתור “גראנדה קאנטנטה דלה טרה סאנטה!” – זמרת גדולה מהארץ הקדושה, והיא כבר מדברת איטלקית, ו“מי מאנדי טוטה לה פוסטה אה מיו נום אל פרמו פוסטה, מילאנו,” ואת כל המכתבים שילחו לי בדואר שמור, מילאנו, ולא מסרה את כתובתה.

ואילו לארלטי כתבה מה כבד המחיר שעליה לשלם עבור תשומת-ליבם של המוסיקאים האיטלקיים בעלי הידיים הארוכות וחלקלקי הלשון, וכיצד היא בוכה בלילות ושרה בימים, ומתגעגעת לארלטי, וכמה התאכזרה אליה המשפחה בכך שלא הסכימה לתמוך בשאיפתה ללמוד זמרה, שאז לא היה עליה “לרעות בשדות זרים ומוזרים.”

שמחה גדולה היתה כשנתקבל אות חיים ראשון מדודתי – אלא שבטעות היא החליפה את המכתבים שבמעטפות, וגם לאחר שנמסר כל מכתב לנמענו המקורי, נשמעו במשפחתנו טענות רבות על ארלטי.

אחרי שנה שבה דודתי באופן פתאומי למושבה עם כתמים שחורים תחת לעיניים ומזוודת קרטון מלאה תווים של אופרות, ודרשה בתוקף שיערכו לה קונצרט. סבא שכר את האולם הגדול במושבה, אולם “בית האיכר”, ואולם כאשר עמדה דודתי בשמלה איטלקית שחורה ועמוקת מחשוף במוצאי-שבת על הבמה ושרה את האריה המפורסמת של צרלינה מ“דון ג’יובאני” בליווי פסנתר – שעליו פרטה האישה בעלת השת והדדיים הגדולים משל כל נשות-האיכרים, גברת שושנה מכנס – השמיעה חבורת הפערצערים של המושבה שלנו ליווי לזימרתה מדו-רה-מי עד לה-סי-דו בסגנון הטשולנט הידוע מהתנור של בומביי – שלאחריו נטשה דודתי יעל בזעם ודמעות את הבמה ולא שבה לשיר אלא בפני כיתתה ובמסיבות בית-הספר.

פעם ישב יינע בקפה של שבתאי הגורג’י ארוך-השפם, על המידרכה, מול השוק הגדול. על שרפרפי-קש קלועים נהגו לשבת שם, בכיפוף ברכיים ובהטיית כתף, איכרים ובני-איכרים ובהם דודי אלכס יחד עם אורחים ומבקרים ערבים שהזדמנו למושבה. שתו קפה, עישנו סיגריות, “שתו” עשן ריחני מהנרגילות.

לעיתים הזדקר ראשו המסופר קצר ושפמו הזקור של שיח' איסחאק נורדאו שישב אף הוא בקירבם ופומית הנרגילה, המניקה אותו עשן בניחוח תפוחי-עץ, היתה מחליפה את מקטרתו בעת שהפליג בסיפוריו.

עודם יושבים, והנה בא אל יינע בנו הערבי שימל, שניראה קצת משונה, היו לו פני סריס, לבוש בז’קט ישן של אביו ונועל סנדלים גסים שנחתכו מצמיג של מכונית.

כאשר נולד שימל במושבה לאימו הכובסת, היה זה עוד לפני שהעברית נעשתה לשפת יום-ום. עברית דיברו בעיקר בבית-הספר, לא בבית ולא ברחוב. שימל סיגל לעצמו את שפת העגלונים של נערי המושבה, המעורבת יידיש וערבית, וגם מפייגה-דובע סבתו, שאצלה שירת מילדותו, ובחצרה גדל, למד אידיש. וכאשר רצה להתבטא מעומק ליבו היה עושה זאת באידיש גרודנאית, וכל “אוי” שלו היה אח-צליל לאוי יהודי-נקבי של עיירה יהודית בגולה.

את שולוקטה לא יכלה פייגה-דובע לשאת, אבל על הילד, שהזכיר לה את בנה המת שמעון, נכמרו רחמיה. זה היה נכדה היחיד עד שנולדה רותי גרשוני, “בתו” של סנדרל בנה.

“כיף חאלאכ שימל? מיינע קליינע שווארצערל!” – מה שלומך שימל? שחורון קטן שלי? – היתה מקדמת את פניו בחצר, אף כי עורו היה בהיר, בהיר אפילו מעורם השחום והקלוי-בשמש של סבי ושל דודי, דודתי ואבי.

שימל היה עונה: “אל-חאמדיאיללה, באבע! כול שי טייב!” – תודה לאל, סבתא! הכל בטוב!

אז היתה קוראת לו למיטבח, שבו רועש הפרימוס ובוערות בשקט הפתיליות, ומאכילה אותו מעדנים, גפילטע-פיש מיט חריין, יוך מיט קניידאלאך (דגים ממולאים עם חזרת, מרק עוף עם כופתאות), מופלטצ’ינקות טריות ושאריות הטשולנט של שבת. שימל היה מלקק את שפתיו, עיניו דומעות מן החזרת החריפה, והוא מעתיר עליה דברי תודה: “א-מחייה, יא-באבע, א-מחייה! כתאר-חיראכ!” – החיו את נפשי, סבתא, החיו את נפשי! תודה רבה!

פתאום היה בורח לה פוק מבני-מעיה מבלי שתשים לב לכך, ושימל היה מגיב בעליזות:

“טאך! א-פורץ!”

“אוסקוט שייגעצל!” – שתוק שקוץ קטן!

“ליש? ליש? סחתיין יא-באבע! א-גזונטהייט!” – למה? למה? לבריאות סבתא! לבריאות!

פייגה-דובע היתה נעלבת ומכריזה, ודווקא בעברית: “סבתא לא מצליצה!”

עמד אפוא שימל על המידרכה וביקש מאביו, היושב על שרפרף וכרסו הגדולה שואפת אל ברכיו: “חוואג’ה פלייצקע אבויי, חוואג’ה פלייצקע אבויי,” שימל נהג לפנות לאביו בכינוי הזה, שהיה שומע מפי פיייגה סבתו, “ג’יבני שילין!” – כלומר, מר אבי רחב הכתפיים, תן לי שילינג!

“חוט, ילען-אבוכ!” – קח, ארור-אביך! – השיב לו יינע וזרק לו מטבע.

אך לעיתים טוב ליבו של יינע-מייער על שימל בנו, או שהעבודה בשדה ובפרדס רבה, ואז אפשר לראותו ממלא בגופו את קדמת העגלה הנוסעת ברחוב חובבי-ציון – כתפיים, עורף וזרועות לו כיצול של עגלה, (בזכותם כונה חוואג’ה פלייצקע), כרסו המרשימה צונחת, והוא משמיע יריות ב“שנור” של השוט שלו, מצליף וחותך באוויר, ועל כל יריה: “טאך!” – מיתוספת הפלצה.

ושימל דק-הגזרה יושב זקוף כנר בעגלה השנייה, וגם בידו שוט, והוא מחרה-מחזיק אחרי חוואג’ה פלייצקע אביו, וחזיזים ורעמים יוצאים גם משוטו, ועל כל “טאך!” שהוא שומע מצד האב, הוא קורא מאחור, ודווקא באידיש: “א-קנאק!” –

“טאך!” –

“א-קנאק!” –

“טאך!” –

“א-קנאק!” –

ופוצח פיו ברינה, ושוב באידיש, ובקצב קולות החיכוך “חו-חו,” של אשכי הסוסים המזיעים – “חו-חו,” האשכים מעלים קצף – “חו-חו,” ופרסות הסוסים נוקשות ומצלצלות – ושימל שר במנגינה של מחזר על הפתחים בחג הפורים:

"לאך צו די באבע

לאך צו די זיידע

אוי וי דאבע

וי גוט אונז ביידע!"


צחק אל הסבתא,

צחק אל הסבא,

אוי וי דובע,

כמה טוב לשנינו.


“מה תגידו עליו? א-אידישע קופ!” – ראש יהודי! – מתרכך ליבו של יינע-מייער השומע את בנו שר על סבתו פייגה-דובע, אימו של יינע, ולרגע הוא גאה בו.

“מיט א גויישע הערץ!” – עם לב של גוי! – עונה לו אחד האיכרים, ירקוני, שבדיוק עבר שם.

שימל, הבן-דוד של רותי, גר באסם שבחצר הבית של משפחת קוסוחוב. בבית עצמו, בעל מרפסת העץ הארוכה גרו פייגה-דובע סבתו ויינע אביו. על עמודי הגדר ניצבו במהופך קדרות החרס שבהן אצרה פייגה-דובע את חלב הפרות וגיבנה את הגבינות.

סיפרו על פייגה-דובע שיצאה לארץ-ישראל באונייה דרך נמל טרייסט עם חמשת ילדיה (שניים מתו בילדותם בארץ) וחמש מזוודותיה הכבדות, ובכל תחנת-רכבת היתה נעצרת לספור אותם, אם לא הלכו לאיבוד מזוודה או ילד מן המניין.

עוד בהיותם בחוץ-לארץ הזהירה אותה דודה שלה מפני החולות והנחשים שארץ-ישראל מלאה בהם. לאחר שהגיעה פייגה-דובע עם ילדיה למושבה ענתה לדודה במכתב:

“צ’וצ’ה היקרה, חולות, נכון, הם מגיעים עד הברכיים… נחשים, לא נורא, רואים אותם אי-פה אי-שם… אבל חביבים עליי חולות המושבה מכל מידרכות וארשה, צ’נסטחובה ולודז'… ואם לעצתי תשמעו – קנו נחלה במושבה ובטחו עצמכם מבעוד מועד בחברת הביטוח ששמה התיישבות בארץ-ישראל!”

לא קלה היתה עלייתם של פייגה-דובע קוסוחוב ומשפחתה בחוף יפו. אונייתם “אלכסנדרה” נתקלה בסלעי הים מול חוף עג’מי ונאחזה בהם ללא מוצא. כל תושבי יפו נהרו לראות במחזה, בפרט אלה שלא ראו מימיהם אונייה טובעת וזה היה בשבילם כמו אחד מפלאי הטבע וגם מרגש כחלום רע.

הים סער מאוד והאונייה השחורה כפחם טולטלה באלכסון על מישברי הגלים. צידה המזרחי, הפונה לעיר העתיקה, התרומם כקיר חומה ענק, מפחיד וזר לנוף; ואילו הצד המערבי, הפונה לים, התנמך, והגלים התרוממו בקצף וגלשו על הסיפון.

פייגה-דובע וילדיה הצטופפו עם שאר הנוסעים למעלה על הסיפון, בצד המתרומם מעל פני הים ופונה אל העיר. רובם היה יהודים שעלו לארץ על מנת להיאחז בה. מרחק האונייה מהחוף היה כמאתיים מטר, והאנשים שנקבצו על החוף עמדו והתבוננו ביהודים הנאחזים בידיהם ובציפורניהם בדפנות האונייה השחורה ובחבליה מפחד הים שהשתובב לו באכזריות נוראה ואיים לגרוף אותם לתהומותיו. הגלים הגבוהים הרטיבו את בגדיהם בריר לבן, והם צעקו וקראו והתפללו לעזרה.

קהל גדול מתושבי יפו עמד כמהופנט על החוף והסתכל באונייה הענקית הנבקעת לאיטה ושאולי עוד מעט תשקע. אנשי-צבא עמדו על המישמר, מוכנים לכל פקודה שתבוא. שוועת הנשים והטף מעל סיפון האונייה עלתה השמיימה. היהודים שעל החוף, רובם בני העדה הספרדית, התרוצצו לבקש עזרה מהקאימקאם של יפו ומהקונסולים הזרים עבור אחיהם היהודים שעל האונייה, אבל השומרים לא ניראו כמי שגורל הנפשות האומללות הללו מעניין אותם. הם קיבלו פקודה מהקאימקאם לשמור מרחוק על האונייה ועל הרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש לאחר הישברה, ובינתיים רק חיכו באפס-מעשה.

הקברניט הקיף בכפות-ידיו על פיו כשופר וצעק גבוה מעל סיפונה של האונייה: “למען השם! הצילו את נפשותינו!”

ענה לו הקאימקאם למטה, מהחוף: “בשם אללה הרחמן והרחום, מוטב לחכות עוד שעות אחדות, אולי ישקוט הים… אולי ישקוט מחר… הלא ממילא מיש מומכן… אי אפשר לגשת לאונייה בסירות כי הים סוער והסירות תתנפצנה אל הסלעים!”

“הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא יישאר איש מבינינו על האונייה חי אם לא תצילו אותנו מיד!” נצרד הקברניט בנסיונו להתגבר בקולו על שאון הגלים.

אותה שעה הופיע ג’וואד מוסתקים הענק, ראש הבחרג’יה, הספנים של יפו. בתנועה אחת העיף את סנדליו מכפות-רגליו הרחבות כמשוטים; תפס בשיניו פקעת של חבל דק, שאת קצהו קשרו לאבן גדולה על החוף; קפץ באומץ למים ושחה במצולה הסוערת בין הסלעים המאיימים והגלים המשמיעים קול יורה רותחת עד שהצליח להתקרב לספינה. מלמעלה זרקו לו סולם-חבלים שבו טיפס ועלה בדופן השחורה עד לסיפון. בעזרת החבל הדק, שאותו גלל בשיניו מהחוף, משכו עתה שני חבלים עבים מהסיפון אל החוף, קשרו כיסא של הצלה לחבלים, הושיבו נוסע בכיסא, גם זקנים, נשים וטף – קשרו ומשכו בחבל את הניצול אל החוף, ואחר-כך משכו חזרה את הכיסא הריק אל הסיפון הגבוה.

כך ירדו בזה אחר זה גם פייגה-דובע וחמשת ילדיה אבל מאותה ירידה נצלעה ללא תקנה רגלו של סנדרל, החבל הסתבך בה, נכרך עליה, פגם בצורתה, ויש אומרים שגם שיפשף ללא תקנה את הביצים.

יהודי יפו הספרדים העמידו על הזיפזיף בין הסלעים אוהל לבן רחב-ידיים והניחו בו מחצלאות, סדינים, כיסאות, כדי-מים, מיחם של תה עם סוכר ועלי נענע, בקבוקי יין וקוניאק, מגש מלא כתיתי-קרח משלג החרמון ועליו צדפות טריות עם פלחי לימון, סלים גדושים בפרי השאמוטי הטרי שפרדסי יפו נתברכו בו בחורף – הכל כדי להשיב נפשם של היורדים מן האונייה שבורים ורצוצים.

כך הצילו את הנוסעים אבל המזוודות והתרכוסים הלכו לאיבוד כי למוחרת נבקעה “אלכסנדרה” על הסלעים – ומטענם של הנוסעים ומאות חבילות של כותנה, שהועמסו עליה באלכסנדריה – התפזרו לכל עבר בגלים הסוערים ונסחפו בזרמי המים שהקיאום לשפך הירקון. הפלחים של הכפרים הסמוכים סומייל, ג’מוסין ושיח'-מוניס אספו אותם וייבשום ומכרו מהם בזול בשוק של יפו.

את האונייה עצמה כבר לא היה אפשר להציל. לאחר שוך הסערה שברו אותה ומכרו את גופה חלקים-חלקים בתור גרוטאות ברזל. לימים יצקו מאחת הגרוטאות את פעמון המושבה שלנו.

סנדרל גרשוני, שהיה מבוגר מיינע, בנה בית חדש ורפת, הרחק מפייגה-דובע אימם, שאותה לא סבל משום ששנאה את אשתו הצעירה שיינע-פשה צהובת השיער ובעלת החזה הגדול ואמרה שנוזל בעורקיה דם גרמני ולכן היא יורדת לחייו, וכי די לה בשיקסע אחת במשפחה, הכובסת הערביה.

האחות הבכורה באשה-קריינדל כבר גרה בבית משלה עם בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק, שאמנם היה בן-דוד שלה, אך גם אותו לא סבלה פייגה-דובע. היא בזה לו ולמקצועו והיתה מקוננת על בתה יחידתה שנפלה בידי הזבלן, בידי הבלגולע [בעל-העגלה] המסריחן.

כשגדל, התעדן שימל ונעשה כמין סרסור לדבר-עבירה.

גבוה, דק וזקוף. הולך ומעכס בירכיו. עיניו מוכחלות כדרך הפלחיות, על ראשו – מאנדיל, מטפחת-ראש. פי כתונתו מערטל גלאי חצוף של חזה לא-שעיר, עצמות לחייו דקות, בלי חתימת זקן. עיניו מתרוצצות לצדדים או לעבר פיו הדק, המואדם, כשהן בודקות את אצבעותיו המשוחות בחינה.

דודי אלכס היה אומר ששימל קוסוחוב דומה לג’עפר אל-היסהיס, היתוש, בעלה של אימו, יותר מאשר לאימו הגברתנית ולאביו הגרובאן.

בקיץ היה שימל פוסע מעדנות במושבה, בצעדים קטנים, כשהוא מצל על פניו בשמשיה לבנה שהצהיבה מיושן, שאותה קיבל מתנה מפייגה-דובע סבתו. לעיתים היה ליבה נכמר בראותה אותו.

“ליש תיבכי? יא טיירע באבע, יא עיוני! אנא בחיבאכ!” [מדוע תבכי? הו, סבתא יקרה, בבת עיני! אני אוהב אותך!]

“כשאני מסתכלת בך אני בוכה מפני שאני נזכרת בדוד שלך שמעון שמת לפני שנולדת מסתימת המעיים אחרי שאכל חצי פח של סאברעס בקיץ.”

בידו השנייה מחזיק שימל מניפה קרועה, אף היא משל פייגה-דובע, שהביא לה סנדרל בנה ממסעו בשליחות אגודת “פרדס” לאלכסנדריה עוד בטרם רבו האם ובנה ונותקו היחסים ביניהם. ובמניפה הוא משיב רוח לא על פניו אלא מדי פעם על אחוריו, כי חם לו בשיפולי הגב.

יום אחד, כשהחלה לבלוט פגימות מינו, הציע לו חג' עבד אל-מצרי, הפועל של אביו יינע-טאך, לבדוק אותו ולראות מדוע הוא שונה מהנערים האחרים.

השניים נכנסו לעומק הפרדס. חג' עבד אל-מצרי הורה לשימל להפנות אליו גב ולהתכופף בעמידה, הוריד את מכנסיו, התמלא פליאה למראה אחוריו החיוורים, שלא היה כמותם בכל כפר ללובן ולרכות, גם לא אצל הנשים והבנות, מישש ומצא שאין לשימל ביצים, ובקושי יש לו במה להשתין, וקרא בפליאה:

“וואללה! מסכין, מסכין… אללה יחרב-ביתכ!”

הוי מסכן, אין לך תקווה, כאשר הגורל מתאכזר אליך, אפילו אלוהים, במקום לעזור לך, הורס את ביתך!

ומיד בעל אותו מאחור והעמידו לראשונה על טיבעו וטיבו, ומאז חם לו לשימל בשיפולי גבו והוא חולם על זרגים.

שימל זה עמד לפנות ערב על אם הדרך הראשית המובילה למושבה, וחיכה לבני-האיכרים החוזרים מן הפרדסים.

הוא לחש לבחור אחד ברמיזת עין משקרת: “הלילה לאסם של פייגה-דובע, יא חוואג’ה…” וביקש “שילין”, שילניג אחד. וכך לחש בנפרד גם לשני, לשלישי וכן הלאה. לכל אחד בסוד כמוס! – “מתוקה היא מאין כמוה. חודשים מיספר אחרי החתונה…”

ובשעה עשר בערב רחשה כל החצר של פייגה-דובע קוס-אוחתה מעדת מתגנבים. בנו-של-שמרל נתקל על יד הגדר פתאום בבנו-של-ברל: “אתה כאן?”

“יא מלעון, ואתה?”

“אומהו…”

“מילא, יהא בשניים…”

ממרפסת העץ הארוכה של בית קוסוחוב נשמעו נחרותיו של יינע-טאך, שבגלל החום ישן בחוץ, שוכב על גבו במיטה מכוסה כילה לבנה, נגד היתושים. כרסו הענקית עולה ויורדת.

מדי פעם התפוצץ אצלו גם “טאך!” – מתוך שינה, אשר לאחריו הפסיקו לקרקר רגע הצפרדעים שבשלולית ליד הברז, בעלוות שיחי הנענע, מרוב בהלה.

סתם לילה רגיל, במושבה. מנועי הגאזוגן של משאבות הפרדסים השמיעו קול חדגוני, “פק! פק!” – לבארות היתה ספיקה מועטה והן עבדו יומם וליל.

הבחורים נכנסו בלאט לאסם. ובאסם חושך.

אך לאט-לאט התרגלו העיניים והחלו להבחין עוד דמויות… הנה יוסקה הענק, הידוע בתעלולים ממין זה, והנה זה והנה זה.

“חי, חי…” נסחט צחוק ממועך בין הלסתות והשיניים.

“סט… סט…” היסה אותם שימל בצקצוק לשונו לשיניו. “תיבהל הנערה ותברח.”

אבי, שבזכרונותיו מצאתי את הכרוניקה הזו, כותב: “דיקדק שימל המנוול ואסף דווקא את החברים המקורבים ביותר. אבל כיוון שנפלו בפח – השתיקה יפה להם. ולא בושו כבר האחד בפני חברו.”

שימל, מלא עסקנות חרוצה, סבב אנה ואנה, סידר ופקד על כל המחנה. לבסוף נכנס לאסם, ואחריו דמות ערביה, עטופה בגדים רבים, שהתנודדה בין ידיו, והעמיק ללכת עימה אל פינה אפלה.

הראשון בתור היה יוסקה בעל פני התורכי והיד הקשה, הבקי בהילכות עגבים ישמעאליים. כשהתקרב אליה בקריאה: “מה שלומך, חביבתי?” – היא הכירה אותו מיד וכניראה ניבהלה מפניו. אך הוא בקול קשה קרא: “באס, בלי הלוך ושוב, וולי…” – וחבט לה באחוריה במלוא כף-ידו שנישארה תופשת בבשרה. מיד נשתתקה.

ניראו בחושך מיספר תנועות של בטנה וירכיה, כדרך רקדניות מזרחיות, ואחר-כך שכבו.

יוסקה געה.

געה.

קול געיותיו התערבב בנחרות יינע-טאך, שעלו מן המרפסת. זמן רב מן המידה עבר. כל השאר מצפים, ושם נמשך הדבר ונמשך.

ניגש שימל אליהם ונשמע קולו המאיץ לגמור. “סבתך פייגה-דובע יכולה להיכנס לאסם, בגלל הקולות שאתה משמיע תתעורר ותחשוב שפרצו גנבים. היא תעיר את דודך חוואג’ה פלייצקע. לנחירות שלו היא רגילה, ואינה מתעוררת.”

יוסקה-דרעק נתן בקולו עליו: “ילען-אבוכ, הסתלק, ולא…”

אבל שימל דווקא לא הסתלק.

וכך עברה עוד כחצי שעה.

לבסוף יצא יוסקה והלך לו כשהוא מפטיר, “וואללה זאת, מעל לחור יש לה ממש זין…”

אותה תקופה לא היתה קיימת המילה דגדגן. גם קליטוריס איש לא שמע.

בכלל לא ידעו שיש נשים מפותחות כל-כך שקצה ערוותן, כשהוא מגורה, מזדקר כאבר לעצמו. אפילו הנשים לא ידעו. החלק הזה בגוף היה כמו האפנדיציט, התוספתן. ישנו ואיש אינו יודע לשם מה. הבורות בנושאי מין היתה רבה. הלא המלחמה בין “הצעירים” ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן – לבין הוועד שבו שלטו “זקני” המושבה, פרצה לאחר שהדוקטור הקים חוג של צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר. כל נערה בתורה דימתה שאסון-דמים קרה לה בקבלה את הווסת הראשון.

בן-האיכרים השני שחיכה בתור, הוא כבר למד קצת, והפטיר, “אינכם יודעים מהי תהום דנוקבא רבא…?”

הם עמדו בטור כפי ששימל הציב אותם, מזהירם מלעשות תנועה מיותרת, פן תברח הכלה הצעירה.

ריחו החמצמץ של החציר הכבוש חדר לנחיריהם.

“תהום רובצת טיזי….” האיץ בו השלישי, “יאללה, אני כבר ב’והיא שעמדה…'”

“ויבן עוזיהו מגדלים בקוס-אמה… וואללה, זה אצלי,” גירד הרביעי את אברו השלוף, שעקצו יתוש.

לפתע נשמע קול חבטה בסנדה, בקרש, על אחורי בן-אדם, וזעקה נוראה.

כולם נרעדו מעט על מקומם ונאלמו. התברר, יינע-טאך, הדוד של רותי, ירד כניראה להשתין, ראה בחצר דמות מסתלקת באפלה, לא חשב הרבה, ודאי זה גנב, תפס סנדה, היכה, וקורי-השינה שבו וליפפו אותו. עד מהרה חזר לנחור, וכל השאר.

וגם הבחורים, לאחר שעה קלה, המשיכו, וככה באו עליה אחד-אחד, וקולו של שימל מזרזם בחשיכה.

אבי, בכוונה, נישאר האחרון. זו היתה לו הפעם הראשונה. הערביה קראה לו: “בוא יא עיני, יא רוחי, יא אלבי…”

והוא ניגש… ולא כלום.

“היכנס, יא חביבי,” משכה והחלה ללמד אותו. נדף ממנה ריח של אטון ערבי מעורב בקרנפול יבש ומהול בסבון מבושם ו… בסחי. הוא, לדבריו, לא היה “יכול”. תחב לשימל “שילם” [מטבע של שילינג] מיותר, שכר שתיקה, והתגנב הביתה.

יוסקה רתח על יינע-מייער דודו, שחבט בו בסנדה. חשב: “חכה, יא מלעון, אתה נהנית לך שם בנעוריך, רכבת על שולוקטה והולדת את שימל, עליך לדעת שהאסם שלך הפך ל’בטע', לבית זונות, והמאמזער שלך מביא נשים ולוקח כסף…”

למוחרת התפאר יוסקה-דרעק בפני דודו במעשה, אך לא בחבטה שחטף על אחוריו.

יינע-טאך אחז מיד במותניו מרוב צחוק. כרסו העצומה רקדה לשמע התעלול. עוד מבעוד יום הביא אותה שימל לחצר וביקש להלין אותה באסם, אמר.

“מי היתה, הנערה?”

“נערה? אם דודתו… הזקנה! אן אלטע באבע [סבתא קשישה], אלא שבחושך… לא הבחנתם במאומה!” גימגם ליגלוג לאחיינו מפיו העקום.

“ראית אותה?” חקר יוסקה כשהוא מגרש את הזבובים מעל ראשו.

“ודאי.”

“בעיניך ראית? זקנה, עם זין קטן?”

הדוד יינע התבלבל רגע. “לא. מרחוק.” ולאחר היסוס, “אנא עארף? [מה אני יודע?] כך… אמר לי, ילען-דינו!… אחו-אל-מאניוק!…”

אותו ערב – היכה יינע-מייער את שימל בנו מכות-רצח, וצעקותיו נשמעו בכל המושבה.

שימל נהג לבקר אצל שולוקטה אימו, הדודה-דה-פקטו של רותי, שגרה בפרדס של יינע. פייגה-דובע סבתו לא רצתה לראות בביתה את הפקקטערע רוימערקע, את “הבהמה” [מ"ם בסגול], רק בנכד שימל נקשר ליבה. לעיתים קרובות היה מבקר את קרובי-משפחתו מצד אימו, בכפר הערבי הסמוך. לפני ההתקפה הגדולה על המושבה בא אל סבתו ובכה: “אוי באבע, אוי באבע, א ראחמאנעס, אוי א ראחמאנעס עליכם.” – עינו השחומה התלחלחה ברחמים. הוא מיהר לנגבה בקצה המטפחת המצוייצת, מחשש לכחל של ריסי עיניו, שיימחק. “אוי פייגה-דובע,” עבר לעברית, “באלוהים, באלוהים, אומרים בכפר: את הגברים ישחטו, את הזקנות יזרקו לים, והצעירות – כבר חולקו בין השבאב. גם את רותי הקטנה שלנו יקרעו. אוי, אני רוצה לעזור לכם, לנו, אבל הם רוצים לשחוט גם אותי. אוי, הם כבר מאיימים עליי. איפה, איפה יראת הכבוד בפניי, אני, המאמזער של חוואג’ה יינע פלייצקע. ‘מזלך,’ הם אומרים, ‘שאתה אנדרוגינוס, מוכה אלוהים,’ יחרב ביתם, ‘גבר כמוך פסול אפילו לשחיטה, אבל גם זמנך יבוא ותשמש לנו למטרות אחרות!’ פייגה-דובע, אוי פייגה-דובע, מה לעשות? ישחטו אתכם, אותנו…”

והוא המשיך וסיפר כיצד במדאפה, חדר-האורחים, ישבו עשרות גברים על שרפרפי-קש נמוכים, לאור מנורת הלוקס. ראש המדברים היה השליח מיפו, עוטה כאפייה ולבוש חליפה אירופית מהודרת. “אחיי,” הוא אומר, “דעו לכם שהממשלה איתנו, ועלינו להתכונן לימים שיבואו, והם יבואו, בקרוב. היאהוד באו, קנו אדמות, בנו בתים ונטעו עצים, ואינם יודעים שבעזרת אללה יעבור כל זה בקרוב לידינו!”

אנחות התפעלות ומלמולי הסכמה ליוו את דבריו. האוויר היה דחוס בעשן סיגריות. הנואם לגם מספלון הקפה שהגיש לו מנהיג השאבאב של הכפר, והמשיך:

“אחיי, היום היאהוד נלחמים בממשלה של האינגליז, והממשלה של האינגליז נלחמת ביאהוד. ואנחנו, בעזרת אללה, עומדים ורואים איך הכול, כל דבר – נעשה לטובתנו בידי אחרים. ואחרי שיילחמו היאהוד באינגליז והאינגליז ביאהוד עד שלא יישאר להם כוח, נבוא אנחנו וטאך – נגמור את המלאכה!” סיים דבריו במחיאת כף אל כף.

“ובינתיים? מה צריך לעשות בינתיים?” שאלו הנוכחים.

“כל מי שעובד אצל היאהוד יביט היטב סביבו, כי כל מה שהעיניים רואות יהיה בבוא היום שלנו.”

“גם הנשים?” שאל מישהו.

"גם כן, גם השרמוטות שלהם עם הפנים הלבנות! אתם תחלקו אותן ביניכם כמו שעונים, כמו נעליים – " אך בפרץ של רוגז וחשש מפני העתיד-לבוא, הוא סיים ואמר: “מפני שאם אתם לא תלחמו בהם – היאהוד לא ישאירו לכם כלום! את האדמה מתחת הרגליים שלכם הם יקחו, והבתים, הכול, ואתכם הם יגרשו עלא באב-אללה!”

הלילה הופיע בחלומי שימל, הסריס מוכחל העיניים, הבן-דוד של רותי, ואמר לי באנגלית ערפאתית ובמשפטים קצרים:

“באיזו רשות אתה מתאר, בכרוניקה הציונית שלך, את המסכנות שלנו? אתה שייך למדכאים. ליורים בנו. לבזים לנו. למתייחסים אלינו כאל חיות. כאל מזדיינים בתחת. זה. זהו זה. לפחות אם היית דור ראשון דור שני להולוקאסט היאהודי, אז אולי, אולי-אולי-אולי-אולי היתה לך קצת זכות לרחם עלינו, פליטי אל-נכבה, ההולוקאסט של פלסטין, של דיר-יאסין!”

ובעודו מדבר שמעתי מתקרב השיעול המוכר של אלימלך שפירא, אחר-כך זקנו הארוך ומעליו פניו כשהוא מושך באצבע למטה את העור מתחת לעינו הימנית, כמנהג הערבים, ועונה לו בחלום:

“בעיני שימל, בחייאתכ, אנא ואטאני, אני לא מתחנף לאיש, אני לא מתבכיין, לא עושה הון מהשואה שלנו ולא מהסבל שלכם, לא בהתנדבות ולא בתשלום. איסמעיני יא אבן-קוסוחוב – ניחנא, אל-יאהוד פלסטיון, ניחנא ניפהאם אל עוואנתא אחסן מינכום!” [הסתכל בעיניי, שימל. בחייך, אני מקומי, – – – שמעני בן קוסוחוב, אנחנו, היהודים שנולדנו בפלשתינה עוד בתקופת התורכים, אנחנו יודעים את הטריקים הערמומיים יותר טוב מכם!]

ואז התעוררתי.

אם מישהו מבין מה שכתבתי פה, בטח הוא איש זקן מאוד שנולד בארץ, אולי על גדת הירקון, ועכשיו הוא כבר כמעט מת.

או שזכה כמוני לשמוע את אלימלך שפירא מתרגז: “ככה זה הצלחה היום? סופר יהודי, דור שני להולוקאסט, שכותב על אכזריות האגרסור איזרעאל? שמרחם על הערבים המסכנים שמזכירים לו את אבותיו הוויקטימס מהג’נוסייד שהחל כידוע בטבח דיר-יאסין ושבגללו באו שבע מדינות-ערב להגן על אחיהן הפליטים? ועל כך העולם הצבוע וגם אחינו היהודים בדיאספורה המוזהבת מהללים ומשבחים מאוד את הסופר היהודי דור שני להולוקאסט? שהחיינו וקיימנו והגיענו להיות שהיהודים באירופה ובארה”ב הם היום יותר צדיקים מישראל! – כולו כיזב! [הכל שקר!] אצלי אין אף מילה מיותרת או חוזרת על עצמה. הכרוניקות שלנו לא תאבדנה מאומה מהחיוניות שלהן גם בעוד מאה שנה, אפילו תודפסנה רק אז לראשונה, לאחר שכבר יישכחו רוב הרומאנים והסיפורים העבריים שנכתבו בדורנו. אינשאללה."

יום אחד מצא יינע תימניה מקוששת זרדים יבשים בפרדסו בלי רשות וכמובן בלי לשלם לו על הגזם והנשר.

מבלי לחשוב פעמיים קשר אותה לזנב החמור שלו וגרר אותה אחריו כל הדרך מן הפרדס עד לבית הרב של המושבה, הלוך ובכה אחריו.

הרב שיחרר אותה מיד וגער ביינע בעברית אשכנזית: “יינע, יינע, עויף השמיים הויליך את הקויל – מי יתנני איבר כיינע! יינע, יינע, בויש והיכלם לך יינע! על מי ועל מה אתה מכלה את כויחוסיך? פיך עקום אבל בורך השם שומעתי שלא כך אצלך הזירד, ובמקום לסחוב א-תימענקע מסכנה מהפרדס כמו בהימה, מוטב לך שתתיישב עוליך דעתך ותישא לך יהודיה כשרה, אפילו תימענקע כזו, ורק שתיפטר סויף-סויף, אחרי כל השונים הרועות האלה, מהערבישע רוימערקע שלך!”


 

פרק עשירי: הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר הוא ואדי אל-חווארת    🔗

היו איכרים שנהגו לשכור משגיח לעבודה, או שהטילו אותה על בניהם המתבגרים. רובם לא איפשרו לבניהם ללמוד בגימנסיה העברית ביפו, פן ירכשו השכלה רבה מדי ולא יחזרו לעבודת האדמה. דודי לא זכה להשכלה גבוהה, כמוהו גם אבי. המשיכו ללמוד רק שלוש שנים בבית-הספר החקלאי במושבה. סבי המיתולוגי לא רצה שבניו יעזבו את החקלאות.

יינע היה משגיח בעצמו על פועליו, לרוב היו אלה ערבים. תחילה שימש משגיח גם בנחלת אחיו הבכור סקנדר, שהחליף את שם המשפחה מקוסוחוב לגרשוני, עד שיום אחד רבו השניים ושוב לא דיברו איש עם אחיו לעולם. הדבר אירע לאחר ששימל בן הפלחית, הבן-דוד של רותי, גדל קצת והתחיל לדבר. סקנדר אמר ליינע אחיו שאם עוד פעם אחת שימל היחף וזב-החוטם יפנה אליו ברחוב ב“יא עמי!” – הוי דודי! – הוא יהרוג את הילד.

סקנדר היה עשיר מיינע. הוא היה בעל שדות חיטה ושעורה ושיבולת-שועל, ורפת, ופרדס גדול שרובו תפוחי-זהב אך גם אשכוליות ולימונים. אבל יינע היה חרוץ ומוכשר ממנו בכל העבודות החקלאיות, וגם מנוסה בעבודה עם הפועלים הערבים.

בבוקר היה יינע נפגש עימם ב“סבאח אל-חיר,” בוקר טוב, ועוד ברכות מתוך ידידות נעימה ועצורה.

עם התחלת העבודה היתה חלה אצלו התפרצות איומה של גערות. כדי להטיל פחד היה מתנפל על אחד מפועליו, לרוב צעיר, על יסוד תואנה כלשהי, שזה השאיר פרק של אינג’יל או שורש של חילפה לאחר העידור, תמיד מצא איזה פגם, והיה מרים עליו קולו בצעקות ומגרש אותו מהעבודה, “יאללה רוח, רוח! יא אהבל!” – לאחר שחטף ממנו את הטורייה וזרק אותה בכוח מרחק מטרים אחדים.

היתה לו שישטמה [סיסטמה, שיטה] בעבודה: “כשאתה מעביד פויעלים, ובייחוד עראבערס, אף פעם אל תגער בחזק ואל תסתכסך עם הביריון. מצא את המסכן והחלש שבהם ועליו תתנפל בגסות, בצעקות, וגם בלי סיבה. ככה תפחיד את היתר והם יצייתו לך ולא יתרשלו בעבודה.”

שאר הפועלים היו משתקעים בשתיקה רבת משמעות אך לא מעיזים לפצות פה, שהרי הוכח לכל שהמשגיח הוא אכן עבאדאי, חזק, מומחה בקללות על בוריין, ובעיקר – הרי הוא המשלם עבור העבודה ויכול לפטר אותך בין-רגע.

חג' עבד אל-מצרי חד-הלשון חיבר על כך חרוזים שאותם היו שרים ה“שקצים” הערבים, ולא רק אלה שגורשו, כאשר היו שבים בחבורה משדות המושבה אל כפרם:

"דללק דאייר

וולא תשתע’ל ענד יינע-מייער!"

מוטב לך להסתובב בטל, ובלבד שלא תעבוד אצל יינע-מייער.

ישנה עדות שהיה קיים גם נוסח אחר במקצת:

"כול אל-יום דאוור, דאוור,

ומא בתשתריל מע יינע-מייער!"

כל היום סוב לך סוב, ואצל יינע-מייער אל תעבוד!

לאחר התפרצות-הבוקר היה יינע קוס-אוחותו מתרכך, ובקול מפייס עובר מפועל לפועל, “עבדאללה, עשה כך,” – “עטאללה, תקן ככה,” – “חג' עבד, זרוק את העפר ויישר.”

עתה היה יכול להיעדר למשך רבע או חצי שעה. העבודה “תלך”. היה נוהג לגשת לפרדס הסמוך לצרכיו, או לבדוק את רשימת הפועלים או לסדר משהו בבייקה, בית האריזה, שמחוץ לעונת ההדרים היא עומדת ריקה.

סיפרו על אחד המשגיחים מבני-האיכרים, כי כאשר עבדו פועלות בשדה, בדרך-כלל בעישוב, ובייחוד אם היו אלה יהודיות – היה עושה עצמו כורע להחריא בפרדס ובעצם מסתכל לעברן מבין השיחים ומאונן את קישוי הבוקר שלו אל האדמה.

פתאום היה יינע שב ומגיח בהסתר מבין העצים, טופח על בטנו העצומה שלא נתקטנה גם לאחר חירבון הבוקר, ומכריז בקול פטרון: “בריאות גופכם! טאך!”

“בריאות גופך ושלומך.”

“מה זאת, היכן הלכה הגבורה, יא שבאב?! טאך!”

“למה תדבר כך, חוואג’ה יינע? לא נחלשנו רגע מן הבוקר.”

“אללה יעטיכום אל-עפאיה!” כשדיבר ערבית היה גימגומו נעלם.

“מברוכ!”

“בכוח, יא שבאב!”

והם מתעוררים כולם לעבוד בקצב, רוח חדשה עוברת אותם, והם פולטים מילים וגם הברות חסרות משמעות: “בוררר, בוררר, הך, הך, אירפע רג’לכ (הרם רגלך), טאך, טאך! אירפע אידכ (הרם ידך), טאך, טאך! אה, אה, יא כיחי, יא ניעי, חיליליליי!!!” ולפעמים גם: “אוי מאמע, קארטאפעס! – ראחמענס, אוי מאמע!” – כשהם מחקים את האידיש של המושבה.

בעבודת ה“בחר”, היא העידור העמוק, שלאחריו הקרקע נעשית גלים של תלמים, כמו בחר, שהוא ים בערבית – היה יינע מעמיד את פועליו בשורה בפאת השדה. לעבודה זו היו לוקח גם צעירים יהודים, מבחורי העלייה השנייה, בעיקר מיוצאי חצי-האי קרים, הקרימצ’קאים, שנודעו בכוחם הגופני הרב. הפיושניק (פיוש, בצרפתית מעדר, ומונחים אלה נקלטו במושבה מהתקופה שהתנהלה תחת שלטון הפקידות של הברון) היה מתחיל לעדור בפאת השדה, מתקדם בקו ישר, שופך את רגבי העפר לימינו ומותיר לשמאלו תלם עמוק שדופנו מבריקה כראי מאיבחות הלהב של הטורייה.

פיושניק שני, שניצב לשמאלו, היה מתחיל לעדור בטורייה קצת אחריו, רגלו הימנית בתלם, וחוליית התלם החדש שפתח ממלאה את התלם שחפר הראשון, וכך הלאה, עד לפיושניק האחרון.

לאחר שהפיושניק הראשון סיים את המענית, היה עומד מחכה שיגיע הפיושניק האחרון, וחוזר ועודר בכיוון הנגדי, כשהוא ממלא בעפר את התלם הריק שהותיר האחרון.

יינע למד מן האפנדים הערבים, והיה מציב גברתן בראש השורה וגברתן במאסף. הראשון מושך קדימה, והאחרון מזנב ברגלו של מי שלפניו, ומכריח את כולם בתורם להגביר את הקצב.

שמועה אומרת כי לחלוץ ולמאסף היה מעניק “תוספת-מאמץ” במטבעות פחותות-ערך, ולנכשלים – בעיטה ושילוח הביתה. ועוד מסופר על יינע שבקצה החלקה היה תולה דג מלוח, והראשון שהיה מגיע, היה זוכה בו. ואולם קשה להסביר כיצד התנהלה התחרות, כאשר כל אחד נכנס בתורו לעידור, והכל התקדמו יחדיו בשורה אלכסונית.

הניר נגמר, והוכנה כבר גם “חתיכה”, (חיתיכה או חותיכה בערבית, כלומר תלם חדש), לניר השנייה. יינע מכריז עתה על נפש (בשני פת"חים ובשין שמאלית), הפסקה קצרה. יושבים. והוא עימם. מנגבים את הזיעה, שותים מים ומגלגלים סיגריה. שולחים את אחד הנערים להוריד אבטיח מקצה המיקשה ולהשקיעו בתעלת מי ההשקאה הזורמים בפרדס, שיתקרר לצהריים.

שיחה ידידותית קולחת, והפתיחה מענייני היום, על החתונות בכפר, ובמושבה, ולבסוף, כמובן, מנפלאות המדע והרפואה העממיים [שרק בימינו-אלה, לאחר שפחתה בארץ ההשפעה האשכנזית הנפסדת וקמה האליטה החדשה, שבו להכיר בערכם].

חג' עבד אל-מצרי פותח ומספר את המעשה ברופא המפורסם עבדולקאדר ובאבטיחי ואדי אל-חווארת [הוא עמק חפר] המצויינים, מהזן אמחסני. כידוע, אורחות הגמלים העמוסות אבטיחים עושות דרכן כל קיץ ממיקשאות ואדי אל-חווארת אל נמל האבטיחים מינת אבו-זבורה [חוף מכמורת], ושם מעמיסים את האבטיחים על ה“מרכב” [ספינת מפרש] כדי להובילם לפורט סעיד. את הספינה מרתקים על-ידי עוגנים במקביל לחוף, ומחרטומה ומירכתיה מותחים לעבר החוף רשתות אחדות, המשמשות כגדרות. הגמלים מגיעים כשהם עמוסים אבטיחים ברשתות קלועות לצידיהם, והם נכנסים במים עד צוואר. שם משחררים את האבטיחים, ואלה צפים לעבר ה“מרכב” כשהם סגורים בין הרשתות.

בצידי הספינה מותקנים לוחות-עץ ועליהם עומדים, בגובה המים, הספנים השולים את האבטיחים מהים וזורקים אותם לידי חבריהם שעל הסיפון. בזה אחר זה מגיעים הגמלים העמוסים, והאבטיחים מתנדנדים עם הגלים כגולגלות ירוקות-לבנות, והצעירים עומדים במים והודפים אותם לעבר הספינה. כאשר המטען מגיע לגובה המפרשים, והספינה שוקעת למידה הזו, היא מפליגה למצרים לקול קריאות שמחה ושריקות מן החוף.

בעונת האבטיחים הופך נמל אבו-זבורה ממפרץ שומם לקריה הומה ובה סככות ודוכני אבטיחים, בתי-קפה שמציעים שרפרפי-קש, לימונדה, נרגילות וספלוני-קפה בטסי-נחושת, פלחי אבטיח, שצונן במי הים מבעוד לילה, נתחי גבינת צאן, צועני עם קוף, מספר-סיפורים המגולל יריעה מצויירת בסנדוק אל-עג’ב, תיבת הקסמים. כולם נהנים מעונת האבטיחים, כמו שאומר הפתגם: “אסטווה אל בטיח – מפיש טאביח!” כשהאבטיח מבשיל – אין צורך בתבשיל!

הרופא עבדולקאדר היה בן למשפחה מכובדת באחת מארצות-הבלקן המוסלמיות. מקצוע הרפואה היה עובר במשפחתו במשך דורות מאב לבן. עבדולקאדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אבובאקר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פטמה, בת למשפחה מיוחסת ומפורסמת. היא היתה נערה יפה, שנודעה בכל סביבותיה גם בטוב-ליבה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עלי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, מחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. עלי למד מהר קרוא-וכתוב והתחיל כבר להיכנס בסוד המקצוע של הרפואה. אביו תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה המסורה.

אך לא כך רצה הגורל. כאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקאדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה. במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: “הנה גם את בנו אינו יודע לרפא!”

בלילה שבו מת הבן החליט עבדולקאדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו. עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קרביו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, שבו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמוחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקאדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ בשדות ועובר כל הימים בדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית שבו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים.

ביום מן הימים קם עבדולקאדר ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה. זה ידוע שדרווישים וחג’ים, כך נהג גם חג' עבד אל-מצרי עצמו, נודדים רגלי במקלם ובתרמילם לקבר הנביא ובחזרה, כשהם מתפרנסים על תפילות ונדבות.

באחד מימי נדודיו של עבדול-קאדר נשברה הידית של סכין-הכיס שלו, והלהב נישאר ללא ידית. חיפש משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה, בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות, נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ושהיתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה לשמש ידית לסכינו, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת, שם ראה לראשונה את המיקשאות ובהן האבטיחים מן הזן אמחסני, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות, שמהן בא. הוא הירבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אביטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

והנה נוכח לתמהונו הרב שעסיס-האבטיחים ממיס, ממוסס ומאכל את ידית הסכין וזו הולכת ונעשית דקה מיום ליום.

יום אחד הביא אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר, ישב בה ימים אחדים ושיפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו קטנה עד שלא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה, מעוגלת כקשת. למרבה הפלא נישארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן, שכניראה בלע אותה בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו סביבה עד שנוצר הגוש הגדול והקשה כעצם, שבסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית המדעית עודדה במקצת את עבדולקאדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב. הוא המשיך בדרכו למכה, מילא אחר מצוות העלייה-לרגל, אבל כשהחל לחזור החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לוואדי אל-חווארת, שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה.

כך שב לעסוק במקצועו, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, לאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ וממס את כל המישקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

כך מפליג חג' עבד אל-מצרי בסיפורו, כשהוא גורף מדי פעם קריאות השתוממות והתפעלות. הפועלים מחניפים ליינע קוס-אוחתו רחב-הכתפיים, שכרסו הגרגרנית מתנשאת כהר של שובע ביניהם. הם משתדלים להסיט את תשומת-ליבו מן הרגעים החולפים, ולהביא סיפורים נוספים. יינע מניח לכך למשך חמישה רגעים, ועוד חמישה רגעים, לשם הנימוס.

ופתאום מביט אל שעונו.

“אלוהים גדול! יא-שבאב!”

“אה, הגיע הזמן?” הם מיתממים.

“הגיע וגם עבר. יאללה!”

קמים בעצלתיים ועובדים כמי שכפאם שד – עד הישמע הפעמון להפסקת הצהריים. אוכלים ונחים קצת. העייפות רבה. אפילו הסיפורים נדמו.

אבל עיקר החום, והקושי בעבודה, הם עוד לפניהם, בשעתיים של אחר-הצהריים, שנותרו לפני הישמע הצלצול המסיים בשעה ארבע.

“עליכם לגמור את החתיכה הזו, בקבלנות – והביתה, טאך!” מכריז יינע קוס-אוחתו, כדי לעודדם.

שוב טמפו, והם גומרים כעשרים רגע לפני הזמן, אבל עליהם להישאר בעבודה, אמנם לא לעבוד, עד המועד הקבוע, לבל יראו אותם שאר הפועלים בלכתם הביתה לפניהם.


 

פרק אחד-עשר: ג’וואד מוסתקים הבריון, חבר של סבא,והמעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש    🔗

כדי להיפטר מלחיצות-הידיים המרסקות של יוסקה-דרעק, נסעו דודי ההולל אלכס ואבי אלישע בכרכרה ליפו. הם שמו פניהם אל הבחרג’יה, הסווארים שבנמל, אלה המטעינים את תיבות פרי ההדר על המעונות, הסירות או הרפסודות הרחבות וכבדות-המשקל, ומובילים בים את תפוחי-הזהב אל האוניות העוגנות רחוק מן הנמל.

סלעי אנדרומדה שבפתח הנמל לא איפשרו לאוניות להתקרב אל הרציף החשוף לגלים, והיה עליהן לעגון ממול, במים העמוקים. הצייר נחום גוטמן סיפר לי שכאשר הגיע לראשונה בתור ילד לחוף יפו היכה הים גלים – וקצף הגלים כמעט שהגיע לסיפון האונייה שעמדה רחוק מהנמל. סירות עלו וירדו בים, עלו ונעלמו בין הגלים עד שהתקרבו ובאו למדרגות האונייה, שהורדו במים לקראתן. שיירות ספנים לבושי צבעונים עם תרבושים אדומים לראשיהם צרחו מכל צד מתוך הסירות שנתאספו סביב לאונייה. לא עבר זמן והספנים עלו לסיפון האונייה, לקחו את המזוודות של הנוסעים והעיפו אותן לסירות.

אחר-כך ניתן הצו לנוסעים לרדת במדרגות אל קצף-הגלים. על חרטומה של הסירה, ומעליו על מדרגות האונייה – עמדו זה כנגד זה שני ספנים ערבים, עם חגורות צהובות הדוקות למותניהם, רחבי מכנסיים כמו כנפיים, ובחיוך טוב-לב וצעקני קראו כלפי הנוסעים שימהרו לרדת במדרגות ולהתנפל מיד לתוך זרועותיהם הפרושות.

כל אחד מהנוסעים נתפס בזרועות הספן והונף אל עבר חברו שבסירה, ובינתיים נרטבו בגדי הנוסעים. אביו של נחום קידם אותו אל מול אחד הספנים, ובלב קל הפיל עצמו הילד לזרועות הספן שנפשטו מולו, ואותה שעה נפער לעומתו פה רחב עם שיניים לבנות ושפם דוקר לו מעל שפתו העליונה, והיתה לנחום הרגשה שקפץ לראשונה אל תוך עולם קסום, משונה וזר מאוד מכל אשר ידע מעודו.

הספנים הערבים חתרו בסירותיהם, ובהתקרבם אל החוף נשאו על זרועותיהם את נחום ובני-משפחתו ליבשה.

בזכות צניחה שכזו אל זרועות הספנים השריריים קיבלה בעלת בית-הבושת היהודייה שבשכונת מנשייה את כינוייה: אום-אל-טאך.

היא היתה אישה דשנת אברים שראשה מכוסה תמיד במטפחת ומלווה כל משפט מדבריה ב“אם-ירצ’השם” – ויצא שמה ושם הדגים שהיתה מבשלת בבצל ובחומץ בקרב השוטרים התורכים ואחר-כך גם השאווישים, הזאבטים, האפנדים והביים, ומי לא? בעוברה בסימטה ביפו היה גופה ממלא את הרווחים מקיר לקיר, ועל אודות אחוריה סיפרו שנזקקה לשתי סירות כשהורידוה לראשונה מן האונייה לחוף יפו, וכי אחד הספנים הערביים הועף למים רק מכוח נפיחת-פחדיה מן הגלים הסוערים, ובקושי רב משו אותו חבריו ובראשם ג’וואד מוסתקים – כי למזלו של הספן הים, בדרך פלא, נשתתק לפתע אותו רגע –

ואת כינוי החיבה הצמידו לה מאז – אום-אל-טאך – – –

ג’וואד הענק, אביו של עלי, היה האיש החזק ביותר ביפו.

כאשר עלה באש והתפוצץ חאן אל-טאנק, מחסן פחי הנפט שהיו מובאים באוניות מבאקו ומאוחסנים בבניין החאן הנמוך שבעורף הנמל, ומדיפים לכל עבר את ריחו החריף והדוחה של הנפט – עמד ג’וואד על הגבעה והשליך לעבר החאן הבוער חול מתוך הכופות, הסלים, שהעבירו לו הסווארים, עד שכיבה את השריפה הגדולה במו-ידיו.

ג’וואד היה ידיד של סבא.

כיצד התיידדו? יום אחד הגיע סבא עם סבתא רכובים על סוס מהמושבה לחאן מנעולי. בשוט העשוי עור, שקיבל מתנה מאיכר טמפלרי במושבה הגרמנית רפאים בירושלים, דיגדג סבא כל הדרך את אחוריהם של הסוס ושל סבתא. סבא היה בן עשרים ואחת וסבתא בת שבע-עשרה. כל הדרך צחקו, למרות שסבתא קדחה במאלאריה. החאן שימש תחנת נוסעים, אכסניית בהמות, בורסה למסחר בסוסים וברכוש גנוב, מועדון לשיחות ומרכז לשבאב היפואי.

סבא שכר לסבתא מקום בטנדה, עגלה להובלת נוסעים ששני ספסלים מסודרים לאורכה משני צדדיה, והם מתמלאים באנשים ובחבילות עד אפס מקום. רכבת טרם היתה אז. הטנדה, שפעלה בדרך המשובשת שבין יפו לירושלים, היתה שייכת לעגלון ר' ינקל הירש, בעלה של מאדאם אום-אל-טאך, שלימים התפרסמה בזכות עצמה.

בחצר החאן ראה סבא ביריון מהשבאב היפואי, גבוה ובעל-גוף. כפות-רגליו נתונות בסנדלי-עץ עבים, ומרצועותיהם ביצבצו בהונותיו הענקיות, בצבע אדמה. הבחור היה לבוש שרוואל – מכנסיים צרים למטה ותפוחים למעלה, המוחזקים באבנט על מותניו. חזהו, בחולצה בעלת מיפתח רחב, היה חלק מכל שערה. שפם אדירים חצה לשניים את פניו הכהים, ובמדור העליון יקד זוג עיניים שחורות וחמדניות. כל אחת מזרתותיו גידלה ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.

הבחור לא מצא חן בעיני סבא מרגע שהבחין בו. חוצפתו גברה מרגע לרגע. הוא פיזר הערות קולניות ומעליבות, התאנה לנוסעים ששכרו מקומות לנסיעה בטנדה. תבע מהם דמי סרסרות. בייחוד הציק לשתי נשים יהודיות.

ביפו היו מצויים אז יהודים מעטים, רובם בני העדה הספרדית. הם חיו בחסד הערבים ולא היו להם העצמאות ויכולת השימוש המרתיע בנשק, שסיגלו לעצמם בגאווה איכרי המושבה.

בשעתו, כאשר ירדה מהאונייה בחוף יפו המשלחת הראשונה של מייסדי המושבה, ביקרו חבריה בבית-הכנסת של הספרדים ומוזרה מאוד היתה הפגישה הזו בראשיתה. האיכרים-לעתיד נישארו עומדים וסוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי-כן ניגשו אחדים מהם, נשקו את ארון הקודש והסתכלו בכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת הביט בהם קהל העדה הספרדית בחשד, כי חשבו אותם לאלה מהמיסיונרים האנגלים, שלמדו לדבר עברית והיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כיבדו את ארון הקודש.

בתום התפילה הזמינו זקני הספרדים את האורחים המוזרים לגזוזטרה המרווחת בביתו של ראש העדה. הובאו כיסאות ושולחן וכיבדו אותם בקפה מר, תה כהה ועוגיות סולת בדבש לפי מיטב ההליכות של הכנסת האורחים במזרח.

לפלא היה בעיני המקומיים מראה האנשים הלבושים בגדי אירופה הדורים, מגבעות לראשיהם ואחדים מהם אף חובשים משקפיים – והם מדברים עברית שמובנת לכל הנוכחים. האם אלה באמת יהודים או אולי הם מיסיונרים אנגלים המסתירים צלבים מתחת לחליפות בגדיהם?

בואם של היהודים החדשים נעשה לשיחת היום בקרב בני העדה היפואית הקטנה. וכאשר פנה אחד האורחים לצריפון ההחראה שבחצר, עקבו אחריו ילדי הספרדים לראות אם אין צלב משתלשל לו מצווארו ומתנודד בין ביציו החיוורות בעודו כורע להחריא בכתונת מופשלת ובמכנסיים משולשלים, ואם יש בו סימן הברית. צלבים הם לא ראו אבל באשר לשאר, ישנה סברה כי מאותה הצצה החלו מהלכות בארץ שמועות עקשניות וגם אגדות אחדות של לעג על הפראנג', הפראנג’ים, שהם האשכנזים וכל מי שמוצאו מאירופה.

ככה השתכנעו היפואים שהאורחים הם יהודים אמיתיים שהפליגו מאירופה ובאו לתור את הארץ על מנת לקנות בה נחלה ולהתיישב בה, ומעתה עזרו לעולים החדשים ככל יכולתם וכמידת השפעתם על השלטון התורכי.

בואו של אחד האיכרים מהמושבה ליפו היה על-כן ליהודים היפואים יום של חג. ואולי לכן ביקש הביריון להעמיד את סבא במיבחן ולהראות לו מי שולט בעיר.

כאשר הושיב סבא את סבתא בטנדה, הבחין שהביריון משרבב כלפי אחת היהודיות את אצבע האמה של ידו הימנית בתנועה מגונה.

סבא העיר לו כי מי שמתנהג כך מביא בושה על אביו ועל כל משפחתו.

בתשובה סטר הביריון לסבא על לחיו.

מיד תקע סבא אגרוף בפניו, בדיוק בין עיניו החצופות.

הביריון שלף שברייה. סבתא החווירה אך סבא לא נבהל, והקדים את הביריון במהלומות על זרועו שהחזיקה בפגיון ועל פניו.

לא עברו רגעים רבים, והביריון, שהיה גבוה מסבא, נמצא מוטל מתעלף על הארץ ושפמו מעוך.

קמה מהומה. ערבים אחדים שצפו מהצד בקטטה לחשו לסבא: “הסתלק מיד! אתה יודע במי פגעת? זהו ג’וואד, ראש הבחרג’יה. כל יפו מפחדת ממנו! מצאת לך את מי להכות! מוטב שהיה הוא מנצח אותך.”

סבא נבהל. רק זה חסר לו. הוא נזכר באימרה הערבית כי הבריחה היא שני-שלישי הגבורה, וכבר התכוון להפנות גב ולהימלט. הוא ידע כי בסבתא איש לא יפגע. אך באותו רגע קם ג’וואד על רגליו, ניגש אל סבא בשפמו המעוך ובעין נפוחה, הושיט לו יד לשלום, וגם לאחר שהטנדה יצאה לדרך לא הירפה ממנו אלא הזמין אותו לשבת עימו במרפסת החאן, לשתות לימונדה וקפה ולעשן יחדיו נרגילה.

בדרכו חזרה למושבה היה על סבא לקנות זרעים לתבואות-החורף בכפר ג’ליל, הנמצא צפונה לירקון.

ג’וואד התעקש ללוותו. סירוביו המנומסים של סבא לא הועילו. לאחר רכיבה של כמחצית-השעה על סוסיהם הגיעו לכפר סומיל. ליד המזבלה הגדולה של הכפר שיחקה חבורת ילדים בהקפצת מקלות והעפתם רחוק.

“מרחבה, יא עמי! – ברוך הבא, דודי!” קידמו את פני ג’וואד ויהודה.

“מלעון אבוכ, יא כלב, אימשי! – ארור אביך, כלב, הסתלק מכאן!” ענה להם ג’וואד וירק לעברם.

הילדים נבהלו ופינו להם דרך בשתיקה. סבא וג’וואד המשיכו בדרכם לעבר שפך-הירקון, כדי לחצותו במקום שקרקעיתו רדודה. “מדוע דיברת אליהם כך?” שאל סבא.

“כך צריך. שפה אחרת אינם מבינים. אתה לא מאמין לי? חכה ותיראה.”

שעה קלה לאחר חציית השפך התקרבו השניים לשיח'-מוניס. שוב פגשו בלהקת נערים ששיחקו במזבלה שלרגלי הגבעה, בכניסה לכפר. גם הם קידמו את פני הרוכבים בברכות: “מרחבה, יא עמי!”

“מרחבתין, יא בנייה! – ברכה כפולה עליכם, בניי!” ענה ג’וואד בחביבות.

“מה שלומך?”

“יגמול לכם אלוהים!”

“ולאן עלה באב אללה? – ולאן, אלא אם אינך רוצה לומר לאן, פניך מועדות?”

“לג’ליל, יא חביבי.”

וכן הלאה, דברי נימוס ומתק-שפתיים. אך רק הרחיקו צעדים אחדים, פצחה מאחוריהם מקהלה מרקדת של הילדים בלוויית תנועות-ידיים מגונות וקולות הפלצה:

“חרא פי לחייתכ, יא עמי! – חרא פי עינכ, יא עמי! – חרא פי תומכ, יא עמי! – צואה בזקנך, בעיניך, בפיך, דודי!”

כך המשיכו בדרכם כשג’וואד נותן לסבא שיעור חי בהילכות המזרח ולאחר שנפרדו נשבע ג’וואד לסבא שמעתה תשרור ביניהם ידידות-עולם.

אדם מפורסם היה ג’וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.

הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות’מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג’יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ’ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.

אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.

כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.

אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: “דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא,” היכני ובכה, השיגני ויתלונן.

יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות’מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.

אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.

מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את “קנדיד”: “Il faut cultiver notre jardin!” – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.

יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.

תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:

“לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!”

“איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?” התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.

“טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש,” בחן הפאשא את צרור מג’ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. “איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!”

“לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!” זעקו.

“אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!”

המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג’וואד מוסתקים ואמר: “תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו.”

הסכימו. ג’וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: “מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!”

מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: “אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!”

המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: “ודאי גם זה תעלול של ג’וואד מוסתקים!”

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ’רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ’ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:

" la douce, la douce, juste a votre sein j’ai trouve du bonheur!"

יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!

וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.

ועוד תעלול של ג’וואד: באחד הימים נטפלו אל האיכר סנדרל גרשוני הצולע שלנו בחורים ערמומיים, ממכובדי החאן ביפו, בני חבורתו של ג’וואד, אלה יושבי-המרפסת הקבועים בחאן, על לימונדה, קפה, נרגילה ושש-בש, והציעו לו לקנות עבד. עבד ממש, כושי, שהציגוהו לפניו לראווה.

היה זה בחור כהלכה, ומצא חן בעיני סנדרל, שמישש בזרועותיו השריריות אך שכח כניראה – ואולי גם לא ידע – כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל לפני זמן רב.

קנה לו סנדרל גרשוני את העבד במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, והביא אותו למושבה. הוא לא שם לב למחאות וללעג של חבריו האיכרים, ואף נתן כתובת קעקע בזרוע העבד באותיות לטיניות: S G.

סעיד העבד עבד זמן-מה את אדוניו באמונה, בבית, בשדה, באורווה וברפת, זרועותיו מטילי ברזל שחור וכל עבודה לא קשה לו, עד שביום בהיר אחד נעלם בחברת פרדת אדונו ועגלתו. פטרוני החאן ביפו וג’וואד בראשם, שנתנו בזמנו לסעיד שמונה נפוליונים, היינו, מחצית דמי “מכירתו”, קיבלו ממנו עתה כתגמול את עסק מכירת הפרדה והעגלה, וגם זה לפי שווה בשווה, מחצית לו ומחצית להם.

מתחבולה לתחבולה מעמדו של ג’וואד ביפו עלה פלאים וגם בנו-בכורו עלי, שבזכותו נקרא ג’וואד כנהוג – אבו-עלי, לא בייש את אביו-מולידו ונעשה גבוה ושמן וחזק אף יותר מאביו, וגם הידידות עם משפחתנו נמשכה מדור לדור.

אליו, אל עלי בן ג’וואד מוסתקים, שמו פניהם דודי אלכס ואבי, שהגיעו לרציף של נמל יפו בעיצומה של עונת הקטיף ומשלוח השאמוטי. הם פגשו את עלי עומד בראש הבחרג’יה, קבוצת הסווארים המעבירים ארגזים של תפוחי-זהב מיד ליד מהרציף אל המעונות, הסירות הרחבות, כשהם שרים בשעת עבודתם שיר ובו בתים רבים, שמספרים כיצד יצחק רוקח, שמילא אחרי אביו שמעון את תפקיד מנהל אגודת “פרדס” בנמל, מסדר את כולם, את הערבים, את היהודים, את הפרדסנים, והפזמון החוזר היה:

“ורוקח – בֵּניקוּ…”

שפירושו: ורוקח מזיין…

וכה מצא השיר חן בעיניהם ונחרת בזיכרונם שגם לאחר שנים רבות, כאשר התחפשו להופעה במסיבת פורים, אלכס לקוף עם אבר אדמדם מלפנים ופופמה מאחור המוציאה ענן לבנבן של טאלק כל פעם שהוא תוקע, ואבי מחופש לצועני המוביל אותו ברצועה – נכנסו לחדר כשהם שרים בערבית את השיר של סווארי נמל יפו על רוקח. חרף הפצרותיי הם לא הסכימו שארשום מפיהם במדוייק את השירים ואת תרגומם, ובינתיים מתו שניהם ולא נותר איש הזוכר את המילים.

[ה“גיבורים” המקוריים של אותה מסיבת פורים היו אבשלום רוצ’קין מעין-גנים, ויואל סימקין מפתח-תקווה. חברם אברהם גיסין, אף הוא מפתח-תקווה, שבביתו נערכה המסיבה העליזה, בשום אופן לא היה מוכן לומר לי את מילות השיר של רוקח. מידה של חשדנות היתה בהם כלפי מה שאני עשוי לעולל לכבודה של המושבה אם יפלו בידיי המילים… – אב"ע].

יצחק רוקח היה איש חריף ומפולפל. היו לו כמה וכמה התנגשויות עם דודי אלכס. פעם ניסה רוקח לפטר מעבודתו את אבי אלישע ואז שלח לו דודי אלכס את “מכתב האקדחים” שבו תקף אותו בחריפות על התנכלותו למשפחתנו וצייר אקדח ומולו כתב את שם אבי, ועוד אקדח ומולו מקום ריק, והכונה היתה – דיר באלאכ, רוקח, היזהר, עוד תיראה עם מי יש לך עסק אם תנסה לפגוע גם בי!

לרוקח נולדו רק בנות. יום אחד בא עם אשתו לבקר אצל סבי. אני הייתי אז ילדון בעל פנים עדינים ותלתלים צהובים כשל ילדה. אהבתי מאוד לשהות אצל סבי. בית הוריי ניבנה בהמשך החצר שלו. ראתה אותי הגברת רוקח ואמרה באידיש:

“איזו ילדה נחמדה!”

“זה ילד, ילד!” תיקן אותה בעלה. “כאן יודעים לעשות ילדים!”


 

פרק שנים-עשר: סבא מאיים בשדים על החניוקים הירושלמיים    🔗

על מקום בית סבא וביתנו בנויים היום רבי-קומות. לצורך כתיבת הכרוניקה הישגתי מארכיון הצבא בגרמניה צילום-אוויר שנעשה מאווירון גרמני בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובו רואים בבירור, מבעד לזכוכית מגדלת, את המושבה ושדותיה ממעוף הציפור, גם את הבית והחצר של סבא ממש כפי שהיו באותו יום אביב מוקדם.

לרגע נידמה שאם יפשיר הזמן אשר קפא בצילום יתחילו האנשים הזעירים ללכת ברחובות ויהיה אפשר לחזות בחיים של אז כמו בסרט קולנוע ואולי גם כמו בדפים הדוקומנטאריים האלה, שאין בהם אפילו קורט דימיון, הכל מבוסס על תעודות וכתבים שמצאתי בארכיון המושבה ובארכיון המועצה הכפרית ואצל זיקני האיכרים. קצת לקחתי מ“הירקון שבלב”, ספרו של בן-מושבתנו אלימלך שפירא, שאת עותקו שבידי אני שומר בכספת הבנק. דומני שלא נותרו ממנו אלא כמה עותקים נדירים ביותר.

לשם בדיקת פרטים היסטוריים אחדים הקשורים לכרוניקה האיכרית הזו הגעתי באביב האחרון לאחוזת ירנטון, ליד אוכספורד, המשמשת מרכז ללימודים יהודיים ועבריים. האסם של האחוזה העתיקה הפך לספריה שבה שמורים הספרים, הארכיון ואוסף גיזרי-העיתונים הארצישראליים של הביבליוגרף החולוני גצל קרסל. קרסל חיבר את לכסיקון הסופרים העבריים וכתב עשרות ספרים ומחקרים ובהם גם את תולדות המושבה שלנו. מצאתי באוספו תיקים גדושים חומר על בני משפחתי שעימם היה מיודד, על זיקני האיכרים במושבה, ואפילו דברים שאני כתבתי.

לא קלה היתה עבודת המחקר והכתיבה בירנטון. מוקף הייתי בנשים צהובות-שיער שעורן לבן כחלב, בצלעיות מעושנות בטעם ברבקיו ובכוסות ענקיות של בירה מקומית, שהייתי שותה החל מצהריים בפאב המקומי הקרוי “ענבים”. מצד שני, הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבה עלו בי שם רק בשעת הגילוח בבוקר, אבל לא יכולתי לעמוד כל היום מול הראי ולהתגלח. אילו דודי ההולל אלכס היה חי עדיין – מדי בוקר היה מתגלח באחד מארבעה תעריו, לאחר שהשחיז אותו הלוך-ושוב על פני רצועת-עור – היה מוצא ודאי גם על כך אימרה שנונה מאת אוסקר ויילד.

האחוזה היתה מוקפת עד קצה האופק שדות ירוקים של חיטה ושעורה, שדות צהובים של צמחי הקאנולה המשמשים לאצירת שמן, עצים מלבלבים במלוא פריחתם, ארנבות התרוצצו בשדות, סנאים טיפסו על העצים, ברווזים טיילו בדשא, כבשים וטלאים רעו באחו, הציפורים לא הפסיקו לנתר בכל פינה ושרו באוזניי מכל צמרת, דג זהב שמן כקרפיון, בן ארבע-עשרה, שחה במכל-מים פתוח מעלה ירוקת, אזוב עלה בגדרות האבן, רוח-הרפאים של משפחת ספנסר טיילה בלילות באולמות הגבוהים ובמסדרונות של בית-האחוזה הגדול – ככה ישבתי ועסקתי במחקר, לקול צלצולי ארבעת הפעמונים במגדל של כנסיית סנט ברתולומיאו בת אלף השנים, מול חלוני. נגינתם הזכירה לי את פעמון המושבה של נעוריי שהיה מבשר על סיום יום העבודה שלי בגן-הירק של דודי אלכס.

חיפשתי בספרייתו של קרסל את “הבלנית נכוותה” שכתב אלימלך שפירא – ולא מצאתי זכר לו, (אכן נשרף בידי הגולדשטיקים), גם לא לספריו האחרים, לבד מרשימת ביקורת על ספרו של שפירא “הירקון שבלב”, שפירסמתי אני לפני שנים רבות בעיתון “הארץ” במדורי “ספרי דורות קודמים”, ושאותה גזר קרסל ושמר בתיק של סבי, ואף הוסיף עליה בכתב-ידו הערה שיכולה לשמש מפתח למידת האמינות של הכרוניקה האיכרית שלי.

הוא, שהכיר את סגנון כתיבתי המיוחד, שאל אותי פעם בקולו הדק כקול אישה (כשהיה עונה בטלפון היו חושבים שזוהי אשתו), ובחיוך: “תגיד לי בן-עמי, בסופו של דבר, מה יותר קל לך בכתיבה, להמציא בעצמך או לגנוב מאחרים?”

ואני עניתי לו: “קרסל, הכי קל לי זה להמציא שגנבתי.”

ענה לי: “לא, אצלך, אתה ממציא שהמצאת.”

ואז, יום לפני שובי ארצה, מצאתי בארכיונו של קרסל דפים אחדים, שלא פורסמו מעולם, ושאותם שלח כניראה אלימלך לגצל מהירקון לחולון, בתקווה שיכלול אותם בספר היובל שכתב.

שם המסה: “ציד דגים בירקון”. בקושי פיענחתי בה שני קטעים. קרסל הוסיף בעיפרון בשולי אחד מהם: “הסופר אלימלך שפירא נהג לכתוב בישיבה על גדת הירקון. הדגים הגדולים היו שטים ומתיזים טיפות מים בזנבותיהם. זו הסיבה שטושטשו קווי הדיו.”

"זוכרני, מאותם ימים, שגרמנים ממושבת וילהלמה היו באים ביום הראשון לשבוע עם משפחותיהם, טף ונשים, בעגלות-עבודה רתומות לסוסים שמנים וחלקים שעורם נוצץ (כאלה כמעט שלא ניראו אצל בעלי עגלות יהודים), ושוטים ארוכים בידיהם. ‘דייטשן מיט די לנגע בייטשען’ היינו קוראים להם. הגרמנים עצמם היו גבוהי-קומה ומשופמים בשפמים גדולים וארוכים, כמנהג הימים ההם. היה להם… [כאן לא הצלחתי לפענח]. על-פי-רוב היו מביאים איתם קנים ארוכים עם חכות, בקצה החכה חוטי המעיים, שמהם מכינים דייגי החכות את החוט החזק והדק. היו אלה מיתרים כמו מיתרי כינור. מעל לחכה עצמה היה על-פי-רוב פקק קטן להציף את החכה, ואילו תחת החכה עצמה היתה משקולת קטנה של עופרת כדי שתשקע במים ולא תצוף למעלה. הדגים, כידוע, הם עם חשדן, וכל דבר שאינו מתקבל על הדעת ניראה בעיניהם חשוד, ודגי ארץ-ישראל פיקחים יותר מדגי ארצות אחרות. הגרמנים היו יושבים שעות על שעות במקום אחד על שפת הנהר, כמעט ללא תנועה, מעשנים מקטרותיהם ומהרהרים במה שמהרהרים, כאילו לא הדיג הוא העיקר אצלם אלא ההירהורים. הגרמניות עבות-הבשר וה… [לא הצלחתי לפענח] היו פורשות מפות לארוחת השדה החגיגית ופותחות את קנקני הבירה מתוצרת שרונה. הילדים, במכנסי-עור קצרים וכתפיות מצוייצות, היו מתרוצצים ליד העגלות ומשחקים מחבואים ותופסת. כאשר בגרו עלו יום אחד כולם כאחד על אונייה בנמל חיפה והפליגו לגרמניה כדי להתגייס לצבא הנאצי. [כאן צירף גצל פתקית בכתב-ידו: "הסופר אהוד בן עזר תיאר אותם בספרו “אנשי סדום”].

"שיטת דיג אחרת ראיתי אצל הרועים הערבים, שהיו באים מעבר הנהר להשקות את עדריהם בימי הקיץ. הם היו אוהבים לשחות הרבה במים, אם כי צורת שחייתם היתה פרימיטיבית וגסה. פעם ראיתים זורים על פני המים אבקה לבנה, ובעצמם מתרחקים מהמקום במורד הנהר כדי כמה עשרות מטרים ומחכים. לא עברה שעה ארוכה והנה צפו דגים על פני המים ונסחפו עם הזרם. כרגיל שטים הדגים כשגבם למעלה ובטנם למטה, ואילו עתה שטו כולם כשבטנם למעלה וגבם למטה במים. משמע שהם מתו או הורעלו!

“בימים ההם עוד לא היו היחסים בינינו לבין הערבים מתוחים כפי שהם עתה, והיו לנו שיחות די ארוכות וגם התחרינו בשחייה. נערי הרועים סיפרו לי שקנו ביפו, בחנות לצורכי דיג, אבקה בשם חוז, עירבבו את החוז בקמח דורה, ואת התערובת זרו על פני המים. הדגים עטו על מאכל התאווה, השתכרו, איבדו את שיווי משקלם, לא שלטו יותר בעצמם והתהפכו בגלל המשקל הרב של בשר הגב ובשל שלפוחית השחייה שבבטן. הנערים, שחיכו לדגים במורד הנהר, קפצו למים בכל פעם שראו כמה דגים שטים לעברם. השלל כלל לא היה קטן והם אספו רק את הגדולים. בקטנים לא נגעו ואלה נסחפו עם הזרם הלאה. אמנם, היה עליהם לפתוח מיד את בטנם של הדגים ולהוציא את מעיהם כדי שהחומר המשכר לא יישאר בבשר הדג זמן ארוך מדי. יש הקוראים לחוז בשם אבהאר, המערפל, היוצר ערפל של שיכרון. האבקה אינה תוצרת חימית אלא אורגאנית והיא מופקת מפרי טחון של פירות השיח הנקרא בלטינית סטירקס אופיצינליס, ובעברית… [לא הצלחתי לפענח]. הצמח ארסי ומשום כך משתמשים בו לצורכי רפואה. לא כל חלקיו ארסיים, הרעל מרוכז בעיקר בפירות הזגוגיים.”

אני יודע שהנייר יקר ומוטב היה שהוצאת הספרים, במקום לבזבז אותו על כרוניקה עבה שאסף בן-איכרים דור שלישי ישיש כמוני, היתה מקצה דפים אלה לספרות העברית החדשה ולמבקריה, שאם אחוז אחד מספריהם וממאמריהם ישרוד בעוד מאה שנה, יהיה אפשר לומר שזו היתה שעתה היפה ביותר, ושמעולם לא היו אנשים רבים כל-כך חייבים הרבה כל-כך לאנשים מעטים כל-כך עד שאפילו תור הזהב של השירה העברית בספרד יחוויר לעומתם.

אך חשבתי שאולי אם פתאום גם בעוד מאה שנה מישהו יתעניין בדיג גרמני בחכה ובדיג ערבי באבקה בירקון, הוא יודה לי על כך ששימרתי שני קטעים ממסתו של הסופר המינורי אלימלך שפירא. אין גבולות לדמיון אבל המציאות היא חד-פעמית. “אל תאמין לסיפורי זקן שכל בני-דורו כבר מתו,” אומר פתגם ערבי. הפילוסוף היווני אריסטו אמר כי לעבר ישנה התכונה שגם האלים אינם יכולים לשנותו. המשורר הגרמני גיתה שם במחזהו “פאוסט” בפי מפיסטו את המילים: “אפורה כל שיטה, תיאוריה, וירוק עץ פז החיים לעד!” יש גברים עם קילע, שמגיע להם עד הברכיים.

אלה היו ימים.

סבא הגיע באונייה שעגנה מול יפו, ירד בסירה לחוף, ולמוחרת קם מוקדם בבוקר והלך ברגל לירושלים. בטרם חשיכה הגיע לכותל, שהיה במצב עלוב, סביבו רק שממה וחורבן, ויהודים עניים מקבצים נדבות.

סבא פרץ בבכי.

שנים מעטות התגוררה משפחתנו בירושלים, עד שקנינו את אדמות המושבה, ליד הירקון.

בין האנשים שסבא הכיר בירושלים היה יהודי בשם אהרון פראנצויז, מאלזאס. את שם משפחתו לא זכר סבא, כי הכל הכירוהו בשם פראנצויז, הצרפתי.

בהיותו בחור צעיר שירת אהרון בתור קצין בצבא נפוליון בונאפרטה. כאשר סבא פגש בו, היה אהרון פראנצויז אחד מארבעה או חמישה אנשי-הצבא האחרונים שנישארו בחיים מצבא נפוליון.

באחד הימים עגנה ספינת-מלחמה צרפתית בים יפו, רב החובל והקצינים ירדו בסירה לחוף ומשם עלו לירושלים כדי לבקר את אהרון פראנצויז. הוא לבש לכבודם את המדים העתיקים שלו עם הכותפות והדרגות של קצין נושא-הדגל בגווארדיה, ממש כפי שניצב בשעתו בשורה לפני נפוליון. הוא היה כה רזה בזקנותו, שהמדים שוב התאימו לו. רב-החובל והקצינים ערכו מיסדר בסימטה הקטנה ברובע היהודי, היכן שגר פראנצויז.

“הם שרו לכבודו את ההימנון הצרפתי, תקעו בחצוצרה, אהרון הפליץ,” דייק סבא בסיפורו כשהוא ניצב זקוף בפניי ומחייה את החגיגה ההיא, “ובפה רועד וחסר-שיניים גימגם בצרפתית תודה נירגשת. הקצינים הצדיעו לו ורב-החובל השאיר בידיו מתנת כסף מטעם הרפובליקה.”

אשתו הראשונה של סבא, בירושלים, היתה אלמנה, מבוגרת ממנו.

שודדים ערבים רצחו את בעלה, והיא נותרה עם יתומה קטנה. אך היתה אישה עצמאית שאינה זקוקה לקיצבת החלוקה של “כולל שומרי החומות”. היא חכרה טחנת קמח, התמקחה עם הפלחים המביאים חיטה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות הסוסים ההולכים במעגל ומסובבים את אבן-הריחיים.

ביום נישואיו הלבישו את סבא אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטאן עשוי משי דמשקאי, חגורת משי משובצת, ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שיער. כל קרוביו ומכריו סברו שמעתה נרתם הבחור-הפרא בעול, ועד מהרה ילך בתלם כמו כולם.

האלמנה קיוותה שבעלה ייעשה לתלמיד-חכם ולרב, והיא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו ואת הילדים, וכי בזכות התורה שילמד – תזכה גם היא בחלקה בעולם הבא.

אך סבא לא הסתגל. הוא אהב לבקר בספריה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, שם ישב, מעשן את מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הקלאסיקה, שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים מווירטמברג. הוא נפגש עם חבורת המשכילים בירושלים, שהיו קוראים עיתונים עבריים הבאים מחוץ-לארץ, משחקים שחמט או לומדים תנ"ך כדרכם חובבי-ציון, שרואים בו את ספר-הספרים הלאומי וההיסטורי שלנו, ולא פרק של פרשת השבוע בטקס התפילה.

עבודת השדה משכה את ליבו של סבא, שריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מהטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר בחוצות העיר כאחד מן ה“שבאב” המקומי, כשהוא מדגדג את הסוס בשוט העשוי עור, שאותו קיבל במתנה מאיכר טמפלרי ברפאים. או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלאחים ופולח תלמים בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה חוזר ברכיבה, שזוף מן השמש ומתגעגע לשדות הרחבים של ימי נעוריו בהונגריה.

האישה הרתה ממנו אך יחסיו עימה התערערו עוד בטרם ידע על הריונה. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והתרפק עליה בלילות וליטף את גופה, והיא, שכבר היתה אשת-איש, הדריכה אותו בבית-סתריה ובחמודות-גופה והיתה מאושרת בו. אך היא לא הסכימה שיעסוק בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב את ירושלים ולהיות איכר במושבה העברית הראשונה, העומדת להיווסד. כאשר הגיע המצב למשבר, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה לסבא, ותבעה שיכריחוהו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על בעלה הצעיר שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

סבא, שנלחץ על-ידי קרובי אשתו, מצא דרך להתל בהם.

מדי בוקר החלו ניראים עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני אבק הקמח האפור שכיסה את רצפת הטחנה. סבא התפאר כי בכוחו להתגבר על השדים השורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולות בלילות אשר כתוצאה מהן הסוסים עייפים ושטופי-זיעה מדי בוקר, אף שהם קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שהיו בתחילת הערב – וזה סימן שסמאל וחברו השד ביליד בן הנאד משתעשעים בסוסים ומריצים אותם כל לילה. ואולי אלה לילית ונעמה השדות החצופות, שרוכבות ערומות על הסוסים בלילות עד שמפיותיהם ניתז קצף לבן וגופם מרטט וזרמתם אוזלת כי השדות ניסו להרות מהם וללדת סוסי-אדם!

סבא התחיל ללון בטחנת-הקמח ולא רק שלא ניזוק מן השדים אלא יצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי אחד הסוסים סביב חומת העיר וגרם להם הזעה יתרה.

תעלוליו הוציאו לו שם של פורץ-גדר ומחלל שם-שמיים.

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה“כולל”, מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, וניסו להרביץ בהם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש.

שמועות מבהילות הילכו בעיר על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה וחברים בארגון סתר “הבונים החופשים” שמטרתו לקעקע ולהרוס את חומות הדת.

סבא וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ולא נכנעו. סבא צעק לעבר מנהיג המרביצים:

“יום יבוא ואתם עוד תתגעגעו ל’עוכרי ישראל' שכמונו!”

“שייגעץ! טריפע!” חירף אותו הלה. “צריך להלקותך בפומבי בחצר ‘החורבה’ ולבזותך – על מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה!”

סבא שב לביתו נרגז וסוער, אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של האישה, ששמע התיגרה הגיע לאוזניהם והם החליטו ללמדו לקח. הוא נתקל במקהלה של חרפות ואיומים.

אחד נגד רבים נלחץ סבא אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מן המבקשים להכותו, מן החניוקים או ה“שחורים”, כפי שכונו במשפחתנו. אז ניגש לחלון ואיים:

“אם לא תרפו ממני אפתח את החלון – והשדים ורוחות-הטומאה, שלמדתי להשביעם בכת הסודית ‘הבונים החופשים’ – יתפרצו פנימה וייאחזו בשערותיכם!”

האיום פעל, בחדר פרצה בהלה, הקרובים הירפו מיד מסבא והסתלקו.

לאחר ימים אחדים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו, ושילך לכל הרוחות עם חבריו הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות בארץ הקודש כפר עברי, כמו העראבערס, ולהושיב בו עובדי-אדמה יהודיים!

יום אחד, לאחר שסבא התגרש מאשתו, אך מבלי שידע עדיין על הריונה, התאספה בירושלים החבורה של מחפשי הקרקע כדי להקים את המושבה שלנו. לאסיפה בא סבא, הצעיר בחבורה, יחד עם אביו.

בעוד החברים יושבים ודנים במשלחת העומדת לצאת לחקור את טיב האדמות המוצעות למכירה, משך את אוזנו של סבא קול שירת נערה, בשפה הונגרית, שנשמע מן החדר הסמוך:

“ביער העבות, בדשא הירוק, / תשכון ציפור מרהבת עין, / ירוקות רגליה וכנפיה – שני, / לי תצפה שם, / נא חכי, ציפורי, ואבוא…”

המנגינה והמילים היו של שיר-עם עתיק של יהודי הונגריה, שאביו היה שר לו בילדותו, ורק השורה האחרונה בו היתה מושרת בעברית.

סבא יצא מהחדר, ובעוברו במסדרון צירף את קולו לנערה, עד לשורת הסיום בעברית:

“מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!”

הנערה השתתקה בפתיעה, ופרצה בצחוק חנוק. מיהו המצטרף אליה בהונגרית ויודע כמוה את השורה האחרונה בעברית?

קולה היה ערב, כך גם קולו של סבא, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף למד מהם לנגן בכינור.

סבא עצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג שבחור ובחורה לא-נשואים ייפגשו בחופשיות. הדבר נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור לו שהרי קול שבאישה – ערווה.

מה עוד שלאחר פרשת הגירושים הכפויים מאשתו, שרק לאחריהם נתברר שכבר הרתה לו, ובעקבות השמועות על קשריו עם השדים ועם ספרי ההשכלה שמתנגדים לדת – לא היה לסבא שם טוב בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות.

אך למזלו היתה גם הנערה בת השש-עשרה – גרושה!

על כך שסבתא בת השש-עשרה היתה גרושה בנישואיה לסבא – לא דיברו מעולם במשפחתנו. הסיפור היה בגדר סוד כמוס ונורא כל-כך, שאפילו כתובתה לא נמצאה בבית סבא במושבה. לצורך כתיבת הכרוניקה הצלחתי להשיג אותה בדרכים שהשתיקה יפה להן. היא הוסתרה כל השנים אצל קרובי משפחתה בעדה החרדית בירושלים, ואין זה קל לחדור אליהם. אבותיהם לקחו חלק בייסוד המושבה שלנו. הדור השני והשלישי היפנו עורף לחיבת ציון ולציונות, ומהם קמו המנהיגים הקנאים של “נטורי קרתא”. השכונה שלהם “בתי אונגארן” כונתה בשם “חארת אל מג’אנין”, שכונת המשוגעים, בגלל האופי הרגזן והקנאות המטורפת של דייריה.

בכתובתה סבתא אינה מכונה בתולתא, בתולה, ולא איתתא, אישה (שכך מכנים מי שאינה בתולה, כי אולי נאנסה או שירכה דרכיה או שהיא גרושה), וברור שלא ארמלתא, אלמנה – אלא נכתב שם במפורש שסבא: “אמר לה להדא מתרכתא הנקבה…”

הנקבה הגרושה!

האם השיאו אותה בילדותה ליהודי מבוגר והיא מאסה בו וברחה לבית-הוריה?

לפי הידוע לנו על משפחתה, על היחסים היפים שהתרקמו בין סבא לסבתא משעה ששמע אותה שרה, ועל הקשרים שהחלו נרקמים ביניהם בעזרת קרובת-משפחה ששימשה כשדכנית – לא ניראה שכך נהגו בסבתא.

כניראה השיאו אותה בנישואי ילדים, כדי להגן עליה מהשכנים המוסלמים. סבתא היתה נערה יפה, ולמשפחה יהודית לא היה קל לגדל בת פורחת, בעלת גוף נהדר, המושכת תשומת-לב ומעוררת גברים בעצם הופעתה – לא בסביבה הנוצרית באירופה, שממנה באו, ולא בסימטאות ירושלים, שבהן המוסלמים התאנו ליהודים, זכרים ונקבות, היכו אותם ופגעו בהם לעיתים קרובות.

באירופה היתה נהוגה בשעתה “זכות הלילה הראשון” של הרוזן, בעל-האחוזה, על הכלות של נתיניו, בוקע ראשון באדמת הבתולים שלהן. הנתינים, נוצרים כיהודים, היו קובעים את נישואי בנותיהם לתקופות שבהן האדון מתהולל בפריס, אך אם לא כיוונו נכון, היו אלה לא רק מתבתקות תחתיו בקול בכי מר אלא גם נדבקות בעגבת שלו.

ואילו בירושלים היה יכול מוסלמי עשיר ובעל-השפעה לומר לשכנו היהודי שבתו הצעירה מצאה חן בעיניו, והרי הידידות בין המשפחות עמוקה היא, ומדוע לא תתווסף גם הבת על שאר נשותיו, ויחוזק הקשר פי כמה וכמה?

ואיך אפשר להעליב ידיד, לרוב תקיף ולפעמים גם מאיים במתק-שפתיים, ולסרב לתת לו או לבנו את בתך לאישה?

מחתנים אותה בעודה ילדה עם ילד יהודי בגילה. והתשובה, מבלי להעליב את המוסלמי, היא: “לכבוד גדול ייחשב לי לתת לך את בתי לאישה, אך מה לעשות והיא כבר נשואה?”

על כך נאנח המוסלמי החמדן, ומוותר.

פורץ גדר, גרוש, “פסול” ומשכיל, זכה סבא בסבתא אולי משום שגם בה היה “כתם” – גרושה. לפני שנים רבות אמר לי אחד ממנהיגי העדה החרדית, שהיה בן-דוד של אבא מצד סבתא: “כאשר נתנו את סבתך לסבך לאישה – היה מחסור בגברים בירושלים!”

וכך שתי נשותיו של סבא השובב, האחת היתה אלמנה ואם, והשנייה גרושה, ואולי לא זכה בחייו בבתולה, אלא-אם-כן נישואיה הראשונים של סבתא, בעודה ילדה, לא מומשו מעולם.

וישנה דרך אחרת לסירוב, והיא נהוגה בקרב המוסלמים ובקרב אחינו במושבות העבריות, שלמדו משכניהם, אבל לשמה צריך כוח רב יותר משהיה להוריה של סבתא בירושלים.

לאחר שסוסתו היקרה נגנבה, הגיע ראש השומרים שלנו, שיח' איסחאק נורדאו, לסביבות באר-שבע, אל השיח' איברהים אבו-רגאייג, שממנו קנה אותה.

“איך אוכל להודות לך על טרחתך הגדולה למעני ולמען הסוסה היקרה לשנינו? הלא אנחנו כמו משפחה אחת!” אמר שיח' איסחאק לשיח' איברהים בתום השיחה הממושכת.

“וואללה, יא שיח' איסחאק, הוצאת מילים מפי! הלא כך בדיוק אמרתי לעצמי, מדוע נהיה מחותנים רק בסוסה ובצאצאיה? שמעתי שאללה יתברך חנן אותך בבת כלילת מעלות, הייתי רוצה מאוד להשתדך איתך, ושתיתן את בתך לחסן בני…”

שיח' איסחאק שלנו הסתכל עליו ואמר לעצמו: “אני אתחתן איתך? לחסן שלך אתן את בת-ציון שלי לאישה? שתחיה כאן באוהל? הלא כל המושבה תצחק ממני! זה יותר גרוע מאשר לקחת קדיש, סוס עבודה פשוט, ולהרביע ממנו סוסה אצילה. על מה אתה מדבר בכלל? איך אתה מעז?”

אבל הוא ידע שלא מן הנימוס לומר זאת, ולכן השיב: “וואללה, שמע, זה כבוד גדול בשבילי שאתה בא ומציע שבנך חסן ישא את בתי. להגיד לך, לאמיתו של דבר, אבל את האמת – וואללה, זה היה צפוי! אני, לא הופתעתי. אני ידעתי שביום מן הימים, אינשאללה, זה יבוא. והייתי שמח יותר אם זה היה בא לפני חודש.”

“מה קרה בחודש האחרון?” נדאג אבו-רגאייג.

“בחודש האחרון בא בן-דודי והודיע שבנו רוצה לשאת אותה. התחלנו לדבר, אני לא צריך להגיד לך שלבן-דוד יש עדיפות בנערה. אנחנו אפילו דיברנו על המוהר שהוא ישלם לה – חמישים אלף לירות מצריות…”

“חמישים אלף לירות? מה אתה מדבר? מאיפה אני אביא?”

“רגע אחד, אל תתייאש. הלא משפחה אחת אנחנו. דע לך, שהעניין עוד לא סגור,” שיחק שיח' איסחק שלנו במקטרת שבפיו, כמתייעץ בה שעה שהוא מעלה עשן כחלחל.

“לא סגור? אולי זוהי רק נקודת התחלה? לפעמים האחד מבקש, אבל השני עוד לא הציע…”

“שמע, שיח' אבו-רגאייג, וואללה שזה לא הוגן מצידך. אתה רואה, אתה נוהג בי כבן-בליעל. אתה בא ואתה רוצה את בתי, ואתה שומע סכום של מוהר ואתה נבהל, ואתה נרתע. תגיד לי, מה חשבת, שאתה הולך לקנות משהו בשוק הגרוטאות? שסחורה גנובה אני מציע לך? אתה רוצה לקחת אותה במחיר של סוס גנוב, ואילו במוהר מכובד אתה אפילו לא מוכן לדבר על זה? בוא נעזוב את השאלה אם יש לך או אין לך את שווי המוהר. שמעת סכום כסף ואתה אומר – לא בא בחשבון!? אתה יודע מה, אני מצטער שבאתי הנה. לא מצמרך ולא מצאנך. זוהי חברות? כך מדברים ביניהם מחותנים?”

“שמע יא אחי איסחאק, אני באמת מצטער, אני לא התכוונתי לפגוע בך. וואללה, בתך לא תסולא בפז. ואילו היה הדבר בהישג-יד, אנחנו היום היינו כבר יושבים ומברכים על המוגמר וקובעים תאריך לחתונה, אבל מאיפה אקח את החמישים אלף לירות? הלא אם אני אמכור כל מה שיש לי, זה לא יספיק. לא התכוונתי חלילה לפגוע בבתך, להיפך, התכוונתי לומר לך שאם היא נישאת במוהר כזה, אז אני חייב לפנות את הדרך, זה הכל. אם נעלבת, אני מתנצל.”

“טוב, אתה יודע מה, בוא אל תדחה אותי על הסף. נחכה שבועיים. אתה תגייס, תראה, מה האפשרויות שלך. אני אראה באיזו מידה בן-דודי עדיין עומד על דעתו, ונדבר בעוד שבועיים-שלושה. הלא הילדה רק בת שש-עשרה, חיכית שש-עשרה שנה, תחכה עוד שבועיים.”


 

פרק שלושה-עשר: קוצי צבר נמסים בריר גמלים, ומגדל רמלה מתקרב ללוד    🔗

סבא אהב אותי והיה יושב במיטבח שלנו עם אמא ואיתי, אמא מכבה את הפרימוס הרועש וסבא מספר במשך שעות על החורף הקשה שבו צרר בגדיו בחבילה וחצה בשחייה, כשהוא מחזיק בזנב הסוס, את מימיו הגועשים בשיטפון של נחל המוסררה – כדי להביא מיפו למושבה המנותקת חינין ושמן קיק, דגים מיובשים וקמח, מספר על שריפות בפרדסים בלילות חשוכים, על גנבים ושודדים, על חיילים רעבים המבקשים “אקמק!” – שזה לחם בתורכית. קשה לי להאמין שכפות-ידיו הרכות והקרירות, שבהן היה מחזיק וממשש אותי בין ברכיו, הן אלה שבהן החזיק שוט והצליף בו מדי בוקר באיכרים הנירפים כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה.

בליל שלישי אחד יצאו סבא ועימו יצחק נורדאו הצעיר, רכובים על סוסיהם, ומטרתם להגיע מוקדם בבוקר לשוק הבהמות שבעיירה רמלה, שהיה נערך שם כל יום רביעי בשבוע. הם נשלחו לקנות בהמות משובחות למושבה הצעירה. בידי סבא היה צרור כסף ורובה דו-קני, טעון אבקת-שרפה וברד, גולות עופרת זעירות.

לאחר שעברו את לוד פגשו בהם לפתע שישה ערבים חמושים ברובים, וחסמו את דרכם: “כספכם או נפשכם!”

חושך גמור שרר סביב. יצחק לחש לסבא: “אולי מוטב להשליך להם את הכסף כדי להציל את עצמנו?”

“לא!” אמר סבא. “כשאתן לך אות – דרבן את הסוס שלך ונעבור במהירות בין השודדים. אל תחשוש. אני מכיר את אנשי לוד, הטיפשים האלה!”

אז שיגר סבא בקול רם לאוויר הלילה החשוך משפט אחד בערבית ואחריו קללה הונגרית ארוכה וגסה הקשורה בסוס ובאחוריים של בן-אדם ושאותה למד מנערי הרועים בכפר-הולדתו:

“ג’אמע א-רמלה ביתקרב! לופאס שגד בה!”

נורדאו הצעיר הצטרף אליו בהתלהבות, דפק בכוח את סוסו, הצליח לעבור בקפיצה בין השודדים, וסבא אחריו.

הערבים, שהופתעו בראשונה מדברי הלעג ומהקללה בשפה הזרה, התחילו לרדוף אחר השניים.

לרוע-מזלו של סבא הוא נפל עם סוסו לתוך מהמורה.

עד מהרה השיגו אותו השודדים וביקשו לתפוס אותו. סבא ירה כדור ופצע אחד מהם בידו, אך מקול הירייה נבהל הסוס וברח כשהוא רץ אחר סוסו של יצחק. יצחק המשיך לדהור לעבר רמלה כשהוא בטוח שהשודדים הם היורים, וכי סבא רוכב סמוך לו.

רק בהגיע נורדאו הצעיר על סוסו לרמלה הוא עצר בדהרת מנוסתו, ומה רבה היתה חרדתו כאשר נוכח לדעת שסבא איננו על הסוס מאחוריו. הסוס הופיע לבדו כשהקצף מבעבע מפיו לבן כשלג.

מיד ביקש נורדאו שיביאו אותו בפני המושל התורכי של העיירה. הוא העיר את המושל משנתו ודרש לארגן משלחת חיילים כדי לצאת לחפש אחר סבא, המוטל פצוע או גרוע מכך, הרוג, באחד הבורות שבצידי הדרך.

כל הלילה הסתובבו החיילים התורכיים על הדרך שבין רמלה ללוד – ולסבא לא היה זכר.

מה קרה? לאחר שפצע סבא את אחד השודדים, זרק עצמו אל משוכה של שיחי צבר, כדי למנוע את הרודפים מלהתקרב אליו. אך אלה לא ויתרו, והוא נאלץ לירות לעברם את הכדור האחרון מרובהו. לפי צעקותיהם, שהתרחקו והלכו, הבין שפגע בעוד באחד מהם וגרם להם לנסיגה זמנית.

סבא לא איבד זמן. מצבו היה גרוע, והיה עליו להימלט בטרם יחזרו. הוא הצליח להיחלץ מקוצי הצבר אבל עורו בער עליו כאילו נכווה באש. בשארית כוחותיו הגיע למאהל של בידואים.

הבידואים קיבלו אותו בידידות וריפאו אותו על-ידי כך שמרחו פעמים אחדות את כל גופו בריר גמלים. ידוע שהגמלים אוכלים את עלי הצבר על קוציהם מבלי לחשוש, כי הריר שלהם מרכך את הקוצים וממיסם.

לפנות-בוקר יצא סבא בשיירה של בידואים, רכובים על גמלים, ומגמת פניהם השוק ברמלה. במבוא העיירה, גופו מדיף ריח ריר-גמלים יבש, צנח מעל הדבשת היישר אל זרועותיו של יצחק נורדאו, שאותה שעה חזר נואש, בלוויית החיילים התורכיים, לאחר שחיפש עימם לשווא כל הלילה את גופת חברו.

השניים, לאחר מתנת כסף נאה למושל התורכי של רמלה ולבידואים, קנו שוורים, חמורים וגם סוסים וחזרו בערב עם כל הכבודה למושבה, והפעם איש לא העז להפריע להם.

סבא יושב כפוף-קימעה במיטבח שלנו. כפות-ידיו החומות, שעקבות השריפה והזיקנה חתומות בהן, משוכלות עתה על מקלו הניצב בין ברכיו, לא הרחק מסנטרו. הוא מספר על אנשי לוד, שנחשבו טיפשים, ואם רצית ללעוג למי מהם היית מתגרה בו ואומר: “ג’אמע א-רמלה ביתקרב!” – מגדל רמלה מתקרב!

ראשיתו של הסיפור במגדל הלבן העתיק שברמלה ובקבר הנביא צאלח הנמצא בקירבתו.

ברוב פאר היו המוני ערבים מכל הסביבה נוהרים מדי שנה לחגוג ברמלה את החג הגדול של הנביא צאלח. וככל שרבתה שמחתם של בני רמלה, כן גאתה קנאתם של אנשי לוד השכנה, שהיו באים גם הם לחגיגה. ברבות השנים הלכה ותפחה הקינאה עד אשר לא יכלו הלודאים לכבוש את כעסם.

פעם, ביום החג, פרצה מריבה ביניהם לבין בני רמלה. ההצלחה האירה פנים לרמלאים והם גירשו את הלודאים מעירם בחרפה רבה.

כאשר שבו הלודאים לעיירתם, הזעיקו אסיפה גדולה לטכס עצה כיצד להציל את כבודם שחולל.

פתח האחד ואמר: “בשם אללה ונביאו הקדוש! כל עוד יימצא המגדל ברשות אנשי רמלה, תהיה תמיד ידם על העליונה, ואנחנו לא נוכל להם.”

קבע השני: “אין עצה אלא לגנוב את המגדל ולהעבירו ללוד! מבלעדיו, גם לקבר הנביא צאלח לא יהיה דורש, וסופו שיעבור גם הוא אלינו.”

“אבל כיצד ייגנב מגדל?” שאלו לודאים אחרים.

ובימים ההם חי ליד מושבתנו, על מעברות הירקון, ידיד של סבא, שיח' ששמעו יצא בכל הארץ כיועץ פלא, הוא שיח' אבו-רבח. הגלגלים המשוננים הגבוהים של הטחנות, הקרויות על שמו, היו מפעילים בכוח המים את אבני הרכב שסבבו בריחיים הענקיות וטחנו לקמח דק את גרגירי החיטה. גלגלי-העץ, המחושקים בברזל, חרקו יומם וליל. כל מי שעבר את גשר שיח' אבו-רבח היה שומע אותן.

הלודאים החליטו לשלוח צירים אל שיח' אבו-רבח ולהביא לו מינחה, למען יואיל להנחות אותם בעצתו, כיצד ניתן להעביר את המגדל ללוד.

השיח' שמע את דבריהם ועל ליבו עלה להתל בלודאים הטיפשים, הסבורים שאפשר להעביר מגדל ממקומו, וכך אמר להם: “הנה לפניכם חבלי קסם. בלילה תבואו בחשאי לרמלה ותקשרו בהם את המגדל, ובכוחות משותפים תמשכו אותו אליכם!”

השיח' נתן ללודאים חבלים עשויים גומי. הלודאים טרם ראו מימיהם גומי ולא שמעו מעודם על תכונותיו כי היו משתמשים בקנדונים עשויים עור כבשים. את החבלים הללו השאיר לשיח' מהנדס איטלקי שחשב כי מצא שיטה חדשה להעביר את האנרגיה לאבני הריחיים בדרך של מתיחת חבלי גומי על גבי גלגלת המופעלת בכוח מי הנהר.

באותו לילה יצאו בחשאי בחורי לוד אל רמלה והחבלים בידיהם. הם התקרבו בחשיכה אל המגדל, קשרו אליו את החבלים והתחילו למשוך אותו אחריהם.

חבלי הגומי התמתחו בחשיכה והלודאים התקדמו צעד אחר צעד כשהם מושכים והולכים, וככל שהתקרבו ללוד, כן גברו ועלו צהלות החדווה שלהם:

“ג’אמע א-רמלה ביתקרב! ביתקרב!”

שמעו אותם אנשי לוד ויצאו בשמחה לקבל את פני בחוריהם הגיבורים. הם מחפשים את המגדל, והמגדל איננו. רק חבלי הגומי התמתחו לכל אורכם, והמגדל נישאר במקומו, ברמלה, עד עצם היום הזה.

“ג’אמע א-רמלה ביתקרב!”


 

פרק ארבעה-עשר: “איטליאנו בראבו ג’נטי, א-לה-גרו – נון וולנטי!”    🔗

כל ימיי הערצתי את סבא.

כשהיה כבר מעל שמונים, עדיין היה כוחו בידיו. הוא בנה לי אווירון-עץ לרכוב עליו ולטוס מחצר לחצר ולחלום שאני מפציץ ערים גרמניות ועוזר לפארטיזאנים הנלחמים בצורר הנאצי.

אבא חפר מקלט באדמת החמרה שצבעה היה חאקי-אפור. הוא קירה אותו בקרשים ובפחים ועל גגו ערם אדמה, וכשבא האביב צמח שם עשב ירוק והנצו פרחים.

בלילות, כאשר נשמעה אזעקה מפני המטוסים האיטלקיים המפציצים את תל-אביב, היה סבא יורד איתנו למקלט הקר והחשוך. אבא נהג לעמוד בחוץ, צופה לכיוון מערב, אל השמיים המכוכבים, לשמוע את קולות הנפץ הבאים מתל-אביב ולראות את הנוגה האדום של השריפות על קו האופק השחור. חצרנו היתה במקום גבוה. הסביבה טרם היתה בנוייה בצפיפות, וכך היה אפשר לראות למרחקים.

אני הייתי יושב על ספסל הקרשים, מכורבל בשמיכה, שיניי נוקשות, באפי עולה הריח הטחוב של אדמת החמרה הנוגעת בגבי, כמו בקבר, והייתי מעודד את עצמי בזמזומים, שאת מילותיהם למדתי מבן-דודי המבוגר-ממני אבנר, בנו של דודי אלכס:

“ממרומים פצצה נופלת / היטלר רץ אל המיקלט / ואשתו המטומטמת / עם התחתונים ביד. / במיקלט יושבים השניים / היא צועקת: הוי גוועלד! / הוא נותן לה בשיניים / רק חבל שרק אחת!”

וגם: “חת-שתיים, שלוש, ארבע, / מגרמניה היטלר בא. / בא רכוב על המקל / בא לארץ ישראל. / חת-שתיים, שלוש ארבע, / מגרמניה היטלר בא. / חיפשו ולא מצאו / השדים אותו לקחו.”

מכיוון מרכז המושבה התקרב קול דהרה כבד על מלבני-הבטון של הכביש, שהיו מחוברים בפסי אספלט שיצרו גבנוניות שחורות לרוחב הכביש. מייגו’ר נורדי [מבטאים: נור-די] הענק עלה עם סוסו מהרחוב לחצר, ואחריו רץ שבוי איטלקי שמנמן, ששימש אצלו כסייס וכמשרת אישי. בימי המלחמה עבד אבא בצבא הבריטי כמשגיח על גידול שעורה ושיבולת-שועל לסוסי הצבא, בשדות ליד הירקון, בקמפ ראס-אל-עין. שם גר באוהל צבאי מייג’ור נורדי הבורי, שהיה בעל חווה גדולה בדרום-אפריקה.

נורדי ירד מהסוס, ליטף את ראשי ונתן לי מתנה, סמל מושחר של הצבא הבריטי, שבו ניראים תותח ארוך-קנה וגם אריות מלכותיים. הוא הצדיע בחביבות לסבא, שעימו התיידד, וקודם שהמשיך עימו אל מרפסת הבית, שם אהבו שניהם לשבת לפנות-ערב ולעשן מקטרת, להתבונן בפרדסים המשחירים והולכים, ולשוחח על גידולי הפלחה – ציווה נורדי על השבוי לעזור לי לעלות על הסוס ולקחת אותי לסיבוב.

מייג’ור נורדי היה מוזמן אלינו לפעמים לסעודת ליל שישי. ריח מדיו מילא את הבית, וקולו הרועם הזיז להבות בפמוטים.

סבא היה יושב בראש השולחן בקפלוש שחור, מקדש על היין ומברך על המזון, ואנחנו עונים אחריו אמן. בגביעי כסף היינו שותים יין אדום מתוק שיוצר ב“יקבי הירקון”, ושאותו היה ממלא בצינורית גומי מהחבית לבקבוק – שמרל כרמי הממצמץ, הבעלים של היקב וחנות היין, תחת אותו שם, ברחוב חובבי-ציון, מול בית-הכנסת הגדול. היינו טועמים את ה“מוציא”, פיסת חלה זהבהבה שסבא קורע, טובל במלח ומחלק לכל אחד מן היושבים סביב.

אמנם כבר לא היה קמח לבן בארץ אבל אצלנו נשמר שק קמח שאבא קנה ביום הראשון למלחמה, ואמא היתה אופה ממנו שתי חלות קטנות כל שבת, כל שנות המלחמה, ומורחת עליהן חלמון ביצה בנוצת תרנגולת, להשחימן.

בדרך-כלל לא היה נורדי נישאר לשבת זמן רב. הייתי שומע את אבא אומר לאמא: “הבורי חם-המזג ממהר כדי שיספיק לבקר אצל גברת… למסור לה דרישת-שלום מבעלה שבאלכסנדריה, בסגנון הידוע של אשת פוטיפר.”

עכשיו, במרומי הסוס, חשתי עצמי כשיח' איסחאק נורדאו ראש-השומרים של המושבה הדוהר בחוצותיה על סוסתו הדקה, השחורה, כשהוא לבוש חליפת-רכיבה בהירה, מגוהצת בקפידה, וקצות שפמו הלבן צהובים מעישון מקטרת. ממרום האוכף ראיתי לפניי את גבו של השבוי האיטלקי, המוליך את הסוס הכבד במורד הרחוב, אל גבול הפרדסים. עברנו על פני מכונית הסקודה של ראש הוועד, שהיתה מורמת באוויר על ארבע בוקסות וצמיגיה מכוסים בשקים, בגלל המחסור בבנזין.

“איטליאנו בראבו ג’נטי, א-לה-גרו – נון וולנטי!” קראתי ממרום הסוס אל גב השבוי שחור השיער. “בניטו – פיניטו!”

השבוי היפנה אלי מבט משתאה על ידיעת האיטלקית שלי אך נעלב מתוכנה. הוא ניראה בן-כפר שמנמן וטוב-לב, כחול-עיניים, ששמח לשמש כמשרת-קצין בארץ-ישראל במקום למות למען הדוצ’ה במידבר המערבי.

שמעתי מדודי אלכס שכך אומרים עליהם: “האיטלקי אדם אמיץ, אך לא רוצה להילחם.”

הוא חשב שאני בכוונה מעליב אותו. עצר והניח לסוס לעבור על פניו ואז דקר במשהו את אחוריו, הסוס פרץ בדהרה ואני בקושי החזקתי את עצמי על האוכף המקפץ, כשאני ממשיך לצעוק בכל כוחי: “בניטו – פיניטו!”

כאשר נפל הדוצ’ה בניטו מוסוליני, ולבסוף ניתלה על אנקול קצבים בכיכר העיר, הפיץ הצבא הבריטי גלוייה צבעונית שבה ניראה הדיקטטור הפאשיסטי חובש קסדה, כך היה נוהג להצטלם בפוזה מלחמתית, מצד שמאל למעלה בציור נדפסו המילים: “Finito Mussolini”, ואילו מצד ימין למטה: “Turn it round”. ואכן, כאשר הפכת את הגלוייה נעשתה הקסדה לאסלה, צווארו של בניטו היה לחייל אוסטראלי המחזיק בידית המחוברת לשרשרת הניאגרה ואילו התחת הערום שלו הוא תווי-פניו ההפוכים של הדוצ’ה.

מהיעדר שעשועים רבים במושבה בימי המלחמה, היו אנשים הולכים ברחוב, הגלוייה בידיהם, הופכים אותה פעם ועוד פעם וממלמלים “בניטו – פיניטו!” – כאילו חזו עיניהם באחד משבעת פלאי עולם.

הופלתי מהסוס. מרבד העשב הטרי, שצמח פרא בצד הדרך ירוק ובשרני, קלט אותי ברכות אימהית וכך צנחתי בלא פגע.

בעודי שוכב אפרקדן ראיתי את השבוי האיטלקי עומד מעליי והשמיים הכחולים מאחוריו כרקע של תמונה נהדרת, שאחר שנים שבתי וגיליתי הכחול שלה בתמונות של רפאל. שם עמד בבגדי חאקי אפורים ללא דרגות וסמלים, ריפה את חגורת מכנסיו והפשילם עד למטה ממבושיו. צינורו הענק, מעל שק הביצים השעיר, השחור, היטלטל גבוה כראש לטאה גדולה בעלת עין אחת, עיוורת, חובשת עורלה כמו קסקט מקומט. פעם ראשונה בחיי ראיתי זין של איש מבוגר. פתאום הרגשתי קילוח חם שוטף אותי. הוא פשוט עמד והשתין עלי כמשקה את הגינה ב“קישקה” [צינור השקאה], וכל אותה עת צחק בקול צלול כשהוא משתעשע בזרנוקו הערל, הכהה, ומנער ומנער אותו מצד אל צד כדי להרטיב אותי כולי.

כשסיים אמר רק מילה אחת: “פיניטו!” ולקח את הסוס והסתלק.

מעודי לא חשתי מושפל כל-כך, לא לפני ולא אחרי, אבל כל מה שעלה בדעתי באותם רגעים מזוהמים לא היה אלא המישפט הטיפשי שנהגנו לדקלם כאשר השתנו בחבורה: “נערוס, נערוס, פן טיפטרוס על הארוס תישארוס!” – רק שהפעם זה היה עליי.

עד היום אני לא מבין איך העז להתנהג אליי כך. כיצד היה בטוח שלא אלשין ולא אספר מילה ממה שעולל לי. בלשון ציורית הייתי אומר שזה היה חלקי הקטן והמוזר בזוועות מלחמת העולם השנייה אף כי בלילות הייתי חולם שחיילי אס.אס. מחפשים אחריי בחצר ביתנו ושולפים אותי מבין השיחים כדי להרוג אותי. צלבי הקרס על שרווליהם ניראו בחלומי כנחשים השחורים, הקטנים, שהיו זוחלים ובוקעים מלובן הביצים, ושאותם שהיינו מגלים לעיתים בגוללנו ממקומה אבן כבדה שכיסתה על מאורתם.

מטוסים של בנות-הברית היו ממריאים אז כשהם גוררים אחריהם בכבלים דאונים כבדים שנשאו חיילים וציוד לאזורי הקרבות. הדאונים היו משתחררים בדרך או סמוך למקום הנחיתה, ונוחתים בכוחות עצמם.

מה, דאונים הנושאים באוויר חיילים ונשק, ממריאים כשהם קשורים לכבל מטוס ומשייטים אחר-כך בשמיים בכוחות עצמם?

לא מצאתי עדות לכך, גם לא מי שזוכר או שראה אותם מוטסים ודואים. אם לא תועד הדבר באחד מספרי ההיסטוריה הצבאית, או צולם, לא ידע איש בעתיד אם הדאונים באמת היו או שהם תמונת ילדות דימיונית שנכנסה במקרה לכרוניקה שלי. היום לא מטיסים ציוד ואנשים בטכניקות אוויריות מסוכנות כאלה. הזיכרון אוהב לתעתע בנו. אנחנו נוטים לשכוח את הכתוב ברוב הספרים שקראנו. רק מעטים מעיזים לחזור ולקרוא פעמים אחדות בחייהם מיספר מועט של ספרים בעלי-ערך ובלתי-נשכחים. מקריאת ספר שלם נחרת לעיתים בזיכרון רק פרט אחד, שולי. המורה שלי גרשם שלום היה אומר שבדרך-כלל אנחנו זוכרים מספר שקראנו רק את השטויות או את הטעויות, ושוכחים את הדברים החשובים, שדווקא אחריהם אנחנו מחפשים בו.

בעוד שנה או חמישים שנה יזכרו מהכרוניקה שלי אולי רק את תמונת הדאונים הכבדים הדואים כשהם קשורים למטוסים, או את קירקור הקיבה של אבא באולם “בית האיכר”, או את מראה השבוי האיטלקי שהשתין עליי, ואולי השתינה תזכיר קרקור קיבה ודאונים, ולהיפך, ככה שאם אין כאן עלילה במובן המקובל של המילה, לא חשוב ולא נורא.


 

פרק חמישה-עשר: כוס חלב לילד    🔗

הלימודים בבית-הספר התנהלו במשמרת שנייה. הצבא הבריטי בנה מחנות רבים בארץ-ישראל כדי לרכז חיילים וציוד שיעצרו את הגרמנים, שהתקרבו מרוסיה שבצפון-מזרח, ומן המידבר המערבי, על גבול מצרים. לא היה חסר הרבה שאנחנו, יחד עם שארית הצבא הבריטי – נהיה כמו האגוז בתנועת מלקחיים. פועלים, מכוניות-משא ומלט (שהיה אז יקר-המציאות) – הכל הושקע במאמץ הצבאי. לכן לא היה אפשר לבנות כיתות חדשות, והיה צורך ללמוד בשתי משמרות. חמש שנים לא ראיתי בית חדש ניבנה במושבה, וגם לא כיכר לחם לבן. אבל ראיתי את שדה התעופה לוד, שהיה אז קטן יותר – מלא שורות-שורות במטוסי-קרב בריטיים אפורים מסוג ספיטפייר, וחרטומיהם מזדקרים באלכסון.

כשהייתי יוצא מבית-הספר, בחורף, כבר היה חושך בחוץ. אמא נהגה להכין לי נר תקוע בתוך קליפה שלימה של שאמוטי. היתה מוציאה מהקליפה את הפלחים, ומשאירה למעלה חלונות חתוכים, כמו סלסילה. על פנס התפוז הייתי סוכך בכף-ידי הקטנה מפני הרוח. לבסוף הצליחו הוריי למצוא עבורי באטרי, כך קראו לפנס-כיס. הייתי חוזר בשעות הערב הביתה ובידי הבאטרי המפיצה אור חלש, וגם על הפנס הזה הייתי סוכך בכף-ידי, כדי שמטוסי האוייב לא יראו משמיים את האור הבוקע ממנו.

המצב הכלכלי היה קשה. במשפחות רבות לא היתה לאב עבודה. חלק מהאבות התגייס לצבא הבריטי. היו ילדים יתומים שאבותיהם נהרגו כחיילים במלחמה. היו כאלה שאביהם נפל בשבי הגרמנים. משפחות גרו בצריפים דקים, מצופים נייר-זפת, ליד השוק הגדול. בית-השימוש בחצר, וכאשר היה צורך לרחוץ ילד או ילדה הניחו גיגית גדולה באמצע הצריף, העמידו בה את הנרחץ כשהוא ערום ושפכו עליו מים שאותם חיממו בפתיליית-נפט או על גבי פרימוס, שראשו הבוער מרעיש את הקירות הרופפים.

בגלל המצב הקשה הזה החליט ועד החינוך של המוסדות הלאומיים של היישוב העברי על מפעל “כוס חלב לילד”.

בהפסקה הגדולה, לאור נורת חשמל חלשה, כאשר הגשם מכה על גג הפח של צריף הכיתה, היינו יושבים מול כוסות אלומיניום מלאות חלב. הנוזל הלבן נוצק מקומקומי אלומיניום כרסתניים שאותם היו התורנים מביאים לכיתות.

שנאתי חלב. עד היום אני לא מסוגל לשתות חלב טרי, רק כשהוא בקפה או בתה או בצורת משקה אחר ובלבד שלא יורגש החלב עצמו.

הייתי מקרב לשפתיי את כוס האלומיניום. לשוליה היה טעם נורא של חיכוך מתכת בשיניים, טעם חמוץ ומגעיל שעד היום גורם לי עור אווז כשאני נזכר בו. כך קורה לי כשאני רואה בחורה נחמדה עם עגיל בקורקבן, בגבת-העין או בפיטמה.

אחר-צהריים אחד ניסיתי, ניסיתי, הכרחתי את עצמי, והיקאתי הכל על הרצפה. מישהו הוביל אותי לברזייה, בין גזעי האקליפטוס העבים, חרוטי האהבות, שאשטוף את פניי ואשפשף אחר-כך את ידיי בעלי אקליפטוס ריחניים. הברזייה היתה כמיזרקה, פיות הברזים העשויים נחושת הזדקרו כלפי מעלה, מדי פעם היה איזה תלמיד שובב פותח ברז עד הסוף ומתיז קילוח מים לבן עד לאמצע החצר.

המורה אפרת התייעצה עם אימי: “מה לעשות כדי שהילד [זה אני] ישתה את החלב בלי להקיא?”

אמא ציידה אותי בכפית ובשקית-נייר קטנה שהכילה תערובת: כפית אחת אבקת קקאו ושתי כפיות סוכר. אני זוכר את המורה אפרת, בעלת השיער האסוף לאחור בקוקו, עומדת בכיתה מעליי, במעבר שבין השורות, ומפצירה בי לשתות את הקקאו החיוור, ואני מביט בכוס האלומיניום המגעילה, בוחש ומערבב את אבקת הקקאו והסוכר עם החלב, אבל הטעם אינו משתפר. ריח החלב נישאר, ועימו טעם אבקת הקקאו שמסרבת להימס בו.

המורה אפרת נהגה לשבת על השולחן ולא תמיד הקפידה בהצמדת שוקיה. חברי דודו מזרחי היה לוחש לי: “הנה החור השחור שאדון מסייה קלדם מבקר כל לילה!”

 ולא רק את כוס החלב היינו מוכרחים לשתות. בבית-הספר היתה משמעת קפדנית. בחדרו בקומה הראשונה ישב המנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי, וכאשר היה מתרגז על אחד המורים או התלמידים, היה קולו מהדהד בכל הסביבה, והשמשות רועדות. היינו שומעים את קולו עד לביתנו שבקצה הרחוב.

אחר-צהריים אחד צעק על המורה יהודית קורדובה, שבאה אלינו מירושלים. היא היתה יפהפיה שחורת שיער וכהת עור. לאחר שנתן לה מנה כדרכו – יצאה מעל פניו בקול בכי. ראינו אותה הולכת ומתייפחת בחצר בית-הספר, ליד האקליפטוסים עזי הריח והברזיה.

המראה השאיר עליי רושם כה עז, שהתאהבתי בה. היא היתה אהבתי הראשונה. חלמתי שאני גר איתה לבד באוהל במידבר או בסוכה על מקווה-מים, אולי בהשפעת סיפורי המקרא. השיר “גינה לי, גינה לי, גינה לי חביבה, כל פרח בה פורח,” שלימדה אותנו, מתנגן אצלי עד היום, קשור בה ומחמם את הלב, ואני נוגע בציצים היחפים שלה.

כדי לקבל מושג על יופייה המהמם של יהודית קורדובה צריך לקחת בחשבון שאני זוכר חלום שחלמתי עליה לפני יותר מיובל שנים.

מוזר, הלילה, לאחר שכתבתי עליה, היא הופיעה אצלי בחלום, יחפה, בחולצה שקופה, בלי חזייה, בדמות מרצה צעירה לספרות באוניברסיטה, ואמרה לי:

“באיזו רשות כללת אותי בנאראטיב של המושבה? – דיר-באלאכ, [וכאן הפתיעה אותי כאשר קראה בשמי]! – דע לך שסקס שגברים כותבים נחשב היום מגעיל ודוחה בגלל השימוש באישה כאובייקט, רק סקס שאישה כותבת מתקבלת עכשיו פוליטיקלי קורקט ומגרה [רי”ש בקמץ] מפני שבתקופה שלנו בעיקר נשים כותבות וקוראות רומאנים והן אוהבות אותן מעיזות וחזקות, הגיבורות וגם הסופרות, רק לנו מותר כי הספרות היפה עוברת תהליכי פמיניזאציה ולסביסאציה אינסטרומנטאלית מואצת, עכשיו זה ידוע שגם הסופרים הגברים הקלאסיים היו נשים, הומואים, מוצצים, תקרא מחקרות חדשות! – מרבית הרומאנים רבי-המכר נכתבות כיום בידי נשים על נשים לנשים, ואתה, אתה איחרת את זמנך אפילו שבהתחלה היה נידמה לך שהקדמת אותו."

מתקבלת, מחקרות, חדשות, רבות – דיברה בלשון נקבה! – כך ממש, בחלום, ופיטמותיה הארגמניות, שהיו מקושטות בפאייטים נוצצים, רטטו.

“סליחה,” כרעתי ברך, נשקתי לשוקיה, לכפות-רגליה, לאצבעות, לציפורניים, לחתימת האד הלח בהבל שטרם נמוג על הבלטה שעליה עמדה, ליקקתי, אמרתי: “סליחה. התפלשתי. התמניאקתי. אני בטעות בספרות. כבר שנים ככה. חיים שלמים. מה לעשות. טעות. נישארתי בן-כפר עלוב, משחק בקקה. מי הגיבורים שלי? איליביסקי, יוסקה-דרעק, שימל קוסוחוב, מאדאם אום אל-טאך ובנותיה. סבא וסבתא מזדיינים בעשב על גדת הירקון. זאת היסטוריה? זאת ספרות? – לא. בפירוש לא. המורה צודקת. את מי זה מעניין? אני שייך לעבר הלא-חשוב, אני פוסט-פמיניסטי, מלחין הפלצות של איכרים שדיברו ערבית ואידיש במושבות לפני מאה שנה. אני זבלן של מילים. סופר מהתחת. אני הפרא-אדם של הספרות העברית. היסטוריון של גרפצים. מצחיק רק את עצמי. חשבתי, אולי כמו חיים ברנר. אבל לא, מקסימום יקצו לי מקום של כבוד בבית-שימוש של החיבת-ציון.”

רק לאחר שנים, כשבגרתי, הבנתי שאלה היו הימים הקודרים של אל-עלמיין, כאשר רומל התקדם בראש הארמיה המשוריינת שלו במידבר המערבי לעבר אלכסנדריה, ובקושי, ובמחיר קורבנות רבים, הצליח לעצור אותו הגנרל הבריטי מונטגומרי, שחייליו קראו לו בשם החיבה מונטי.

אני חשתי באוויר את פחד המבוגרים מפני הגרמנים המתקרבים. בלילות הייתי חולם שהגרמנים כובשים אותנו, אבל לא היה לי צל של מושג על כך שבזמן שבו אני התעניתי בשתיית כוסות הקקאו הקר, כאילו זה הדבר הכי נורא בעולם – נהרגו באירופה עשרות מיליונים של בני-אדם במלחמה, ברעב ובמחלות, ומיליוני יהודים, ובהם מאות אלפי ילדים בני גילי, הושמדו באותם ימים במחנות הריכוז ובמישרפות של הגרמנים.

כאשר החלו המטוסים המצריים להפציץ אותנו במלחמת השחרור שב אבא וחפר את המקלט אך סבא כבר לא ירד אליו. הוא אמר שחי מספיק שנים ואין טעם שיטלטל את עצמותיו הזקנות לתוך החפירה. הוא נפטר בגיל תשעים כשהוא יושב זקוף על מיטתו בביתו, היחיד מכל מייסדי המושבה שזכה לחיות שבועות אחדים במדינת ישראל.

לסבא כבר לא היה פרדס. הוא הפסיד אותו בחוב הכבד שהצטבר בגלל השנים הרעות של מלחמת העולם הראשונה, כאשר התורכים ניתקו את הארץ ולא היה אפשר לשלוח באוניות לאירופה את תפוחי-הזהב והאשכוליות, ובינתיים היתה מכת הארבה שאכל גם את עלי העצים.

לאחר המלחמה דרש בנק אפ"ק להחזיר בלירות אנגליות ובריבית-דריבית את הלירות-נייר התורכיות חסרות הערך, שסבא קיבל סיוע בזמן המלחמה. איכרים במושבה כבר העמידו למכירה פרדסים שלהם, בגלל המצוקה.

יום אחד בא שוטר לביתו של סבא לחפש אותו. סבתא אמר שסבא “נישטו!” – איננו, והשוטר עזב בידיעה שסבא לא בבית.

בן-דודי אבנר שאל את סבתא: “הלא סבא בבית! למה ענית כך לשוטר?”

סבתא היסתה אותו ואמרה: “זה הכל בגלל המויסר, ימח-שמו!”

מתברר שהשוטר בא לעצור את סבא, שהסתבך אף הוא בחובות. אחד האיכרים, רנצשף שמו, אשר בו או באביו הצליף סבא בשוטו בשנת השמיטה השנייה למושבה, שימש עתה כמלשין, והיה מוסר ללבונטין ואולי גם להופיין, מנהלי אנגלו-פלשתינה בנק בתל-אביב, מי מהאיכרים במושבה כבר יש לו קצת כסף ואפשר לשלוח שוטר כדי לעוצרו עד שישלם את חובותיו. לאחר שהסתלק השוטר נשמע סבא צועק בתוך הבית:

“אני לא אתן שיתלו מטפחת שחורה על פתח הבית שלי! חירוק-שיניים! אפשוט נבלות בשוק ובלבד שלא אצטרך לעזרת הבריות!”

אצל הבידואים היה נהוג שאם מישהו התחייב לשלם ולא עמד בהתחייבותו, היה הנושה שלו פורש אוהל על אם-הדרך, לפני הכניסה למקום מגוריו של החייב, ובראש האוהל תוקע מטפחת שחורה שמתנוססת למרחוק כדגל שחור מבשר רעות. העוברים ליד האוהל היו שואלים: “על מי מכריזים שחור?” – וכאשר היה נודע על פלוני שלא שילם חובו במועד, תיכף היו מתאספים מכריו וידידיו ופודים אותו מעת צרה.

“שתדע לך,” סיים אבנר בן-דודי את סיפורו, “שבכל אחד מבני-המשפחה שלנו יש איזה עיוות מסויים. פגם נפשי. משהו לא בסדר.”

מכל נחלתו נישארו לסבא בחצרו רק עצים אחדים של אשכולית, תפוח-זהב, דובדבן סיני, חרוב, דקל, ברוש, ושדרת טויות שבסתרן טוו עכבישים רשתות ענקיות של קורים לבנים.

באולרו, שבו הרכיב בפרדס מאות רכבים של שאמוטי וואלנסיה על כנות חושחש ולימון מתוק, היה קולף את התפוז מקודקודו בתנועה היקפית אחת, מפשיל אותו מקליפתו בלי לפצוע את ציפת הפרי; המעטפת השלמה עולה ויורדת כקפיץ עם תנועת האולר. את התפוז המופשל סבא פורס לעיגולים מקוטב אל קוטב, תופש כל עיגול עסיסי בקצה הלהב ומגיש אותו אל פיו או לאורח. אצבעותיו השחומות נותרות יבשות, ואם ניתזה עליהן טיפה, הוא מנגב אותה בלובן הפנימי, הרך, של הקליפה הכתומה.

והנה מגיעים שלהי הסתיו, ראשית החורף, סבא קורא לי, נותן בידי כופה, סל ערבי קלוע-נצרים ומרופד שק כדי שהפרי לא ייפגע, ומצוייד גם הוא בכופה ובמקטפה, אנחנו הולכים מהמחסן שבקצה החצר הגדולה אל עצי האשכולית שבקצה האחר, הפונה לרחוב.

כאשר אנחנו מגיעים לעץ האשכוליות, גרייפ-פרוט בלשונו של סבא, הוא מניח תחת העץ כופה מרופדת, לוקח את המקטפה ומתחיל להסיר את האשכוליות מהענפים הנמוכים, המתכופפים ארצה מכובד הפרי. אני לוקח אותן מידיו ושם בכופה.

לאחר שהוא מסיים לקטוף את האשכוליות הנמוכות, נותן לי סבא את המקטפה ושואל אם אני מוכן לטפס על העץ כדי לקטוף את הגבוהות.

אני ניגש קרוב לגזע, מביט כלפי מעלה. הייתי ילד מאוד זהיר. אינני זוכר אם ניסיתי לשים רגל במזלג הגזע, המחוספס בפטריות עובש צהבהבות. אני זוכר אותי חוזר צעדים אחדים אל סבא, שניצב מחוץ לחופת הענפים, ואומר:

“זיידע, אני לא יכול לטפס.”

סבא מביט בי, ואני מתאר לעצמי שהוא חושש אותו רגע שאינני עתיד להיות גיבור גדול, וגם לא ללכת בדרכיו. סבא היה משומריה הראשונים של המושבה, חבר של דאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח, ובא לעזור למתיישבים הראשונים בשמירה. בהתחלה לא האמין אבו-יוסף שאנשי המושבה הם יהודים, כי לא ראה מימיו יהודים אשכנזיים, אירופיים. סבא עמד בנסיונות קשים, התנפלויות, שטפונות, עבודה חקלאית מפרכת וגם ההתפוצצות בבית-המנוע של הבאר בפרדס, שגרמה לו כוויות קשות וכמעט שהרגה אותו.

“אתה באמת עוד קטן וחס ושלום אם יקרה משהו, מה אגיד לאמא שלך. אני אטפס על העץ,” וחיוך שובב מתפשט על פניו, כאילו איפשרתי לו בזה משהו שאליו השתוקק מאוד קודם שהציע לי לטפס. סבא בן השמונים עולה ומתיישב במיסעף הגזע, בין הענפים. אני רואה את זקנו הלבן מתנפנף בצל העלים מעליי כשהוא שולח יד וקוטף את האשכוליות הצהובות במרומים ומעבירן אליי אחת-אחת כדי שאניח אותן בכופה. אשכוליות כרסתניות וקרירות, אשכוליות המושבה שלנו, הגדולות בארץ, קוטרן עולה על כף-היד המחזיקה בהן ושמען יצא בכל רחבי אירופה.

סבא במרומי העץ, קרעי תכלת השמיים נשקפים מבעד לירוק השחור של העלים המוצלים, הסוככים בחופת העץ למעלה, ואני הקטן למטה, על הקרקע המוצקה, נושם את ריח האשכוליות שסבא מוריד עבורי מן השמיים.

הערה מאוחרת: לימים סיפרה לי בת-דודי מרים גיסין לבית בן עזר, שהיתה גם היא באותה תקופה מורה [גם מורה שלי] בבית הספר פיק"א – שהמורה יהודית, שעליה אני מספר, היתה קרובת-משפחה של המנהל דוד חיון, היא באה מירושלים ושמה היה יהודית טריגודה.

היא היתה יפה, שחורת שיער וכהת עור. הבכי שלה, וחלום שחלמתי על אודותיה בעודי ילד – אני חושב שהיה היתה דמות האישה הראשונה שאהבתי. הייתי אז בכיתה ב' לערך, ומעניין מאיפה היה לי שכל לכך.

לימים, כאשר ערכתי את ספר זיכרונותיו של שלמה שלוש הנלבב, סיפר לי שיהודית טריגודה היא קרובת-משפחה של משפחת שלוש.

*

אחי היקר. להלן המייל ששלחתי לריקי כהן חיון, הבת של שלמה והנכדה של דוד חיון.

היום נפגשנו בפרלמנט של יום שישי בבית הקפה השכונתי. היא מאוד הודתה לי ולך ושמחה לקרוא.

מסתבר שהמורה יהודית היתה ממש בת דודה ראשונה של אביה שלמה. אשה מקסימה ויפהפיה לדבריה. כמו שכתבת.

היא כבר לא חיה. לא מזמן נפטרה. יש לה שני בנים. אחד גאון וחי בארה"ב והשני לא יוצלח ובקושי מסתדר. הוא גר בירושלים, בודד. ריקי ואחיה בקשר איתו. ותאר לך שאחיה של ריקי “אימץ” אותו ונוסע פעמיים בשבוע לירושלים לעזור לו. שיפץ את דירתו ועוזר לו לתפקד בחיי היום יום. בדיוק בימים אלה כששלחתי לה את מה שכתבת…

כותבת לך עכשיו, כי עד שניפגש – אשכח הפרטים.

לילה טוב

אחותך האוהבת

לאה [שורצמן לבית בן עזר]

15.2.19

ריקי יקרה, ראשית שמחתי מאד ליהנות מהערב בחברתך. בהמשך למה שהזכרתי. מעבירה לך את העיתון האינטרנטי (חינם) מס’ 1417, שאחי אהוד עורך ומפיץ באי מייל לרשימת תפוצה של כ-2,500 קוראים, פעמיים בשבוע מזה 15 שנה. פתחי את הצרופה “חדשות בן עזר” ותוכלי לדפדף כרצונך.

בעמודים 26, 27, מופיע פרק מאחד מספריו של אהוד – “המושבה שלי”. קראי פרק זה, בו מוזכר סבך דוד, ומורה בשם יהודית, ולאחר מכן את הערתו של אהוד בסוף הפרק. שם מוזכרת הגברת (יהודית) שהיתה קרובת משפחה של סבך, אותה הזכרתי אמש בשיחתנו.

ד"ש ויום נעים,

לאה


 

פרק שישה-עשר: סבא מתפוצץ בבית-המנוע בפרדס    🔗

בשנות המלחמה היה המצב של בית סבא בכל רע כי לתפוזים ולאשכוליות לא היה ערך רב אבל היה הכרח להמשיך לעבד את הפרדס, אחרת יתייבש. גם קיוו שסוף-סוף תיפסק המלחמה ויהיה אפשר לחדש את הייצוא לאירופה.

בפרדס עבדו גם פועלים יהודים ובהם פועלת כמעט קבועה שנקראה בשם ב מיט די הוֹזין. הדיעות במושבה היו חלוקות אם את בתוליו איבד דודי אלכס אצלה או אצל נאסרה הכובסת אשת חאמד, הפועל הקבוע של סבא, אללה ירחמו. מכל מקום, שלא כאלכסנדר הגדול, שבדרכו למצרים עבר לא רחוק מהמקום שעליו עומדת כיום המושבה שלנו (שעל אדמתה פסעו גם צ’רצ’יל ונפוליון) אהב דודי נשים בלבד.

בתיה היתה כוח-עבודה בלתי רגיל, בריאת בשר, ולא בחלה גם בכתישת פחמי-העץ. בעת המלחמה, עד שכבשו האנגלים את הארץ והביאו פחי-בנזין, הניע סבא את המוטור של משאבת הבאר בפחמים. הסיקו בהם תנור מיוחד שיצר גז להנעת המוטור. עד שנוצר הגז נגזל זמן רב ועקב העיכובים הללו איחרו במיספר ההשקיות והיה הכרח לעבוד מחושך עד חושך ובלילות ירח הישקו את הפרדס לאור הירח – ושמה היתה בתיה מיט די הוזין מתפשקת וכפות-ידיה שחורות מפחם.

בצעירותי, בעודני סטודנט רעב בירושלים, פגשתי את גברת בתיה בצריף הנשיא יצחק בן צבי בטקס קבלת “אות הצאצא האציל” לשרידי העלייה הראשונה והשנייה. היא עמדה בחברת הגברת רחל ינאית בן צבי ושאלתה הראשונה, לאחר שהצגתי את עצמי בפה מלא פירורי ביסקוויט, היתה:

“אתה נשוי?”

“לא.”

“אוי וֵי,” קוננה עליי גברת ב, “אוך-אוך יא מסכין, איך זה שעוד לא התחתנת? הלא אני מכירה קצת את המשפחה שלך. יש לכם דם חם!”

התערבה הגברת רחל ינאית, שעבדה בשעתה כפועלת בחוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, והעירה ביובש: “לי לא היה שום רומאן עם הדוד שלך! יותר מדי היה עסוק בלילות ברכיבה על סוסים עם שרה אברהם…”

אז אמרה גברת ב מיט די הוזין, כפות-ידיה חזקות ומטופחות, והציפורניים המלאכותיות אדומות כדם: “לא אליו התכוונתי. מה את חושבת לך, הנשיאה רחל? לאבא של אלכס לא היו יצרים? סבתא שלו,” צחקה לעברי, “לא סלחה לסבו כששב בוקר אחד מן ההשקאה בפרדס וכל המצח שלו פסים שחורים! עם מטאטא רדפה אחריי, עם הנֶצֶ’ה, הנצ’ה…” [שזה מטאטא-חצר שהיה עשוי סירה קוצנית יבשה] ופתאום הפך צחוקה פראי והרעיד את הצריף.

עד היום, כשאני מקלף אשכולית צהובה או תפוח-זהב שאמוטי, אני מריח את סבא. הלא משהו מזרעו יש גם בי.

לאחר כיבושה של המושבה בידי האנגלים נשמו האיכרים לרווחה אולם עקב הימצאה בחזית עבר על המושבה סבל רב. לאחר נסיגתם התבצרו התורכים מצפון לירקון ומשם הפגיזו את המושבה בכוונה לפגוע גם בתושביה. את הפרדסים, שרובם נמצא באיזור החזית, הפרדסנים נאלצו לפעמים להזניח.

אחדים מהפועלים הערבים הקבועים ניצלו את ימי היעדרם של האיכרים בגלל ההפגזות ובאו ליהנות מהרכוש ומהיבול.

יום אחד פגש סבא בפרדס שלושה חיילים אנגליים קוטפים תפוחי-זהב וממלאים בתרמיליהם. הוא פנה אליהם באידיש-אנגלית:

“מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!”

ענה לו אחד מהם, שהתברר שהוא יהודי מוויטצ’פל: “מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!” – אני לא גנב, אני נלחם למענך!

בפעם אחרת הגיע סבא עם בן-דודי אבנר, שהיה עדיין נער, בכרכרה לפרדס כדי לחדש את ההשקאה. הם הופתעו לראות את עיסא אל-חאמד, הפועל הנאמן של סבא, עומד ומוכר תפוזים מהפרדס לחבורה של עשרים רוכלים ערבים מהכפר הסמוך פג’ה. כשסבא התקרב לא נבהלו ואפילו החלו לשיר כמקנטרים אותו, בשמחה-לאיד:

"אינתי יאהודי

לאבס בורנטה!

עלינא א-שיטא

עליכום ע’טטא!"

אתה יהודי / מגבעת לובש! / עלינו הגשם / אצלכם יבש!

סבא המיתולוגי ירד מהכרכרה, תפס ידית של טורייה, התנפל על הרוכלים, החרים אצלם את השקים המלאים פרי – אך גם את כספם, ששלל מעיסא אל-חאמד, לא החזיר להם כי יותר משהיה איכפת לסבא על הנזק שבגניבת הפרי חרה לו מאוד על העלבון שגרם לו עיסא (שייתכן שהיה נכדו), וכדי ללמד אותם לקח, שרכוש עברי אינו הפקר, נהג ברוכלים כפי שהגיע להם והבריחם, ואילו עיסא ספג ממנו מנה של חבטות נאמנות בידית הטורייה.

“פתאום ריפרפו שם ציפורים, המון ציפורים, הן אמרו: סבא שלך משתגע!” אלה דברי אבנר.

כאשר סבא נכנס לבית-המנוע ניגשו הרוכלים אל בן-דודי והתחננו בפניו שיתן להם לפחות חלק מהפרי, שעבורו הרי שילמו במיטב כספם.

אבנר היפנה אותם לסבא.

“חייפין מינהו!” ענו. מפחדים ממנו.

וזאת כאשר בכל הסביבה לא ניראה איש לבד מסבא ואבנר.

ההתפוצצות בבית-המנוע בפרדס התרחשה בתקופה שהמושבה הפכה לחזית, דווקא לאחר שנכבשה בידי הבריטים. תותחי התורכים, שנמצאו צפונה לירקון, המשיכו להפגיז אותה מדי יום ופגעו בתושביה. רסיסים וראשים חרוטיים של שרפנלים נטמנו אז עמוק באדמה, עתידים לשמש כלי-משחק מסוכנים בידינו בשנים הבאות.

המימשל הצבאי גזר על משפחות האיכרים להגר ליפו, המרוחקת מההפגזות. אך לא כגירוש יהודי יפו ותל-אביב תחת שלטונו העריץ של אחמד ג’מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל – התנהלה ההעברה של איכרי המושבה ליפו. הצבא העמיד לרשותם עשרות גמלים צבאיים על גמליהם המצריים לשם העברת החפצים, ואוטומובילים של הצלב האדום להעברת הנשים והילדים. סבא שכר בשכונה נווה-שלום בית מגורים ומחסן לשכן את הפרות והסוסה.

כדי לאפשר לאיכרים להשקות את הפרדסים, שלא יבלו, העניק המימשל הצבאי רשיון לאיכרים ולבניהם לנסוע יום-יום לעבוד במושבה ולחזור מדי ערב. בסלמה, ליד יפו, הוקם מחנה צבאי מיוחד לכל הגברים שהיו אמורים לעבוד בפרדסים, בכרמים ובשדות. נתנו להם חמורים לרכיבה ופועלים מצריים לעבודה, כיוון שלא ניתנה רשות לפועלים אחרים להיכנס לתחום החזית. המצרים גם טיפלו בחמורים שהסיעו את העובדים. הצבא השאיל לאיכרים סוסים מהארטילריה הבריטית, לעבודת החריש. גם דלק למנועי הפרדסים המציא להם בתנאים נוחים ביותר. לכמה מזקני האיכרים אף מסר הצבא רשיון לנסוע בכרכרותיהם ורשות ללון לפעמים בביתם שבמושבה.

סבא היה בא לפרדס בכרכרה מיפו או מביתו במושבה, זה הבית שזנבו של כוכב השביט נגע בגגו, כדי לפקח על המוטור המניע את המשאבה בבאר. נכדו אבנר, בנו של אלכס (שברח ללבנון ולדמשק ונתקע בגלות כפר-סבא), היה מגיע כל בוקר על חמור לבן מהמחנה בסלמה למושבה. עבודתו בפרדס היתה להטות את זרם המים מהתעלות אל גומות העצים, כשהוא מגביה או פותח בטורייה את דפנות העפר.

בוקר אחד הגיעו סבא ואבנר לפרדס. סבא שימן את המוטור והכינו להנעה, ואבנר ירד לתוך הבאר כדי לשמן את המשאבה ולהרכיב עליה את רצועת-העור הצרה, ששימשה לתמסורת הבאה מלמעלה אל המשאבה.

סבא נהג להסיר לעיתים את רצועת-העור העליונה, שהיתה ארוכה ורחבה, ובאמצעותה הפעיל המנוע את הגלגלים שמעל לבאר. בודק ותופר בה תפרים במרצע ובחוטי-עור. מפרק את המנוע לברגיו ולצינורותיו, משפשף בנייר-זכוכית, מטפל בבנזין, ממרט ומצחצח בסמרטוטים. לאחר שכל חלקי המנוע היו כתיקונם, היה מרכיבם שוב. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.

סבא קרב לפח-הבנזין, האיזמל נתקע בפח, והפטיש דופק אחריו, עד שעמד הבנזין הפתוח כבריכה קטנה. משם דלה לתוך פחית המחוברת למנוע, כמו שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח.

באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של סבא ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא לא ראה דבר מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. היא החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. סבא זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הוא קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב בגומה שסביב לעץ התפוזים והחל חופן אדמה מפוררת ומכסה בה את עצמו.

ואבנר – בעודו עסוק בעבודתו למטה, הוארה לפתע אפלת הבאר מעליו בלהבה גדולה. כאשר קפץ החוצה חשכו עיניו בראותו את סבא מתגלגל בגומת העפר ליד בית המנוע ובגדיו חרוכים עליו. פח הבנזין התפוצץ עליו וכל-כולו נאחז באש אך הוא לא איבד את עשתונותיו. כלפיד חי רץ והתגלגל על גל העפר, כך ניצל מלהישרף חיים – אך גנח עתה מרוב כאבים.

“אבנר,” מילמל באנחה, “סע עימי למושבה כי ניכוויתי קשה.”

אבנר העלה אותו על הכרכרה ונסע עימו למושבה, שבה נמצא עתה רק הצבא הבריטי. למזלם הופיע ברחוב החייל היהודי מווייטצ’פל, שדיבר גם אידיש, והתנדב לנסוע איתם לבית-החולים הצבאי שהוקם במושבה, שם הגישו לסבא עזרה ראשונה וזריקה להשקטת כאביו.

לאחר שסבא התאושש קצת וכאביו רפו, הוא ביקש מאבנר שיסע לפרדס כדי להיווכח מה נעשה שם. כאשר הגיע לבית המנוע מצא אבנר את האש כבוייה כניראה מאליה. לא נגרם נזק למוטור. אפילו במעילו של סבא, שהיה תלוי על הקיר בבית המנוע, לא נאחזה האש. אבנר אסף את כל המיטלטלין ואת הרצועות, כדי שלא תיגנבנה, וחזר לבשר לסבא כי הכל בסדר.

כשהגיע לבית-החולים הצבאי נוכח שסבא הועבר לחדר-חולים שהוסב למגורים, גדוש חיילים הודיים של הצבא הבריטי, והאלונקות משמשות להם כמיטות.

קשה היה לאבנר להשלים עם המצב ולהשאיר את סבא על האלונקה ביניהם, אבל חרף הפצרותיו הרבות לא הסכימו הבריטים להעביר את סבא ליפו באמבולנס צבאי או ברכב אחר.

בינתיים ירד הערב, ואבנר נישאר ללון בלי רשות בבית סבא.

למוחרת שלחו את אבנר למפקד המשטרה הצבאית, כדי לקבל אמבולנס צבאי עבור סבא. אך לרוע המזל לא נמצא המפקד במושבה, ואילו הרופא הצבאי דרש מאבנר להעביר מיד את סבא לבית-חולים אזרחי ביפו, אחרת מצבו יורע.

באין ברירה מילא אבנר שני שקים גדולים ורחבים בחציר, הוריד את הכיסא מהכרכרה, סידר בה משכב נוח כעין עריבה, ופרש שמיכות, סדין וכר, לרווחת פצוע. לאחר שסבא קיבל זריקת ארגעה, השכיבו אותו בכרכרה. מבחינת נוחיות הוא ניראה עתה הרבה יותר רגוע מאשר בעת שוכבו על האלונקה בבית-החולים הצבאי. אולם לעצמו לא מצא אבנר מקום נוח לשבת אלא על דופן הכרכרה, ורגליו נשענות על היצולים.

כך עזבו השניים את בית-החולים הצבאי.

הכרכרה עברה ברחוב היוצא ליפו, הכביש היה צר מאוד, שתי תעלות כרויות משני עבריו, הם נסעו ומולם בא מחנה כבד של חיילים הודיים עם תותחים, כל תותח רתום לשני זוגות סוסים אבירים, ורעש של שירה הודית, בפי החיילים, ממלא את חלל המושבה הריקה.

אבנר, שחשש פן תיבהל הסוסה מהחיילים, רצה לקפוץ מהכרכרה ולהחזיק ברסנה עד שהמחנה הכבד יעבור, אך סבא מנע זאת ממנו והציע לו שבידו האחת יעצור את הסוסה ויפנה את ראשה לעבר השני של הכביש, וביד השנייה ירמוז לחיילים שיעברו בשקט.

“הן אנשים אינם כל-כך פראים,” אמר סבא, “ייווכחו שאתה מוביל חולה, ויתחשבו בנו.”

כך הצליח אבנר, בידו האחת ובשפתו האילמת, להשפיע על החיילים שיעברו בנחת. אולם בעל הרכב של התותח האחרון חמד לו לצון והצליף בשוטו על הסוסה של סבא.

הסוסה נבהלה ובבת-אחת עקרה רגליה ובפראות בלתי-רגילה דהרה והשמיטה את המושכות מידי אבנר. הוא החליק ונפל מתחת לכרכרה, רגלו האחת נאחזה ביצול וכל-כולו נסחב על הכביש בין אופני הכרכרה והסוסה, כשהמושכות עוד מתפתלות בין רגלי הסוסה, והיא דוהרת ובועטת בו שוב ושוב ואף ביתר שאת.

אבנר נסחב על הכביש עד שהיצול השני נשבר גם הוא, והסוסה ברחה כשהיא רתומה לשברי היצולים.

הוא שכב נטול-חושים מתחת הכרכרה, עד שעבר שם הפרדסן גרישה ירקוני, בעל מלון “חובבי ציון”, שלא רחוק מביתו נעצרה הכרכרה. בעזרת קצינים בריטיים שהתגוררו אצלו חולץ אבנר, אבל היה בתחושה שכל אבריו רסוקים. למרבה הפלא יצא ממערבולת זו שלם בגופו ואף אבר לא נפגע בו פרט לשריטות עד זוב דם רב. כל בגדיו נקרעו לגזרים עקב היגררותו על הכביש.

וכשהתאושש קצת וראה שסבא אינו על הכרכרה, שאל לתומו את גרישה ירקוני, “להיכן העברתם את סבי?”

חשב ירקוני שהנער עודנו מטושטש ומבולבל, ניסה להסותו ואמר לו: “לפני שעה קלה ראיתי את סבך. היכנס נא ותיראה איך אתה ניראה! תתרחץ והסר ממך את בגדיך המרופטים!”

אך כשנוכח שהנער עומד על דעתו, ומספר לו מתוך התרגשות וחרדה את אשר קרה לסב, ניאות לו והלך עימו לחפש את סבא, ומצאו אותו מוטל בתעלת הכביש על פקעת חוטי תיל דוקרים. התברר שבידו הבריאה, חרף כוויותיו הנוראות, ניסה להסתער ולזנוק על הסוסה כדי לעוצרה, אך לא הצליח ונפל.

לאחר שחילצו את סבא גם משם – לא היתה להם ברירה, ובאמבולנס צבאי העבירו אותו ליפו, והפעם גרישה ירקוני עצמו נסע עימו.

רק לאחר שנרגע הסכים אבנר להיכנס לחדר-הרחצה, כי היה ניראה כשד-משחת. פניו מזוהמים בדם ובגדיו קרועים לגזרים.

קצין אנגלי אחד הראה לו יחס הוגן ומסר לידיו מגבת, מעיל צבאי ומכנסיים, ולאחר שהתרחץ והחליף בגדים, הגישו לו משקה חם.

אבנר נרגע והלך לחפש את הסוסה, שאותה מצא רגועה וקשורה לעץ שקד. ולאחר שהצליח, בעזרת החייל מוויטצ’פל שהתנדב לעזור לו, להביא את הכרכרה לחצר, החליף את הבגדים הצבאיים לבגדים אזרחיים. עלה על הסוסה כשהריתמה עדיין עליה, ורכב מיד ליפו כדי להיוודע מה שלום סבא.

כפי הניראה זילזל אבנר בנס הראשון שקרה לו אותו יום, ונגזר עליו לעמוד בניסיון של נס שני. כאשר עבר על פני המושבה הגרמנית שרונה נסעה מולו רכבת צבאית קטנה, וכאשר הקטר הבחין שקפץ מהסוסה והוא מתאמץ להרגיעה – הרעיש להכעיס בצפירות חזקות, ונוסף לכך הפיץ אדי-קיטור מבהילים. הסוסה נרתעה, קפצה וזרקה את אבנר על הפסים, כשהקרון האחרון עובר ביעף וכמעט חובט בו ומוחץ אותו.

אז נשם אבנר לרווחה והתפלל: “ברוך הגומל חסדים לכל חי!” ובדרך החולות רכב לבית סבא בנווה שלום ומצא אותו עטוף כולו בתחבושות, והרופא של המושבה, ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, עומד עליו ומטפל בו.

סבא שמח לראות את נכדו בריא ושלם.

אבנר לא סיפר על הנס השני שקרה לו.

ארבעה חודשים שכב סבא בייסורים קשים עד שהחלים מכוויותיו.

כבר למוחרת חזר אבנר למושבה, ולאחר ימים אחדים, בדרכו לפרדס, בכרכרה, שמע קול קורא בשמו:

“יא חאוואג’ה אִיבְּנֵר!” [בבי"ת דגושה]

הוא הופתע לראות את עיסא אל-חאמד כי חשב שנישאר אינוואליד או כבר מת מהחבטות שספג מידית הטורייה של סבא בפרדס לעיני עשרים הרוכלים הערביים מהכפר פג’ה.

“בעדאכ טייב?” – העודך בחיים? – שאל אבנר את עיסא, שייתכן שהיה אחיו-למחצה.

ענה לו עיסא: “איסא סידאכ זאלאן אלעייא? גולו אאנא בידי אבוס אידו איל באראט’שק, מיטעל אבויי דראבני!” – האם סבך עודנו כועס עליי? אמור לו שרוצה אנוכי לנשק את ידו הברוכה, כאילו היכני!


 

פרק שבעה-עשר: “ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!”    🔗

ליד הגשר של אגודת “פרדס” בנמל יפו, תחת הסדק שבקיר המחסן, ישבו על הרציף דודי אלכס ואבי עם עלי בן ג’וואד מוסתקים על גבי שרפרפים קלועים.

הם עישנו נרגילה ריחנית בטעם תפוח-עץ, שתו ספלולי קפה שחור, נשמו אוויר ים מלוח ודגים טריים, שהיה מעורב בריח הדפיניל, חומר השימור החריף נגד ריקבון הפרי, שריחו נדף מניירות האריזה הדקים של תפוחי-הזהב. ארגזיהם הבהירים מילאו את המחסן קומה על גבי קומה, מחושקים ברצועות טוואק שחור, אלה רצועות העץ הגמישות שהושרו במים כדי לכופפן לפני שסגרו בהן את התיבות. הרווח שנוצר בין התיבות, בגלל עוביין של רצועות הטוואק, איוורר את התיבות ומנע את ריקבון התפוז או האשכולית, שלא יעלו ירוקת של עובש מסריח ושלא ידביקו את שכניהם הטריים-עדיין.

את המחסן-עם-הסדק הקים מנהל אגודת “פרדס” שמעון רוקח, שהיה ממייסדי אגודת הפרדסנים לייצוא פרי הדר, בעיקר השאמוטי שנמכר לארצות-אירופה, האשכוליות, וכן הוולנסיה בסוף העונה. סבא היה גם הוא ממייסדי האגודה. שמעון רוקח היה אביהם של יצחק רוקח, שהמשיך את דרכו של האב בהנהלת האגודה, ושל ישראל רוקח, לימים ראש העיר תל-אביב.

עד שהוקם המחסן של “פרדס” בנמל יפו שילמו הפרדסנים כסף רב עבור אחסנת תיבות הפרי במחסני הבויארג’ים והסוחרים הערבים בנמל, ולא עוד אלא ששנה בשנה היו חסרות אלפי תיבות. במחסנים נשמרו תיבות של כמה סוחרים ביחד, והגנבים והמערבבים והטועים-לטובתם חגגו. בדק שמעון רוקח ומצא כי אם יבנו הפרדסנים מחסן לעצמם, לא רק שיסלקו במשך שנים אחדות את ההשקעה אלא גם ירוויחו שני-שליש מדמי האחסנה בעתיד.

הקמת המחסן היתה תלוייה ברישיון מאת הבאלאדיה, העיריה הערבית של יפו, וברישיון של “ממשלת התרכ [תי”ו בסגול, כ“ף דגושה]”, הממשלה התורכית, שאסרה בפירוש “לפתוח פתח לים” בתחום הנמל. הלך שמעון רוקח אל ראש העיר יפו, אמר לו מה שאמר, הגיש לו את בקשתו כרוכה בצרור נכבד, והלה חתם לו. בנה רוקח את המחסן ועשה לו פתח סגור לצד הים, כחוק. אך מהצד פתח לו פתח שני, והוריד ממנו לים גשר-עץ עשוי גזעי אקליפטוס ריחניים שנכרתו ביער חדרה, וכך יכלו הסירות, המובילות את תיבות ההדרים אל האונייה, לבוא לשם הטענתן עד לגשר של מחסן “פרדס”.

המחסן היה מרווח מאוד וגבוה. שיירות הגמלים הטעונים תיבות-הדר נכנסו לתוכו. אלא שהמקום לא הספיק, ורוקח החליט לבנות מעליו קומה שנייה. כשהחלו בבנייתה, התגלה סדק בבניין.

המהנדסים יעצו לרוקח לחגור תחילה את הבניין בחגורת בטון נוספת, והוא התרעם: “כיצד זה לא דאגתם לדבר מראש?”

ובפני פקיד הברון פראנק, שהיה אדריכל במקצועו והעניק את ההלוואה לבניית המחסן, טען רוקח: “הרי אתה אדריכל, ומדוע שתקת כאשר בנו כך את המחסן?”

ענה לו פראנק: “לפי חוקי ההנדסה היו כל הבניינים שניבנו ביישוב העברי בארץ-ישראל צריכים ליפול זה מכבר, שליש בגלל בנאים רמאים שגנבו חומרים ושליש בגלל בנאים בטלנים שאינם יודעים לבנות ושליש בגלל האדמה שזזה, ואם לא נפלו הרי זה משום שבנס של יישוב הארץ הם מתקיימים, וכשיחדל הנס יתגלו הבקיעים והסדקים וכל הבניין של יישוב הארץ יתמוטט ויפול. ואם ניבעה סדק במחסן של ‘פרדס’ ביפו, סימן שהמקום הזה אינו תחום של ארץ-ישראל אלא מחוץ לתחום שלה, ומשום כך מעשה הניסים לא פעל, וניבעה בו סדק…”

ואולם ביוזמתו של רוקח הוקמה לבסוף הקומה העליונה וגם הושכרה למשרדים של חברות האוניות מאירופה, ומגשר-העץ הורדו תיבות הפרי, ואליו הועלו חבילות של לוחות-עץ בהירים ודקים, להתקנת התיבות, ואורחים חשובים עלו בו, הברון רוטשילד בבואו לבקר בארץ והנציב הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל.

“אני שמח שחברותנו המבורכת נמשכת כידידותם הנאמנה של אביך ואבי,” אמר דודי לעלי ביושבם על הרציף בצל המחסן, קומץ פרחי היסמין הריחניים נעוץ בכיס בגדו, והמגבעת החומה, המחודדת ורחבת התיתורה, מונחת על השולחן לצידו, “והיא פורחת תחת טיז חוואג’ה שימל ארקייה” – תחת הסדק של האדון שמעון רוקח.

אצבעותיהם ופניהם של אבי ודודי היו שחומות כעורו של עלי, לשלושתם הברק הרווי שמן זית וזיתים משחר ילדותם, אפילו סהרוני הציפורניים דומים, כאילו מצא מין את מינו והשמש הארצישראלית אפתה אותם להיות אנשים אחים, בני משפחה אחת. רק שאצל עלי גידלה כל אחת מזרתותיו ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.

אולי נבע הדמיון לא רק מהשמש אלא מכך שגם את הזיתים הירוקים היו מכינים באותה דרך. מוסקים אותם בסתיו בטרם השחירו, משרים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם. מחליפים את המים פעם ביום. לאחר שלושה ימים דופקים-שוברים את הזיתים רוויי-השמן אחד-אחד בפטיש-עץ או באבן על גבי קרש. ממיסים במים גרגירי מלח גס עד שביצה טרייה צפה בתמיסה. מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה, ביניהן טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים, ירוקים-עדיין, ויוצקים את מי-המלח. מי שאוהב זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למוחרת היום או עוד באותו ערב, בעודם ירוקים ומרירים. זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל שרק עליו אמר דודי אלכס שחבל לו שכבר לא יוכל ליהנות ממנו בקבר. הצנצנת או הפח נותרים פתוחים עד שנוצרת למעלה פטריה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. לאחר ימים אחדים מסירים אותה בזהירות כדי שלא להעכיר את מי-המלח, שהצהיבו מעט. יוצקים מעט שמן זית טרי, שמיטיב את טעם הזיתים ומונע מהשיכבה העליונה להשחיר ולהתקלקל, וסוגרים היטב כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שמים שיני שום בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא ואטאני, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: “אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי [לא היתה לו בת] אבל לעולם לא אסלח למי ששם שום בזיתים הדפוקים!”

לעיתים היו אלכס ואבא יושבים ומדברים שעות ארוכות חצי-אידיש חצי-ערבית מעורבבות בקצת עברית וצרפתית כשהם טועמים אבטיח עם גבינת צאן, ענבי מוסקאט שחורים וייניים, מנגו ריחני קטן, סאברעס קרים, תאנים בשלות, ומגלגלים בין לשון לחיך טעמו של כל פרי כיין מעולה, וככה אוכלים את ארץ-ישראל.

כפי שכבר אמרתי, אחת מתכונותיו של דודי אלכס, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות-תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה. ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.

צחק עלי העבדאיי והזהיר את דודי ואבי: “מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!” – ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!

“מדוע תדבר כך?” מחה דודי.

ראשיתו של הסיפור שהוליד את הקללה, לדברי עלי – נעוצה בתקופה שבה משל בחסד הסולטן בקאימקאמליק [עיר המחוז] יפו הכפופה לפאשאליק [עיר הפלך] ירושלים הקאימקאם [מושל המחוז] מחמוד אבו-נבוט.

ומדוע כינוהו כך? – כי כאשר התהלך המושל בסימטאות העיר החזיק תמיד בידו נבוט [אלת-עץ] עבה, שקצהו גולה ענקית עשוייה משורש העץ או מפרק מעובה, ובו הפיל פחד על נתיניו. מספרים אמנם שמשל במשפט ובצדק, איש לא שילם בקשיש בשיעור מופקע או מבלי לקבל תמורה. חוכרי המיסים לא השתוללו ולא עינו את הפלחים יותר מן הנחוץ לגביית המעשר, ובכספים שאסף בנה ביפו היכלי-חמד וגם את המסגד הגדול הנקרא על שמו, מחמודיה.

ארבע נשים היו לאבו-נבוט בארמונו, ומשרתים ושפחות וילדים וילדות רבים, אך ברבות השנים היו הנשים והשפחות והילדות רק מוצצות לו, כי כבד המושל והשמין ולא היה בכוחו לבוא עליהן כדרכן, וגם פחד מהמחלה שהגיעה ליפו עם המלחים הצרפתיים. אך אפילו כל ילד ביפו ידע שצינור-ההשקאה של הקאימקאם מחמוד עודנו עבה כגולת הנבוט וחזק וכביר כנבוט, ואלמלא הסתפק במציצה היה קורע אותן כבימי בחרותו.

נשות ארמונו של הקאימקאם כונו בפי ליצני העיר בשם “הכובסות”, כי מדי בוקר הן היו יוצאות בתהלוכה לכבס את שמלותיהן.

כדי שלא יפריעוהו בלילות, כאשר מחשבותיו מרוכזות בעסקי המימשל ובעשיית משפט צדק וידיו מטיילות בשער הנשים והשפחות והילדות הרוכנות עליו כל אחת בתורה ובלילה – ציווה מחמוד אבו-נבוט שכל מי שיהין לחדור אל ארמונו בלילה, אפילו ידפוק על דלתו, אחת דתו – להיתלות למוחרת בשער העיר. שאז היו תולים שם ולא כפי שתולים היום בכיכר שבין המחמודיה [המסגד] לסארייה [בניין הממשלה].

יפו היתה מוקפת חומה בעלת שערים ובריח [שרידיהם קיימים עדיין]. כל יום עם שקיעת השמש סגרו את שערי העיר עד אור הבוקר. אוי למי שאיחר את שעת הנעילה. הוא היה נאלץ להישאר מחוץ לחומה וללון בשדה תחת כיפת השמיים, טרף קל לשודדים וכן לנמרים, לזאבים ולדובים, שעדיין חיו ביערות השרון.

יום אחד יצא מחמוד אבו-נבוט לטייל מחוץ לעיר והרחיק ללכת בין פרדסיה.

כאשר שב כבר שקעה השמש, והוא מצא את השערים נעולים. הוא דפק בשער וקרא לשומרים, אך לא היה לו שומע.

“אני הקאימקאם! פיתחו לי את השער!” הקיש בגולת הנבוט הענקית על השער.

אך לא היה לו עונה. רק קול צחוק התגלגל והגיע לאוזניו מעבר לחומה. אחד השומרים אף חיקה את קולו ואמר: “חודי אל ביז!” – זה המשפט שהיה נשמע בלילות מכסאו או ממשכבו של אבו-נבוט, שהיה מושך אותן אליו כאילו הוא מניק אותן. המנוולות, לא יכלו לנצור את לשונן והלכו לספר על אורחות חייו בשער העיר, קחי את הפיטמה! – והוא נשבע ששפחותיו בעתיד תהיינה אילמות-מלידה, שהרי את לשון האישה חבל לקצץ.

הבין אבו-נבוט שהשומרים שלו לא מאמינים לדבריו, ובגלל הצינה והפחד והחשיכה השפיל את כבודו והתחנן: “לכו אל ארמוני ותיווכחו לדעת שאני אינני שם, שאני כאן, דובר אמת!”

אך גם לדבר הזה לא שמעו. היטב ידעו מה עונשו של המקיש בלילה על דלתו של הקאימקאם מחמוד אבו-נבוט.

וכך נאלץ המושל הגדול ללון בלילה ההוא לבדו בשדה, בקור ובסכנת חיים מפני השודדים ומפני חיות-הטרף הבאות מיערות השרון. נאלץ לשמוע את יללות התנים המפחידות ואת נביחותיו המיוחדות והמרגיזות של הדבע, הצבוע, שכאשר הינך פוגש בו הוא פורץ בצחוק אדיר, פותח אליך זוג עיניים איומות ונוצצות ומהפנט אותך, ואתה הולך אחריו למערה שלו, שם אתה נירדם והוא משתין עליך ואוכל לך את המוח.

למוחרת הבוקר נכנס אל העיר כל עוד רוחו בו, רטוב מהטל, הזעיק את יושביה וסיפר להם את המיקרה אשר קרהו. הוא גידף את השומרים העצלים על התנהגותם הגסה. אמנם לא תלה אותם בשער העיר, שהרי מילאו בנאמנות אחר פקודותיו. על כך אף העניק לכל אחד מהם מג’ידיית כסף, אבל ציווה גם להלקותו חמש מלקות משום שאסור להתבדח בשעת המשמרת.

ומחמוד אבו-נבוט סיים את דבריו באותו מעמד בלתי-נשכח באלה המילים: “מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!”

והוא ציווה לחקוק אותם על אבן ולהציב אותה במקום גלוי, למען יראוה כל הבאים בשערי העיר.

ואכן, בצד הדרך הבאה מירושלים בנו בפקודתו בניין קטן בעל שלוש כיפות ובו צינור-שתייה לעוברי-אורח ושוקת להשקות בה את הבהמות הצמאות. הרהט נקרא בשם סביל אבו-נבוט ופסוקו של הקאימקאם חקוק בו באבן.


 

פרק שמונה-עשר: דודי ההולל אלכס היה אומר: “אנגלית היא שפת המציצה של לורה.”    🔗

אלכס ואבא סיכמו דברים עם עלי ושבו למושבה. עתה היה עליהם לשכנע את עזרא קובלמן שיסכים להתחפש, ולא במשחקי-פורים, לבת-זוגו של עלי בן עוואד.

עזרא השתקן לא ירש מאביו המפורסם את כוח הדברא, אולי בגלל התקופה שבה נמסר בילדותו לבית היתומים של דוקטור הרצברג בירושלים. עזרא היה נשוי ללורה, הגבוהה ממנו בראש. כשהייתי כבן חצי שנה או יותר סבלה אמא ממחלת עור והרופא אמר לה שעליה לנסוע למלון קליה אשר לחוף ים המלח כדי להתרפא. בכאב-לב ובחששות רבים היא עזבה אותי בידיה של לורה. לורה היתה אז עדיין רווקה ועבדה כסוכנת-הבית של סבא. אחרי שסבא התאלמן ונישאר לבד, היא עברה לגור אצלו ולדאוג לו.

“היית ילד נחמד, עגול וחייכן,” סיפרה לי לורה הזקנה לאחר שנים, כשבאתי להקליט מפיה עדות על מה שקרה לעזרא בעלה ביום שבו צעד ברחוב חובבי-ציון, מחופש לאישה, אך דווקא על כך סירבה לדבר. “בידיך הקטנות החזקת את הבקבוק-לחלב. לאמא שלך ולי היה צבע-פנים דומה וכך גם התסרוקת, שיער אסוף בקוקו לאחור. אתה כניראה לא הרגשת בהבדל כאשר אימך נסעה. סבא שלך מאוד אהב אותך כי גרתם בחצר אחת ואותך הוא ראה לעיתים קרובות יותר מאשר את שאר הנכדים שלו, שלא גדלו לידו. כל יום רצה לראות אותך, אפילו פעמיים ביום, וכל חוכמה שלך, כל חיוך, היו בשבילו אושר. יום אחד אמא שלך חזרה מקליה ובאה לקחת אותך – ואתה לא רצית לעבור מהזרועות שלי לזרועותיה. היא כל-כך הופתעה ופשוט לא ידעה איך להגיב. לא הבנו מדוע אתה מתנהג כך, האם כעסת עליה בגלל שעזבה אותך? או שכבר התרגלת אליי ולא רצית שינוי נוסף? – אמרתי לאמא שלך, ‘חכי קצת, תתני לו איזה פרי, והוא יבוא אלייך.’ ובאמת כך היה. רק ראית את הפרי, קפצת אליה ושכחת אותי.”

לורה התחתנה עם עזרא קובלמן ונולד להם שאול. יום אחד קמה ועזבה את עזרא ואת שאול הקטן והלכה להתגייס ל-אי.טי.אס., חיל הנשים של הצבא הבריטי, להילחם בצורר הנאצי, כך כינו אז במילה אחת את היטלר והצבא הגרמני, שכבש כבר יותר ממחצית אירופה.

במשך חודשים אחדים היינו רואים אותה באה מדי פעם לבקר את משפחתה במושבה, זקופה במדי חאקי: חצאית וחולצה מעומלנות היטב, חגורת-עור חומה ונעליים חצאיות חומות עם גרבי חאקי גבוהות, ואפילו שרוך-הדרכה על הכתף ודרגה של לאנס-קורפורל, טר"ש. אבל כאשר קיבלה את דרגת הקורפורל היא נעלמה.

איכרה אחת אמרה שלורה-“דארלינג” (את הכינוי הוסיפו ליהודיה שנחשדה בקשירת יחסים רומאנטיים עם אנגלי) משרתת בקהיר במפקדת הכוחות הבריטיים כמזכירה צבאית של גנרל ארצ’יבלד ווייוול. דרגתה סרג’נט-מייג’ור, רב-סמל, וצמח לה שפם. לורה באה מבית דובר-אנגלית, ידעה היטב את השפה ונהגה ללמד שיעורים פרטיים. אחדות מהאיכרות חשו עצמן מאוד פשוטות לעומתה ולכן קינאו בה.

איכרה שנייה סיפרה שקורפורל לורה קובלמן נמצאת בסך הכל במחנה טירה, ליד חיפה, שם היא אחראית על קבוצה של חיילות ארצישראליות שממיינות מסמרים, ברגים וחלפים אחרים של מכונות וכלי-רכב במחסנים הגדולים של הצבא הבריטי, והן גם משמנות ואורזות אותם. סתם פועלות, לא ממש תפקיד של חיילות.

איכרה שלישית אמרה שלורה התגייסה כי לעזרא לא היתה עבודה והמצב בביתם היה קשה.

רביעית אמרה שלא נאה ללכת רכיל בנהגת הצבאית בת-מושבתנו קובלמן, שהיא אישה אמיצה שנענתה לקריאת המוסדות הלאומים של היישוב העברי – והתגייסה למאמץ המלחמתי בצורר הנאצי.

איכרה חמישית גילתה שהאמת היא כי עזרא האיטי והנמנמן נמאס על לורה והיא קיוותה למצוא גברים מעניינים יותר בקרב קציני הצבא הבריטי. ובכלל, היא אוהבת לדבר אנגלית יותר מאשר עברית, וכשהיא מדברת עברית המיבטא שלה זר ומצחיק, וצריך גם לראות איך היא ניראית – בעלת פנים קשות וגרמיות, ממש כמו אישה בריטית.

איכרה שישית נשבעה ששמעה את עזרא מגרש את לורה בצעקות: “ביישת אותנו בפני כל הפקקטע-מושבה הזאת! בגללך גם הילד סובל! ילען-אבוכי דארלינג! את דארלינג? את? – את אן אלטע שמאטע! את פאסקוצווע! את כבר לא אשתי! ואם את באמת שארמוטה אז יאללה! מארש! החוצה! לכי תשכבי לך עם כל השמעקעס של הצבא הבריטי! תפתחי שערייך דארלינג לחיילים של מאליכ אינגליזי פילטיזי המסריחים בראסו [משחת צחצוח מתכת], פאטס, גאטס [חותלות, קרסוליות], עורלה וגרעפצעס של בירה בסאראפנד ובראסלעין [ראש-העין] ותחת כל עץ רענן וגבעה רמה!”

דודי ההולל אלכס היה אומר: “אנגלית היא שפת המציצה של לורה.”

הבריטים ששלטו בארץ כשלושה עשורים והפכו אותה ממחוז תורכי נידח לארץ כמעט מערבית – נחשבו לגברים חזקים ונוקשים, וכך גם נשותיהם. רבים מהם היו גבוהי-קומה, בייחוד אלה שהתגייסו ובאו מאוסטרליה ומדרום-אפריקה. הבריטים שלטו על חלקים עצומים מכדור-הארץ. מפת העולם, שעל פיה למדנו גיאוגרפיה, היתה צבועה בחלקים גדולים בצבע הוורוד-אדמדם של הקיסרות הבריטית: קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו, דרום-אפריקה ויותר ממחצית יבשת אפריקה השחורה, וכן פלשתינה, מצרים, סודן, עיראק, עבר-הירדן, ועוד הרבה כתמים קטנים רבים כהונג-קונג, מלטה, גיברלטר. כמות הצבע שציינה את אנגליה עצמה היתה זעירה לעומת האימפריה הענקית.

אותה תקופה רחשנו הרבה כבוד לאי הבריטי האמיץ, שמצד אחד פקידיו וחייליו פרושים על פני חצי-העולם ושולטים בו בקלות ובתחושה של עליונות, ומצד שני הוא עומד במלחמה, חופשי-עדיין וכמעט יחיד ובודד במערכה – מול גרמניה הנאצית שהולכת ומשתלטת על כל יבשת אירופה.

רק כיום, בעידן הפוסט פוסט-מודרני בחקר ההיסטוריה, מתחילים להעריך את התרומה העצומה של הקולוניאליזם הבריטי לכל מושבותיה-לשעבר של האימפריה, שבה השמש לא שקעה לעולם.

בטרם פינו את מיבצר טיגרט החום-בהיר, שבו שכנה המישטרה שלנו, עמד הקצין צ’ארלס ווד ונאם בבית-הקפה “ציפור הירקון הכחולה” במסיבת סיום המאנדאט, שהשתתפו בה אחרוני הבריטים, חשובי האיכרים, וגם בנות איכרים אחדות שבאו להריח בפעם האחרונה את קירבתם של הגברים הבהירים, שהרעידו את ישבניהן על מגרש הטניס הצמוד לקפה.

“נפלה בידינו הזכות לשרת בפלסטיין,” אמר ווד גבה-הקומה, “נפלה בידינו הזכות לשרת במשך תקופה מאוד היסטורית שלא תחזור לעולם. עכשיו יש לכם בית לאומי, מדינה, תשמרו עליה, תעשו כל מה שנחוץ כדי לשמור עליה. היו קשוחים, היו חסרי רחמים, וכמו האנגלים – היו אנוכיים. תיפסו כל פיסת קרקע שתוכלו, ותהפכו אותה לישראל. ואם מישהו יבעט לכם בתחת, הוא יהיה יהודי, לא זר!”

את שאול גידל אביו עזרא בחדר שכור. ביתם הגדול הושכר לשתי משפחות עשירות מתל אביב, שבחרו לעבור בתקופת המלחמה העולמית למושבה בגלל ההתקפות האוויריות שערכו המפציצים האיטלקיים על העיר.

שאול היה בא לבית-הספר מצוייד בילקוט גדול, בגדיו נקיים ומגוהצים אבל פניו עצובים ואני הייתי שואל את עצמי אם בגלל שאנגלית היא “שפת המציצה” של אימו – שלא הבנתי מה זה – אז הוא ילד עצוב, או מפני שהתלמידים מהכיתה הגבוהה צועקים אחריו: “הי שאול-ג’וני! כמה אחים ג’ונים כבר יש לך מהפאקים [הזיונים] של הרויאל נייווי [חיל-הים המלכותי הבריטי] והרויאל אייר-פורס [חיל-האוויר המלכותי הבריטי] והרויאל ארי בטיז אמכ הדארלינג? [והזין המלכותי בתחת של אמא הנחמדה שלך?]”

היה לשאול האוסף הכי גדול של חיילי עופרת וסמלי חילות הצבא הבריטי, ששלחה לו אימו, וכולנו קינאנו בו על כך. אימי הפצירה בי תמיד להזמין אותו אלינו והיתה פורשת עליו את חסותה כאילו היה יתום, מפנקת אותו במאכליה ובינתיים משתדלת להציל מפיו משהו על אודות אימו.

מפי עזרא אביו לא היה אפשר לשמוע דבר. מאז נעלמה לורה גברה שתיקתו. את כל לילותיו בילה ברכיבה על סוסתו הערבית האצילה ובשמירה על שדות המושבה, ובימים היה ישן.

המלחמה הסתיימה. הגברים והנשים המגוייסים החלו לחזור למושבה, חוץ מאלה שנהרגו במלחמה, כמו אבא של חברנו יהושע מזון, ואילו מלורה-“דארלינג” אין קול ואין עונה.

עזרא ושאול שבו לגור בבית הגדול. הבריטים אסרו על עליית יהודים, פליטי השואה, מאירופה. הטילו מדי פעם עוצר על המושבה וחיפשו נשק, ואנחנו התחלנו לשנוא אותם. ומלורה – אין אות, כאילו הקיסרות הבריטית השוקעת בלעה גם אותה. וכרגיל נפוצו אצלנו שמועות: שלורה-“דארלינג” גרה בלונדון עם גנרל אנגלי. שנהרגה. שפגשה בחיפה ערבי עשיר ממשפחת חיאט והם עקרו לביירות. שהיא אצל קרובי משפחה באוסטרליה. שהיא משרתת בבולשת הבריטית.

ויום אחד, אחרי שנים, היא הופיעה. לבושה בגדים רגילים. ניראתה נמוכה יותר ושקטה. כאילו קרה לה משהו. היא שבה לגור עם עזרא ושאול כאילו לא אירע דבר. במשך השנים התרחבה המשפחה ולורה ילדה עוד שני בנים צעירים. מאחר שהבית היה קרוב לבית-הספר העממי “רוטשילד”, פתחה קיוסק בשם “מעיינות הירקון”, כשמו של בית החרושת לגזוז של המושבה, וליד הקיוסק שלה היינו מצטופפים בהפסקות ואחרי הלימודים.

מחוץ לדברי המתיקה, המשקאות, האסקימו והגלידה, ניצבו למכירה בקיוסק גם חוברות בעלות שערים מצויירים ובהן מסופרות הרפתקאות ומלחמות מרחבי העולם, וכן חוברות טרזן וחוברות של הבלש העברי. לורה היתה משרה ומבשלת גרגירי חומוס, שנהגו לקרוא להם נהיד, בוזקת עליהם מלח ופלפל שחור בקערת אמאיל גדולה, וממלאה מנות למכירה בגביעי נייר עשויים מדפים ישנים של שבועונים מצויירים לועזיים, גביעים שהיו נרטבים ומתפרקים ביד.

לורה גם עבתה ועטפה את שערה בשביס, הקפידה על שמירת השבת, וצליל העברית שלה החל להיות דומה לאידיש יותר מאשר לאנגלית. בשנה הגשומה שבה עלתה הביצה על גדותיה, ובקיץ רבץ ענן של יתושים על המושבה ורבו המחלות, לורה הכריזה: “אותי היתושים אינם עוקצים, ואגיד לכם מדוע – מפני שאני אומרת כל יום פרק תהילים!”

כאשר היינו רוכשים בגרושים האחרונים שלנו את חוברות ההרפתקאות, וגם מחליפים אותן ביניהם בעיניים נוצצות ובדיבורים בקול רם, היתה לורה מנידה בראשה כשהיא ניצבת מאחורי הדלפק וברז הסודה, ואומרת:

“אני לא מבינה אתכם, ילדים. מה יש לכם לחפש הרפקאות? תאמינו לי, המושבה שלנו היא המקום הכי טוב בעולם ואין שום צורך אפילו לחלום על יציאה ממנה!”

עד שיום אחד פתח דובה השמן את פיו מול קיוסק “מעיינות הירקון” וגימגם: “תש-תקי גברת לורה, את בכלל אישה שמ-נה ומופ-לצת מהנהיד שלך כמו שמ-ספרים על מא-דאם אום-אל-פח!”

דובה היה נער מגודל וקצר-ראייה. אחוריו רחבים מאוד ופניו משולשים וחסרי סנטר. אצבעות ידיו היו קצרות וגם עבות, וכאשר כעס על ילד היה משתעל עליו בתהודה עזה וכמעט מפיל אותו.

אנחנו לעגנו לו בגלל צורתו ומפני שדיבר כאילו תפוחי-אדמה חמים ממלאים את פיו.

לפעמים הייתי רואה אותו ניצב כעמוד ענק בחצר בית-הספר העממי “רוטשילד”, לא רחוק משוקת הברזים (טרם השתמשו אז במילה ברזיה), וסופג מכות מהילדים שנטפלו אליו רק מפני שהוא שמן. אף פעם לא בכה. רק השתעל. מעולם לא ראיתי אותו מחזיר מכה למענים אותו, גם כאשר היו עומדים סביבו במעגל ושרים:

“דובה השמן / בבטן יש לו בן / איך קוראים לבן? / דובה השמן!”

בוקר אחד רכבתי על אופניי החדשים בשביל העפר הכבוש, בדרך לבית-הספר העממי “רוטשילד”, לא רחוק מהקיוסק של לורה.

פתאום ראיתי את דובה צועד לקראתי בכבדות, כדרכו, נושם ומתנשף והזיעה ניגרת מנקודת הסנטר שבקצה המשולש הגדול של פניו הכהים.

יכולתי לסטות מעליו הצידה אך בשניות המעטות שנותרו לי למחשבה, כאשר התקדמתי מולו, היתה לי הרגשה שאני בטוח ומוגן היטב מפניו במרום אופניי, ומאחר שבמקרה אין אף אחד בסביבה – אוכל לעלות עליו מבלי להסתכן.

אני הייתי ילד חלש, ותקפה אותי תשוקה מוזרה, ממש דיגדגה אותי בקצות אצבעותיי – תשוקה שלא יכולתי להתנגד לה – להכאיב, גם אני, פעם אחת, לנער אחר.

הפניתי את ה“כידון” לעבר דובה ועליתי עליו בתנופה, אך הוא תפס והחזיק את ה“כידון” בידיו העבות, ניצב מולי, כהה גדול ומזיע, הר-אדם, יותר נכון – הר-נער, באצבעותיו השמנות, החזקות, בעלות הציפורניים הרחבות, ניענע וזיעזע את אופניי כשהוא משתעל עליי בכוונה מהמפוח הפנימי שלו – ופניו הממושקפים מתנפחים בזעם ובתחושת עלבון. לפתע היה מלא ביטחון עצמי וכלל לא נותן את גוו למכים. אולי מפני שלא היה איש בסביבה ללעוג לו ולהזכיר לו כיצד תמיד הוא המפסיד.

"אתה, אתה (הוא לא ידע כלל את שמי), אתה שומע אותי? " אמר לי, “אתה לא תעשה לי את זה…”

והדף אותי עם אופניי ארצה כשהוא בועט בגלגל הקדמי ושובר בו “שפיצים” אחדים.

אחר-כך עזב אותי והמשיך בדרכו, כעוס, בועט באבנים הקטנות שעל שביל העפר, אחוריו העצומים מתנודדים הנה והנה בלכתו כמו שני שקים, ורגליו פשוקות.

קמתי וניגבתי את האבק. ליטפתי בעיניים דומעות את אופניי החדשים, יישרתי את ה“כידון”, שלפתי את ה“שפיצים” השבורים מתוך חישוק הגלגל, והמשכתי לרכוב עליהם בדרכי לבית-הספר. הבלגתי על השריטות ועל כאב-הנפילה, אבל היית מושפל בעיני עצמי – מה כוחי ומה ערכי אם אפילו דובה השמן, שכל התלמידים מרשים לעצמם להתעלל בו – מכה אותי?

דובה, אני יודע שכבר מאוחר לבקש ממך סליחה ולהגיד לך שאני יודע שהתנהגתי אליך בצורה די מכוערת לאחר שהתפתיתי לחשוב שמותר לכל אחד להתעלל בך – כי אתה כבר לא יכול לקרוא את דבריי. לפני שנים אחדות חלית והלכת לעולמך. אבל לפעמים אני חושב, מדוע אני צריך לבקש ממך סליחה? הלא אתה הוא שהרבצת לי והשתעלת עליי ושברת את אופניי. בוודאי הרגשת אותו יום מצויין, סוף-סוף גם אתה מחזיר מכות וכבר לא עומד וסופג אותן בלי תגובה. אולי דווקא אני, בטיפשותי וברוע-הלב הרגעי שהשתלט עליי, גרמתי לך להשתנות? והלא במשך שנים אחר-כך הייתי שומע את קולך המיוחד ברדיו כל יום שבת אחר-הצהריים, בשידורים ממגרשי הכדורגל, כאשר דווקא אתה, השמן וקצר-הראייה, נעשית לאחד מכתבי הספורט הידועים בארץ!


 

פרק תשעה-עשר: מאדאם אום-אל-טאך ובנו. הקאראחאן במנשיה. הצגת החמור החרמן בקהיר    🔗

את הסיפור על מאדאם אום-אל-טאך ועל הקאראחאן, או הבורדלו, שניהלה במנשייה – ידע אצלנו במושבה כמעט כל ילד. גירסה אחת שלו נדפסה בספר היובל, וגירסה אחרת ב“הירקון שבלב” לאלימלך שפירא, ועליה בעיקר אני מסתמך כאן. לימים אמרה לי ציונה רבאו, מוותיקות תל-ב, אשתו של פרופיסור ארווין רבאו ומחברת הספר “בתל-ב על החולות” – שהיא זוכרת היטב את הגברת היהודיה בעלת בית הזונות ורק את שמה האמיתי שכחה, על כל פנים, לא חווה-דובה.

הדבר קרה בתקופת המלחמה העולמית, בימי הגירוש מיפו.

בין המגורשים שבאו למושבה היתה משפחה אחת שהתנהגותה פגעה בכבוד המושבה, והוועד המקומי החליט לגרש אותה מגבולותינו, דבר שבאופן רשמי אסור היה לעשותו, היות ופקידיה של “ממשלת התרכ” וקציניה היו מהמבקרים התמידיים בבית המשפחה הזו.

אבי המשפחה, ר' ינקל הירש העגלון, בעל הטנדה, כבר לא היה אז בחיים. שנים רבות היה מוביל בטנדה נוסעים מיפו לירושלים. בדרך היו עושים הפסקה של שעה, לעצירה בבאב-אל-ואד, שם היו הנוסעים נחים קצת, גם הסוסים מחליפים כוח לפני העלייה הגדולה. נמצאה שם כעין אכסניה, שבעליה, שלמלה באבילוואדר, היה מכריח כל נוסע לשתות פינג’אן קפה שחור מריר, בלי סוכר, ולשלם כעין מס, עשירייה תורכית. ומי שנישאר יושב על העגלה ולא רצה בשתיית פינג’אן הקפה הזה, היו משרתי הבאבילוואדר הערבים שופכים לו את הקפה על מכנסיו ונעליו, לתוך העגלה, ודורשים עוד ביתר תוקף את התשלום, ולא היתה לנוסעים ברירה אלא לשלם.

ולפני הכניסה בשער יפו, הוא באב אל-חאליל, היה ר' ינקל מאכיל כל נוסע בחתיכת בצל מר עם כוס מי באר של יפו, שהיו כלולים בחמת-עור המשתלשלת מדופנה של הטנדה.

“זוהי סגולה להיכנס לירושלים,” היה מסביר, “אחרת, עלול הנכנס לעיר לחלות בקדחת כי מי ירושלים הם מי גשמים מבורות ולא מי מעיין ובאר. תשתו, תשתו, א-מחייה!”

הנוסעים, המותשים מרוב עייפות וגם מאכילת הבצל המר, היו מתעלפים לפעמים בהיכנסם סוף-סוף אל סימטאות העיר ההומות אנשים, נשים, חמורים, בקר וצאן יחדיו. קולות בני האדם התערבבו בנעירות החמורים ובשאון העדרים, והבאים היו מכתתים רגליהם ומטפסים מסימטה לסימטה.

ר' ינקל היה יהודי קצר-קומה, צנום, שחור וקצוץ זקן, פיקח וזריז, וכוחו בראשו החזק והקשה. סיפרו עליו שהיה מסוגל לשבור בקבוק כאשר הוא מכה בו בראשו. סגולה זו עמדה לו בשעת היאבקו בחאנים, בפונדקי-הדרכים, עם עגלונים ערביים. הוא היה פוצע אותם על-ידי כך שהיה מכה בהם בראשו.

ואם אחד מסוסיו התעקש וחדל למשוך את העגלה במעלה באב-אל-ואד, היה ר' ינקל יורד ומכה בו באגרופיו וצועק: “אודר גיי, אודר פייגר! – או שתלך או שתתפגר!”

לילה אחד, לאחר מריבה קשה במיוחד עם עוזריו של בעל-האכסנייה, שהחציפו כלפי אחת הנוסעות ופגעו בכבודה, הלום ראש ולא מיין, האיץ לשווא ר' ינקל בסוסים במעלה באב-אל-ואד, בדרך הגרועה, המלאה סלעים נטועים וזרועה מכיתות אבן.

הוא ירד אליהם, וב“אודר גיי אודר פייגר!” האחרון שלו להם, כשהסב פניו לחזור לרום מושבו, ובעגלה מאחור – גונחים הנוסעים, שבורים ורצוצים מן הנסיעה בחשכת הלילה – בעט בו אחד הסוסים והפילו, ומן הנפילה – נשבר גבו של ר' ינקל.

מכאן ואילך החלה נפילתה של המשפחה. המלחמה העולמית. הארבה. הרעב. ר' ינקל גידל זקן והיה מדדה על קביו לצריף בית-הכנסת וחזרה, מוטל רוב שעות היום על מיטתו. והאישה, והבנות – אם ממסכנות ועוני ואם גם מתחושת שיחרור פתאומית שתקפה עליהן מאז תש כוחו של האב, שלא היה מתבייש להשתמש בשוטו גם בבית ולנגח בראשו את אשתו אם לא נשמעה לו – החלו מתפרנסות מעצמן.

תחילה האם דשנת האברים, ואחריה הבנות, חווקה הבכורה, צנומה ושחורה כאביה, ודובה הצעירה, רחבה וגבוהה ממנה, שמנמנה ובהירת אברים, הלכו עד מהרה בדרכי אימן והיו משעשעות את השאווישים והמודירים ואת האפנדים: הקטנה מצחקקת והגדולה משקה אותם יין בעפעפיים זעומים. הקטנה מרקדת בחלוקה הקצר, והגדולה מתופפת בטנבור עמום ושרה בקול ניחר, נמוך. ואחר הן מתיישבות על ברכי האורחים, מדגדגות בשפמיהם ומושכות בזקניהם ומתמסרות להם, הדשנה בחיוכיה המצודדים, והצנומה בזעפה המתגרה.

ולא חלפה שנה והשתיים גם איבדו את תומתן. אולי מעורמה חיכו כדי לייקר את עצמן למרבה במחיר? אולי מתקווה קלושה שיום אחד תיחלצנה מן הנפילה ותמצאנה שידוך הגון, יסתיימו המלחמה, המחסור, המחלות, וחטאיהן כשלג ילבינו? ואולי מצא אורחם של הנוכרים לבוא עליהן מאחוריהן חן בעיניהן? – ומשחלפה השנה ודבר לא השתנה, והרעב בארץ אף גבר, הניחו הבנות השתיים לנימולים הללו, המנוולים, לבוא עליהם גם כדרכן.

ור' ינקל עיניו רואות וקמות, מוטל בחדר צדדי כמין חתול שבור, וכשהוא צורח, משתעל מריח הנרגילות שמחניקות את ריאותיו המדממות – ומפריע, סוגרים עליו את הדלת במנעול כבד. לצריף בית-הכנסת כבר לא היה לו כוח לדדות – ודובה, טובת הלב, שהייתה עומסת אותו על כתפיה הרחבות – נדחתה על-ידו משעה שנתבררה לו בעליל גם פריצותה, מתוך פרצי צחוקה החנוקים בלילות.

בוקר אחד הופיעה אשתו, אדומת עפעפיים, ראשה עטוף במטפחת וכל אבריה רפים, ומשפלטו שפתיה, למראהו, כדרכה, “אם-ירצ’השם” – התרגז השבר-כלי והתחיל מקלל אותה חרפות מן התורה ומחאן מנעולי גם יחד.

“שמאטע!” צרח לה, “בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שאני נשוי לשארמוטה אום-אל-שרמוטיין – – – פאסקוצטווע… סוסה רעה, בהמה טמאה שכמוך, ממזרתא רודפת בצע… אימן של סייחות השטן… גיהינום בוער בך באחורייך ומלפנייך… טפו, טפו, טפו… אם-ירצ’השם את אומרת? – שתישרפי באישו…”

כששמעה כל זאת גברת אום-אל-טאך עמדה והיפנתה אליו את גבה והפשילה חלוקה לעומתו בחושפה לבנת סירותיה השתיים, כמבקשת להביע לו בכך את דעתה עליו ועל דבריו.

חשכו עיניו של שבור-הגב והוא ניסה להטיל קבו ולקלוע אותו במקום התורפה שנפער – כדי להענישה, אך כהרגלו שילח גם את ראשו קדימה בנגיחת קרב, נפל, והוטחו הראש והקב אל הרצפה ור' ינקל מת רצוץ לאחורי אשתו.

קברו אותו עוד באותו לילה בראש גבעת החול שמצפון לעיר, ושם ניצבת מצבתו עד היום, גבוה מעל קברותיהם של גדולי האומה, ועליה כתוב:

“פ”נ ר' ינקל הירש

עגלון ישר דרך

ומה נוראה היתה נפילתו

בתחיית המתים ידהיר סוסיו

ואליהו הנביא ילוו."

לאחר שמת ר' ינקל התפראו אשתו ובנותיו כאוות נפשן. לילות צחוק ושעשועים היו להן כאשר את מפקד הז’נדארמים ביפו, עארף בק אל ערסן, נכה-הרגליים, שהיה בן שבט בידואי מסביבת בית-שאן – השכיבו, לבקשתו, על המיטה הגדולה, והיו מכות על שתו החשוף בשוטו של ר' ינקל אביהן, חווקה חובטת ודובה שרה, במנגינת מארש של תזמורת הצבא התורכי של ג’מאל-פאשא, ורוקדת על הרצפה הנקייה.

ועארף בק נאנח, ונאנח, ואחר-כך מתרחץ כדרך המאמינים, מבקש את הנרגילה, ואת מנת הדגים המבושלים בחומץ ובבצל שהכינה מאדאם הירש אום-אל-טאך, תרבוש אדום לראשה במקום המטפחת, צובט בסירותיה ומשאיר לנשים מתת כסף, ממה שוודאי שילשלו היום לכיסו המוכתרים של המושבות, ומשה פנחסוביץ שלנו בראשם, כדי לפדות כך וכך פירארים, עריקים, בני-מושבתם, מחובת העסכריה, היא השירות בצבא התורכי, או ממתן כך וכך עגלות וסוסים לשוכרה, היא הפקעתם-למעשה לעבודה במערכה הניטשת עם האנגלים בדרום.

לילות כאב ופחד היו מנת חלקן כאשר האורח שלהן היה חסן בק בצרי אל-ג’אבי, מושלה הצבאי של יפו, שהיה צועד הלוך וחזור בחדר, במגפיו ובמדי-הרכיבה, ומניף לעומתן את שרביט-הסייסים המהודר אשר לו, שבקצהו ציצת-שיער, ומנבל את פיו בדברים מזוהמים על ערוות בנות ישראל ואהבת תזנוניהן, ועל הכוח-גברא של הקיסרות העות’מנית המגולמת בו, ולעיתים אף חובט בהן ופורע מצעיהן, ורק הקטנה, דובה, מצליחה לא פעם לפייסו, ובטוב ליבו ביין זולגות הדמעות על זקנו והוא משעשע אותה על ברכיו ומניח לה לשחק בתרבושו האדום, המוזח על פדחתו, ואומר שהיא מזכירה לו את בתו. ואולם לפתע הוא שוב מתעורר כארי, מתנפל על האם ותוקע את פניה בכרי הפוך הכרסתניים שעל מיטת אלמנותה.

ולכבוד גדול זכו שתי הבנות כאשר לילה אחד הוזמנו, בהמלצת חסן בק, למשתה אצל הגנרל אחמד ג’מאל-פאשא בכבודו ובעצמו. הוא המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, שהנהיג את צבאות התורכים במסע לכיבוש תעלת סואץ בשנה הראשונה למלחמה ונעצר מול תותחיהן של ספינות המלחמה האנגליות ששייטו בתעלה הלוך וחזור כנגד כוחותיו שהיו עמוסים סירות-לנחיתה על גבי גמלים. חנטור, זו כרכרה מחופה בד אברזין שחור רתומה לשני סוסים, שלח להביאן, ורעלות לכסות פניהן בדרך, לבל יכירו כי יהודיות הן, ובתום המשתה בחברתו היו השתיים מחכות להיקרא אליו, פעם זו ופעם זו, פעם זו ופעם זו, יושבות בחדר-ההמתנה של הגנרל-פאשא ומשיבות נפשן בלימונדה ובבאקלאווה וברחת-לוקום, עד שמתעייף רום-מעלתו ונרדם.

ומאז, כשהיה שוהה בעיר או בסביבתה, שלח לא פעם לקרוא דווקא לבכירה, זו חווקה השחורה, שהיתה המשכילה במשפחה וידעה מעט צרפתית, ומספר לה על ימי מהפכת התורכים הצעירים ועל שותפיו אנוואר-פאשא וטלעאת-פאשא, וכיצד נעשו שלושתם מנהיגיה החדשים של הקיסרות העות’מנית. ומתפאר בפניה, נתון למצבי-רוח הפכפכים, פעם מבטיח כל טוב ליהודים החרוצים, ובייחוד לאלה שראה במושבות החקלאיות, ופעם מאיים כי יישב את כולם באנאטוליה, בכפריהם הנטושים של הארמנים שרצח – – – ומתנפל עליה בחמת-זעם, במילים תורכיות שאת פשרן היא אינה משערת – – –

וכיצד קיבלו את מעשיהן יהודי יפו, נווה-צדק, נווה-שלום ואחוזת-בית?

אילו היו הימים כתיקנם ודאי היו מנדים אותן ויודים בן בליסטראות של דברי-בלע ומחזירים יקרתן אל מעבר לים, למען תשכונה כבוד ברחובות קרוכמלנה וסמוצ’ה שבווארשה או בקצווי אמריקה הדרומית, בבתי-הבושת של היהודים בבואנוס-איירס, שאלה המקומות היאים להן ולשכמותן – אבל ואבל, אוייה – מפני המחסור והרעב לא היו השלוש בבחינת יוצאות-דופן במשלח-ידן החצוף, כי פשתה הרעה גם במשפחות מכובדות של יהודים ולא רק ביפו אלא גם ובעיקר בירושלים עיר הקודש, אוי לעיניים הרואות את אשר האוזניים שומעות.

והיו יהודים לא-מעטים בקהילת יפו שאף תלו תקוות בקשרי מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה עם השאווישים והזאבטים והביים והבקים והקאימקאמים והקומנדאנטים והאחשדרפנים והמודירים והמוצאטריפים והפאשות התורכיים, שאולי בזכותן יחוסו התורכים על היישוב היהודי הדל וחסר-ההגנה, והן תעברנה את רוע הגזירות כאחותן אסתר המלכה בשעתה. והיו שקיוו לראות בהן את גלגולה של יעל אשת חבר הקיני, שאם ייחנק חסן-בק באידרות הדג שמבשלת אום-אל-טאך ומאכילות אותו בנותיה בהיותו הלום-יין – יבואו ליהודים ריווח והצלה מגזירותיו האכזריות.

אך משנפלה גזירת הגירוש מיפו, בחודש ניסן תרע"ז, לא רק שלא הצליחו השלוש לשנותה אלא שאף הן עצמן נכללו בה, ללא יוצאת מן הכלל, הועמסו על עגלה שהופקעה במיוחד עבורן והוסעו אחר כבוד למושבה שלנו, וכאן נמסר להן, בפקודת מושל המושבה התורכי יאסין בק, שפרש עליהן את חסותו, אחד הבתים המהודרים, ומיד הפך ביתן למקום עלייה לרגל, חזה ושוק, ליאסין בק עצמו ולפקידי “ממשלת התרכ” שנעשו בו מבקרים קבועים, ואפילו הגנראל אחמד ג’מאל-פאשא הגדול בכבודו ובעצמו היה מגיע לעיתים בשעת ערב מאוחרת, עם פמלייתו, רכובים על סוסים, ושלישו מוציא מן החורג', השקיים העשויים צמר גמלים ועטורים פתילים וגדילים שזורים וקלועים – מנת דגים טריים מימה של יפו שנדוגו אותו יום, למרות האיסור הצבאי על הדייגים הערבים לצאת לים הפתוח משום שאוניות המלחמה האנגליות משייטות בו, יורות מתותחיהן, צרות על העיר ומרגלות את הארץ – – –

עומדת גברת אום-אל-טאך הירש אם-ירצ’השם בחדר האחד ומבשלת את הדגים בחומץ ובבצל, והריח מתפשט במושבה המלאה מאות פליטים מיפו ומתל-אביב, ובחדר השני יושב הגנרל-פאשא, דובה הבהירה על ברכיו, בבגד תחתון, משחקת באצבעותיה השמנמנות בזקנו המרובע, וחווקה השחורה משוחחת עימו בצרפתית על ספרים שקראו שניהם, ועיניה יורות זיקים של התגרות רזה, גברית. אחר-כך דובה מאכילה אותו מן הדג החם שבישלה אימה, מפרידה את הבשר הלבן מן האידרות, ומנגבת את זקנו בקצות הבגד התחתון שעליה. וחווקה שרה לאיטה, בקול צרוד, את המארשים של תזמורת הצבא התורכי ומשתדלת להסתיר את קנאתה באחותה. לבסוף משלח הגנרל-פאשא את שתי הבנות מן החדר ומסיים סעודתו באם עצמה. הוא פורע מטפחתה מעל ראשה ותוחב את פניה אל תוך כרי הפוך שעימן יצאה לגלות מיפו, והוא נישא על גלי סירותיה כמו היתה סוסתו-ספינתו בימי היותו המיניסטר של צי-המלחמה התורכי שנכלא באגן ים-השיש ללא יכולת לפעולה. וארבעה-חמישה בני-הפמליה עומדים בחוץ, עוצרים את צחוקם למשמע קולות הצחוק הכבוש שמבפנים, וכשמשתתקים הפיקוד העליון ומתחילה להישמע נחרתו העזה של אחמד ג’מאל-פאשא הגדול – הם חומקים בשקט, כצלליות, אל החדר המואר רק באור עששית שמן-זית עשנה, לזכות בשיריים שהותיר הגנרל-פאשא מן הדגים והיהודיות. אחד מטפל בדגית השחורה, אחד בבהירה, ושניים-שלושה מטפסים על מאדאם אם-ירצ’השם השרועה עדיין על בטנה – כדי לתקוע במרומיה את התורן.

והמושבה היתה כל אותם קיץ וסתיו למרקחה. לא היתה בה מעודה שערוריה כזו. צעירים אחדים, מחברי “הקלוב הלאומי הראדיקאלי”, שגאוותם נפגעה, החליטו להוציא את שלושת הנשים הללו, ויהי מה. ולשם יתר תוקף ניסו לשתף בתוכנית הזו גם את זקני המושבה. הם פנו לאחדים מהם, ביארו להם את העניין אבל לא נענו. כל אחד מן הזקנים, שבידם היה השלטון הפנימי במושבה, נתלה באמתלה שלו, וביניהם היו כאלה שהציעו לשכור להן בית על הגורן שמחוץ למושבה ושתגורנה מחוץ למחנה! כי אכן, גדולה היתה אימת התורכים, פטרוניהן, על הנהגת המושבה.

כמעט שהתייאשו הצעירים מלהשיג עזרה מאותם זקנים, ובלי הסכמתם של אלה לא נועזו לעשות דבר פן תיפגע המושבה כולה ויבולע לתושביה. לבסוף ויתרו על כבודם וניכנסו ערב אחד לביתו של ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה, וביארו לו את מטרת ביקורם.

רק לפני שנים אחדות ניטש במושבה סכסוך גדול בין “הצעירים” ל“זקנים”. בראש “הצעירים” עמד הרופא והעסקן הציוני ד“ר יעקובוס זכריאס-כהן, שביקש לתקן את החיים במושבה ולהעמידם על יסודות בריאים יותר. במרכז המושבה, בסביבת בית-הכנסת הגדול ברחוב חובבי-ציון, לא היה אפילו “בית כבוד” אחד. למתפללים לא היה נוח ללכת הביתה ולחזור והם השתינו מסביב לבית-הכנסת. בזמן התפילה שיחקו ילדי-המושבה בחצר בית-הכנסת, חפרו אדמה מושתנת, עשו מהעפר דמויות וצורות שונות, וכמובן שנידבקו במחלות. שלשולי הקיץ וטיפוס-הבטן נפוצו מאוד. הרופא קרא תיגר על שמרנותו ואוזלת-ידו של ועד המושבה, ויצא למאבק תברואי כדי להביא לעקירת המגיפות. הוא תבע לחולל מהפכה: להרוס את בתי-השימוש המצחינים, להרחיק את המשתנה מבית-הכנסת, לסגור את הברזים הנוטפים בחצרות, אלה שמדמנות-רפש תמידיות נוצרות לידם, לשרוף את ערימות הזבל שמצטברות ליד השוק הגדול – ולכל אלה הוועד התנגד. מחלת הטיפוס הפילה חללים דרך קבע, והתירוץ של ועד המושבה, שהיה מורכב כולו מ”זקנים" והצר את צעדי הרופא, היה:

“מן השמיים בא העונש… אתה רופא, תפקידך לרפא, אל תתערב בסדרי המושבה!”

כאשר ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן החל בפעולת תיקון בבתי-הספר, שתנאי ההיגיינה בהם היו ירודים ועיני הילדים מלאו טראכומה, וכאשר קבע הרצאות על עיקרי ההגיינה, בליווי פנס-קסם, בפני המורים וקהל רב מבין צעירי המושבה – הבעיר הדבר את חמתו של ועד המושבה, ובייחוד של הקנאים והאדוקים בו, בראשות ר' מורדכה, שטענו כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה להם תמונות פורנוגראפיות, והנוער שר שירים בלתי הגונים.

כאשר הקים חוג של כתריסר צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר או לדבר איתן, וכאשר העביר לבנות שיעורים בריפוי עיניים כדי שתתמחינה בהושטת עזרה רפואית לעיניים חולות – בא ועד המושבה וטען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על-ידי כך שהבחורות תבטנה לתוך עיניהם. יש בזה משום גירוי היצר. ובכלל, מה רשות לו לרופא לצאת מתחום עיסוקו, הרפואה, להסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?

וכשהחריפה המלחמה נגדו, סידר הוועד תהלוכה של נשות המושבה, שבאה להפגין ליד ביתו בטענה שגזל מהן את בניהם ובנותיהם והריהו משחית את נשמותיהם בהצגותיו המתרחשות בחדרים חשוכים. הנוער של המושבה נזעק לשמע התהלוכה שאיימה על הרופא החביב והאהוד, והתחילה התכתשות, יד בנים היתה בהוריהם, המושבה התפלגה אז לשני ועדים, והסכסוך לא נסתיים לפני שגם נקרע הדגל הלאומי שהניפו הצעירים בקבלת הפנים שנערכה לחכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עותמניה, ולבסוף התפטר הרופא ועזב את המושבה.

והנה עתה ליכדה משפחתה של מאדאם אום-אל-טאך אם-ירצ’השם וריחות דגיה המתבשלים בלילות, במושבה הרעבה, את האויבים מאתמול, ור' מורדכה נעץ בצעירים את מבטו החד והנוקב, כאילו רצה לבחון אותם ולעמוד על הסיבה האמיתית שעוררה אותם לעשות את הצעד הנועז והמסוכן, ואחרי רגעים אחדים של שתיקה, קרא כדרכו, בהתרגשות:

“טוב מאוד! מושבתנו צריכה להיות נקייה! וביערת הרע מקירבך!!! ברוכים תהיו, בניי, איתכם אנוכי.”

תשובתו של ר' מורדכה, שנאמרה בתוקף רב, היתה הפתעה לצעירים. לא אותו יהודי קפדן, רתחן, ניצב עתה בפניהם, אלא אחד משלהם-ממש, כחבר, וברק משובה נוצץ בעיניו.

ואכן, סיפרו על ר' מורדכה שיום אחד ביפו, בואכה מנשייה מול הים, עבר על פני קהוות אל-עוג’ה, הוא קפה הירקון של הערבים, שבחצרו ניצב תוכי ירוק צווחן שהיה מנבל את פיו באיטלקית ומפורסם מג’מוסין עד ג’בלייה.

שמע ר' מורדכה את זימרת נערות-החשק מדמשק בוקעת משם כפי שזימררה לו (בזכות המשלחת של אגודת “פרדס”) אותה זונה רומנייה לחה בבית-המלון בבוקארשט כדי לפתותו – ומיד כבדו עליו רגליו. השייטנות הללו, בנות לילית בת השטן, כישפוהו בקולותיהן, שכידוע בוקעים מערוותן, שהריהן הולכות הפוכות וחורצות לשון לחה ושרות מאותו פרצוף נקבה שבשיפוליים, והן באות ערומות אל גברים בחלומות הלילה ומנשקות ומזדווגות עימם, ומזרעם, הקרוי קרי לילה – יולדות בנים טמאים שאין להם גוף ואשר כל קיומם הוא במלכות השטן, הסטרא-אחרא.

למזלו של ר' מורדכה בא מולו ראש הוועד של אחוזת-בית, מאיר דיזנגוף, ועצר בעדו, ושניהם השתדלו להיראות כלהוטים לשוחח בעמידה כאילו במיקרה הם ניצבים דווקא שם. וכשרצה לבסוף דיזנגוף לזוז בחולות לכיוון רחוב הרצל, אמר לו ר' מורדכה שלנו:

“חכה מר דיזנגוף, אל תמהר, דער פפוגע זינגט אזוי שיין…” [התוכי שר כל כך יפה…]

ומדוע אמר: התוכי שר כל-כך יפה, ולא השיקסעס מדמשק? – שכביכול קול של זכר הם שומעים, אפילו של ציפור, ולא קול של אישה שהוא כערווה ואסור מן התורה.

למוחרת, בשעה תשע בבוקר, כשבאו הצעירים אל ביתו של ר' מורדכה, כבר מצאו שם את ר' ברל, ר' וולף ועוד אחד מזקני המושבה, כשהם מחכים לפקודתם. ארבעה יהודים בעלי צורה, מוותיקי האיכרים, שכחשו במקצת עקב המחסור שהביאה המלחמה בעקבותיה, והיו לבושים בגדי יום-יום ומגבעות כהות לראשיהם. וכמו נשכחו בינם לבין הצעירים ימי מלחמת הדיבור העברי, והעבודה העברית, והשמירה העברית, כל אלה זכר לתקופה שלפני המלחמה העולמית, ועתה יצאה השיירה הקטנה, המאוחדת, בוססת בחול, חלפה על פני משוכות האקציה ושדרת הברושים הצעירה, על פני נבלת פרדה אחת שלא הספיקו לקוברה והתנים כירסמו בה בלילה, עד שהגיעו לביתן של האלמנה והיתומות הירש.

עלה ר' מורדכה והקיש במטהו פעם ופעמיים על רצפת הגזוזטרה, ולצידו ר' ברל, וכשניראו בחלון הפנימי ראשה העטוף במטפחת ופני הירח, נסוכות השינה, של מאדאם אום-אל-טאך האלמנה הירש – הסבו שני היהודים המזוקנים פניהם הצידה והודיעו לה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שעליהן לארוז מיד את חפציהן ולהתגרש מן המושבה.

“אם-ירצ’השם לאן? ובפקודת מי?” – שאלה. לכפר-סבא. ועגלה לא תקבלנה כי הצבא התורכי החרים את כל הסוסים והפרדות ומי שלא החרימו אצלו, החביא את בהמותיו החבא היטב בעומק פרדסו ולא יוציאן בעד כל הון שבעולם.

מאדאם הירש ניסתה להרים קולה ואיימה שתשלח את חווקה להעיר את יאסין-בק ואוי להם מפניו, אך אז עלו לגזוזטרה כל השאר, והצעירים, שניים מהם תרבושים אדומים לראשיהם, כמנהג המתעתמנים, פתחו בלא שהיות את הדלת ונכנסו פנימה והחלו עורמים את חפציהן של הנשים ותוקעים אותם לתוך הסלים והתרכוסים כשהם מקיצים ומבריחים את היתומות מיצועיהן החמים כהבהל להקת תרנגולות.

שניים מבין הצעירים, שנתפתו אף הם ובאו פעם ופעמיים בחשאי לטעום משיירי הדגים בבצל ובחומץ, לא העזו עתה להישיר מבטם אל האם והבנות, ודווקא הם נהגו בחפציהן בתקיפות נחרצת.

סוף-סוף נמצאה גם איזו פרדה כחושה, מוכת צרעת, שאינה טובה לאנגריה של הצבא התורכי אף לא לעבודה או הובלה ודומה שאפילו התנים היו מסרבים לאכול את נבלתה – ועליה העמיסו את חפצי הנשים. האלמנה הירש, ראשה עטוף במטפחת, פתחה ופרשה מעליה את שמשייתה, מחזיקה בידה הפנוייה בשוטו המגולל של בעלה ר' ינקל העגלון השבור, שממנו לא נפרדה, ויחד הם יצאו בדרכים צדדיות אל צפונה של המושבה, לעבר הירקון, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות, כשהן יודעות היטב כי שם, בכפר-סבא מוכת הפליטים והמחלות, לא יבוא אליהן שום גנרל ג’מאל-פאשא לטעום מדגיהן ולהוסיף עליהם את תבליניו, וגם דגים לא יהיו. ולכל היותר תיפולנה בכפר-סבא לידיו של איזה קומנדאנט מקומי רוחש-כינים שיפשיט אותן בלי שהיות באחת האורוות המשמשות עתה למגורים וירמוס אותן כסוס מטורף.

וכשהגיעו השלוש לירקון ועמדו לעוברו על פני גשר שיח' אבו-רבח, נפרדו מהם בלא ברכת שלום ר' מורדכה, ר' ברל, ר' וולף וכל השאר כשהם רוקקים ומתנשמים בכבדות, זקנים וצעירים, ולא עזרו לנשים כל הדרך בנשיאת מטלטליהן אף כהוא זה, כאילו עדת מצורעות טמאות הם מגרשים אל מחוץ למחנה הקדוש.

עמדה מאדאם אום-אל-טאך על מעברות הירקון ששופע בכבדות ממעיינותיו לרגלי מבצר אנטיפטרוס במזרח, עמדה בצמחייה הירוקה, השופעת, לקול צפרדעים מקרקרות והלמות המים על גלגלי טחנות שיח' אבו-רבח שאבני-הרכב שלהן סבבו וסבבו בריחיים הענקיות בלא דגן, בחריקת רעב וריק – – – עמדה וכה אמרה:

"ילען אבי-אבות-אבותיכם אנשי סדום בערוות אם-אם אמכם צדיקי מלאבס מעמורה – – – אם-ירצ’השם – לא יעברו ימים רבים וגם אתם תחצו אחרינו את הירקון הזה ותלכו בגלות עם כל הוויברס והקינדרלאך והפרצאלאך המסריחים והמטונפים שלכם, קיבינימאט – – – "

ובהפנותה אליהם גב נטוע על הררי עכוזיה, בעטה בקצה נעלה באחורי הפרדה המצורעת ועמוסת הסלים והתרכוסים, הפשילה לרגע את שמלתה כשהיא מגלה טפח מסירותיה השתיים, התפוחות והצחורות לבד מעקבות כמה צביטותיו של הגנראל-פאשא ובני-פמלייתו ועקיצות הפשפשים ילידי המושבה, ותקעה לעברם נפיחה אדירה – – – שדומה כי עצרה אפילו את תנועת אבני-הריחיים – – – וכשהיא שבה ומניחה ידיה מכאן ומכאן על כתפי בנותיה השתיים שתמכו את משמניה לאורך כל הדרך עד טחנות שיח' אבו-רבח, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות כשאחת מהן מחזקת בשמשיה הלבנה והשנייה בשוט המגולל, הפליגה מאדאם אום-אל-טאך כפר-סבתה בעקבות הפרדה כשהיא מותירה מאחוריה את חבורת אנשי המושבה נפעמה ומובכת, כאילו שמעו את הדג מדבר.

בכפר-סבא שהו האלמנה ושתי היתומות כל אותו חורף ומרה היתה נפילתן. סוכות שהקימו הגולים ביער האקליפטוסים הריחני, שנטעו חוואג’ה בארס, הוא האגרונום מסייה קלדם מהמושבה שלנו – לא החזיקו מעמד בבוא רוחות הסתיו העזות והגשמים, ועל הפליטים הרבים היה לחפש להם מחסה באורוות ובדירים שבמושבה הקטנה, שבהמותיה כבר נעלמו מזמן. לא היה מה לאכול, ולולא חוואג’ה שימל ארקייה, הוא ר' שמעון רוקח מנווה-צדק שישב אותה עת עם משפחתו בטול-כרם והיה שולח מדי פעם לגולים בכפר-סבא שק קמח דורה ומעט ככרות לחם-עוני שתוכו כמין דבק אפור, ובקבוק דבש חרובים – היה הרעב גדול עוד יותר.

תחילה עוד היה בא לבקרן מדי פעם הקומנדאנט של תול-כרם, ג’אוד-פאשא, אך עד מהרה נחלו הבנות ושכבו באורווה הצפופה כשהן קודחות ומשתעלות נורא, וביד הרוקח סלור לא היה די חינין ורפואות אחרות כדי לעזור להן ולכל הקהל הרב שהתגולל תחת כל מחסה, בקור, בבוץ ובגשמים, שומע מרחוק את מטר הכדורים והפצצות של הקרב על המושבה שלנו, העוברת פעם לידי האנגלים ושוב לידי התורכים. והפליטים הגולים ממנה, הפעם מתושבי המושבה עצמה, מספרים על אכזריותו של יאסין-בק, שממשיך לקחת בקשיש אך אינו מונע את הגירוש, והם עצמם מוסיפים על הצפיפות, הרעב והמחלות שבמושבה הקטנה, והקומנדאנט הכפר-סבאי מכביד אף הוא ידו על הפליטים, וכשקו-החזית מתייצב לאורך הירקון, והאנגלים כובשים בשנית את המושבה שלנו, הוא מאיים בפאלאקות ובתלייה אם ייתפס מי מן הפליטים בנסותו לחצות את קו החזית דרומה, לעבר האוייב האנגלי.

ורבים מן הגולים יושבים על פני השדה וסובלים בעיקר מן הקור. במעגל אחד גדול הם יושבים יחד. האחד רועד. השני חולה ומתאנח אנחות כבדות. השלישי מתעסק במדורה קלושה של קיסמים שהבעיר לפניו להחם את ידיו, וניראה כאילו אינו שומע כלל את אנחות שכנו. הרביעי עטוף כולו בשמיכת-שקים עבה, וניראה כגוש דומם ומקופל מבלי רוח חיים. החמישי יושב, וכר נתון לו על ראשו. ביתו של הרוקח משמש להם מחסה עראי, והגולים מוצאים בו מקלט רק לשעה קלה, להתחמם מעט ולהשיב את הנפש, אלה יוצאים ואלה נכנסים חליפות.

וכמו כדי להוסיף על מגילת הייסורים בכפר-סבא, שוכבות עתה שתי היתומות, חווקה ודובה, בפאתי אורווה העשוייה לבני טיט מגובלות בקש, ועל מרישי גגה פח דולף ודומה כי הנה-הנה ימיסוה הגשמים, ולמרות הצפיפות הנוראה – אין נפש חיה מתגוררת לידן, לבד מאימן האלמנה המטפלת בהן, כי יצאה שמועה בקרב הפליטים, ואף לאוזני הגוססים גונבה – שאת המגפה הביאו הן, השתיים, ואין זו סתם קדחת או דלקת-ריאות המכרסמת אותן כאת השאר בשיעול נורא ובטילטולי חום וקור וצמרמורות, קופצות על יצועי הסמרטוטים כשהן שכובות כאחוזות דיבוק – אלא מספרים שמחלה תורכית רקובה יש להן, שכל הנדבק בה מת בייסורים נוראים ודעתו משתבשת עליו עוד בטרם נחרב גופו כליל.

שינסה מאדאם אום-אל-טאך את סירותיה המידלדלות מרעב ושייטה אל מפקדתו של הקומנדאנט הכפר-סבאי והתחננה בפניו על נפש בנותיה השתיים, שיעזור – אך מה היה בכוחו לעשות – מדי יום מיתווספים קברים חדשים לחלקת בית-הקברות הקטן שבמזרח המושבה, על חלקם אף לא הוצבו ציונים כי לא ידעו את שם הנפטר ורק ציינו פרטים בודדים על אודותיו, לעיתים שם פרטי, או עיר מוצא, או היותו ילד, גבר או אישה, ותאריך הפטירה. וגם הציונים של אלה שנודע שמם, חלקם נמחקו בגשם ולימים נעלמו ולא הוצבה עליהם מצבה כי כאשר באו יקיריהם וקרוביהם לחפש את מקום מנוחתם האחרונה, לא מצאו דבר.

הקומנדאנט התורכי, ששמע מחלת הבנות הגיע גם אליו, ועצמותיו היו נוקשות לזכר הלילה הראשון שבילה עימן באורווה, מתגולל על זו ועל זו ומושך בהן כרוכב בצמד סוסות – סילק מעליו בגערה את מאדאם אם-ירצ’השם עטופת המטפחת המרובבת לראשה, המתחנחנת ומפצירה בו נואשות. וגם הרוקח סלור, שליבו נכמר בקרבו על המשפחה האומללה, ולא האמין לדיבת המחלה וגם שמר עבורן עוד מעט מן החינין יקר-המציאות, וחלק עימן משארית לחם הדורה אשר לו – קצרה ידו לעזור.

שכבו השתיים חבוקות, הזויות בחום, מצטמררות בקור, והשוט מונח ביניהן. “מי יחיה ומי ימות,” מילמלה דובה לאחותה, ושתיהן עורן אפור עתה, באותו גוון גוססי, ומלא פצעים. “זוכרת שאפילו הסוסים היו צמים אצל אבא, ביום הכיפורים?” זימררה חווקה, זימררה דובה, “מי בקיצו ומי לא בקיצו,” – “מי במים ומי באש,” המשיכו ומילמלו זו בזו כנאחזות, והקולות סדוקים, חלשים, נפרדים מן הגוף, "מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. מי ברעש ומי במגפה. מי בחניקה ומי בסקילה. מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי ייטרף. מי ישלו ומי יתייסר. מי ייעשר ומי ייעני. מי יישפל ומי ירום – – – "

ובירום נפלו שתיהן בדרכן המוותה אותו לילה ממש, קודם הצעירה ואחריה הבכירה.

האם השכולה לא הוציאה הגה מפיה, אף לא זעקה אחת, אף לא דמעה. כל הלילה ישבה לידן, נים-ולא-נים, ובבוקר קמה, שטפה את מצחיהן במעט מים מן הגשמים והכניסה את בנותיה השתיים לתוך שק שמצאה באורווה, כה קל היה משקל גופותיהן שכמשו ברעב ונצטמקו במחלה – העמיסה את השק על גבה, ועטופה במטפחת לראשה צעדה אל בית הקברות הצעיר, שם פרקה את מטענה אל אחד הקברים הפתוחים שהיו מוכנים מבעוד יום, כי לא היה יום ללא לווייה, כיסתה אותן במו-ידיה בעפר ומהדקת היטב את התלולית עליהן, ולקחה קרש וכתבה עליו בעיפרון-קופי:

“פ”נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות

בחייהן ובמותן לא נפרדות

אביהן ר' ינקל הירש לא זכה להשיאן

ובגן-עדן תהיה מנוחתן."

ומשם חצתה את המושבה מוכת האנחות והחולי, את אורוות הקודחים וצריפי השכיבים-מרע, את הדירים שמהם עלו שיעולים נוראים, נכנסה עוד פעם אחת להיפרד מחפציה המעטים ולקחת רק את הנחוץ ביותר, בסלה, כגון השוט המגולל של ר' ינקל השבור, בעלה. פרשה שמשייתה המרובבת בוץ שחור, ומבלי ספר דבר לאיש יצאה את המושבה דרומה-מערבה, לקראת הירקון, וכך הלכה כל אותו יום בעקבות השמש ולעולם לא חזרה עוד לבקר בכפר-סבא. היא חצתה את המשמרות התורכיים והאנגליים ואת המהמורות ונפלי הפצצות והיריות הבודדות ושריקות הרוכבים והדי התותחים, ולפנות-ערב הגיעה לתל-אביב שבידי האנגלים, ואת פניה קיבלה ברחוב הרצל, מול הגימנסיה “הרצליה”, משמרת חיילים אוסטראלים רכובים על סוסים כבדי-בשר ומרובעים, שרחבים כמותם לא ראתה מעודה, וקהל תל-אביבי חוגג ונטול-דאגה (“ביס דייגע” בלשונה, כשסיפרה לי) מטייל הלוך וחזור, והנערות, שתהיינה עוד מעט בגיל חווקה ודובה המנוחות, מנסות כוחן בפטפוט עם החיילים, ושפתיהן מלקקות קוביות שוקולד קדבורי אנגלי שכמוהו טרם ראו עיניה בארץ מיום שפרצה המלחמה.

מאדאם הירש לא איבדה זמנה ולא נישארה לגור בתל-אביב העליזה, המלקקת פצעיה מן הגירוש והמלחמה, ואשר בה הסתובבו עתה גם מגוייסי הגדוד העברי, בטרם יישלחו מצריימה, לאימונים, אלא קבעה מיד מושבה בחדר קטן בשכונת מנשייה, לשפת-הים. שם התחילה לבשל ערב-ערב בבצל וחומץ דגים שקנתה מידי הדייגים שיצאו שוב לים הפתוח, ללא אימת ספינות המלחמה הצרפתיות והאנגליות ששמו מצור על העיר כשהיתה בידי התורכים. היא העלתה בשר על סירותיה וניפחה מפרשיה כספינה ותיקה, למודת מלחמה. תחילה חדרה-בלבד שימש בית-ועד לחובבי תבשיליה ובשרה, אך עד מהרה קנתה לה שם ושכרה בית שלם במנשייה מול הים ושיכנה בו בנות אחדות לעזרתה. היו שם שתי ארמניות יתומות שהתורכים עינו את אימותיהן ורצחו את אבותיהן לנגד עיניהן ועתה היו כרוכות אחר החיילים הבריטיים המנצחים ונשפכות אליהן בהערצה ובבכי בשעת מעשה, והיתה תורכיה שהתמחתה בבישול דגים ובהתמכרות לגברים עוד לפני המלחמה והיתה צועקת מילים תורכיות כדי לעורר את תאוות החיילים הבריטיים ונכנעת להם כל פעם מחדש כשהיו משלימים שניים-שניים תנועת איגוף בקרביה, והיתה יווניה יפהפיה ובהירה מסלוניקי שידעה למצוץ, והיו עוד שלוש נערות מבנות ישמעאל, אחת מהן נובית שחורה ונימולה, שהיתה מרשה לחיילים לצקת בירה צבאית זהובה לתוך ערוותה החלקה ולשתות משפתיה.

רק ליהודיות לא נתנה מאדאם לעבוד אצלה בקאראחאן, למרות שאחדות הפצירו בה מאוד כי לאחר שרכשו מקצוע במלחמה התאוו להמשיך בו. ראשה עטוף במטפחת, היתה מאדאם מדברת ביראת כבוד רבה על בעלה המנוח, ר' יעקב הירש, שיום אחד יחזור ממצרים יחד עם בנותיה השתיים, אם-ירצ’השם. ולנערות היהודיות, שאותן דחתה, היא היתה שבה ומסבירה, “למה לכן כל זאת? אם-ירצ’השם תמצאנה במהרה חתן, והניחו מלאכה זו לנוכריות. וכי תיאבונם של החיילים האנגלים והאוסטראלים השיכורים מעביר אתכן על דעתכן?”

היא היתה יושבת בחדר-המבוא הגדול, האפלולי, ממנו נפתחות דלתות לחדרים, בחברת נערותיה. מוקפת ריחות הדגים המתבשלים. וכשהיה אחד מהחיילים יוצא מחדרה של נערה, היה ניגש אל מאדאם הירש ומקבל ממנה פתק שעליו כתבה בעיפרון קופי מלוחלח את מיספרה הקבוע של הנערה, כדי שאם יידבק החייל במחלה ידעו איזו מהנערות לקחת לבדיקה. לא פעם היה נכנס שיכור צבאי ומתגאה בחבילת המיספרים שנאספה בכף-ידו מן הפעמים הקודמות. לימים גילה הבלשן פרופ' ארנון דן כי הביטוי “עשיתי מיספר”, שבו השתמש במשך שנים הנוער העברי כדי לציין דפיקה – מקורו בפתקים הממוספרים שחולקו לחיילים הבריטיים בבתי הזונות בקאהיר ובמנשייה.

בפתח בית-הזונות, כמו בפתחי הבתים הדומים לו בשכונת מנשייה, הציבו שלטונות צבא הכיבוש הבריטי שומרים מן הגדוד העברי, שתפקידם היה להזהיר את החיילים הבריטיים שהמקום הוא “מחוץ לתחום”, אך זה היה ללא הועיל. איש לא העיז לעמוד בדרכם של האנגלים הסבואים או האוסטראלים הגברתנים, שגיהקו ריח בירה והתגאו בזרגיהם הכמהים לפורקן ואף חשפו אותם לא פעם.

אחד השומרים על הקאראחאן של מאדאם אם-ירצ’השם, לאנס-קורפוראל לוי שקולניק, היה יושב וקורא להנאתו ספרונים רוסיים שבהם מילא את כיסיו, ואילו חברו הצעיר ממנו, נחום גוטמן, היה מצייר בסמוך, להנאתו, את הנערות, הבית, חוף הים והדגים. הרובים היו מוזחים. ומדי פעם היו השניים מנסים לפטפט ביידיש עם מאדאם הירש ושמעו ממנה על בעלה העשיר ועל שתי בנותיה, העתידים לחזור בקרוב ממצרים.

היא גם היתה מתלוננת בפני פרייווט גוטמן ולאנס-קורפוראל שקולניק על מערכת העיכול שלה. “זה ידוע שקטניות גורמות לגאזים אבל אני, כל מה שאני אוכלת מנפח אותי! אני אומרת לכם, זו קללה. ממש קללה.”

שקולניק טוב-הלב היה מרחם עליה וטופח טפיחה אדירה – אחת על גבה ואחת על עכוזיה, ומיד היה האוויר המורעל משתחרר.

למשמרת איתם היה מוצב גם לאנס-קורפוראל זיאמה פולונסקי, חובב-הנשים, שלימים זכה להיות אחד החותמים על מגילת העצמאות בתור חבר במועצת-העם הזמנית. זיאמה אהב לספר על עלילותיו בארגון “השומר”, עוד בטרם התגייס לגדוד העברי. ואכן, שנים אחדות לאחר-מכן, כאשר שקולניק פירק את “השומר”, לא נפגמה ידידותם של השניים, אשר חושלה בשמירה על הקאראחאן של מאדאם אום-אל-טאך במנשייה ועוד קודם לכן במחנה הגדוד העברי בתל אל-כביר שבמצרים.

יום אחד ירדו מהמחנה לחופשה בקהיר שקולניק, גוטמן ופולונסקי ועימם בחבורה עוד חיילים עבריים. הם היו סקרנים לספוג את האווירה ברובע בתי-הזונות של קהיר, שהיה בנוי בתים קטנים, ורודים וכחולים, ומרפסות לפניהם. על המרפסות ישבו הזונות, וקבוצות של חיילים בריטיים שתויים-למחצה הסתובבו ביניהן. בפינה אחרת עמד בתור טור של חיילים, כמו לפני מיסבאה, כדי להיכנס לבית-זונות. מתגודדים בסימטה עם בקבוקי-בירה, שותים לאט-לאט, מתחכמים ומחכים שעות ארוכות ל“מיספר”.

החבורה מהגדוד העברי בחרה מרפסת רחבה בבניין הוורוד והמהודר ביותר, והבחורים במדי החאקי התיישבו סביב שני שולחנות. הם ראו לפניהם הרבה בחורות שמנות ומגודלות, רובן מצריות, לבושות חלוקים ורודים שהגיעו עד למעלה מברכיהן. לעיתים הציצו משם ערוותיהן הגלוחות, ומיד נעלמו בסתר הירכיים העבות. עיניהן היו קרועות בשכבת פוך עבה, פניהן מפורכסות, ושורות של חרוזים צבעוניים על צוואריהן.

המאדאם, אישה גדולה, דשנת אברים ומפורכסת מאוד, יצאה אליהם ושאלה בערבית:

“קודם, מה רוצים לשתות?”

הם שלחו מבט תוהה איש לרעהו, ושקולניק מילמל:

“גזוז!”

היא נכנסה לבית פנימה, ושבה ויצאה אליהם עם מגש גדול ועליו בקבוקי גזוז אחדים וסיפון גדול של מי-סודה, והעמידה אותם על השולחן. חיילי הגדוד המשיכו לשבת, תוהים ומביטים חליפות אל הפתחים והחלונות שבהם ישבו הבחורות, ואל בקבוקי הגזוז הצבעוני.

עבר זמן. בקבוקי הגזוז התרוקנו. כמה מן הבחורות הלבנות והגדולות הסתובבו סביבם והתקרבו, בציחקוקים קטנים, מחליפות ביניהן בחשאי מילים בערבית. הבחורים המשיכו להתרכז בבקבוקי הגזוז, ולא זזו. אז יצאה המאדאם, השופעת נתחי בשר גדולים, ושאלה:

“ובעדיין?” כלומר – ואחר-כך? – “שכחתם בשביל מה באתם?”

גוטמן, שהיה הצעיר בחבורה וגם ידע לדבר ערבית, ענה: “לא. באנו להביט מהמרפסת.”

המאדאם נעלבה, ואולי גם הרגישה שאינם יודעים כיצד לקום ולהיחלץ מאפס-המעשה אשר תקף אותם. היא תפסה בידיה סיפון מלא-למחצה, שעדיין ניצב על השולחן, לחצה על הידית, והכריזה בקול רם, בערבית:

“איזה מין גברים אתם? בשביל מה באתם לכאן? לזיין או לשתות גזוז?”

והיא הסתובבה על עומדה כשהיא מתיזה עליהם בזה אחר זה סילון של מי-סודה מבעבעים.

מיד התנערו הבחורים במבוכה וקמו ומיהרו לרדת במדרגות לעבר הסימטה, כשהמאדאם עם הסיפון בעקבותיהם, וכך עמדה עוד זמן-מה על המרפסת כשהיא נושאת נאום השמצה בערבית עסיסית, לקול צחוקן של הבחורות.

“על הכסף חבל לכם? ארורה האישה שתניח לכם לעלות עליה חינם!”

“לאחר שנרטבנו, אתם ויתרתם וברחתם,” מגלה זיאמה לחבריו בהעלותם יחד את זכרונותיהם הטריים-עדיין, "אבל אני – לא. מתוך סקרנות הצטרפתי לקבוצה של חיילים אוסטראליים שגיהקו בירה, שילמנו כסף ומצאנו את עצמנו בחדר לא גדול, אולי אורווה, אולי קאבארט, ושם ראיתי את הדבר המוזר והמדהים ביותר בחיי –

"קודם כל זוג אחוריים לבנים של אישה מגודלת ושמנה, אחר-כך – האישה עצמה, כניראה מקומית, נטועה על ארבעתיה – ומעליה עומד חמור. היא רבצה תחתיו על ערימת כרים גבוהה. מעורטלת כולה, רק ראשה עטוף במאנדיל, מטפחת צבעונית. לא היתה שערה אחת לגופה, אף לא בערוותה. הכל לבן. מרוט. שדיה ובטנה הענקיים היטלטלו תחתיה קדימה ואחורה. קדימה ואחורה. קולות שיקשוק וטפיחה לחה נשמעו. פניה הבריקו מזיעה, מבטה היה אטום כאילו סיממוה, והיא הניחה לחמור השחור להרביע אותה!

“חשבתי שבעוד רגע תצא אש מן השמיים ותאכל אותם! הרי זה תבל! ממש תבל! תועבת מצרים! אבל דבר לא קרה. החמור החרמן אפילו לא נער. היו לו עיניים עצובות כאלה. אחר-כך המשכתי עם החיילים למקום אחר. נכנסנו לחדר גדול שממנו יצאו פתחים לכל החדרים סביב. ליד כל דלת ישבה אישה, רחבה כפסנתר ושחורת שיער, קרצה לעברנו והצביעה באגודליה אל שיפולי בטנה. לקחתי את רגליי וברחתי משם. ועכשיו אנחנו כאן!”

ואכן, בריח הכבד של הבושם העולה מנערותיה השמנות והדגדגניות, בהבל גופן של המסתובבות בבית – ובאדי החומץ והבצלים העולים מן המיטבח שבו רועשים הפרימוסים תחת תבשילי הדגים ובוערים חזק יותר משבוערות הנערות באש הערווה תחת מבקריהן – היה מתעורר לפעמים גם בה, באלמנה השכולה, הפירכוס העתיק בסירותיה – – – וכאוניית-קרב ותיקה, העומדת להפליג למשימתה האחרונה-אולי, היתה מאדאם אום-אל-טאך בוחרת לה חייל אוסטראלי שתוי שכבר אינו מבחין בין תורכיה לארמנית, בין יווניה לנובית ובין ילדה לזקנה, חייל עב-בשר, בריא כסוס, מגלגלת אותו אל חדרה ושם עולה ורוכבת עליו כל אותו לילה, ומצליפה את בשרו הוורוד בשוטו של בעלה ר' ינקל השבור. הגוי הערל צוהל וגועה והמיטה צווחת וקפיציה חורקים, כאילו עוד מעט קט, בכוח התנופה, תעלה מאדאם אום-אל-טאך ברכיבה על האוסטראלי המפורקד שלה לירושלים.

חלפו שנים אחדות. החיילים חדלו לבוא למנשייה. הם חזרו ללונדון, למנצ’סטר, למלבורן ולסידני. הבנות השמינו כחזירות. חלקן חלו, חלקן עזבו ובאות אחרות, חדשות, רובן רעות-לב ונירגנות. גם האורחים היו לא-נעימים, מדלת העם. בגדיהם הסריחו לא בירה אלא זיעת עובדים חמוצה, כתמי סיד, אצבעות קצבים ורודות וידי דייגים מלאות קשקשים. גברת הירש מסרה את המקום ליווניה אחת, מצולקת חזה, שניראתה דומה יותר לבחור וידעה לצלות דגים ולטגן גברים, ועקרה לתל-אביב. היא הוציאה מבנק אפ"ק את חסכונותיה, סכום נאה בלירות מצריות שהיו נהוגות בארץ אחרי הכיבוש הבריטי, קנתה חנות ברחוב נחלת-בנימין, וקבעה את השוט בחזית חלון-הראווה, סימן למזל.

בתוך שנים אחדות הפכה חנותה של גברת חווה-דובה הירש אם-ירצ’השם, שראשה עטוף תמיד במטפחת חסודה – למקום שבו נשות תל-אביב הצעירה, הלבושות במיטב אופנת וארשה ולבוב, קנו את צורכי הסידקית, כפתורים, סרטים, תחרה, אבזמים, חוטים, קישוטים שונים, סיכות, מחטים, ארנקי-בד ולימים גם חזיות וקומבינזונים, והחליפו ביניהן מתכוני בישול דגים. “חווה-דובצ’ה יקירתי, הדגים שבישלתי לפי הרצפט שלך נמסים בפה. בעלי מוסר לך ישר-כוח.” – “את מספרת לי? את ג’מאל-פאשא האכלתי בהם!” – "חה, חה – – – "

צוחקות.

כל היום עגנה חווה-דובצ’ה הירש על הכיסא בחנותה ובקושי זזו סירותיה. יום אחד, זה היה כבר שנים לאחר קום המדינה, הסתבכה בהסתרת דולרים ואולי גם העלימה ממס-הכנסה. עמדו להטיל עליה קנס גדול. אך דובצ’ה הזקנה לא חששה. “עברתי את התורכים, עברתי את הבריטים, אעבור גם אתכם, אם-ירצ’השם,” היא אומרת. פקחי מס-הכנסה צחקו. “כיצד, סבתא? תקראי לג’מאל-פאשא? תטלפני לגנרל אלנבי?” – "לטלפן? כן – " אמרה, "אך לא לאלנבי. אם ירצ’השם, אתם עוד תיראו – " והיא הרימה בנוכחותם את האפרכסת וביקשה לקשר אותה עם שר האוצר לוי אשכול, שעימו לא דיברה מזה ארבעים שנה, ולומר לו שמאדאם הירש מן הגדוד העברי במנשייה מבקשת לשוחח עימו. מיד ניתן לה מבוקשה, וביידיש הונגארית שוטפת הפצירה בו להציל אותה מידי הפקחים שלו, שכדי למלא את המיכסה החודשית מוכנים לפשוט את העור אפילו מסבתא שלהם – ונענתה מיד.

באותה תקופה שלח אותי עורך “מאזניים” א.ב. יפה לרשום מפי חווה-דובה הירש זכרונות על סופרים ואנשי העלייה השנייה. באתי לבקר אצלה בחנותה ברחוב נחלת-בנימין, שטרם היה למידרחוב. פגשתי אישה רחבת-גוף שבאמת ניראתה כמאדאם בדימוס, ושעדיין צובעת את שערה שחור כעורב. שאלתה הראשונה, לאחר שהצגתי את עצמי, היתה:

“אתה נשוי?”

“לא.”

“איך זה שעוד לא התחתנת? איך אתה מחזיק מעמד? לא, לא, אל תמציא לי תירוצים. אני מכירה היטב את המשפחה שלך. יש לכם דם חם! אבל כדאי לך למהר,” ליגלגה, “שמעתי שאצלכם זה גם ניכבה מוקדם! הביצים מתקררות, כמו באצולה…”

גימגמתי משהו כדי לצאת מהמבוכה אבל היא לא הירפתה ממני.

“אתה רואה על הקיר שוט? שוט! זה שוט של ינקל הירש, בעלי, עליו-השלום, שתדע לך שבכל ארץ-ישראל היה רק עוד שוט אחד יפה כל-כך אצל יהודי, וזה לסבא שלך, שבו הצליף על האיכרים העצלים שלכם בשנת השמיטה השנייה למושבה! קיבלו אותם מהטמפלרים. אלה היו עגלונים! – שרונה! ואלהלה! וילהלמה! אם רק לא היו שותים כל-כך הרבה בירה! – כן, אני זוכרת היטב גם את הדוד שלך, אלכס, עם פרחי היסמין בכיס הז’אקט,” נצצו עיניה מבעד לאיפור הכבד, והשערות בנחיריה רטטו במין התנשמות כבדה, כסוסה זקנה, כל רגע פחדתי שתפליץ, “אוהו, זה היה קאוואלייר! איך הקסים נשים! – איך שלף פרח יסמין לבן והגיש לכל בחורה שפגש כאילו הוא מבשם אותה בריחו… אצבעותיו השחומות נדפו ריח יסמין… אלא שאצלכם במשפחה הגברים נדבקים לאהבה ראשונה ולא משתחררים ממנה כל השנים…”

היא ידעה כניראה איזה סוד מתקופת נעוריו של דודי, עוד בטרם שידכו לו את אשתו. נזכרתי ברותי שלי והצטמררתי. הלא גם אני תקוע.

“…אני ראיתי בו סמל של הסאברע, הדור החדש. פעם העלה אותי על הסוסה שלו ודהרנו ממנשייה דרך בתי פיינגולד עד כיכר מגן-דוד לאורך רחוב אלנבי. אתה לעולם לא תבין מה הרגשתי אז, בתור אישה! כאשר הפרסות על הכביש מתחתיי מרעידות אותי,” ואכן, יושבת בכיסא ורוקעת ברגליה להמחשת הפרסות היא סינכרנה פלוצים קטנים בתקווה שלא אשמע, “ותדע לך שדודך העביר דרכי קיצבה חודשית קטנה לשרה, אחת התופרות שעבדו אצלי, שנישארה בודדת, והוא לא הסכים שהמסכנה תדע מי תומך בה.”

ניסיתי לדובב את הגברת חווה-דובה מה היא זוכרת על נחום גוטמן, על ברנר ועגנון, על לוי אשכול וזיאמה פולונסקי ואולי גם על הרב קוק, כולם הרי חיו ביפו ובנווה-צדק בתקופתה, אבל לאחר שהזכרתי את פולונסקי היא כמו נעקצה, ובתגובה נדבקה רק במשפחה שלי:

“סבא שלך, כבר הוא היה אפיקורס! תמיד אמרו עליכם שאתם ה… [וכאן אמרה את שם המשפחה הקודם שלנו] מתנהגים כאילו רק המשפחה שלכם קיימת במושבה. כאילו רק אצלכם גדלו בני-אדם, אצולים. כאילו ההיסטוריה היא רק מה שאתם עשיתם. רק אתם המושבה, אתם המייפלאוארס, וכל היתר היו וילדע-חייעס [חיות פרא] מחארת-אל-אודז’ה [שכונת הירקון], והיו גרועים מהעראבערס. רק אתם טהורי הגזע, אצולים, ואם הייתם יכולים הייתם מתחתנים רק עם עצמכם! אולי יש מי שחושב שאני פסולה לעדות אחרי שעזבתי את המושבה מפני שלא יכולתי לסבול את חוסר הצניעות של הג’חשים שלכם, שהציקו לבנות שלי זכרונן-לברכה לילה-לילה ורצו לעשות בהן מה שעשו פקידי הברון לאחיות שלהם בנות-האיכרים שפיטפטו צרפתית וחלמו על פריס והיו, תסלח לי, מוצצות בבודואר לאגרונומים של רוטשילד בדיוק כמו ששואבים יין בצינור מהחבית ביקב! לומדות! א-וודע! לומדות א-מציצע! אבל שתדע לך שהיו אצלכם במושבה גם איכרים אחרים, דתיים, שהלכו לבית-כנסת, שחיו חיים פשוטים כמו בשטעטל, בלי חוכמות, אבל אף אחד לא כותב עליהם ולא עושה מהם גיבורים כי מהמשפחות שלהם לא יצאו עיתונאים כמוך ודון-ז’ואנים כמו הדוד שלך!”

אותה שעה קמה אישה מבוגרת מפינת החנות, מבין המדפים שעליהם היו סדורים קופסאות של כפתורים, סרטים וחוטי-תפירה. כניראה סיימה את קניותיה בטרם נכנסתי אבל בחרה לשבת בצד ולהקשיב. היא אמרה בעברית ייקית: “אוף וידרזייען חווה-דובצ’ה. שמעתי מספיק. אני יודעת מי הוא [הגברת התכוונה אליי או לדודי ההולל אלכס], את לא פזולה לעדות אבל גם את לא צודק לגמרי. לא היה צדיקים שמה בסדום משפחות ותיקות. זה היה מושבה גרובאנים. אנשים קוואץ'! זה היה אנשים רעים ונצלנים. אנשים גסים. מכים בחורות [הפעם הסתכלה במפורש אליי]. זה חשבו הכל מגיע להם בגלל הפרדסים. לקרוע פועלות עניות. עולות חדשות. היה כמה משפחות באמת טובות, כמו שלו, בני-אדם יופים, אבל הוא כבר לא. הוא רכלן. הוא מזייפן, כרוני. זה צריך היה להוציא חוק שאסור לאנשים חולים כמו הוא למזייף על המשפחות. תיזהרי ממנו.”

האישה האלגאנטית הצביעה לעברי ויצאה לרחוב בצעד אצילי שהיה מעין ניגוד לעברית הצולעת וגם נועזת שלה.

חווה-דובצ’ה אמרה לי: “זאת היא גברת לוצי שושנסקי העשירה, אמא של היינץ-משה-עם-המטפחת מבית-החרושת הידוע למגמגמיים סליחה לגרביים, שהמושבה שלכם היכו אותה בסנדות וסובלת מהתחת עד היום. הגברת היא הגננת מהשיר על השטודנט הצעיאה מהעיר ברלינה. זה כבר לא סוד שהמשורר דוקטור טשרניחובסקי הושיב אותה על הברכיים כשבאה אליו למרפאה עם הממזר הקטן שלה היינץ-משה…”

אני חשתי קור בעצמותיי כאשר התברר לי שזוהי לוצי, ושהיא יודעת היטב מדוע היא מכנה אותי “מכה נשים” (רותי האהובה שלי, שאני חולם לילה-לילה לנשקה על עיניה, על פיה, לחדור אליו בלשוני ולמוץ אותה, ודאי סיפרה עליי להיינץ-משה שלה בתקופה שחיו יחד בלונדון), אבל חווה-דובצ’ה תפסה דברת והמשיכה לטרטר לי כמכונת-ירייה שעה ארוכה דברים חדשים ומפתיעים שאותם מימיי לא שיערתי ואשר מבלעדיהם מי יודע אם הייתי יכול להשלים את הכרוניקה האיכרית הזו, אם כי לא הכל סיפרה, כפי שעתיד הייתי להיווכח בהתפרצותה של שיינע-פשה החולה ביום חתונתי.

כניראה מצאתי חן בעיניה. התיידדנו. ואולם על גוטמן, ברנר ועגנון, ועל אשכול, הרב קוק ופולונסקי, היא סירבה בעקשנות לומר מילה, ככה שכתבה ספרותית מפיה כבר לא יצאה לי, וחבל, כי הייתי יכול לתאר בה גם כיצד הבטן שלה קירקרה כל הזמן וכיצד לבד מאותן הפלצות-ברקיעה סינכרוניות שהשמיעה בפרסותיה, היא התאפקה בגבורה.

בכספה שחסכה כל שנותיה האחרונות, באפ“ק, ושאותו היא מנתה עדיין בלא”י, קנתה לה מקום בבית-הקברות הראשון של תל-אביב, ברחוב טרומפלדור, וביקשה ממני לחרות על מצבתה, ליד קברו של בעלה, ר' ינקל, את המילים האלה:

“פ”נ חווה-דובה המכונה אום-אל-טאך

אשתו של ר' ינקל הירש שהוביל אנשים לירושלים

אתה העובר על קברה אל תשכח

את הצער שגרמו לה אנשי המושבה – – – "

וכאשר הורידו את גופתה אל קברה נשמעה נפיחה אדירה, כאילו רק עתה היא מתה בפעם האחרונה.


 

פרק עשרים: שלוש לוויות בגלל פרד משוגע אחד    🔗

ומדוע שתק מנחם-מוניש גולדשטיק הזקן, הדוד של רותי, במשך השבועות הארוכים שבהם החזיק יוסקה בנו בעל פני התורכי את האם המתה במקרר, עוד בטרם תקף אותו השיתוק?

כי הוא שנא אותה והיא אותו.

כל השנים היא לא הניחה לו להתקרב אליה, בגלל הריח הדוחה שנדף ממנו – אלא לילה אחד שבזכותו כניראה התעברה ונולד להם יוסף.

את יוכבד, התרכל’ה-שיקסע, הביאה איתה מוכנה.

מנחם-מוניש אהב בחייו רק פעם אחת. אהב בנעוריו את דודתי בת-שבע אהבה נוראה שהיתה חסרת סיכוי גם אלמלא נהרגה מבעיטת הפרד המשוגע של אחיו הגדול, האיכר סנדרל גרשוני הצולע. מנחם-מוניש היה בא פעמיים בשבוע לרוקן את צריפון המחראה בחצר סבא רק משום שידע כי בין החומרים שהוא דולה משם מצויות גם הפרשותיה של בת-שבע האהובה והמעודנת.

אני יודע שאני נשמע כמו היסטוריון של קקה אבל הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.

עצוב היה סיפור מותה של דודתי בת-שבע.

השמיים מעל למושבה בראשיתו של אותו חורף רחוק היו כחולים-עכורים, ללא עב-ענן. האוויר היה מלא אבק. על הקיר, באורצל המסדרון בבית סבא, התנוסס ברומטר עגול, נוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום. מהמיטבח נדף ריח חמוץ של מי-גבינה בקדרות-החרס הרבות. בידיים שלובות מאחור עבר סבא על פני הברומטר בפעם המי-יודע-כמה והעיף לעברו מבט של רוגז וציפייה כאובה, כאילו בכוח המכשיר לחולל את הנס ולהביא גשם.

מעקה-המרפסת של סבא היה עשוי לוחות-עץ ירוקים, גזורים בדוגמת תחרה מסתלסלת. על עמודי-העץ של הגדר, ממול הבית, היו מונחות לייבוש קדרות-חרס הפוכות אשר הבריקו בשמש כראשים חומים-צהובים של דחלילים. סבתא תמכה ידיה במעקה מכאן ומכאן, וצעקה לעבר חאמד הנמצא למטה בחצר:

“שנאסרה שלך תבוא מחר! מחר היום של הכביסה הגדולה!”

“אינשאללה, יא-מעלימתי.” תלה בה חאמד עיניים נאמנות. “כל יום, יום אחרי יום של הכביסה הגדולה אצל סית אבול-באר’ל, נאסרה באה אלייך.”

“אל תזכיר לי אותה. אם השמיים יבשים השנה, זה בגלל בני-אדם כמוה וכמו בעלה סקנדר אבול-באר’ל.”

“הכל מאלוהים.” נשא חאמד כלפי מעלה. “אם ירצה, יוריד גשם, ואם לא, גם אז לא נמות כולנו ברעב, כי רחמיו גדולים ואנו בוטחים בו.”

ובאותה שעה קרא אליו האיכר סנדרל גרשוני את החרת, הפועל הערבי שעבד בחצרו, שנמצאה במעלה הרחוב, ואמר לו: “עבדאללה, הפרד הזה לא רק טיפש, הוא גם נעשה מסוכן. אני לא יודע מה קרה לו. אולי היובש באוויר עושה אותו משוגע. אתמול הפך עגלה מלאה סנדות, קרשים, והיום בעט בפיילה, גיגית, שהיתה מלאה כביסה, והפך גם אותה.”

“זה הכל מאלוהים, חוואג’ה סקנדר,” אמר עבדאללה השחור. “לא נתן לפרד שכל כמו לבני-אדם.”

“יש גם בני-אדם משוגעים. אבל את הפרד אני רוצה למכור.”

“בסדר. אני אשאל בכפר.”

“לא טוב בכפר. מכירים את הפרד.”

“אני אקח אותו בשבוע הבא לשוק בלוד ואמצא איזה טיפש שיקנה אותו.”

“אמא,” התפרצה הביתה בשמחה דודתי בת-שבע העדינה ובישרה, “בבית-הספר יציגו את ההצגה דון יצחק של סנטו סימו ואני…”

“מי זה דון יצחק שה סנטו סימו?”

“אמא! דון יצחק אברבנאל, השר היהודי, שהתגרש מספרד, ואני אהיה שרה בת דון יצחק, וסנטו סימו זה שם המחבר של המחזה…”

“את? את תשחקי במחזה?”

“כן. וכל החברות שלי תהיינה בתהלוכה של המגורשים…”

“נערים ונערות תשחקו יחד?”

“אנחנו נראה גבורה של בנות ישראל! והמורה גרינבלט-גבעוני הוא דון יצחק, אבי!”

“את תמימה, שבע’לה. הלא תהיה שערוריה כאן כמו לפני כמה שנים, כאשר רצו להציג בפסח את המחזה ‘זרובבל’ ברחובות ובאו חיילים תורכים מיפו ואסרו את ההצגה וגירשו את המציגים בבושה ובמכות. וחברת מחזיקי חומות המושבה כאן שמחו מאוד, ואחד החברים שלהם ברחובות היה ראש המלשינים והמפריעים שם, והם שלחו לו אגרת תודה וברכה, וגם חיזקו את ידיו של הרב מיפו שיצא בהודעה גלויה נגד ההצגה. ואת חושבת שראש-הוועד וחברת ‘מגיני המושבה’ ישתקו?”

“הם יבינו, אמא, אחינו המגורשים זה סיפור עצוב, על גאולת העם, ואם לא היה גירוש ספרד, אמא – מאיפה היו באים כל הפרענקים? ואת צריכה מהר לתפור לי שמלה, לבנה.”

“מחר, שבע’לה, הכביסה הגדולה. אכבס שני סדינים ונעשה היטב בקרוכמל, עמילן, שיהיו חלקים, ומהם תלבשי גלימה להצגה.”

מחלונות בית ועד-המושבה בקעו ונשמעו אותו ערב קולות רמים.

“לא תהיה הצגה בבית-הספר רוטשילד!” צעק ר' אברום גלר, ראש חברת “מגיני המושבה”, שארבעה הדברים החביבים עליו ביותר היו מציצה בברית מילה, בדיקת הערוב בערב שבת, קריאה בקול גדול לסגירת החנויות בשוק ביום שישי לפני החשיכה ולהדלקת נרות, והזעקת האיכרים: “קום צו די לוויע!” – בואו ללווייה – – ועתה הפיק הנאה משונה מהתרגזותו: “משומדים! אפיקורוסים! שמעתי שרוצים לבנות היכל למלך נוצרי ולשים צלם על הבמה!”

“מה עולה על דעתך, רב אברום?” ניסה סבא להרגיע אותו. “אצלנו אין ולא יהיה צלב. אפילו הדרכים והרחובות אינם חוצים זה את זה.”

“ומה על השערוריה שזכרים ונקבות ישחקו יחד? זאת פריצות! נבלה! רב אברום צודק!” נכנס פנימה האיכר גרשוני הצולע ומיד חיזק את דברי ר' אברום.

“אתה טועה, חוואג’ה סקנדר אבול-באר’ל,” פנה סבא לגרשוני, כשהוא מדגיש בזלזול את כינויו בערבית – אדון סנדרל אבי-הפרד, “וגם אתה, רב אברום – אינכם מבינים את בני-הנעורים. מנשבות רוחות חדשות. העולם משתנה. מרכבות נוסעות בלי סוסים, בני-אדם מעופפים ושטים באוויר! מיפו לירושלים הולכת רכבת קיטור.”

“מה שהיה הוא שיהיה!” פסק ר' אברום. “ולא דרכי הפתאים המניפים דגל ציוני, מפטפטים צרפתית, חולמים על בר-כוזיבא, על פריס, אינם מדקדקים במצוות – לא בחמורה ולא בקלה. המורים – אלה עוכרי ישראל, התלמידים – כחומץ לשיניים! ובגללם, בגלל המעשים האלה, נעצרים השמיים, והארץ צמאה וחרבה!”

לפני-הצהריים ישבה נאסרה הגדולה והחסונה בחצר של סבא, חובטת מעלה-מטה, בתנועה איטית, את הכבסים הרווים מי-סבון אל לוח הפח הגלי, שבסיסו בגיגית וראשו בחיקה השופע והגלוי-למחצה. לצידה, תחת עץ-הזית, רבץ תינוקה עיסא כשהוא עטוף פקעת בד צבעוני.

לפתע התעורר הפעוט כמתוך חלום, או אולי זבוב הציק לו, והשמיע קול פעייה קלה. נאסרה לקחה פיסת-בד, הרטיבה ונתנה לו למצוץ. הוא המשיך לצפצף כמתלונן ופלט את הבד. נאסרה בצעה פיתה יבשה, הרטיבה במעט מים ושמה בפי תינוקה. הבכי התגבר. אזי היא חלצה שד חום, רפוי ומצולק שריטות ישנות, שבהן העור קצת יותר בהיר, תחבה את הפיטמה השחורה בפי בנה, והניקה אותו מחלבה השופע.

טורקוומדו, לבוש פלרינה אדומה, יצא מעל פני פרדינאנד ואיזבלה, שעדיין לא נמצאו להם פלרינות מלכותיות להצגה. לתמונה הבאה, שעליה עמדו לחזור עתה, עלתה סוף-סוף בת-שבע קצרת-הרוח על במת בית-הספר העממי “רוטשילד”.

"שרה, גשי אלי, אל אביך דון יצחק ואמרי לו, לי – " הדריך אותה המורה חניאל גרינבלט-גבעוני הצעיר, הבמאי, שגם שיחק את תפקיד דון יצחק אברבנאל.

בת-שבע רעדה כשנגע בה המורה היפה גרינבלט-גבעוני, ורעידתה לא פסקה כי לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלתות-העץ הגבוהות של בית-הספר העממי “רוטשילד”, המגינות עליו כשערי מיבצר.

“פריצות! תועבה! משחקי-גויים!” התפרץ פנימה ר' אברום בראש בני חבורתו, לבוש קפטן שחור שכנפותיו נפרשות לצדדים במרוצתו, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות, וזקנו המאפיר רוטט בכעס. הוא גירש את המשתתפים לכל רוח וסטר למורה הצעיר חניאל גרינבלט-גבעוני על לחיו. בני-חבורתו הפכו את התפאורה – שטרם נשלמה הכנתה, וקרעו את הכובעים הצבעוניים, העשויים קרטון.

עב קטנה עלתה מצד מערב, מכיוון הים. בת-שבע רצה בבכי מבית-הספר לבית סבא. בבית לא היה איש, רק בחצר – נאסרה הגדולה והחסונה רכונה עדיין על גיגית הכביסה. דוד נחושת כרסתני, שחור כולו מפיח, ניצב על שלוש אבנים מפוחמות. מתחתיו הזדחלו ועלו תמרות עשן דק. לשונותיו ליחכו את שולי הסדינים התלויים לייבוש על חוטי-ברזל שהיו מתוחים בחצר, והעניקו לכביסה ריח עשן חריף, טרי. על פני הדוד ביעבעו מי-סבון רותחים, וביניהם ביצבצו איי כבסים לבנים, פינות של ציפות שהאוויר נכלא בהן והן מזדקרות כקרחוני-בד נפוחים ומפעפעות בועות-קצף כמתוך שדיים חיוורים רבים.

התינוק ישן תחת עץ הזית, לצידה של נאסרה.

בדרך העפר, הטחון-דק, חזר חאמד מהמירעה עם הפרות של המשפחה. העדר געה, זורר, העלה אבק מחניק, בלול בריח גללים יבשים.

“מה קרה לך? מדוע את בוכה?” שאלה נאסרה את בת-שבע דודתי.

בת-שבע ניגבה בשרוולה את דמעותיה. “שום-דבר. אני כבר לא אציג. לחינם את מכבסת את הסדינים לתלבושת שלי.”

“למה את מדברת כך, בנת-שבע? אני עוד אכבס לך את הסדינים לחתונה, אינשאללה.”

“אני לא אתחתן, לעולם. גם המורה גרינבלט-גבעוני אינו מחזיר לי אהבה.”

“ששש… אוסקותי, שתקי, למה תפתחי פה לשטן? אצלכם הנשים מלכות. האבות לא מוכרים אותן. אצלכם אישה מביאה מוהר לחתן, ולא קונים אותה כמו בהמה בשוק!”

“יאללה אישה, תשתקי כבר!” גער בה חאמד, ששמע את דבריה בהיכנסו לחצר. הפרות עשו דרכן לרפת, כל אחת למקומה הקבוע. והוא צעד לעבר אשתו, בקול מאיים אך בחצי-חיוך: “לא שכרו אותך לספר סיפורים אלא לכבס בגדים לחוואג’את! לאדונים!”

אחר-כך נכנס לרפת, שהיתה עשויה לבני חומר אדמדם מעורב בקש, ישב על שרפרף וחלב פרה כשהדלי בין ברכיו. אצבעותיו הזריזות משכו פיטמה אחר פיטמה. אחת, שתיים… אחת, שתיים… – נשמעו צלילים בקצב, בזה אחר זה חדר סילון לבן ודק אל החלב שכבר נמצא בדלי והתמזג עימו בשכבת קצף ריחנית התופחת ועולה ומפיצה ריח חלב חם, מהביל. חאמד הקפיד לחלוב באופן שווה את ארבעה העטינים הוורודים, בעלי הכתמים האפורים, ועבר לפרה אחרת.

רכוב על סוסתו שצבעה היה אדמדם-חום נכנס סבא לחצר, ירד מעליה ועלה בכניסה הראשית. מיד ניגש למסדרון, להתבונן בברומטר העגול, הנוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום.

“אללה אכבר!” מילמל כאשר לנגד עיניו התרחש לפתע הנס: “סוף-סוף הברומטר יורד!”

בחוץ התעוררה הסוסה לצהול בדבקות בלתי-רגילה ולא מצליחה להפסיק את קריאתה, כמו בבת-אחת נבקע האוויר, צנחו השמיים, ונפער בהם פתח רחב המוליך את כל משאלותיה הסוסתיות כלפי מעלה.

אותה שעה הפרד, בחצר גרשוני, פער פה בשרני-ורוד, בעל שיניים בולטות, ענקיות, שצבען צהוב-ירקרק, השמיע צהלת ייחום עקרה, נשך את ידו של עבדאללה השחור, השתחרר ודהר החוצה, דרך השער הפתוח, אל רחוב העפר שאינו סלול, בין גדרות של עצי השיטה.

עבדאללה הנשוך מיהר לרחוב ורדף אחר הפרד החום-שחור בצעקות: “הויסה! הויסה!” – אך לא הצליח להשיג אותו ולעוצרו, וזרועו זבה דם.

בתנופת-שיגעון התרומם ראש הפרד מעל גדר חצרו של סבא, גופו הגדול, הנוצץ-זיעה, עף באוויר, פרסותיו ניפצו לשברים את קדרות-החלב העשויות חרס, התלויות לייבוש על עמודי הגדר – וכשהוא נוחת בחצר דהר לעבר הכביסה, מפיל את בת-שבע, דורס אותה, ממשיך לחוג במהירות במעגל כשהוא שובר כל מה שפרסותיו הולמות ופוגעות בו, הופך את דוד הכביסה ועובר מרחק כף-יד פרושה אחת מנאסרה ומתינוקה.

לקול צעקותיה הנוראות של נאסרה, שהגנה בגופה על בנה, נזעק חאמד מהרפת ורץ לעבר הפרד המשתולל כדי לעוצרו. הפרד השלים עוד מעגל ובקע לפתע מבין הסדינים הפרושים לייבוש – בעט בחזהו של חאמד, הפילו ארצה ונעלם לעבר הגינה שבקדמת הבית, רודף עתה אחר הסוסה האדומה-חומה, הנמלטת, כדי לעלות עליה מאחור.

ביום קר, בשמיים נמוכים, בעננים כבדים, בקדרות שלפני הגשם, השחירה מרוב אדם דרך-העפר בינות לפרדסים, זו הדרך המוליכה אל גבעת בית-הקברות של המושבה. כמעט לא נישאר איש בביתו אותו יום, יום קבורתה של דודתי בת-שבע, שהפרד המשוגע של גרשוני פגע בחזה והרגה. סבא התייפח ואמר עליה קדיש: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא…”

“שבע’לה! שבע’לה! לאן הלכת שבע’לה… סדינים רציתי לתפור לך… תכריכים תפרתי…” – זעקה סבתי, נופלת על תלולית הקבר, מתעלפת. והנה ברק בשמיים הנמוכים, ורעם מתגלגל אחריו מעל הפרדסים הגבוהים, ואחיה ואחיותיה של בת-שבע, ובני-משפחתנו מצד סבא ומצד סבתא נפלו אלה בזרועות אלה ומיררו בבכי, והמורה הצעיר והיפה חניאל גרינבלט-גבעוני צנח גם הוא, מתעלף, ובבת-אחת התחיל לרדת המטר הסוחף, ואלה מבני-המושבה שחששו או שקיוו לו, והצטיידו לקראת ההלווייה במטריות, פרשו אותן עתה מעל לראשיהם, והיתר הצטופפו סביבם. זרזיפים חומים ששטפו את האבק שבאוויר טיפטפו משולי המטריות השחורות על פני המלווים והתערבבו בדמעותיהם, והקור והרטיבות חדרו לרגלי האנשים, והם עמדו והחליפו רגל ברגל בבוץ שנוצר עד מהרה, בוססים ומקפצים, והחזן שר: “אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה… במעלות קדושים וטהורים… בזוהר רקיע… בגן-עדן תהיה מנוחתה…”

רק מקצת בני-חברתם של מחזיקי חומות המושבה, וכן חוואג’ה סקנדר אבול-באר’ל, שיינע-פשה אשתו הצעירה, אחיו יינע-מייער קוס-אוחתו והשולוקטה אל-פחל שלו – אלה לא העיזו להראות את פניהם בלווייה, אבל גיסם ההמום מנחם-מוניש צפה בה מרחוק כשהוא נחבא בצל הפרדס של נורדאו, הסמוך לבית-הקברות.

והפרד – זה נעלם בשדות יחד עם הסוסה האדומה, וזמן רב חלף עד שמצאו אותם.

בגשם שוטף, בברקים וברעמים שקורעים את השמיים, במשך שלושה ימים ושלושה לילות, בבית-חומר דל – התפתל בייסורים קשים חאמד, שצלעותיו התרסקו מבעיטת הפרד של אבו-באר’ל, עד שמת.

אחר מיטתו הלכו הדרווישים, אחר גופתו פסעו בעלי-המום, העיוורים והפיסחים של הכפר, המוחזקים “קדושים”, וכל אלה לא פסקו מלהכריז בקול ובמקהלה: “לא אללה אילא אללה ומוחמד רסול אללה! –אין אלוהים מבלעדי אלוהים ומוחמד הוא שליחו!”

הנשים, ונאסרה הגדולה והחסונה בראשן, הלכו בריחוק מקום, מקוננות ומייללות ומשלבות לתוך היללה משבחי חאמד המת.

השכיבו את חאמד על צידו הימני, ראשו למערב ופניו לדרום, לצד מכה. הגברים התיישבו בעיגול סביב הקבר, חזרו על הפסוקים הקדושים, והאימאם שינן למת את התשובות שעליו להשיב בעומדו בפני בית-הדין של מעלה.

עם סתימת הגולל הסתלקו הגברים, ואילו הנשים הוסיפו לילל. הן הקיפו את נאסרה, רקדו סביבה ריקודי-אבל, פרעו שערותיהן וטפחו בידיהן על ראשן ועל לוח-ליבן שעה ארוכה, עד ערוב היום.

לבוש קפטן שחור, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות וזקנו המאפיר רוטט בכעס, עמד ר' אברום על הבמה בבית-הכנסת הגדול, ודרש בפני קהלו בקול עז וחזק, היורד לעיתים למדרגת בכי:

"מוריי ורבויסיי, השערות! השערות החשופות וכל דבר ערווה ופריצות שעלה ברחובותינו ונפוץ על במותינו… חילול הקודש, חילול שם שמיים בפרהסיה! שערות נשותינו ההולכות בגילוי-ראש, המה, המה עשו כל התועבות האלה, המה עוכרי ישראל, רחמנא ליצלן! והשוכן במרומים קינא בשערות הנשים ושלח את הבהמה המשוגעה מחצרו של רב סנדרל לעשות הרג ולאבד נפש מישראל!

“מוריי ורבויסיי, וחושבים אתם כי רק השערות וגילוי הראש הנפוצים במושבה הסבו בהרג? לא! כי גרוע מהמה התריאטרה, הפריצות, והתועבה, ומשחקי הגויים שעל הבמה. ומה היא הבמה? היא בהמה. שאין באותיות הבמה אלא אותה בהמה שהרגה את הילדה שאין בה מה, אין עדיין… שהיא, הילדה, לא חטאה אלא התבהמה, שהחטיאוה בחורים ובתולות היוצאים יחד במחול, ומתלקטים אליהם כל צרוע וכל זב, כקטן כגדול, והזקן כנער נעשה פתאום, ונשים וגברים יחדיו משתתפים בחיזיון ומתנהגים כבהמות עלי במות, והילדה התמה, אשר לא ידעה ולא הבינה, השחיתוה מוריה על לא עוול בכפה, ונתגלגל לה גורל הבמה שנשאוה אליה משחיתיה בגורל הבהמה שהרגה אותה… והבהמה, בבמה, והבמה, בבהמה… בבמה… בבמה… בבמה… שמע…”

ניתז לפתע קצף מעל זקנו של ר' אברום, עיניו היוקדות בקנאות התגלגלו בחוריהן והוא נפל על במת בית-הכנסת באמצע דרשתו, ומת גם הוא.


 

פרק עשרים ואחד: דודתי יעל בודה סיפור על מות אהובה תר    🔗

שנים רבות לאחר מכן, כבר לאחר מותה, מצאתי בארגז של דודתי יעל, בין הג’וקים (הקוקורצ’ות, כפי שנהגה לכנותם), המכתבים הנירגשים לאביתר, שלא נשלחו, הפתקים שקיבלה מחברתה ארלטי קלדם, הפארטיטורות הישנות של האופרות האיטלקיות וארנקי-העור המתפוררים – את הסיפור שכתבה על מות אחותה בת-שבע.

יעל כתבה אותו אחרת מכפי שסופר במשפחתנו, בעיקר מפי דודי אלכס. המריבה הגדולה בינה לבין דודי פרצה לאחר שטען שנשים אינן יכולות להיות סופרות, את שירת מרים ושירת דבורה כתבו גברים בתקופת עזרא הסופר, ואם יעל חושבת שהיא תהיה יום אחד סופרת אז כדאי לה קודם ללמוד להשתין בקשת ולקבל זכות בחירה לוועד המושבה! –

“נשים צריכות לבשל, ללדת ולהתפלל בעזרת הנשים ואם הן חופשיות – אז שתלכנה לשיר בחוג הדראמאטי של בשסמן!”

יעל לא נישארה חייבת: “איך אתה לא מתבייש להכניס אותנו בסירה אחת עם עזרא הסופר? אתה עוד תיראה יום אחד שהספרות כולה תיעשה למקצוע של נשים – הן תכתובנה את הרומאנים, והגיבורות שלהן תהיינה נשים, וכל הקוראים יהיו נשים, שתקראנה רק רומאנים שכתבו נשים, על נשים, ותלמדנה בבתי-הספר רק יצירות שכתבו נשים, על נשים, ותכתובנה רצנזיות וספרים רק על נשים, שכתבו על נשים, ואתם הגברים תמשיכו להשתין בקשת ולנער את הזרג ולהתעסק בפוליטיקה של ועד המושבה!”

היא לא שינתה את שם אחותה אבל הכניסה בסיפור את אביתר ירקוני, אהובה-שלה, שנהרג לא מבעיטת פרד אלא נשחט בהתקפה הגדולה של הערבים על המושבה, וכך כתבה:

לילה. אני שומעת את רחש טיפות הטל הכבד הנספגות ברעפים ממעל, רעפי מרסיי בעלי גוון חום-צהבהב של חרס שרוף. כשיאיר היום, ושמש הקיץ תלכוד באורה החם את הגג, יתאדה הטל, וקרירות נעימה תזלוף מחלל הרעפים ותישמר בקירות אבני-הכורכר העבים של הבית, בלעדיי. מדרום, מכיוון טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה המוליכה ליפו, נשמעים ענבלי שיירות הגמלים העמוסים, ומדי פעם קולות שירה קטועים של מוביליהם, המפיגים את שיעמום הדרך ואולי גם את אימת החשיכה בזימרה חד-גונית הנשמעת לעיתים נשית, ותאוותנית, דווקא מגרונותיהם של גברים.

בני-הבית ישנים ורק אני ערה וכבר אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. עוד מעט יאיר הבוקר ותישמע קריאת התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות וצפצוף הציפורים המתעוררות בחגוויי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות וגם בחביון הברושים המחודדים ודקלי הוואשינגטוניות.

רק עוד שעה אחת אשהה כאן הלילה. לילי האחרון!

מה יפים היו פניו של אביתר בראותי אותו בפעם האחרונה, עם אביו, בבית-הכנסת הגדול. אני ישבתי עם אימי בעזרה למעלה, מקשיבה אל המיית הקולות העולה מקרב האיכרים המלבינים בטליתותיהם ופניהם מביעים חג. פנים שזופים שנחרשו קמטים בטרם עת, ידעו רעב ומלריה ומות יקיריהם. מדי פעם נשמעה חבטת-יד חזקה בדוכן-התפילה מעל הבימה המורמת, והושלך הס, ואני שומעת בשתיקה שנשתררה את קולו הנעלם של אלוהים, גבוה מעלינו, בתקרה בעלת הנברשות הרבות שהתקינה פקידות הברון, ומיד לאחר הדממה עולה המיית המתפללים ודוחקת את נוכחות האל שלי, הפרטי, הנאדר בכוחו הנעלם.

ואביתר ליד אביו, פניו שחומים, עיניו עליזות ותלתליו נהדרים, קצר-רוח לראותני, אחרי סעודת ליל שבת, עת נטייל בחבורה, הצעירים, אל כרם השקדים העומד עתה במלוא ירקותו, בגבעה, ויש הקוטפים את השקדים הרכים, הירוקים עדיין בקליפתם השעירה, ונוגסים בהם והפה מתמלא חלב בוסר בטעם מריר ומקהה שיניים.

קולות האסון וזעקות אימו ואחיו זליג ואחיותיו בקעו את שדרות הברושים ועצי האקליפטוס שבמושבה ונתפזרו על פני כרמי השקדים והפרדסים החדשים שסביבותיה. בשובם הביתה, רק ישבו לאכול, התפרץ אליהם שכנם, ר' מורדכה-באר’ל, הקרוי כך בקהל מפני שהוא עיקש כפרד, בע’ל בערבית. הוא ר' מורדכה המפרנס בקושי את ילדיו הקטנים ואשתו החולנית, ופרדסו הצעיר עדיין אינו נושא פרי ויש אומרים שמעטים סיכוייו כי התעקש לנוטעו על כנות לימון מתוק ולא חושחש – ובפיו זעקת תחינה – הפרד ניתק ממקומו הקבוע באורווה והריהו משתולל עתה בחצר ועתיד להרוס הכול ולשבור גם את צריף האדמה הנמוך שבו גר ר' מורדכה עם משפחתו הגדולה. הוא-הוא ר' מורדכה-באר’ל שקולו רודף אחרינו כל אימת שאנו, הצעירים, יוצאים לטייל בשבת ובחג מעבר לתחום השבת של המושבה.

אביתר לא היסס רגע. אף לא היה צריך להרהר שפיקוח נפש דוחה שבת וזאת משום שבן למשפחת איכרים היה ואת עבודות המשק הנחוצות היה עושה כל ימות השבוע גם בשבת ומעולם לא רעב סוס בחצרו ולא עמדה פרה ועטיניה מלאים חלב מבוא השבת ועד צאתה, וגם לא לקחו חרת ערבי שיעשה את העבודה כדי להערים על אלוהים. ואף לבית-הכנסת היה הולך רק כדי שלא לצער את אביו. וגם האב עצמו לא החשיב מעודו את עבודת אלוהים על פני עבודת האדמה. להיפך. בימי נעוריו, בירושלים, אליה עלה עם משפחתו במטרה לייסד כפר עברי חדש בארץ-ישראל, רצו אחדים מיהודי העיר האדוקים, החרדים, המתנגדים לשיבת ציון, להכות אותו ואת חבריו שהיו נאספים בהיחבא ומחפשים לקנות נחלת שדה להתיישב בה.

אביתר נכנס לחצר. אבק וחשיכה ושעטת הפרד, הפרד הצוהל כמו כדי לחפות על עליבות זכרותו המסורסת ואל אין-פוריותו. אביתר הצליח להטיל עצמו על גב הפרד, רכב-דבק בו וכמעט חנק צווארו, ורק כשירד ממנו, מנצח, וכבר קשר את הבהמה הסוררת באפסר –

שלח הפרד הערמומי בעיטה אחת אל חזהו של אהובי של אביתר, ולא יסף –

עוד באותו ערב מת אביתר, בתוך חצי שעה מת, אף לא התעורר מאז הופל, וכל מאמצי הפלטשר, חובש-המושבה, להצילו בתחבושות מים קרים על חזהו, לא הועילו.

ואני, את פרי אהבתנו נושאת בבטני!

אין איש יודע על כך. גם לא אימי. גם לא אספר לאיש. בעוד שעה קלה אקום ואלך. בסתיו מצאתי פתקה בילקוטי: “בת-שבע, נפשי חופצה אותך. בחיאתכ אל תאמרי לא כי אתגעל עלייך. אם תאבי חכי באקאציות בחצות היום. א.”

ואני ידעתי כי אביתר הוא השולח, וגם לפי שחברותיי צחקו ממני, מתוך קינאה, ודאי, והזהירו אותי שלא אלך איתו כי רק לנצלני הוא מבקש. למוץ את נשיקות פי וללכת להתפאר אחר-כך בפני חבריו.

אבל אני חיכיתי לו בקצה שדרת האקאציות כי אהבתי אותו וגם גנבתי מטפחת שבה ניגב זיעתו לאחר ששיחק בקפיצות עם חבריו ושמרתיה במגירתי והייתי מריחה אותה בלילות עד אשר זרקה אותה אימי בבלי דעת אל הכביסה הכללית ושוב לא מצאתי חפץ בה כי ריחה היה כריח כל שאר מצעי-ביתנו הספוגים עשן יום הכביסה המורתחת בדוד נחושת מפוייח בחצר, והמוקד מתחתיו שולח עשנו לעבר הכבסים המתייבשים על החבל. ואני, מה לי ניחוח נקיון וגיהוץ שמגהצת אימי במגהץ-הפחמים הגבוה, שחור-הברזל, שהייתי מדמה אותו לקטר בשחקי בו, כילדה – מה לי ריחות ביתי אלה המוכרים לי, אם אין בהם ניחוח זיעתו החמוצה של אביתר אהובי?

מאז הפגישה הראשונה, בקצה שדרת האקציות, בחול, הרבינו להתרועע. אימי יסרה אותי והצליפה בלשונה “מלאך-המוות שווסטער”, אחותו של מלאך-המוות, כאילו חטא הוא להיוועד עם אביתר אהובי. אבי שתק אך אני ידעתי שגם הוא דעתו אינה נוחה מכך. ואילו אחיי הבוגרים – לילה אחד, כאשר חזרתי עם אביתר מכרם השקדים, בגבעה, התנפלו עלינו לבושים כדרך הבידואים, בעבאיות רחבות ופניהם מוסתרים בכאפיות, אני, קלת-רגל, ברחתי מיד אך את אביתר תפסו והפליאו מכותיהם בו, למרות שנאבק עימם. אני ידעתי שאחיי הם על פי ברק עיניהם, גמישות תנועותיהם והסנדלים לרגליהם, שלא היו כמותם לבידואים. גם את העבאיות העשויות צמר-כבשים היכרתי. אבי נוהג להתעטף בהן, בחורף, כדי להחם את גופו. אביתר לא ידע. ובמושבה סופר כי ערבים תקפו אותנו. ואני לא גיליתי לאביתר שאחיי היו אלה, כי התביישתי.

בבייקה של אביו, הבקתה בפרדס, לשם התלוויתי אליו בתום יום קטיף, לסגור היטב את פתחה ותריסיה, שם ידע אותי אביתר לראשונה. שעה ארוכה רבצנו בסתר ערימות תפוחי-הזהב על הרצפה המרופדת שקים עבים ונקיים על גבי מחצלות, ממלמלים, ממלמלים, ואביתר חיבקני, רבץ עליי צוהל כולו ושיקע שערותיי בתפוחי-הזהב וחפן את פקועי-שדיי הזעירים וגילגלני ונאנח ואף אני שיקעתי ידיי בתלתליו וליטפתי אותו והנחתי לו להפשיל את שמלתי ולפתוח כפתור בתחתונים מכאן וכפתור בתחתונים מכאן, ולפתע חשתי שאצלו, הדבר ההוא, מזדקר ממנו –

“הדבר ההוא הוא חרפה, הוא סכנה, הוא טומאה,” אומרת אמא, “כלבים וחמורים וסוסים עושים זאת, וגויים, ואת היזהרי בתי ואל תניחי לאיש לפתות אותך לא בקוביית-סוכר ולא במלפפון טרי ולא בכל מתת כסף וחפצי-חן או דברי חלקות. כל רצונם לפגוע בך. להרוס אותך ואת שמך הטוב. וכבר נמצאו נערות שחוטות, קבורות בחול, לאחר שפגע בהן הדבר ההוא, ולא רק כאן אלא גם שם, באירופה. וישנן נערות שהולכות וכרסן תופחת – ומשלחים אותן למקום אחר או ממהרים לחתנן עם חדלי-אישים ובלבד שתיגאלנה מחרפתן!”

הדבר ההוא הוא חרפה הוא סכנה ואני יראה וסולדת ממנו. יום אחד שלף אותו לנגד עיניי רועה המושבה, ג’ובראן, החוזר מדי יום לפנות-ערב עם הפרות וכל אחת פונה מעצמה ונכנסת בשער חצרה כיודעת את דרכה לבטח וצועדת אל הרפת וממתינה בסבלנות שיחלבוה, לסעודת-הערב ולגבינה. פגשתי את ג’ובראן ליד שדרת הברושים המובילה לחצרנו. איש לא היה בסביבה והוא שאל אותי: “מעלימתי, גבירתי, בידכ, את רוצה שאראה לך משהו יפה?” – עודני ילדה וחשבתי שמצא חפץ נאה בדרך הקיץ העוברת ליד הביצה או התקין חליל נאה מן הקנים הצומחים לגדות נחל אבו-ליג’ה ואל-עוג’ה, הוא הירקון, אך לא –

מאחורי שדרת הברושים הסתיר אותי וקירבני אליו, פתח מכנסיו הרחבים ונתגלה בפניי הדבר ההוא ואני לא הבנתי וחשבתי שצומחת שם יד כהה, מתנודדת, באמצע גופו, וכשביקש ממני להחזיק בדבר ההוא – קירבתי ידי ונרתעתי ממגע השפיפון החם ומיד ניתז עליי דבר-מה שקוף וריחו מתקתק-מבחיל ואני רצתי הביתה ורחצתי ידיי פעמים רבות בקוביית סבון-הכביסה השכמי שרק בו השתמשו בביתנו לכל הצרכים, רחצת הגוף, שטיפת כלים וכביסה. ולא סיפרתי לאיש. גם לא אימי. לא רציתי שתדע שאני נגעתי בדבר ההוא, האפל, החום, הנודף ריח עדר, היורק ריח שקוף מתקתק-דוחה –

ועכשיו הניח עליי אביתר אהובי את הדבר ההוא ונאנח, ונאנח, ואני הסתכלתי שמה וראיתי שזה בדיוק כדבר ההוא של הרועה ג’ובראן ורק בהיר יותר ומסתכל אליי בעין אחת, עיוור ואוהב, וכך ידעתי את השפיפון החם שמפניו הזהירה אותי אימי וירכיי מלאו בריח השקוף, הדביק, גם על כפתורי התחתונים (כי גומי טרם היה אז, ובכפתורים היתה דבורה התופרת תופרת לנו אותם מבד ערבי פשוט על מכונת-התפירה “זינגר”, כשהיא עוברת מבית לבית בימים שנקבעו מראש ונקראו בשם “יום התופרת”) – ואני נבהלתי מאוד וגם אביתר רעד, ומיד הביא לי אגודה של ניירות דקים שקופים מדיפי ריח דיפיניל שעליהם מודפס בעיגול שם משפחתו ותפוחי-זהב ג’אפאס באנגלית (אלה הניירות שעוטפים בהם את הפרי למשלוח לאנגליה), והתנגבנו בהפניית גב והוא ביקש סליחתי והציע להתחתן איתי כשנגדל, ואני הבטחתי שאחכה לו ויחד ניבנה בית-אחוזה גדול מוקף פרדס על גדת הירקון ונגדל בו את ילדינו וגם גן-ירק קטן ופרות אחדות וסוסים ונחיה מפרי עמלנו ולא נזדקק לאיש ונצא לטייל ככל אשר תאבה נפשנו, גם בשבת ובחג, ואיש לא יאסור עלינו לצאת מעבר לתחום השבת –

וכשבאתי הביתה, לעת ערב, הסתרתי כדרכי את אשר קרה לי אבל אימי חשדה ואמרה: “מה ריח הדיפיניל נודף ממך כאילו יצאת מתוך ארגז תפוחי-זהב?” ואני עניתי כי מדביקות אנו, חברותיי ואני, פנסי-רוח מן הנייר הדק הזה –

עוד באותו לילה ניכרו בי אותות הדם לראשונה על ירכיי ואני ידעתי כי עתה באתי בברית דמים עם הדבר ההוא והסתרתי גם זאת מאימי וידעתי כי דם בתוליי היה האות ומעתה אשתו הסודית של אביתר אהובי אני, ובננו גדל בביטני –

גם לאביתר לא סיפרתי. איני יודעת מדוע. הוא השתנה. מאז היה לבעלי-בסתר על ערימת תפוחי-הזהב בריח הדיפיניל והשקים הנקיים ולוחות העץ הטרי, הבהיר, של ארגזי-הפרי – התרחק ממני ושוב לא בא לחבקני ולהזין בתנובת הדבר ההוא את הילד שלנו, הנוצר בבטני. התרחקותו אירעה לאחר שאחיי הרביצו לו. מעתה רק בחבורה היינו נפגשים, ובלילות שבת, ובשבתות, ובחגים, כשהיינו מנסים להרחיק מעט מקו-העירוב של המושבה בטיולנו, היה קולו של ר' מורדכה-באר’ל נישא אחרינו – מעבר בתי המושבה הנמוכים, בעלי גגות הרעפים הנקבוביים, השחוחים-קמעה, הנושמים בלילות הטל, ממש כלילה הזה –

"פריצס! פריצות! פריצות! בחורים ובתולות!

אל תרחיקו מתחום השבת!"

וכל אותה עת אני יודעת כי מאז נגע בי הדבר ההוא החל הילד נוצר במעיי וכל כמה שבועות ניכרים אותות הדם על ירכיי ואני מסתירה מאימי כי הרה אני פן תסטור לי על לחיי כמו שסטרה בלילה ההוא, כשחזרה מאוחר כי ליוויתי את אביתר המוכה אל הפלטשר, חובש-המושבה, למען יזרה אבקת יודופורם צהובה על פצעיו ויהדק בסכין את החבורות שפרחו על מצחו ו –

בני-הבית ישנים ואני עודני ערה וכבר סוף אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. הנה כמעט מאיר הבוקר ונשמעות קריאות התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות ועימן צפצוף הציפורים המתעוררות בחגוויי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ובדקלי הוואשינגטוניות –

עוד מעט אקום, אתלבש בחשאי, אקח מן הארון את הרובה של אבי, רובה אנגלי קצוץ-קנה הנקרא “אבו-חמסה” ובמחסניתו חמישה כדורים, ואתחמק לי מן הבית ולא אשוב אליו עוד לעולם. אני אלך צפונה אל דהרת אל-עדש היא גבעת העדשים, בית-הקברות של המושבה הנוהג בנוסח ירושלמי, ללא גדר, ללא שיח ופרח רק מצבות בין קוצים וחרולים וסביבן פרדסים ירוקים לכל מלוא העין והרי אפריים מכחילים-מאפירים במזרח – שמה אעמוד מול קברו הטרי של אביתר אהובי, השוכב באדמת המושבה ליד ראשוניה ובניה שרבים מהם מתו טרם זמנם במחלות, בתאונות ומן המארב, ואומר לו – "אביתר אהובי, סלח לי, היום אגמור את החשבון אבל ילדנו לא ייוולד כי איני יכולה לגלות את סודנו הנורא לאיש, כיצד מנשיקותיך באו לי חיים חדשים והמוות לא יפריד בינינו – "

ומשם ארד אל הדרך המובילה לפרדס הצעיר של ר' מורדכה-באר’ל, שמה אחכה לו, שיבוא בעגלה הרתומה לפרד בעל האוזניים הגדולות והזנב הקצר, הפרד שהרג אותך, אהובי, אחכה לו מאחורי משוכת שיחי האקאציה הנותנים ריח בושם חריף, עתיק, בשפעת כדורי פרחיהם הזעירים, הזהבהבים –

כדור אחד בראשו של הפרד המועד, כדור אחד בראשו של ר' מורדכה-באר’ל, אבי לימדני לקלוע אל המטרה, לקלוע כחוט השערה גם אל מטרה נעה, לכוון מעט לפני ראשו של הפרד, מעט לפני ראשו של ר' מורדכה –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

אשבור את השקט –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

כמכת-היד החזקה על דוכן התפילה –

ואז אשליך את הרובה אל השיחים, לא, מוטב אקבור, לא, מוטב אקח אותו איתי וארוץ בכתף כואבת אל הירקון, היישר, היישר צפונה, מקום שהוא מתפתל בין טחנות שיח' אבו-רבח לבין הכפר הערבי פרוכיה, שמה אטיל את הרובה אל מי הנהר הירקרקים, הזורמים לאיטם בתנועה בלתי מורגשת כמעט, שמה אתבונן פעם אחרונה אל שמיך, אלוהיי שבמרומים, כן, אני, הרוצחת, צועקת אליך מלמטה, מבעד לצמרות של עצי האקליפטוסים, שדרות סג’אראת אל-יהוד, עץ היהודים, שניטעו במצוות הגננים של הברון לאורך חופי הנהר –

ואטיל עצמי אל המים הירקרקים, שמה אצוף לבושה בשמלתי הלבנה, פרושה בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, טובעת ושרה –

במחילות הרקב תפרח אהבתנו

תפרח ותשגה עד מאוד –

בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, שמה אשוט ואשקע, אשקוט ואירגע –

שמה ימצאוני בבוץ, חנוקת מים ושיחים, ומשם ייקחוני לשכב על ידך, אהובי, לנצח נצחים –

חי נפשי, עוד מעט אקום ואעשה זאת –


 

פרק עשרים ושניים: הטייס הגרמני הלמוט פילמי נוחת בפרדס אל לב דודתי וחברתה ארלטי    🔗

כך כתבה יעל דודתי, אך האמת היא שבנעוריה היתה מאוהבת לא רק באביתר, היא העריצה כל צעיר בעל-ערך שבא למושבה מתרבות אחרת והביא עימו רוח חדשה.

דודתי וארלטי היו מאוד רומאנטיות. הלא כך התאהבו שתיהן בטייס הגרמני אברסט [דרגת קצונה] הלמוט פילמי [או פלמי], מפקד טייסת 300, שירד משמיים לפרדסים שלנו והוזמן לארוחת-צהריים אצל סבא. הלא כדי לפגוש את אהוב-ליבן החליטו השתיים ללכת ברגל לשדה-התעופה של חיל-האוויר הגרמני ברמלה. כל המושבה גוייסה אותו לילה לחפש אותן, ובראש המחפשים סבא, דודי אלכס וחוואג’ה בארס, הוא מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי.

הדבר קרה בתקופת המלחמה העולמית. סבא ישב בביתו על הגזוזטרה יחד עם האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה. פתאום חג מעליהם אווירון צבאי דו-כנפי, הנמיך ברעש חזק מעל בתי המושבה הנמוכים, ונבלע בגוש הפרדסים שבמערב המושבה.

מיד מיהרו למקום דודי אלכס ואבי, יחד עם שטללר, ומצאו שני קצינים גרמניים חיוורים כסיד. התברר שבגלל מחסור בבנזין הם נחתו נחיתת-אונס על המסלול הקופצני של טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה שהוליכה ליפו.

שטללר הציע להם עזרה. אלכס נישאר עם אחד הטייסים, אברסט הלמוט פילמי, כדי לשמור על האווירון, אבי נשלח לקרוא לשוטרים, ושטללר לקח בכרכרתו את הטייס השני, אברסט פלקה, ונסע איתו לרמלה כדי להביא בנזין משדה-התעופה של הטייסת הגרמנית שבדרום העיר, לא רחוק ממסילת-הברזל לירושלים.

אברסט הלמוט פילמי נישאר ליד האווירון עם דודי אלכס עד שבאו עשרה שוטרים תורכיים, שנצטוו לשמור על האווירון של בעלת-בריתם, גרמניה, בעיקר מפני ילדי המושבה, והשבט הבידואי הסמוך, שהחלו להקיף אותו בהמוניהם. זה היה אווירון דו-מושבי מסוג ראמפלר סי-וי, חמוש במקלע שפנדאו קבוע מלפנים ובמקלע פאראבלום בתא האחורי, ומצדדיו מצוייר סמל הצלב של חיל האוויר הגרמני על רקע לבן שהיה אף הוא כצלב אך רחב יותר.

דודי הביא את אברסט הלמוט פילמי לבית סבא. על חזה הטייס התנוססו אותות גבורה וצלב-ברזל, דרגות לכתפיו, צווארון מקטורנו הגבוה היה כבסיס לראש מוצק וגאה, עצמות לחיים רחבות, עיניים חודרות ושיער בלונדי בהיר מסורק כשהפסוקת, ה“שביל” – באמצע. הגרמני ניראה ממש ככוכב ראינוע.

השניים הגיעו בדיוק לשעת הצהריים. סבא הזמין את הטייס לסעודה המשפחתית. באותו יום בישלה סבתי צלי כבד עם תפוחי-אדמה, ויעל הכינה צימס של קלבסה, דלעת, עם קוגל. כל קובית כתומה היתה שקופה, כמו גלזורה. הטייס אכל בתיאבון רב והתפעל מדודתי הצעירה יעל, לא רק שידעה לדבר בשפתו אלא גם הכירה ספרות גרמנית בזכות ספרייתו של סבא, שהפליא אף הוא את הגרמני בציטוטים מהיינה, משילר ומגיתה.

על משימותיו, הפצצת הכוחות הבריטיים וצילומים מן האוויר על מצב התקדמותם, על כך לא אמר מילה. לעומת זאת סיפר בהרחבה על שני טייסים תורכיים ששנה לפני המלחמה יצאו מקושטא לקהיר במסע שמטרתו לפאר את כוחה האווירי של האימפריה העות’מנית. בדרכם עצרו בביירות ובערים אחרות ובכל מקום נערכו לכבודם חגיגות. חגיגה גדולה היתה אמורה להיערך בירושלים, מרבית אנשי העיר עם נכבדי הפאשאליק וקציניו עמדו בשדה פתוח וחיכו לנחיתת האווירון עם שני הטייסים המהוללים, ואולם אליה הם לא הגיעו אלא נפלו בדרך על גבעה ממזרח לכינרת. שנים חלפו וביום השנה האחרון לנפילת שני הטייסים התבקש פילמי לחוג ולהטיל מהאוויר זר פרחים טריים על האנדרטה שהוקמה במקום נפילתם, בשעה שנערך לכבודם טכס האזכרה הצבאי.

אחר-הצהריים, בשעה שתיים לערך, שב אברסט פלקה בטיסה בראמפלר אחר מרמלה, הוא חג בו מעל המושבה ולבסוף נחת גם הוא בדרך השקתות, ליד האווירון הראשון. בצינור גומי העבירו בנזין מאווירון לאווירון.

לאות תודה על ארוחת הצהריים הכניס אברסט הלמוט פילמי לאווירונו את דודי אלכס, ואחר-כך את דודתי יעל. לאחר שהושיב אותה במושב הטייס עצמה יעל את עיניה, שימרה את מגע ידיו במותניה כאשר הרים אותה, וכל חייה לעתיד חלפו לנגד עיניה בדמותה שהיא מרחפת, מרחפת מעל למושבה. אותו רגע החליטה לברוח כדי להינשא להלמוט היפה.

שני הקצינים הגרמנים נפרדו ממלוויהם, חבשו את כובעי-העור ומשקפי-האבק, נכנסו כל אחד לאווירונו ועמדו להמריא דרומה מעל לקהל הרב שהתאסף לחזות בפלא. הם ביקשו מדודי ומאבי לסובב ידנית את המדחף, כמו שהיו מפעילים את מנועי המכוניות בעזרת מנואלה, זו ידית התנופה למנוע. כשהחל המטוס משתעל, והמדחף צבר מהירות ונעלם באוויר, תפסו בני האיכרים והשוטרים התורכיים ודודי ואבי בכנפיים מאחור ורצו ודחפו כל אווירון כברת-דרך עד שהמריאו השניים בזה אחר זה.

היתה זו פעם ראשונה שאווירונים נחתו במושבה והמריאו ממנה. הפעם השנייה אירעה לאחר שנים ונדפס עליה טור שלם במדור “מבוקר עד ערב בערים ובמושבות” של עיתון “הבוקר”: וינסטון צ’רצ’יל הצעיר נחת נחיתת-אונס בספיטפייר שלו בפרדס של דודי, ושם עמד והשתין ליד עץ תפוזים. לימים התברר שהעץ היה מוטאציה חד-פעמית של שאמוטי-דם ודודי הצליח לגדל ממנו זן שלם וייחודי הקיים עד היום אבל לא קרא לו בשם “צ’רצ’יל” או “וינסטון” – אלא דווקא “שרה” על-שם שרה אהרונסון, שבמשך כל חייו שום אישה אחרת לא התקרבה בעיניו למדרגתה.

לאחר שלושה ימים חג אברסט הלמוט פילמי פעמים אחדות באווירונו מעל בית סבא, הנמיך טוס כמעט עד הקצה של גג הרעפים, וצעק בגרמנית: “גוט מארגן [בוקר טוב!] הער יודע! גוט מארגן פראולין יולה!”

היה אפשר לשמוע את קולו לסירוגין, בין פעימות המנוע הרעשניות, ולראות את פניו בכובע העור של חיל-האוויר הגרמני, ובמשקפיים. אברסט פילמי השליך מכתב קשור לשקית חול ובו הודה לסבא על הכנסת האורחים, לסבתא על הארוחה שנתנה לו, וצירף אגד פרחי-שדה לדודתי יעל, היא פראולין יולה.

ארלטי עמדה אף היא בחצר שלנו עם חברתה יעל וראתה את הטייס הגרמני, את המכתב והפרחים שצנחו מהשמיים, ואלה הספיקו לנפשה הרגישה, הטווה חלומות-בהקיץ, להתאהב בו גם היא.

אותו לילה נעלמו השתיים. הלכו ברגל לרמלה. מצאו אותן באמצע הדרך, ישנות חבוקות מתחת לגשר הממלוכי שבנה הסולטן ביידאס. יעל איבדה נעל. ארלטי נשרטה בחזה מענף עץ דוקרני. בשובם הביתה חבט סבא באחוריה של יעל, למרות שכבר היתה נערה מבוגרת. “אני עוד אמריא מעל כולכם!” מיררה בבכי.

לאחר כשנה כבשו הבריטים את המושבה ושיחררו אותה משלטון התורכים. הם הגלו את שטללר ואת שאר איכרי וילהלמה ומשפחותיהם למצרים. סבא דאג לעיבוד הפרדסים ולשמירה על השדות של ידידו. שנה לפני כן, כאשר תחת שלטון התורכים עמדה משפחתנו בסכנת גירוש צפונה, אל מעבר לירקון, יפה סבא את כוחו של האיכר שטללר לדאוג לפרדס ולבית שלנו.

יום אחד נישרף מעל למושבה בלון מעופף בריטי, לאחר שהותקף על-ידי אווירון גרמני. אחד האיכרים (דודי טוען – סנדרל גרשוני הצולע, “אבא” של רותי) הלשין במיפקדה הבריטית שסבא קשור להתקפה האווירית בגלל ידידותו עם שטללר ועם איכרים אחרים בווילהלמה, ומפני שאירח את מפקד טייסת 300 הגרמנית שנחת בפרדס, וקיבל מכתב מהאוויר על-ידי אווירון גרמני.

החשד התעבה, מפני שתחת שלטון התורכים שימש סבא כמזכיר הוועד לתמיכה בנתינים האוסטרו-הונגרים, ותפקידו היה לחלק למשפחות את ההקצבות הקונסולריות. סבא לא בגד בנאמנותו לקיסרות ההאבסבורגית, שבצל כנפיה חסתה המשפחה שלנו כל השנים, וזאת חרף היות האוסטרים בני-ברית לתורכים ולגרמנים, אויבי הבריטים.

סבא נקרא לחקירה והוכיח שהטייס זרק את המכתב לפני זמן רב. הוא מסר את הנייר לקולונל המודיעין הבריטי ברונטון, אך לא את פרחי השדה. אלה נעלמו. לאחר שנים רבות מצאתי פרחים אלה, שהתעופפו ובאו למושבה מרמלה, כשהם מיובשים ומוסתרים בין דפי מחברתה של דודתי יעל.

בתקופת מלחמת העולם השנייה סופר בעיתונים על גנרל בכיר בלופטוואפה בשם פילמי, שבתקופת שירותו כטייס צעיר הכיר היטב את ארץ-ישראל וארצות אחרות במזרח התיכון. נכתב שם שעל שמו של פילמי נקראה פלוגה במסגרת ה-צב"פ, צור בזונדרן פרוונדונג, הפלוגה לתפקידים מיוחדים, במסגרת הלגיון הערבי שנלחם בחזית המזרחית לצד כוחותיו של היטלר. גנרל פילמי היה אמור לשוב לארץ-ישראל בתור גאולייטור, מושל צבאי, יחד עם קצינים וחייילים נאצים, ילידי-הארץ, שעזבו את מושבות הטמפלרים ערב המלחמה כדי להתגייס לצבא הגרמני. דודי אמר שזהו הלמוט פילמי, מפקד טייסת 300, שנחת באווירון הראמפלר הגרמני בפרדס שלנו.


 

פרק עשרים ושלושה בין שדרת האוהבים לסמטת התועבה, צהריים במלון “חובבי ציון” של גרישה ירקוני    🔗

יעל התאהבה גם בפועל-הפרולאטר זיאמה פולונסקי, שלימים זכה להיות אחד החותמים על מגילת העצמאות בתור חבר מועצת-העם הזמנית, וגם אביה האמיתי של אשתי הזמנית רותי. הוא הופיע יום אחד במושבה בחברת השומר עמשי, ממייסדי ארגון “השומר”. יחד פסעו השניים ברחוב החול הנכנס למושבה ממערב, מצד יפו, עד שהבריקה לעיניהם שדרת הברושים הגבוהה בצבע ירוק עז ורחוץ בגשם, שהוליכה למלון “חובבי-ציון”. הם עברו בין שיחי תויות עדינים, ליד אקליפטוסים מצלים נודפי ריח עז, עצי זית שעליהם הבהיקו מניצנוצי טיפות הגשם הקל, חרוב גבוה רקום פרחים אדומים של בוגונוויליה, ועץ פיקוס ענקי. ברחבה מול מדרגות המלון היתה גם בריכה עגולה ובה דגי-זהב, ועלים ירוקים, רחבים ובשרניים, צפו על פניה.

המלון היה בית-מגורים גדול בן קומה אחת ולו גג רעפי-חרס קלויים חומים-כתומים מתוצרת מרסיי. הוא שימש מרכז לאנשים המשכילים במושבה והתארחו בו סופרים, עיתונאים, עסקנים ציונים ותיירים שביקרו בארץ. הפועלים הסתפקו במלון השני, מלון הפועלים ברחוב פינסקר, הוטל רבינוביץ, שנקרא על שם בעליו.

בניגוד לרוח הדתית החמורה שנשבה במרכז המושבה, בסביבות בית-הכנסת הגדול שברחוב הראשי, התנהלו במלון “חובבי-ציון” חיים חופשיים יחסית. כל מוצאי-שבת היתה נערכת נשפיה או מסיבה על כוסיות קוניאק, דגי הרינג מלוחים, תפוחי-אדמה מבושלים בקליפתם שהיה צריך לקלוף אותם, זיתים, זה היה הכיבוד, בלי עוגות וממתקים, וכמובן – תה. בחדר המרכזי על הרצפה ניצב סמובר ענק שגובהו כגובה נער בר-מצווה. הוא הכיל מאה ועשרים כוסות מים. במרכזו היתה ארובה אשר מתחתיה הניחו את הפחמים הבוערים, וכך התחממו המים במכל. בכל הארץ לא היה עוד מיחם דומה לו בתקופה ההיא, והוא היה לשם דבר.

בחצר הגדולה נערכו באביב ובקיץ הצגות תיאטרון. צעירים וצעירות טיילו בלילות יד ביד בשדרת הברושים, התנשקו, ציחקקו והתמזמזו. כאן אפילו עישנו בשבת! – לכן כונה רחוב החול בפי האיכרים “דאס טריפע געסל”, הרחוב הטמא, סימטת התועבה, והשדרה המוליכה ממנו למלון – שדרת האוהבים.

השניים הקיפו את הבריכה ועלו במדרגות למרפסת שהיתה סגורה בזגוגיות שקופות וגם צבעוניות ובה סעדו עתה צהריים האורחים הקבועים של המלון. את החלונות כיסו אדי מרק. היה חורף. עמשי, הגבוה מבין השניים, תלה את אדרתו החומה, הקרוייה עבאייה, על מיתלה-עץ עגול בעל זיזים מסולסלים, בפינת החדר, ושאל: “אפשר לאכול איתכם?”

הוא היה בחור שזוף וצנום, עיניו כחולות, גבוה, והעברית בפיו גרונית ומדגישה בי“ת ופ”א רפות, כפי שדיברו בגליל. חברו זיאמה היה נמוך ממנו, רחב-כתפיים, גופו שרירי ומוצק, הוא הכשיר עצמו לעבודת-האדמה בכפר באוקראינה לפני עלותו ארצה. גם לו היתה אדרת שאותה קנה בבוקר, בשוק של יפו.

“שולם-עליכם עמשי! מה נשמע במסחה ובשאר המושבות בגליל? באת להנהיג גם אצלנו שמירה עברית? לא היה מזיק. הגיע הזמן.” קידם את פניו בקולו המאנפף-קמעה גרישה ירקוני, הפרדסן בעל-המלון, אביהם של אביתר, נחמיה ואפרת.

העיניים היו נטויות אל עמשי בסקרנות. הוא הסיר את כובעו והניח אותו על השולחן לפניו. “לא. ראשית, אינני עוסק עתה בשמירה. שנית, למושבה שלכם לא נבוא לשמור, אלא-אם-כן נוזמן על-ידי הראש שלכם בכבודו ובעצמו. טרם הגיע הזמן לכך, אבל הוא יבוא, ייתכן מחר. גם בחדרה לקחנו את השמירה מהיום למחר. אבל אנחנו רוחשים הרבה כבוד לשיח' איסחאק נורדאו שלכם. סוף-סוף הוא מהראשונים. משהו מהנסיון שלו משמש גם אותנו בשמירה במושבות הגליל. והוא גם ג’דע! – ממש בן-חיל, איך הוא רוכב ואיזו סוסה יש לו ואיך הערבים מכבדים אותו, אין עוד אחד כמוהו בכל הארץ!”

“אם הייתם הולכים בדרכים שלנו, לא היו לכם קורבנות. חיים של בן אדם יקרים מגניבת אשכול ענבים או פרה!” אמר האיכר סנדרל גרשוני, פניו שמנמנים ושפם שחור קטן ניראה כמודבק על שפתו העליונה. “למה לא תלמדו מאיתנו איך לא להסתבך בגאולת-דם?”

“אדם משלנו בוודאי יקר לנו מכל, אבל הביטחון והכבוד של עמנו יקרים וחשובים יותר, כי אם נישן רק בחסדם של הערבים, הם יוכלו לילה אחד לקום ולשחוט את כולנו, ממטולה ועד באר-טוביה, בלי שנתעורר ונספיק לקחת ביד אקדח או רובה! אתה חושב שמתוך התפארות וקלות-דעת צמחה השמירה העברית? לא, היא נולדה בגליל התחתון, באותן מושבות עבריות קטנות מוקפות בידואים שהשתלטו על השמירה, ואשר האיכרים חיו בהן ממש תחת חסותם! אתם הלא יודעים שאני, שלא כרוב חברי ‘השומר’, אני בן-הארץ הנני, ואני אומר לכם שלא היה מוצא אחר לאיכרים, ולכן קיבלו את חברינו כשומרים.” ולאחר שתיקה קצרה הוסיף עמשי: “ואם אתה אומר שאדם יקר יותר מאשכול ענבים – מדוע אתה לא נותן עבודה בפרדס שלך לפועל עברי, בן העם שלך?”

אשת גרשוני, אישה יפה וחטובת-גו וצעירה מבעלה בשנים רבות, ניראתה עוף זר במקצת, ושונה במראיה משאר האיכרות המבוגרות, שבאו רובן-ככולן ממזרח-אירופה. שערה הצהוב שופע, חזה גבוה ופניה צחות ועגולות כשל גוייה אך לעיניה ברק שחור, ספרדי. היא התערבה בשיחה ואמרה: “לנו אין צורך בשמירה חדשה ולא באגודת בר-גיורא שלכם. לנו יש שומר שאין דוגמתו בכל הארץ!” – ואגב כך תקעה מבט עז בעמשי המפורסם ויפה-התואר.

“נו, אל תגזימי…” אמר בעלה סנדרל, הוא סקנדר אבול-באר’ל אבו-ג’יללה. קולו נשמע דק, כאילו שתה זה עתה ביצה חיה. הערצתה היתירה של אשתו לראש השומרים של המושבה שיח' איסחאק נורדאו, שסטר על לחיו, הרגיזה אותו. מה עוד שמרכלים. אנשי המושבה נגועים ברכילות.

“עליכם שומר אלוהי ישמעאל!” נהם עמשי מתחת שפמו כלפי אשתו של גרשוני.

“ומה התועלת בכם?” התגרתה הגרשונית בעמשי, “האם כדאי שייהרג יהודי בעד אלומת חיטה או שעורה או אשכול ענבים, ותגבר השינאה בינינו לבין שכנינו?”

“מעליש, בעלבוסטע, שתאריכו ימים בשמירתכם. אנחנו לא לוטשים אליה עין, חס ושלום. יש לנו די. ואצלכם, למרות גבורתו של ראש השומרים שלכם, שיח' איסחאק נורדאו, מת איכר מפצעיו אחרי שערבים היכו אותו!” ענה עמשי ותלה עיניו בירקוני, כמבקש ממנו לחלצו מן הוויכוח. וכשבעל-המלון פנה אליו, לחש עמשי: “התרנגולת, במקום להטיל ביצים, מנפחת כרבולת וקוראת כגבר!”

גרשוני חש בנימת הלגלוג המושמעת כלפי אשתו, שלף מכיס-חזייתו שעון-כסף שהיה מוחזק בשרשרת דקה, פתח, הציץ בספרות העבריות, סגר בטריקה את המיכסה שדמות הרצל חקוקה בו – ומשך את אשתו מהמרפסת הסגורה.

“בואי נלך שיינע-פשה,” החל צולע כלפי הפתח, “הרבה נחת נשבע מהם ביום שנצטרך שישמרו עלינו!”

“לא יזכו לכך!” סיננה הגרשונית בעלת החזה הגדול, שהיתה בת למשפחה מאוד מיוחדת בירושלים, “חוצפה! בעלבוסטע!” – ויצאה, אבל לאט, ודומה שהיתה שמחה להישאר עוד קצת בחברת עמשי יפה התואר. ואכן, בטרם נפרדו היא עוד רצה לבית-הכבוד שבחצר ותחתוניה לחים, והשאירה את גרשוני קצר הרוח לקרטע על האדמה הכבושה שבין מדרגות הבית לשדרת הברושים.

הפגם בהליכתו, בגלל שרגלו נסתבכה וביציו נשתפשפו בירידה בחבל מהאונייה בחוף עג’מי – גיחך אותו, כשם שמגוחכת היתה דרך גימגומו של אחיו הצעיר-ממנו יינע קוס-אוחתו. כאילו מום כפול הוטל במשפחה.

סיפרו שכאשר שני האחים עוד דיברו ביניהם, היה יינע שואל את סנדרל: “איך הולך?” – וסנדרל עונה ליינע: “כמו שאתה מדבר!”

“נזכה, עוד נזכה חוואג’ה סקנדר!” אמר אחריה ירקוני. “כמו ש’השומר' באו לרחובות, גם למושבה שלנו עוד יגיעו למרות שהם לא אוהבים את איכרינו הנחצצים! – תאכלו מהסאלאטה, אני מצטער שלא מצאתי ירקות טובים בשוק. הפלחיות הביאו היום רק מעט, ואיכרינו המפונקים, להם חשוב לנטוע פרדס, אבל לגדל ירקות הם לא אוהבים, וקונים אותם אצל הערבים!”

“הכל עבודה ערבית!” פלט בלעג עמשי.

“בוודאי! ומי גדול לנו מחוואג’ה בארס,” המשיך ירקוני, “הוא מסייה קלדם, הגביר של המושבה, שאומר: ‘לא באנו לתקן את העולם ולתת עבודה לפועל העברי, ואם מצליחים אנחנו לחיות מהחקלאות למרות הכל, ובכבוד, הרי זה לא מפני שאנחנו ציוניסטים גדולים אלא מפני שאנחנו פלאנטאטורים, בעלי מטעים! – ומפני שהפועלים שלנו הם בידואים, פלחים וחורנים!’ – ומה אתם חושבים? וכי לחינם זוכה קלדם לגינוי חריף מצד חבריי, החלוצים הצעירים? הוא לא נותן להם עבודה בפרדסו הגדול, והם רוקדים הורה בערב שבת כשחרוזי שירה נחמדים מלווים את הריקוד: ‘הבוז לכם הקלדמים / יומכם יבוא כלבים נבזים!’”

“ואתה, מדוע נעשית בעל מלון ולא פלאנטאטור?” פתח זיאמה לראשונה את פיו.

“כל מי שבא מיפו למושבה נכנס קודם-כל לבית שלנו, שהוא הראשון ברחוב, לשאול כתובת, לשתות, לנוח,” הסביר גרישה ירקוני, “ואיך לא נזמין אותו לאכול וללון? וכשראינו כך החלטנו לעשות את הבית למלון!”

גרישה ירקוני הלץ היה דווקא פרדסן מנוסה, כלומר – מנוסה בצרות, כי כרוב האיכרים ידע צרות רבות בגידול עצי ההדר.

יום אחד הלך רגלי לפרדסו בחודש תמוז וסחב בפח מעט שמן-סיכה למניע, כך קראו אז למנוע השאיבה של הבאר. השיג אותו סנדרל גרשוני הצולע, שלא מכבר נטע את פרדסו-שלו, והוא רוכב על חמור קפריסאי גדול ונאה, שזה הרולס-רויס של החמורים. היו לחמור אוכף חדש ושקיים חדשים, אבל הוא היה רזה מאוד, צלעותיו בלטו, כאילו הרעיבו אותו.

אמר גרשוני לירקוני: “רב גרישה! מדוע אתה הולך רגלי בחום ואינך קונה לך חמור לרכיבה? הנה החמור שלי, יחד עם האוכף, עלה רק שני נפוליונים!”

ענה לו גרישה ירקוני: “גוט צי דאנק, [תודה לאל], לך, רב סנדרל, טוב, מפני שהפרדס שנטעת עודנו צעיר ואינו מניב פרי. אך כשפרדסך יתחיל להניב פרי כמו הפרדס שלי – אזיי גם אתה תלך לפרדס ברגל!”

ולאחר שהתבונן בחמור, הוסיף גרישה ואמר: “אני רואה, רב סנדרל, שהחמור שלך הוא באמת בחזקת בהמה כשרה!”

“מדוע?”

“הוא בוודאי צם אצלך כל יום שני וחמישי, נוסף לתעניתות הגדולות. אני חושש שגם צום הראמאדאן חל עליו.”

“אסור לפטם ולפנק חמור, כמו שכתוב: וישמן החמור ויבעט!” ענה גרשוני.

יום שישי אחד לפנות-ערב יצאה שמועה כי הפועלים העבריים, שאיחרו לחזור מהעבודה, איחרו גם לאפות את הלחם, וטרם הספיקו להוציא את הככרות מהתנור לפני בוא השבת.

כמה מקנאי המושבה ובראשם ר' אברום גלר, ראש חברת “מגיני הדת” במושבה, (היחיד מקרב המתיישבים הראשונים, שבול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת היובל למדינה, ובספח אף נכתב שהוא יסד את המושבה), אלה נזעקו מיד למיטבח הפועלים שבו רעשו הפרימוסים תחת תבשיליהם הקלושים כזועקים את דלותם ורעבם לשמיים – השליכו את הככרות האפויים-למחצה על הרצפה, רמסו והשחיתו אותם ברגליהם וזאת מבלי לחשוש כלל לחילול השבת (נוולות וחילול השם היו בהם כבר אז), והפועלים נישארו ללא לחם לשבת.

למוחרת בבוקר בשעת התפילה נכנס לבית-הכנסת הגדול גרישה ירקוני, שהיה אחד ממנהיגי “הצעירים” של המושבה בתקופת המרד נגד ה“זקנים”. הוא שלף את אקדח המאוזר הגדול שלו מתוך קת העץ החלולה, חיברה אליו בקול טריקה והניפו באוויר, ירה ירייה אחת שהידהדה ופגעה בתקרה, את הנקב אפשר לראות גם כיום, ובהס שהושלך באולם הזהיר בקול רם וצלול, אם כי מאנפף-קמעה:

“נבלה נעשתה אתמול במושבתנו! דיר באלכום [היזהרו] אנשי עמורה, דיר באלכום משפחות סדום! – אתם, שיינער בעלבתעס! [בעלי-בתים נאים!] דעו לכם, אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מכם כאן להמשיך להתפלל! אני אנקב את התקרה ביריות עד שהשמיים יתחשבנו איתכם, אתם, פוצוואטס! מענטשען פון סודום!”

דבריו השפיעו, ואפילו ר' אברום גלר החוויר ולא הוציא מילה מפיו. באותה שבת זכו הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי-השבת, ושאותם טמנו כהרגלן בתנור-האפייה של בומביי. תהלוכת הקדרות נמשכה והלכה מפתח המאפייה שבשוק הגדול ועד למיטבח הפועלים ולחדרי הפועלים שבקלוב הפועלים, ליד הגורן.

ואולם בכך לא נסתיים הדבר. שלושה ימים לאחר מכן קרה אסון. בבית אחד האיכרים מת ילד במחלה.

מיד החלו האדוקים ללבות מהומה במושבה. “וכי על שום מה מתים ילדים?” דרש ר' אברום, “הווה אומר: מפני החטאים… ואין זאת, כי אם מת הילד על החטא הגדול של אותה רוסישקע ציוניסטקע, קורבע חצופה וחשופת זרוע, בתיה מיט די הוזין, שלשה את הבצק ביום שישי לפני כניסת השבת, והכניסה את הככרות לאותו תנור טריפע במיסבח הפויעלים הטמא!”

לא נחה דעתו עד שלא הצליח להפחיד את האיכרים, שמי שיתן עבודה לאותה ציוניסטע מכשיפע מיט די הוזין המביאה מזל רע ואסונות, ישא בתוצאות. הבחורה המסכנה כמעט שהוכרחה לעזוב את המושבה אבל אז בא לעזרתה גרישה ירקוני וקיבל אותה לעבודה בפרדסו, וכעבור זמן-מה נשכחה הפרשה והחרם הוסר.

לימים התחתנה הציוניסטע מכשיפע מיט די הוזין עם פרדסן שהתעשר ונבחר לנשיא התאחדות האיכרים. האישה הגדולה הזו היתה מדברת בכעס על מנהיגי הפועלים, שבשביתותיהם למען העבודה העברית הם הורסים את ענף הפרדסנות.

מה הקשר בין כל הכרוניקות המושבתיות האלה לבין הספרות העברית?

אין קשר.

גם לא יהיה.

האמת, אני אדם חולה. חולה כרוניקה, מחלת ה“פיצ’בקעס”, כפי שדודי אלכס היה מכנה אותה – שיגעון הזוטות. מין עגבת היסטורית שאוכלת את המוח. ושלא כמו חיים ברנר, אני, במקום כל שלוש נקודות, משתמש בנקודה אחת, שלדעתי קוטעת טוב יותר את מה שאי-אפשר לבטא. כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי. ישנה אמנם סברה שהספרות הנחשבת עוסקת דווקא בדברים לא-חשובים, אבל גם כאן צריך הרבה מזל כדי שהביצים הלא-חשובות שלך תיחשבנה חשובות, ואילו הביצים הלא-חשובות של עמיתיך תמשכנה להיחשב בלתי- חשובות. אינני זוכר אם כבר סיפרתי, שבעיתון “הבוקר” של האיכרים, שאותו היינו קוראים כל בוקר על ביצה רכה וכוס קקאו מחלב עז, התפרסם המדור היומי של הזוטות: “מבוקר עד ערב בערים ובמושבות”. הספר שלי היה צריך להתפרסם שם, בהמשכים. חבל מאוד שאי אפשר לפרסם ספרים אל תוך העבר, אל הדמויות והקוראים של פעם, כמו שוודי אלן עשה ב“שושנת קהיר הסגולה”, או כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: “כל נקבה רצינית היא אישה אבל לא כל אישה היא נקבה רצינית. אם רוב קוראיך שייכים לדור הקודם ואינם בחיים, שלח אליהם את אלה שאינם קוראים אותך היום.”

האורחים במרפסתו המזוגגת של גרישה ירקוני המשיכו להתווכח על השמירה במושבות, אז הפסיק אותם בעל-הבית ואמר:

“שומר כמו שיח' איסחאק שלנו אין ולא יהיה. סיפרתי לכם כבר על שלג הביצים ודם האבטיחים?”

“גם זאת מגוזמאות קופל קובלמן?” צחק מישהו.

"לא גוזמאות, רבותיי, שלג, שלג ביצים, ומאיזה ביצים? ביצי סוסים! הבידואים של אל-עריש חכרו מיקשאות ליד המושבה והובילו אבטיחים למצרים על גבי גמלים. לילה אחד גילה שיח' איסחאק נורדאו שהם גונבים אבטיחים ממיקשה של אחד האיכרים. הוא רכב על סוסתו לתוך המיקשה שלהם. לפי המנהג יש רשות לשומר לעבור כך כרצונו. הם עמדו מולו ולא הרשו לו לעבור. שיח' איסחאק הסביר להם את זכותו אך הם התעקשו. אחד מהם היכה בנבוט את הסוסה. מיד הניף עליו שיח' איסחאק מגלב והראה לו מה כוחו. הוא הצליף על ימין ועל שמאל, ואחרי שברחו הבידואים עלה עם הסוסה על ערימת האבטיחים, שנאספה למשלוח, ורמס אותם.

"כאשר חזר למושבה, ראיתי את רגלי הסוסה ורגליו של שיח' איסחאק והן אדומות כאילו רחצו בדם. חששתי פן נפצע או פצע, ‘חמוץ בגדים מאדום?’ אמרתי לו.

“‘זהו עסיס האבטיחים של בידואי אל-עריש!’ – בישר לי המוכתם.”

“ואיפה השלג?” שאל מישהו.

"חכו. בפעם אחרת, כאשר חזר שיח' איסחאק בעגלה רתומה לשני סוסים, פרצה פתאום לקראתו בצרחות, מבין גדרות הצבר שלצד הדרך, חבורה של בידואים. הם לבשו כותנות שהתבדרו ברוח בשעת מרוצתם, שערותיהם היו שחורות כלילה והתנופפו גם הן. והם רצו לעבר העגלה, חמושים בנבוטים.

"‘זה הוא, שיח’ איסחאק נורדאו! דמו בראשו!'

"שיח' איסחאק שלנו זיהה מיד שאלה הבידואים מאל-עריש. הוא הצליף בסוסים והיטה אותם לדרך אחרת, לא סלולה. הסוסים רצו כמשתוללים. ירדו ועלו מהמורות ורק בדרך נס הוא לא הושלך מהעגלה.

"‘נפלח את ראשך כמו שפלחת את האבטיחים שלנו! יא כלב אבן-כלב!’

"ענן אבק עלה מאחור, ובתוכו דמויות הבידואים המרקדים כצללים. פניהם מפחידים בהתקרבם, עיניהם כיוצאות מחוריהן. חורקים שיניים. מפיהם ניתז קצף. צועקים, מייללים, מקללים, רגליהם היחפות היטיבו לרוץ כאיילות, ומרוב כעס קרעו אחדים מהם את כותנותיהם מעל גופם ונשארו ערומים-למחצה.

"בהתקרבם לעגלה החלו להשליך נבוטים, שהתעופפו כחיצים. אחדים מהרודפים כבר השיגו את העגלה וניסו לתפוס בסוסים כדי לעוצרם. שיח' איסחאק שלנו התרומם על מושבו, הסיט במושכות את היצול ימינה ושמאלה וכך הדף לצידי הדרך את הנדחקים אל העגלה. הוא הפליא לכוון הנה והנה את צמד הסוסים: ‘דיו! דיו! ילען-דינכום! צ’ורט ווזנאיה!’

"בידואים אחדים נפלו והתפתלו בזעקות כאב לאחר שהתנגשו ביצול ובפרסות או נדרסו בגלגלי העגלה. חבריהם התמלאו חמת רצח. הסוסים התכסו זיעה וקצף לבן ונשמו בכבדות אבל שיח' איסחאק טס על כנפי הרוח ועצר רק בשער החצר שלנו. ראיתי שהסוסים טובלים בקצף לבן מחיכוך הביצים למטה, וגם מריריות הפה, ‘אהלן וסהלן, מברוכ שיח’ איסחאק! א גוטען טאג! במקום להקיז בפרסות סוסתך את דם האבטיחים – גירדו ביצי סוסיך הפעם את שלגי הלבנון? – כמו שנאמר: “איתי מלבנון ביצה!”'

“שיח' איסחאק מיהר לרדת מהעגלה כדי לפתח את הרתמות אך בו-ברגע קרס אחד הסוסים, התקפל על ארבע רגליו ונפח את נשמתו בקול יבבה חנוקה מוות של בהמה.”

אחר-הצהריים השמיים התקדרו לקראת גשם. עמשי יצא לטייל עם זיאמה פולונסקי הנמוך ורחב-הכתפיים ברחוב הראשי של המושבה, שבמרכזו בית-הכנסת הגדול. בצידי הרחוב ניטעו עצי איזדרכת, הבתים היו בני קומה אחת ולהם מרפסות שלוחות אל הרחוב.

“ראית כיצד נעצה בי עיניים הבעלבוסטע הגרשונית הגאה?” שאל עמשי.

זיאמה גיחך.

“צחק, צחק, ואני מבטיח לך שלא אעזוב את המושבה בטרם אמוץ משפתי שיינע-פשה היפה, צהובת השיער ועצומת השדיים, נשיקה שכמותה לא זכתה מעודה לקבל מבעלה הצולע!”

“תשב כאן כל החורף רק כדי שתוכל אחר-כך להתפאר?”

“אתה לא מאמין? בוא נתערב – אם אשק לה, נתחלף באדרותינו!”


 

פרק עשרים וארבעה: אדירה היתה הסטירה שסטר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו על לחיו של האיכר גרשוני    🔗

אדירה היתה הסטירה שסטר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו על לחיו של האיכר גרשוני. לילה אחד נגנבה פרה מהרפת של גרשוני. למוחרת בבוקר, רוכב על חמורו הקפריסאי הרזה, הופיע חוואג’ה סקנדר השמנמן וקצר-הקומה בחצרו של שיח' איסחאק כאשר זה עמד ודיבר עם גששו הבידואי אחסן דלדום. גרשוני הקים קול צעקה:

“איזה עסקים אתה עושה שוב עם השומרים הבידואים שלך, עם הגנבים האלה?”

“אני אחראי על השמירה במושבה ואתה צריך לסמוך עלי שאני יודע מה אני עושה.” השיב לו שיח' איסחאק. “יכולת, במחילה מכבודך, לנעול בלילה את הרפת ולא היו גונבים לך את הפרה היפה שלך, אלא-אם-כן אתה נהנה מכך שהיא משוטטת בלילות…”

“פיזדמטי!” הקפיץ הרמז את גרשוני והוציאו מדעתו. שפמפמו השחור, הקטן, רטט כמברשת מעל החמור הגדול. “קיבינימאט שתלך, חרא אתה, חרא אבן-חרא, ילען-אבוכ! מה, אני העראבער שלך שתדבר אליי ככה?!”

“חוואג’ה סקנדר!” גער בו שיח' איסחאק, ומבט זועם הבריק בעיניו, בעלות ברק הפלדה הכחול, שהישירו מבט בפני בן-שיחו. “תיזהר! לא בכבוד שלי אתה פוגע אלא בכבוד המושבה כולה!”

"הגיע הזמן להגיד לך, נורדאו, שאתה בכלל לא שומר עלינו. אתה עקרוט, ערמומי, אתה א-באנדיט, א-גאזלן, אתה גרוע מגנב, מסתובב כל היום, לא עושה כלום, פאראזיט. חי על חשבוננו. הגיעו לי עד הנה – כל העראבישע-שטיק שלך! אתה אחו-אל-מאניוק! א-שוואנץ!… "

על כך סטר לו שיח' איסחאק על לחיו.

“אתה עוד תשלם ביוקר על כך, שיח' איסחאק נורדאו! אני אתבע אותך לבירור בוועד המושבה!” גרשוני הנדהם, שפמו השחור הקטן מרטט ולחיו לוהטת, קירטע חזרה אל חמורו הגדול כשהוא נחנק-כמעט מכעס, ועזב את החצר.

“יא, יא-מסכין, אללה יחרב-ביתו! – פגעתי כניראה בכבוד הפסקוצווע שלו!” חייך שיח' איסחאק נורדאו לתוך שפמו והמשיך את עסקיו עם הגשש הבידואי.

“פילטיז אל-דבור מאפיש אסל!” אמר הגשש. בעכוז הצירעה דבש לא תמצא!

ליל-קיץ אחד, ליל חמסין, פסעו שיח' איסחק נורדאו ועימו מסייה בוריס קלדם, הוא חוואג’ה בארס, אביה של ארלטי, לעבר ביתו של גרשוני. הם היו בסיור ביקורת על השמירה במושבה, חמושים באקדוחי המאוזר הגדולים שנתונים בנרתיקי-עץ אשר לאחר השליפה אפשר לחברם בתור קתות.

כאשר חלפו על פני הבית שמעו מבפנים אנחות מזעזעות.

השניים טיפסו והציצו מבעד לחרכי התריס והנה ראש גרשוני המוגבה מונח על השד הערום של שיינע-פשה כמו על כר, ומעליו רובץ תאומו – והוא גדול כל-כך שמאיים לחנוק את הבעל הטמון ביניהם –

וגרשוני צועק ומחרחר כטובע,

ואין לדעת אם מתוך שינה הוא קורא להושיעו או שער הוא –

צחוק הגורל הוא שהשדיים, שכה הפעימו אותו כאשר גילה אותם לראשונה בכלתו הבתולה בליל החתונה, שהרי את שיינע-פשה הצעירה שידכו לו – איימו עתה על חייו לכלותם.

“מון דייה! [אלוהיי!] – הלא שדי השיקסע הגרמנייה עוד יהרגוהו!” התחרמן למראיהם קלדם.

"יא בא יה! – " השתאה שיח' איסחק, “אללה אכבר! אללה אכבר! – סנדרל תקוע עלא ראסו בביז [שד] מרתו! בפני סכנה שכזו בחיי לא עמדתי!”

מיד פרצו שני השומרים עם אקדוחיהם פנימה ובקולות “זוז הצידה!” – הצילו מחנק את בעל הבית, בהודפם מעל פניו בכתפיהם את גבעת השד העליון של שיינע-פשה זוגתו.

למוחרת עבר מעשה ההצלה מפה לאוזן במושבה.

עוד סיפרו אצלנו שכאשר שיינע-פשה ובעלה אינם רבים – משמשים שדיה כמגש שעליו מניח סנדרל בבוקר את ספל הקפה ופרוסת הלחם בחמאה ובריבה שהוא מעלה לה מהמיטבח למיטתה, ולעיתים היא מרשה לו להצטרף מהצד לסעודה.

בעקבות הסטירה ההיא התקיימה בוררות בביתו של סבי והשתתפו בה מסייה בוריס קלדם וגרישה ירקוני. גרשוני המוכה אמר שהוא מסתפק בהטלת עונש מוסרי על שיח' איסחאק נורדאו, כלומר התנצלות ולא עונש כספי. שיח' איסחאק נורדאו הודה שהיכה. השניים יצאו החוצה. הבוררים רצו לפסוק התנצלות, כהצעת גרשוני. אבל שיח' איסחאק נורדאו, שנודע לו הדבר על-ידי שליח שעמד והאזין להם מאחורי התריס, שלח להודיע לבוררים שלא יקבל עליו קנס של התנצלות וכי הוא מוכן רק לקנס כספי ואפילו גדול, “אפילע איך זאל האבען א טאפ פיל מיט גאלד! [אפילו בשיעור של פח מלא זהב, אם יהיה לי!]”

כמובן שלא היה לו. כלאם פאד’י, מילים ריקות, היו דבריו. אולי פח זיתים או שמן זית היה לו. לכן הבוררות התפטרה והבירור חזר לוועד.

ערב. פנסי-הקרוסין המעשנים, הנתונים בבתי-פח שניראים כפיראמידות הפוכות, האירו מעל גבי העמודים ברחוב. אור עלה מחלון בית-הפקידות שבו התאספו חברי ועד-המושבה, וסערת הצעקות פרצה החוצה. סנדרל גרשוני ותומכיו מבין האיכרים דרשו לפטר את שיח' איסחאק נורדאו ולהטיל עליו קנס כבד, ואילו נורדאו מצידו אמר: “אם אתם עושים לי בירור וקונסים אותי, אתם פוגעים בביטחון המושבה כולה!”

“זאת עוואנטה [ערמומיות], הוא למד לדבר ככה מהעראבערס שלו…” האדים גרשוני בכעס חנוק עד שהיה חשש לבריאותו, ומזגו לו כוס מים צוננים מאיבריק שחור לח מותניים [כד חרס בעל זרבובית, שדוברי העברית מכנים אותו בטעות בשם ג’ארה] שניצב על אדן החלון הרחב.

“ואיזה נזק נגרם לביטחון המושבה מזה שלא תכה יהודי?” חקר ראש הוועד את נורדאו.

“מה, אני, בסך-הכל, עשיתי? נתתי לו סטירה קטנה שאינה דומה כלל להצלפות בשוט ולמכות, שכל שיח' מכובד מרשה לעצמו להפליק לבני-שבטו!” שיח' איסחאק נורדאו גימגם קצת, כדרכו. מפרק משפט לצמדי-מילים שסופם נבלע כאילו פיו מלא תפוחי-אדמה לוהטים. הדבר לא הפריע לו אלא אדרבא, נשמע סמכותי, מתאים לגערות ולפקודות. החי“ת והעי”ן הגרוניות, כדרך הערבים, היו מודגשות אצלו, בצרידות, גם כשדיבר אידיש או קצת עברית. “ואיך, אתם חושבים, נוהגים בנתינים שלהם שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג’ראמנה, וכל השיח’ים השכנים שלנו? במקל! בשוט! – ואני, אני לא השיח' שלכם? כבודי לא כבודכם? כוחי לא כוחכם? איך אתם רוצים שהשכנים הערבים יכבדו אותי אם ייוודע שאתם מעמידים אותי למשפט על דבר עלוב שכזה? איזה כבוד יהיה לי בעיניהם? אללה ישהד [אלוהים יעיד] – הלא רק למענכם אני מכה אתכם, למען ביטחונכם ולכבוד המושבה!”

בישיבה הועלו הצעות של קנס כספי בצירוף בקשת סליחה. היתה הצעה לשלול מנורדאו לשנה את הזכות להשתתף בבחירות לוועד. אחד החברים, שעשה עצמו למגן הראשי על שיח' איסחאק נורדאו, אמר: “אכן אללה ישהד כי שיח' איסחאק נורדאו לא היכה ראשונה את גרשוני ורק שאין זה לפי כבודו של שיח' איסחאק שהוא קיבל ראשונה מכה ועל-כן הוא מקבל עליו להודות בדבר שלא עשה.”

על כך ענה לו ראש הוועד: “די עם אלוהים! אולי תביאו עד אחר שאפשר לדבר איתו?”

והישיבה סערה. היו עוד נושאים דחופים על הפרק. בחוץ התגודדו והפגינו פועלים עבריים רעבים, מחוסרי-עבודה, שהתלוננו על הוועד, מדוע אינו מחייב את הפרדסנים להעסיקם, ובהשפעת גרישה ירקוני, שעודד אותם, צעקו:

“חברי הוועד תיישים זקנים! חברי הוועד כלבים זקנים! אלטע קאקערס! חניוקעס! חאלירעס! הגיעה שעתכם להתפטר!” – והם רקדו בחושך הורה על בטן ריקה ושרו: “הבוז לכם הקלדמים / יומכם יבוא כלבים נבזים!”

ובפנים נמשכו הוויכוחים והצעקות ולא הגיעו לשום החלטה. ממש “חמאם בלא מוייה” – כפי שהיה דודי אומר, בית-מרחץ ללא מים, שהרעש בו כבד מנשוא. לשווא היכה ראש הוועד בפטישו על השולחן כדי להשקיט את הקהל.

לפתע פסעה ובאה אליו אשתו, שישבה ביציע הקהל, ניגשה לראש השולחן, לקחה מידו את הפטיש, היכתה בו על השולחן פעמיים בתוקף רב, והכריזה בגרמנית (היא היתה אישה יהודיה נמרצת מאוד, ייקית):

“האסיפה סגורה! עקיבא, בוא הביתה לישון!”

וכך היה.

ורק בישיבה הבאה, וברוב “דיעות נעלמות”, כלומר, בהצבעה חשאית, הוחלט להטיל על שיח' איסחאק נורדאו קנס כספי של שישים פרנק, ותו לא. להתנצל לא הסכים בשום פנים ואופן.


 

פרק עשרים וחמישה: “כול שי טייב. חוואג’ה סקנדר הווא בגול קומנטוחס וסית שיינע-בשה היי בתגול קישמנטוחס!”    🔗

סבא של שיינע-פשה גרשוני היפה היה ר' דוביד דער גר, רבי דוד הגר, והוא במקורו ובראשיתו ברון גרמני נוצרי בשם גונטר פון לאקסן מהאנובר, שאהב להאזין לתפילות היהודים, והיה נוהג לעמוד ליד חלונות בית-הכנסת וליהנות מניגוניהן בשבתות ובחגים, ובייחוד בראש-השנה וביום כיפור. בהיותו ילד חשש גונטר ולא העיז לגלות להוריו את אהבתו ליהודים ואת חלומו להיות כאחד מהם. בהגיעו לפרקו נשא לאישה בחורה גרמניה צהובת שיער וצחת עור, ונולדו לזוג בת ובן. לאחר שנים אחדות, כאשר ילדיו בגרו ועמדו על דעתם, העיז לאקסן לגלות לאשתו שהחליט לעלות לארץ-הקודש, ושאל אותה אם היא מוכנה לבוא עימו.

“אתה יכול לנסוע. אני נישארת פה,” סירבה לו בכל תוקף, אף כי טרם ידעה שהדבר כרוך גם בגיור.

לאקסן פנה לבתו הבכורה אנה ולבן הצעיר הרינג: “ואתם, הרוצים להישאר עם אימכם או לבוא איתי לפלשתינה?”

“אנחנו רוצים לנסוע איתך.” השיבו השניים.

בבואם לירושלים התגייר לאקסן ונקרא שמו בישראל דוד. לאחר שהתגייר צם ארבעים יום ולילה למען יסלח לו אלוהים על השנים שבהן היה גוי. צומו הממושך נבע אולי גם מהמשבר שגרמה לו התגיירות ילדיו ומן המחיר הכבד שגבתה ממנו. לאחר שנמול קיבל בנו הצעיר הרינג-יחזקאל הרעלת-דם ומת. רק הבת חנה נישארה בחיים.

רבי דוד הגר היה מבאי-ביתו וידידו של הרב העיוור ר' שמואל סלאנט, רבה האשכנזי של ירושלים ומנהיג היישוב הישן. כאשר הרב היה שומע את צעדי ר' דוד הגר, היה מזהה מיד את הליכתו ואומר: “רב דוביד דער גר גייט.” ר' דוד הגר הולך.

חנה הגיורת, בתו של ר' דוד הגר, ניראתה גרמניה גמורה: עיניה תכולות, שערה צהוב, ודיברה בעיקר גרמנית. במשך הזמן למדה אידיש, ערבית וגם ספניולית – לאחר שנישאה ליהודי-ספרדי יליד חברון. היא ילדה שורה של בנות, שיינע-פשה היתה הצעירה שבהן.

צללי מנורת הקרוסין בעלת אהיל הזכוכית הירוקה ריצדו על הקירות והתקרה. לאורם ישב האיכר גרשוני השמנמן אל השולחן עם שיינע-פשה אשתו לארוחת-הערב וכירסם כנף תרנגולת ממרק. טיפות אחדות דבקו בשפמפמו השחור, הקטן. באצבעות לחות סיבב את ציר הפתילה והמעיט את מידת הבעירה במנורה, אך אישתו הצעירה ובעלת החזה הגדול שבה והגבירה את עוצמת האור.

“את לא רואה טוב?” הקניט אותה בקולו הטנורי. “לא הבחנתי שראייתך נחלשה כאשר נעצת מבטייך בשומר החצוף מן הגליל!”

“תחסוך, תחסוך בקרוסין סנדרל,” השיבה שיינע-פשה היפה בלעג. “קמצן אתה כאחיך בעל הפה העקום והביצים המכונמות! אתה! אתה הרי סופר אפילו את הביסקוויטים שבהם אתה מאכיל כל אורח! אולי גם תכבה כבר את המנורה ותשב בחושך? תפשוט מכנסיך מעליך ותשב בתחתונים כדי שהמכנסיים לא יתבלו?”

“אזוי? כך אעשה!” רטן.

“נשוי היית צריך להיות לחבל שבו השחילו אותך אל חוף עג’מי!”

“ועל שכמותך נאמר: אויבי איש, אנשי ביתו.”

“ומה אינני עושה טוב בבית, בעלי? לא עטפתי כל קציצת גפילטע-פיש בעור הקרפיון שלה? המרק שלך מלוח? העוף צואה [בחולם] לך?”

“אין משפחה במושבה שאוכלת עוף באמצע השבוע, ואת לועגת!” וכדי להקניטה גלל פנימה את הפתילה עד שכבה שביב האור הכחלחל האחרון, נעלם בחושך גם שפמו השחור, הקטן. מיד פשט את מכנסיו בהנאה רבה וטפח על כרסו העגלגלה כשהוא משמיע גם קול נפיחה רם מלווה באנחת-רווחה: “א-מחייה!”

“להיות נשואה לך זו מכה שאינה כתובה בתורה. איפה ראיתם אדם ששוכב במיטתו ישן ­– בישיבה?”

“אזוי? – אם ישנים ישר, הנשמה פורחת. ואת, הלוואי שלא תזכי לראות! – ישר אשכב רק כאשר יוציאו אותי באלונקה שחורה עם הרגליים קדימה…”

“מזל רע תביא לי, מלוכלך, אפילו לנגב היטב אינך יודע או שאתה חוסך גם כשאתה מכריח אותנו להשתמש בנייר עיתון… רק בהפלצות אתה לא קמצן. איזה שמוק אתה!”

"איפה למדת לדבר כך? – "

“קאליקער שכמוך…”

“כפויית-טובה!”

“והילדים? ילדים אין…”

“מכשיפע! מה יהיה איתך, אני שואל אותך, מה יהיה?”

“אל תדאג! כשיבוא היום שלי – אני אהיה כמו מלכה, ישאו אותי על כפיים, קהל גדול של מלווים ילך אחריי ואתה, אתה תחגוג את אלמנותך… אוי וי,” החלה לבעוט את רגלה ברצפה, “מדוע, מדוע מכל היהודים שבארץ-ישראל נתנו אותי דווקא למפלצת כמוך?”

“לכי, לכי תגידי שאם משפשפים יותר מדי את השדיים זה עושה אגזמה – כמו שאת אומרת לי!” בלע את רוקו מרוב התרגשות וקם וקירטע כשהוא מנופף לעברה במקל הטיולים שבו נעזר בהליכתו, בגלל הצליעה, "גאלתי אותך מחרפת עוני בירושלים, מהבית המסריח של אביך אבו-אלבנאת הבטלן, את, מה את בכלל… שיקסע! – "

אך המקל פגע באהיל הזכוכית הירוקה וניפצה לרסיסים. גרשוני הנדהם השתנק בקריאת-צער על אובדן המנורה היקרה ונפל לרצפה בתוך שלולית קרוסין שהתהוותה עד מהרה סביבו.

“לא, לא, אל תדליקי גפרור, אידיוטית!” צעק, “הבית עוד יעלה באש! רוצי לקרוא לרופא!”

הצעקות בבית גרשוני לא היו בגדר הפתעה במושבה. יום אחד הן הגיעו לעוצמה כה עזה, שקהל הלך והתאסף ליד החצר. האיכרים ובני-משפחותיהם ראו את שיינע-פשה הצעירה ובעלת החזה הגדול שוכבת באחד החדרים במצב של התעלפות, ואת סנדרל מקרטע הלוך ושוב על הבלקון על רגלו הצולעת, שפמו השחור הקטן הניראה מודבק מרטט והוא אינו מוצא לעצמו מקום. לאחר שעתיים, כשהצעקות התחדשו, שלחה סבתא את עיסא אל-חאמד, הפועל שלנו, שילך לשתות שם מים ובינתיים יראה מה מתרחש בין הקליפע לרוצח.

שב עיסא ואמר: “כול שי טייב. חוואג’ה סקנדר אבול-באר’ל הווא בגול קומנטוחס וסית שיינע-בשה היי בתגול קישמנטוחס. הוא בגול לה אבלה, שרמוטה, אנתי באסקוצווע [את פאסקוצווע] והיי בתגול לו אהבל, שמוק, אנת גורנישט. וחמד-אל-אללה, כול שי טייב!” – הכל בסדר. האדון סקנדר אבי-הפרד אומר שקי בתחת וגברת שיינע-פשה אומרת שק בתחת. הוא אומר לה מטומטמת, את זונה, והיא אומרת לו מטומטם וזרג, אתה לא שווה כלום. ותודה לאל, הכל בסדר!

במושבה סיפרו שכל יום ראשון קונה סקנדר דג מלוח ותולה אותו על חוט, ובמשך כל ימות השבוע הוא ושיינע-פשה מלטפים בכפות ידיהם את הדג – ומלקקים אותן, ומקנחים בפרוסות לחם עם בצל. ולשבת – מכינה שיינע-פשה מן הדג – געפילטע פיש!

ועוד סיפרו שבערב, לאחר ה“ארוחה”, סקנדר לא מדליק אור אלא שולח את שיינע-פשה לישון מוקדם, עם התרנגולות, שכידוע נירדמות מיד לאחר שקיעת השמש, וממשיך לשבת בחושך, בתחתוניו בלבד, משנן בעל-פה דפים מן הגמרא שלמד בנעוריו.

מדוע בתחתונים? כי כך: “חוסכים נפט, חוסכים מכנסיים, ובחושך היתושים עפים אל השכנים.”

ככה הצליח לצרף פארה לפארה ובישליק לבישליק ולרכוש לעצמו את מה שכונה אז בשם “הקאלאניע”: פרדס קטן ונאה, בית עם “קירות פרוסיים”, שזה היה צריף מקירות עץ כפולים, ממולאים באבני דבש (אך כשאני היכרתי את רותי כבר בנה על מקומו את הבית בן שתי הקומות מלבני סיליקאט לבנות), אורווה ורפת וגם כרם שקדים. אמרו עליו במושבה שכל רכושו בא לו מ“קישקע געלט”, דמי חיסכון בהלעטת הקיבה, ומ“גאטקעס געלט” – כסף שנחסך מן הישיבה בתחתונים.

כאשר היה סנדרל צולע לפרדס, נהג לשאת איתו קופה, שהיא סל ערבי גדול מנצרים רכים, ומקל. תופש בשתי אוזני הקופה ביד אחת והולך לו בנחת ובודק בעיני המאסלינעס (זיתים שחורים, שאמנם לא עברו בירושה לרותי כי הוא לא היה אביה הביולוגי) הקטנות שלו בדרכים, ואוסף בקצה המחודד של המקל גללי סוסים ובקר מיובשים בתוך הקופה ומביא אותם לפרדסו.

בכך היה נאה מקיים את סיסמתו, שעליה חזר תמיד: “יוישער און שפארזאמקמט!” – יושר וחיסכון! – “בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר! – אם אתה בא כל בוקר לפרדס שלך ואומר לו: גוט מארגען, בוקר טוב, הוא עונה לך בסוף העונה: גוט-יאהר, שנה טובה.”

על כך חג' עבד אל מצרי, אמן הכינויים, הוסיף לו גם את הכינוי: אבו-ג’יללה, אבי הגללים.

אמרו שסנדרל ישר עד להחריד אך קפדן וקמצן. פרדסו היה מהיפים שבפרדסינו, ומפיו גם נירשמה בתולדות המושבה והפרדסנות העברית הגדרתה המדוייקת של שנת יבול:

שנה בינונית – כאשר היבול טוב אצל כולם.

שנה טובה – כאשר היבול רע אצל אחרים וטוב אצלו.

שנה רעה – כאשר היבול של האחרים טוב ואילו אצלו גרוע.

כשהיה סנדרל עובר ברחוב ותוקע נפיחה, היו האיכרים פונים אליו ומאחלים לו:

“מברוכ, אגזונטהייט [תבורך, לבריאות] רב סקנדר! שמא הוא חולה? במה נתברכנו היום שהוא מעניק לנו מטובו בחינם?”

וכאשר חמורו הקפריסאי הגדול, שאותו קנה בגלל הצליעה שהיקשתה עליו ללכת ברגל מדי יום לפרדס (גם ברכיבה עליו היה מחזיק את הסל ביד אחת, המקל בשנייה, ואוסף גללים), היה תוקע סידרת נפיחות קולניות, כדרכם של חמורים, היו האיכרים שואלים את רוכבו:

“יאמר לנו רב סקנדר, במחילה מכבודו – הטשולנט של שיינע-פשה היה כה גרוע, שהאכילו את החמור בשעועית?”

דודי ההולל אלכס, שהיה בעל כשרון חיקוי לא-מבוטל, אהב לתאר את סקנדר כאשר הוא מתאונן על חמורו הרזה, הרעב, ובעל האוזן המרוסקת:

"חכם-להרע זה, מדוע בדו עליו כי טיפש הוא? והלא בכוחו לרמות אותנו על כל צעד ושעל.

"בדרך לפרדס, שלא ככל החמורים, הרגילים לעלות על השביל הטוב ולטפוף ברגליהם במהירות, הוא, משים עצמו חמור ויורד לצידי השבילים. תחשוד: נופל הוא מכל החמורים, ותטעה: הוא בכוונה זדונית יורד למען לא יהיה עליו לרוץ כמקובל אצל חבריו בהגיעם לשביל. כי בצידי שבילים, ברפש או בחול, מי זה מחייבו לאוץ?

"ואיך הוא חוטף בפיו את המקל הנוגש בכל הזדמנות טובה וזורקו!

"וברידתך מעליו, ואך יחדל להרגיש בשוקיך ועקביך הרודים בו – מיד תקיעה איומה אל תוך האוזניים! ואין להועיל, והתקיעה נוקבת כשפוד מאוזן אחת עד חברתה.

"נסה נא להכותו – ויברח.

"ואהבתו! נידמה הוא עייף, רגליו כושלות בכל רגע, אך פתאום מרחוק – אחורי חמור או אתון, אין הבדל לגביו… ומיד – האוזניים המשולשלות מזדקפות, הראש מורם, הזין נשלף, ונשלף, ונשלף… (כאן היה דודי רומז לקינאה המינית שחש סנדרל כלפי חמורו) וההליכה אז כעל גבי קפיצים. מקפץ, ומקפץ, בקושי תבלמנו. כופף רגע את ראשו ארצה ורגע ירימנו אל על, נחיריו ושפתותיו משתרבבות, ומריח…

“ולעולם, לעולם אל תבטח בו, אפילו בהשתעשעו עימך, שלא ישפוך אליך פתאום את זעם אהבתו…”

הרכיבה על גבי החמור המקפץ היתה מעייפת, ולעיתים, כשהיה מתחרמן, גם מסוכנת, ולכן, כאשר הגיעו אוטומובילים למושבה, הפקיד סנדרל את החמור בידי הפועל שלו, עבדאללה השחור, וקנה אוטו.

 אבל אוטו כשלו לא היה בכל הארץ.

זה היה טנדר ירוק, קטן, בנוי מעץ, הגלגלים כמו של עגלה. וחוץ מההגה, ידית ההילוכים, המצמד והבלמים, לא היו בו שום אבזרים נוספים, אף לא שעון אחד, חוץ משעון מעורר.

בבקרים היה סקנדר פוקד על העוזרת התימניה להרתיח מים בקומקום ולצקת אותם לתוך הרדיאטור של הטנדר כדי שהמנוע יתחמם.

התימניה סיפרה במושבה שהטנדר של גרשוני “נוסע על מים מהג’ומג’ום!”

כדי להתניע את הטנדר היה צורך לסובב בקדמת המנוע ידית-ברזל הנקראת מנואלה – עד שהמנוע התחיל להשתעל בקול צרוד והטנדר קירטע והיה מוכן לנסיעה.

אם הדרך היתה במורד, היה סקנדר מדמים את המנוע ונוסע בהילוך חופשי, כדי לחסוך בבנזין.

בעליות, כאשר הטנדר התקשה לטפס, היה מוציא את כף-רגלו הלא-צולעת מתא-הנהג אל הדרך ודוחף בעזרתה קדימה את הטנדר.

את הסל היה מניח על המושב לידו, ברגל הבריאה היה מקציב בנזין במשורה, ברגל הלא-צולעת דרך-דחף על הדרך, ביד האחת החזיק בהגה ואילו בשנייה אסף במקל אל תוך הסל כל גלל שבגללו היה מאט לעיתים את האוטו ולפעמים כמעט עוצר אותו.

ואם חרא-של-פרות היה רטוב מאוד, ולא היה אפשר להעלותו במקל המחודד, היה מסמן לו אותו כדי לחזור ולאוספו לכשיתייבש, ומה רבה היתה אכזבתו בשובו אם איזו פלחית מהכפר הסמוך כבר קוששה את עוגת הזבל כדי להסיק בה את הטאבון.

אלה היו אנשים.

גם אם הפרד של סנדרל רצח את דודתי בת-שבע ואת חאמד, הפועל שלנו.

דודתי יעל היתה אומרת: “אלוהים, אחרי שיצר את סנדרל, שבר את התבנית!”

כאשר היה סנדרל מגיע בטנדר לראש הגבעה הקרובה לפרדסו, נהג להסתתר מאחורי עץ ולהסתכל בפועלים, בודק אם המשיכו את מנוחת הצהריים מעל לשעה המוקצבת לכך.

כל יום בשבע בבוקר היה מצלצל הפעמון הגדול, שהותך בבית החרושת של הגרמני וגנר ביפו, ובאותו רגע היו הפועלים מתחילים לעבוד, בדרך-כלל עד השעה שתים-עשרה, שאז היה הפעמון מצלצל להפסקה. כרבע שעה אכלו ושלושת רבעי שעה ישנו שינה עמוקה בצל העצים או על מחצלאות ושקים בבתי-האריזה. באחת צלצל הפעמון לסיום ההפסקה, ובארבע לסיום העבודה. לא קרה שפועל יתחיל לעבוד לפני צלצול הפעמון או יסיים לאחריו. “דאראב אל ג’אראס!” – צילצל הפעמון, היו אומרים, וזהו.

וסנדרל גרשוני, אם היה תופס את פועליו שלא התעוררו בשעה אחת בצהריים, היה מפעיל עליהם את השעון המעורר, מקים אותם בצעקות ומפטר אחדים מהם.

יום אחד ישבה בפרדס קבוצה של פועלים לארוחת-הצהריים. הוציאו פיתות ובצל, זיתים וגבינת צאן, ליקטו עגבניות-בר קטנות וצנון שגדל פרא ועלי חמציץ. בישלו קפה על מדורת עצים זעירה. בגלל אור השמש החזק לא ניראתה כלל הלהבה שלה, ורק העשן הלבן הסתלסל כלפי מעלה. מישהו הוציא קופסת טבק קטנה ודפדפת ניירות דקים וחילק אותם, עם קמצוץ טבק, לכל אחד. הפועלים גילגלו בנחת סיגריות, הדביקו אותן בלחלוח קל, מעבירים על קצה הלשון, הציתו אש בסיגריה אחת, מהגחלים שבין האבנים, מתחת לפינג’אן, והעבירו את האש מסיגריה לסיגריה.

עשן הסיגריות הכחלחל התערבב בעשן הלבנבן של מדורת הקפה, הספלונים נמסרו מיד ליד, וריחות קפה והל התפשטו באוויר עם ריח גחלים לוחשות.

שלושת רבעי השעה המוקדשים למנוחה כבר חלפו ועברו וגם “דאראב אל ג’אראס”, פעמון המושבה – כבר צילצל בשעה אחת לחזור לעבודה, והם עדיין שרועים בצל העצים, נשענים בגבם על גומות העפר הפריך, הקריר, של עצי הפרדס, ונוחרים בפה פעור. הטוריות נשענות על גזע העץ, כאילו גם הן נחות.

טוריות אלה היו מעדרים רחבים וחדים, קמורים במקצת, שבהם היו הפועלים עודרים מתחת לעצים וגם מתחחים את האדמה. במשפחה שלנו היה מקובל שכל שאר העבודות שבעולם, למעט העבודה בטורייה, הן סוג של פאראזיטיות ושל בריחה מעמל-כפיים.

לפתע פקח עינו אחד הפועלים, אולי זבוב עקץ אותו, ואמר: “שכה אחיה! הנחש שוב עולה להסתכל עלינו!”

כולם נחרדו וקמו: “איפה הנחש?”

“נרוצץ אותו!”

“הביאו טורייה!”

“לא! לא! – התכוונתי לחוואג’ה סקנדר אבול-באר’ל!” קרא הפועל הראשון.

הסתכלו כולם לכיוון הגבעה ולא ראו דבר.

“לא! לא שם! הפעם הוא עולה במדרגות החיצוניות אל הגזוזטרה בקומה השנייה של בית הבאר!”

“בחייאתי! [שכה אחיה!]” הוסיף אחד הפועלים, “במקום להביא את השעון המעורר, הפעם על צווארו תלוייה המשקפת!”

התייעצו הפועלים בינם לבין עצמם והגיעו להחלטה מהירה. ההחלטות הטובות ביותר באות לא פעם במצבים של לחץ ומצוקה. הם יצאו לקצה השדה, הגובל בפרדס ונשקף אל בית הבאר, כרעו בשורה לאורך אחד התלמים הטריים והפשילו את מכנסיהם. כאשר קירטע סקנדר לקצה הגזוזטרה, המרפסת, של בית הבאר, וקירב את המשקפת לעיניו – ראה בתוכה רק שורה של אחוריים בוהקים בשמש, מבריקים באור החזק, כתם אחר כתם, לבן, לבן ורק לבן. שיפשף בממחטתו את עדשות המשקפת כי חשב שהן מהתלות בו, אך כאשר שב וכיוון אותה אל שורת האחוריים –

– נתן אחד הפועלים אות, נפיחה אדירה הרעידה את האוויר כתרועת טרומבונים אחדים בבת-אחת, העלים הירוקים בפרדסי הסביבה נעו גלים-גלים כמו לאחר שנזרקת אבן לבריכה רוגעת – והמחריאים בכריעה שרו לנגד עיניו המתפלצות של הפרדסן סנדרל גרשוני את הימנון הפועלים “תחזקנה ידי כל אחינו המכוננים…” כשהם מתאמצים לירות יחדיו בסוף כל פסוק מוסיקלי.

כשהגיעו האוטומובילים למושבה החליט מוניש אבו-חארה, הוא מנחם-מוניש גולדשטיק, גיסו של סנדרל גרשוני, שעל יוסקה בנו להחליף מקצוע ולעבוד בגאראז' [מוסך] שנפתח בסככת-פחים בשכונת הפחונים חארת-אל-טנק שבה גרו העניים, ליד השוק הגדול. הביאו לשם מכונאי גרמני שעבד בבית החרושת למכונות של הגרמני וגנר ביפו, ואת יוסקה, הבן-דוד של רותי, שמו לצידו כדי שיתלמד. השניים דיברו ביניהם גרמנית, שפה שלמד יוסקה בבית-הספר לפושעים צעירים ליד ברלין. כשהיו אנשים משאירים אוטו בגאראז', היה יוסקה משתין להם לתוך טנק-הדלק וככה כל נזק הוכפל.

איש לא גילה את התעלול ועסקי הגאראז' פרחו עד שסנדרל גרשוני הביא יום אחד את אוטו-העץ המצחיק שלו לתיקון. למוחרת תפס את אחיינו עם הצינור הגדול בטנק הקטן, הוא הצינור המשקה מאחור את הפועלות הערביות בפרדסים ושעתיד לבקע את הבתולים השניים של פרלה רוגוז’ינסקי ולהיות נעקץ בדבורים שנתן לו בצנצנת ממכוורת בית-הספר המורה חניאל גרינבלט-גבעוני, שהיה המאהב האפלטוני של ארלטי קלדם, שהיתה חברתה הטובה של דודתי יעל, שהתאבדה, ארלטי, לא דודתי יעל.

“אתה תפסיק לזיין לי את האוטו לפני שאתן לך א-פאץ' כזה שתיראה כוכבים והפוץ-כחמור שלך יישאר לך בפנים!” סמקו פניו השמנמנים של סנדרל, שפמו השחור הקטן רטט, וקולו הדק כמעט נחנק מכעס.

יוסקה פוטר. הגאראז' נסגר. במשך שנים אחדות היה צריך לנסוע מהמושבה לתל-אביב לשם כל תיקון קטן ברכב.

אבל דבר אחד טוב יצא מכך. יוסקה למד לנהוג אף כי מעודו לא הוציא רשיון. לימים רכש אוטו-ג’ורה, מכונית-מכל אפורה מעודפי הצבא. מעתה, במקום לאסוף, כאביו, בחבית הגדולה של עגלת הדו-אופן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים אל בורות התסיסה שבפרדסים – היה יוסקה פורש צינור מודרני ארוך ושואב במשאבה מיכנית אל מכל מכוניתו את תכולת הג’ורות, אלה בורות השפכין בחצרות, שעלו מדי פעם על גדותיהם והסריחו את המושבה; ובשעת השאיבה היה המנוע מחריש אוזניים, והצינור העבה מתפתל בעוויתות זרימה ומכה על הקרקע כמו נחש שמן.

כשבנה סנדרל את הבייקה, בית-האריזה הגדול בפרדסו, הזמין את בעל-המלאכה הטוב ביותר במושבה, את דאוד אל-נג’אר, דוד הנגר, ונשבע לו כי הפעם לא יחסוך בקרשים ולא בפחים, ולא במסמרים ובברגים, ולא בלוחות ובעמודי ברזל – וכמובן גם שלא בשכר-העבודה.

דאוד אל-נג’אר הביא פועלים, נגרים ובנאים, והעמיד ארבעה קירות גבוהים לבית-האריזה, אבל, אבוי, אבוי ואבוי – התברר שבניית הקירות בלעה את כל החומרים ואת כל ימי-העבודה שהיקצה סנדרל לבית-האריזה, ולא היה במה ועם מי לקרות את הגג.

סנדרל תבע שדאוד אל-נג’אר ישלים את עבודתו במחיר שעליו הוסכם מראש, ואילו דאוד אל-נג’אר טען שסנדרל מנסה לבנות בית-אריזה במחצית החומרים הדרושים לשם כך.

עזבו דאוד אל-נג’אר ופועליו את פרדסו של סנדרל, ששילם להם רק את מחצית השכר. בית-האריזה נותר בלי גג, הבנאים והנגרים במושבה טענו שהמרחק בין הקירות גדול מדי ואף אחד לא יצליח לקרותם – אך לא איכר כסנדרל ייוואש.

כאשר ישב בחושך ושינן בעל-פה את המסכתות מהתלמוד שלמד בנעוריו וגם סיפר לעצמו את הסיפורים שקרא בבחרותו, נזכר כי באחד מהם סופר שהפרעונים, המצרים הקדמונים, בנו את הפירמידות, ואת העמודים הענקיים שתמכו בגגות של מקדשיהם, בשיטה כזו – היו מניחים את אבן-הבניין, מערימים סביבה חול עד לגובה האבן, מעלים ומניחים עליה אבן נוספת, וכך עד לתקרת המקדש או עד קצה הפירמידה. כאשר הושלמה המלאכה, היו מפנים את גבעת החול – ואז והפירמידה, או המקדש על עמודיו הגבוהים וגגו, היו נחשפים במלוא תפארתם.

שכר סנדרל שני בעלגולעס ממקום חניית בעלי העגלות, מול בית-המרחץ, ובמשך חודשים אחדים סחבו הסוסים עגלות מלאות חול לפרדס, והעגלונים שפכו את החול בבית-האריזה עד שנוצרה גבעה שהגיעה לגובה הקו המיועד לתקרה.

לאחר שסיימו, בא לבית-האריזה ברל חדד הנפח, המכונה גם ברל אסמר, השחור. חנותו נמצאה בשוק הגדול. הוא היה מומחה לתיקון פרימוסים ולעבודות פח של מרזבים, והתפרסם בכך שעיטר את גזעי העצים בפרדסי המושבה בכותרות חרוטיות עשויות פח, שניראו כשרוולים, כדי לעצור את זחלי הארבה שטיפסו אל הצמרות כדי לכרסם את העלים הירוקים. על כך אף קיבל פרס, צרור של מג’ידיות, מאת הגנרל אחמד ג’מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל.

טיפס ברל אסמר על גבעת החול והתקין לבית-האריזה גג של פחים, כמעט בלי תומכות וקרשים.

באו העגלונים אל סנדרל ושאלו: “איפה התשלום שהבטחת לנו?”

אמר סנדרל: “תקבלו כאשר תגמרו את העבודה.”

“כבר גמרנו.” אמרו.

“לא, עליכם גם לפנות את החול מבית-האריזה!”

עזבו העגלונים בקללות את פרדסו של סנדרל, ששילם להם רק את מחצית השכר, ובית-האריזה נותר אמנם עם גג אבל סתום כולו בחול.

התאספו האיכרים לחזות בטיפשותו של סקנדר אבול-באר’ל, שעכשיו יעלה לו כפל-כפליים לפנות את גבעת החול שצמחה בבית-האריזה החדש בפרדסו. הם לא ידעו שכל ערב עם חשיכה, לאחר שהעגלונים היו מסיימים לשפוך שיכבה חדשה של חול – היה סנדרל מקרטע על הגבעה, ובעזרת פועלו עבדאללה השחור זורע בה מטבעות פחותות-ערך, ששקעו מיד בחול. לעיתים רחוקות היה זורק מטבע כסף, שערכה רב יותר, בישליק, מטליק ואולי שילינג.

קשה היום לדעת אם הדבר אירע בתקופת העות’מנית או בימים שבריטניה שלטה בארץ-ישראל. אבל מה זה משנה? הלא כל שנות תרפ“ה-פ”ו דומות זו לזו ובכולן אין איש בימינו מתעניין מחוץ לכמה חוקרים באוניברסיטאות וכן כמה זקנים וישישות שנולדו בפלסטינה עוד כשהיתה תחת שלטון הסולטן סר עבדול ווקופ או אולי הנציב העליון סר ארתור תלחס-טיזי.

עמדו האיכרים בפתח בית-האריזה וצחקו. פתאום ניצנצה להם בחול מטבע כסף. מיד יצאה שמועה כי בבייקה של סנדרל טמון אוצר של מטבעות. התאספו ובאו כמעט כל אנשי המושבה, מקטן ועד גדול, נשים, זקנים וטף, ועדה-פרומנדה המשוגעת, וכמו בבהלה לזהב – פינו בסלים ובדליים את החול מגבעת המטבעות, ניפו אותו וסילקו אותו וזכו במטבעות חסרות הערך – קופיקות, פארות או מילימים – ואילו סנדרל זכה בבית-אריזה חדש במחצית המחיר.

לשיינע-פשה צהובת השיער וצחת העור, אשתו של סנדרל, היה שיגעון לניקיון. רק נשמע מתקרב צליל הפעמונים של המחרוזת שעל צוואר סוסו של גיסה מוניש-דרעק שנודע גם בכינויו הושא אל-עטאר, הבשם, או איליביסקי, זה שמשקה – היתה קמה וסוגרת היטב את החלונות בכל החדרים בגלל הריח הנורא שהפיצה העגלה עם חבית הצואה.

הבית, שאותה תקופה טרם נולדה בו רותי, הבריק כברק ולא ניראה בו גרגר אבק. אלמלא היתה שיינע-פשה אישה נאה בזכות עצמה היה אפשר לומר עליה מה שהיו אומרים על איכרות אחרות שלקו בשיגעון הניקיון – שאין היכן לירוק בבית אלא על בעלת-הבית.

שיינע-פשה האמינה שהנקיון אינו רק חיצוני אלא נחוץ מאוד גם לאברי הגוף פנימה. על כן היתה הולכת כמעט מדי שעה להטיל את מימיה ולרוקן את צואתה והיתה שוטפת את נקביה עמוק ככל האפשר וחופפת היטב את יער מבושיה, רק אז היתה חשה עצמה נקייה ומטוהרת, כי המחשבה על כך שיש במעיה קורט של צואה היתה משגעת אותה.

וככל שתיעבה את בעלה, לא פטרה גם אותו ממצוות הנקיון המוחלט. ומאחר שהיה חיגר ושמן ולא הקפיד ביותר על הטואלטה, היתה שוטפת אותו במו ידיה בחדר האמבטיה שהתקין לה לדרישתה בתוך הבית, ושהיה המודרני ביותר במושבה; ולידו בית-הכיסא ובו אסלה, חידוש גדול, כי אצל רוב האיכרים בתי-הכבוד היו עדיין צריפונים בחצר, וממש פחד לצאת אליהם בלילות, בגשם ובקור ובשדי-התחת השוכנים בבור; ורק סנדרל כבר לא היה צריך להשתין בלילות לבקבוק הזכוכית הדומה לברבור, שבהתמלאו משמיע צליל סילוני ודק כקסילופון – אלא השתין בקצף באסלה שבביתו! – – –

היא היתה רוחצת ומנקה היטב את אחוריו ובוזקת אבקת פודרה על הביצים שלו והוא – שסבל מאוד מהבוז ומהקרירות שרחשה כלפיו בחיי האישות (וגם מעצירות, היה לועס שזיפים מיובשים ולדר ממישמיש מיובש וכדורי פחם ושותה הרבה מים ונכנס גם לבית-הכיסא כשהוא מחזיק בידו האחת כוס מים או תה או מישרת שזיפים כהה, ובאחרת זקורה האצבע כשהיא מרוחה במשחת וזלינה, ושומעים אותו מתאמץ ונאנח –

*

ושיינע-פשה מהסה אותו ואומרת: “סנדרל, השתגעת? בן-אדם איננו צינור!”

והוא: “שיינע-פשה, לפחות, כדי להפחיד את המעיים! אוה, אוה, אוהה… א-מחייה!”

והיא: “גיב א-פורץ, סנדרל, לפחות גיב א-פורצלה, א-פורצשפייזלה!” – שזה שיבוש של פורשפייזה, מתאבן, – “שאם לא, אתקין לך חוקן!”)

– – –!

– והוא, הוא היה נותן אחר-כך את עצמו בידיה כתינוק מחותל, ובייחוד נהנה כאשר היתה חודרת ומנקה את פי הטבעת שלו, אך משתדל להסתיר זאת מפניה פן תחדל אם תדע שהוא נהנה ופן תיבהל למראה אברו המתקשח למגע אצבעה מאחור כי כשהיה פולט היתה מקימה צרחות עד לב השמיים –

והפועל הערבי עבדאללה היה שומע ובא ונעשה עד למחזות הנקיון המוזרים של היהודים שעה שהיה מציץ בחוואג’ה סקנדר אבול-באר’ל אבו-ג’יללה ובטיזו ובטיז מרתו הצעירה, היפה וצחת העור מבעד לסדק בתריס ואחר-כך הולך לרפת ועומד מול הפרה וחולם שבעלת-הבית צהובת השיער ובעלת השדיים המופלאים מחזיקה באברו הגדול ותוחבת לו חוקן או אצבע בתחת והוא בועל אותה ואת בעלה גם יחד.

סנדרל היה אומר כי לכל אדם קצוב מיספר ימי חייו מראש. כיצד יודעים אותם? למעלה, בשמיים, יש מקום שבו ניצבות צלוחיות זכוכית מלאות שמן ובהן פתילות של צמר-גפן. הפתילות בוערות, והשמן כלה. וככלות השמן – האדם מת.

“לילה אחד,” הוא מספר, "חלמתי שאני בשמיים ורואה את כל הפתילות הבוערות. והצלוחיות – חלקן מלאות וחלקן הולכות ומתרוקנות. אני מחפש את הצלוחית שלי והנה, מה אני רואה – היא ריקה כמעט לגמרי, עומדת לכבות, ועל ידה הצלוחית של שיינע-פשה אשתי, ובה השמן רב. מה אני עושה? מסתכל הנה והנה, וכשאני רואה שאף אחד לא רואה אותי, אני טובל את האצבע בצלוחית של שיינע-פשה ומעביר טיפת שמן לצלוחית שלי, טובל ומעביר – " סנדרל מורה באצבעו את תנועת ההטפה, כבסדר פסח, “טובל ומעביר – ופתאום אני מתעורר מחלומי ושומע את שיינע-פשה שלי אומרת,” והוא מחקה אותה באידיש: “לא די שהערת אותי, אתה עוד טובל אצלי את האצבע שלך כל פעם בחור אחר!”

יום אחד פגש סנדרל ברחוב במושבה ערבי עם גמל נושא מטען של קש. הוא השתווה עימו על המחיר ואמר לו ללכת לביתו לפרוק את המטען ולקבל מהגברת שיינע-פשה את התשלום.

בא הערבי לחצר. יצאה שיינע-פשה מהבית ואחריה מדדה עבדאללה השחור, הפועל הקבוע, מחזיק שמשיה לבנה רחבת-כנפיים להצל עליה. תמכה האישה ידיה במותניה, הבליטה את חזה הגדול ושאלה את בעל הגמל:

“מה אתה עושה פה?”

“הבאתי קש.”

“מי אמר לך להביא קש?”

“חוואג’ה סקנדר אמר לי.”

“מי חוואג’ה? מה חוואג’ה? אנא חוואג’ה! לא צריך קש. לך מפה!”

מאז כינוה במושבה גם בשם “אנא חוואג’ה”.

במרפסת המלון הסגורה, שכל חזיתה חלונות הנשקפים אל פרדסי המושבה, ישבו ירקוני, רופא המושבה ד"ר זכריאס-כהן ועוד אורחים ובהם עמשי וזיאמה. ירקוני לא הניח לשניים ללון במלון-הפועלים הזול והפשוט אלא הציע להם את אחד מחדרי ביתו, ללא תשלום. בחוץ התחזק הגשם, נשמעו מדי פעם רעמים, חיצי ברקים ניצתו בין צמרות הברושים האפלות ונשקפו מבעד לזגוגיות.

“החבר שלך לא הוציא כמעט מילה מאז הצהריים.” פנה ירקוני אל עמשי. “ספר לנו, אתם זוממים איזו קונספיראציה? מכינים אכספרופריאציה חדשה כמו אצל המהפכנים ברוסיה?”

“אם לא שכחת שמי זיאמה פולונסקי ואני לא מהפכן ולא חתרן ולא מחרים כספים מהבורגנים. אתמול ירדתי מהאונייה ביפו ואני רוצה להישאר כאן ולהיות פועל, מוכן אפילו להיות חמור כאן, לא איכפת לי, כי במושבה סוף-סוף כולם יהודים! ויותר מכל אני חולם עוד מהגולה שאהיה גם אני שומר!”

“הגיע באמת הזמן שיהיו כאן יותר שומרים עבריים,” אמר דוקטור זכריאס-כהן. “גבורות המושבה מהשנים הקודמות כבר לא משפיעות. מזמן שבאתי לכאן אני רואה שהשכנים גונבים ושודדים מכל הבא ביד, בשדה ובבית, אפילו סוסים ובהמות מתוך האורווה, ואומרים שהשומרים הערבים הם-עצמם הם שעוזרים לגנבים!”

“אומרים?” תרמה חלקה גברת רוזה ירקוני, אשתו של בעל-המלון, “כאשר באים להתלונן לפני ועד-המושבה – הם קוראים לשיח' איסחאק נורדאו והוא שוכר עוד שומר ערבי על חשבוננו. כמה פעמים ביקשנו שיקח יהודי, אבל האדון איסחאק אומר שזה עולה יותר מדי כסף והוא גם לא יקבל על עצמו שום אחריות לשמירה עברית.”

“ואיזו אחריות זאת עכשיו? כלום. גונבים.” חזר ואמר הדוקטור.

“אתם מחפשים ישועה מוועד-המושבה?” ליגלג ירקוני בקולו המאנפף-קמעה, “עיזבו אותם, אלה תיישים זקנים! כלבים סרוחים! אלטע קאקערס! חלירע! האיכרים כבר יודעים שהוועד לא יכול לעשות כלום. באסיפה של אגודת ‘פרדס’ הוחלט לעשות ניסיון, ונקבע כי מחצית השומרים בפרדסים יהיו משלנו. יתנו להם כפליים לחודש משנותנים לערבים. עכשיו זה תלוי בבחורים שלנו, שיראו את כשרונם ומסירותם לעבודה, אם יצליחו, אולי בקרוב כל השומרים יהיו יהודים!”

“אמרו לו שירכב בלילות ויערוך ביקורת על השומרים, הסרוחים תמיד בסוכותיהם וישנים. מה אמר נורדאו? שהוא לא יכול, מפני שהוא צריך לישון,” הוסיפה גברת רוזה.

“עד ששיח' איסחאק יתעורר לשמירה עברית,” אמר ירקוני, “מזכיר לי מעשה ביהודי זקן שישב ברכבת ליד צעירה יפה ונימנם. ‘רב איד, על יד אישה יפה כזו אתה מנמנם?’ שאלו אותו. ‘רבויסיי [רבותיי], עד ששלי יתעורר – אני יכול להרשות לעצמי תנומה קלה!’ ענה. רבויסיי, לילה טוב! נלך כולנו לישון!”


 

פרק עשרים ושישה: האיכרה שיינע-פשה גרשוני חושקת בעמשי השומר    🔗

לפתע נשמעו נקישות נירגשות על דלת המרפסת.

שיינע-פשה האיכרה היפה, עטופה במעיל חורף כבד וספוג-מים של בעלה, בידה מנורת קרוסין כבויה, הופיעה מתוך הלילה כאחת השחקניות בהצגת התיאטרון העברי שהתקיימה בקיץ האחרון בחצר המלון של ירקוני. מאחורי גבה הצטיירו על צמרות הברושים צמדי-ברקים שהאירו לרגע סילוני-מטר בהירים.

“הדוקטור! שיבוא הדוקטור! גרשוני נפל, אם אדליק אור, הבית יישרף…”

הכניסו אותה פנימה, היא רעדה. רעמת שערה הצהוב, הנהדר, היתה רטובה כולה ופרצה מבעד למטפחת ספוגת המים שבה כיסתה על ראשה. חזה הגדול היכה גלים.

"המים רותחים בסמובר, שיינע-פשה, תשתי טה נא פריקוסקו? [עם קוביית סוכר] – "

היא סירבה.

מיד התארגנה משלחת. עמשי השומר וזיאמה פולונסקי הניחו כל אחד כף-יד על זרועו וכף-יד על זרוע חברו, הושיבו ביניהם את הדוקטור ורצו עימו החוצה בגשם כשידיו חובקות את כתפיהם, אחריהם ירקוני, נושא שתי מטריות שחורות, אחת לסוכך עליהם ואחת על האיכרה שיינע-פשה גרשוני שפסעה לצידו בחול הרטוב, והמנורה שבידה מהבהבת עתה.

בהתקרבם לבית גרשוני נשמעו אנחות.

עמשי הניף גבוה את מנורת הקרוסין להאיר בה, והם הקימו מהרצפה, בתחתוניו, את גרשוני הצולע ועזרו לו להגיע לחדר-השינה. הוא פשט את הז’אקט והחולצה, שהיו ספוגים ריח עז של קרוסין, הגרשונית הביאה לו בשתיקה קערת אמאיל לבנה, כד מים, ומגבות. הדוקטור ביקש מכולם לצאת את החדר.

סנדרל גרשוני לא אהב את הדוקטור בגלל סיפורי פייגה-דובע, אימו של סנדרל. קיץ אחד חלה יינע-מייער אחיו הצעיר. בקיץ הקודם אכל אח אחר שלהם, שמעון, חצי פח סאברעס, ומת מסתימת-מעיים, ואילו אחותם הקטנה רבקה נפטרה בקדחת זמן קצר לאחר בואם ארצה. לכן נבהלו אז כולם והזעיקו את הרופא. הוא בא, מישש את ראש הילד ואמר עליו:

“עצמותיו רכות מדי. החלל הרך הזה בראש מוכיח שהילד יהיה אידיוט!”

פייגה-דובע נדהמה לשמוע את הדברים. הילד חולה וצריך לרפא אותו – ולא מהאידיוטיות שלו לעתיד-לבוא אלא ממחלתו הנוכחית.

ד"ר זכריאס-כהן רשם תרופה שיש לקנותה בבית המרקחת של המושבה, שניבנה בכספי הברון. ואולם מחלתו של הילד גברה עתה בצורה בלתי-רגילה, כאילו הרפואה רק הזינה את המחלה.

מה לעשות? פייגה-דובע רצתה לקרוא לפלטשר, החובש של המושבה, שהיה כאח מעשי וכאחות מרפאה גם יחד, ובו האמינה יותר מאשר ברופא. ואולם אסור היה לפלטשר להתערב אלא כאשר הרופא נמצא מחוץ למושבה. למזלם נסע הדוקטור ליפו. בא הפלטשר, הסתכל בילד, הסתכל בתרופה, ואמר:

“המנה שניתנה לילד היתה מספיקה גם לסוס. להפסיק.”

מיד הפסיקו בטיפול. הפלטשר העמיד לילד כוסות-רוח וכך הציל את חייו. אבל אולי משהו מהאידיוטיות שאיבחן בו הרופא עבר לראשו של שימל, הבן-דוד של רותי, בנו הערבי של יינע-מייער.

לאחר כרבע שעה יצא הרופא מהחדר ואמר לשיינע-פשה: “גרשוני כבר ישן. אם הצטנן, תקראי לפלטשר שיעמיד לו כוסות-רוח. זה לא יזיק. אם תכאב הרגל, שישים אותה בסד.”

“נלך?” שאל ירקוני.

“ולא תישארו לשתות כוס טה? המים בסמובר חמים עדיין, גם אצלי.”

“עלי לחזור אל האורחים שלי.” התנצל ירקוני. שברי האהיל הירוק ושלולית הקרוסין על הרצפה לא היו לרוחו.

הגברים פסעו במסדרון אל היציאה החשוכה, הורידו ממיתלה-העץ העגול את אדרותיהם, רק עמשי נותר עדיין מאחור.

“בעלבוסטע, את רואה? לפעמים יש תועלת בשומר עברי!” אמר בעברית גרונית, שם דגשים בבי“ת ובפ”א רפות כמו בערבית, וכפי שדיברו בגליל בהשפעת המורים וילקומיץ ואפשטיין מראש-פינה: ‘הזבובים מסתובבים בחלב הרטוב!’

“שומר עברי מדוע לא, אם רק לא ייהרג או יהרוג בעד אשכול ענבים.” התגרתה בו הגרשונית, בחקותה את הבי"ת הדגושה ב’עברי' ו’בענבים'. “ובעיניך אישה שלא מסתפקת בתפקיד תרנגולת היא כבר תרנגול הקופץ בראש?”

דלת המבוא נפתחה אל הגשם, שהמשיך להכות בחצר, אך נחלש והלך.

“נלך,” אמר ירקוני לדוקטור ולזיאמה פולונסקי. “אמנם, טה בניחוח קרוסין ממיחמו של סקנדר אבול-באר’ל לא אוכל להציע לכם בביתי.”

“לכו,” אמר עמשי, “מיד אשיג אתכם.”

במסדרון החשוך נותרו עתה עמשי ושיינע-פשה הצעירה. הוא התקשה רגע להתעטף באדרתו החומה, והיא עזרה לו ולחשה לפתע:

“זה נכון מה שמספרים עליך, עמשי?”

“מה מספרים, בעלבוסטע?”

“שבמושבות הגליל – אין תרנגולת אחת שלא מיששת גם נשקת?”

בחשיכה ניסה מבטו לחדור ולפענח את הבעת פניה. האם בתמימות היא דוברת או מתגרה בו? בת-הארץ היא, בת ירושלים, מעורה היטב בכל המתרחש ביישוב – חרף היותה עוף מוזר במקצת. הוא הניח את כפות-ידיו על לחייה, מתחת לסנטרה, ונשק לה על פיה.

שפמו דיגדג את פניה וכל גווה התכנף באדרתו הרחבה. שדיה הזקופים של שיינע-פשה צהובת השיער נצמדו אליו לרגע ממושך. אותות ההתרגשות ניכרו בגופו השרירי והיא ודאי חשה בכך כי לפתע נפלט מגרונה קול עבה, ניחר מגעגועים, כאילו דיבוק מדבר מקירבה:

“תן לי אותו, עמשי הגיבור, תן לי להחזיק את השמוק העברי שלך כי אצלי הפיזדה כבר רטובה מהצהריים…”

ובבת-אחת קרעה עצמה ממנו ונמלטה אל פנים הבית, נבהלת מעצמה, מעודה לא העיזה אפילו לחשוב מילים טמאות שכאלה.

רועד קמעה יצא עמשי במהירות החוצה, לאוויר המושבה הרחוץ, שהיה טרי ושקט לאחר הגשם. נשמע רק קולו המתרחק של ירקוני ההולך ומספר אנקדוטה לדוקטור ולזיאמה פולונסקי, ושלושתם פסעו עליזים במורד הרחוב והמטריות הסגורות מתנפנפות בידי ירקוני והדוקטור כמקלות-הליכה, וזיאמה קצר-הקומה צועד בתווך ביניהם.

עמשי השיג אותם עד מהרה ולחש באוזני זיאמה: “נשקתי לשיינע-פשה היפה וגדולת החזה. לולא היתה איכרה, הייתי אומר שהיא ניראית כמו ברונית גרמניה. ותאר לך, היא אמרה… ואמרה… ואני, איך ויל זיין ממש [מ”ם שנייה בסגול] תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע [לאיכרה], תקיעה גדולה ילען-דינהא…"

והם החליפו אדרותיהם.


 

פרק עשרים ושבעה: …ומתנחמת בשמוק הפרולצארי של הפועל זיאמה פולונסקי    🔗

זיאמה פולונסקי נשאר במושבה גם לאחר שובו של עמשי השומר לגליל.

הוא התיידד עם דודתי יעל והיה מנשק את אצבעותיה היפות והארוכות. לאחר שהחלים מהמכות שקיבל אותו לילה מהבידואים, מבלי דעת שאלה היו אחיה אלכס ואלישע, הוא אבי, ומבלי שאדרתו של עמשי השומר תגן עליו מפניהם – החליטה יעל שהיא תראה למשפחתה ולאנשי המושבה מה כוחו של זיאמה – ותמצא לו עבודה, ודווקא כשומר. כן, היא תוכל לעשות זאת. הרי הפרדס הגובל עם פרדס משפחתנו זקוק לשומר. השאלה היא אם שיח' איסחאק נורדאו יסכים לקבל לשמירה בחור שזה לא כבר ירד מהאונייה.

יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סירקה והחליקה אותן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לביתו של שיח' איסחאק נורדאו. תחילה קיבל אותה בחשד קל בלבד. גם לאוזניו הגיעה השמועה שהיא תולה כביסה בשבת כדי להרגיז את אימה ולביישה בעיני המושבה. אך כאשר פרשה לפניו את מטרת בואה, נצטמצמו עיניו הכחולות והחלו לירות זיקים עכורים.

“את הרי לצידם, לצד הרוסים. זה ידוע! אני לא יכול לקחת על עצמי אחריות על עבודת שמירה של בחור חדש בארץ, שרק לפני ימים אחדים ירד מהאונייה ואפילו לא מדבר ערבית. בשמירה נחוצה אחריות רבה לרכוש המושבה, לחיי התושבים, לחיי השומרים עצמם, ליחסים עם השכנים הערבים ועם השלטון. כל זה יתקלקל אם אפטר את השומרים הבידואים ואקח משלנו במקומם! הבידואי נאמן לי ולא איכפת לו אם הגנב ערבי או יהודי. הוא יודע שאם לא יהיה שומר טוב, אפטר אותו. זה לא עניין לאומי. גם האפנדי יפטר אותו אם לא ידע לשמור היטב.”

יעל עמדה והביטה בו וחשבה: הרי אלה זבובים כחולים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה כחולים-ירקרקים. היא שמחה על מחשבותיה ושכחה אותו לגמרי. ואז, משום מה, אולי בהשפעת נעוריה, בבת-אחת נשתנו פניו של נורדאו ובטון מעשי שאל: “כמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי שלך?”

פני יעל לא נשתנו. “אני לא יודעת,” אמרה, “יבוא ותדבר עימו.”

“טוב, אני מחכה לו.”

היה זה ניצחון גדול בימים ההם. דודתי יעל קיבלה אותו כדבר המובן מאליו, ואילו נורדאו העדיף להיראות כמי שנכנע למשוגותיה מאשר שנאלץ לשנות דעתו בגלל הלחץ שהפעילו עליו כמה מהאיכרים הצעירים, בעלי הפרדסים, וירקוני בראשם.

השומרים הערבים באו אליו בטענה: “מדוע התחלת לקחת שומרים לא-משלנו?”

“אסור כבר ליהודים לעסוק בשמירה? אולי תפסלו גם אותי?”

בקרבת הפרדס היה כרם ענבים. בעונת הבציר שמר עליו מוגרבי, מוסלמי מצפון-אפריקה, שהיה מבקר אצל השומר זיאמה פולונסקי ומביא לו לפעמים מאשכולות הכרם ומספר לו מעשיות. מעשה בנער-הרועים חוסני, שלאחר שהגיע עם חבריו העירה, קנה בשוק אצל חכם זקן פסוק תמורת דינר: “אל תחצה את המצולה בטרם בדקת את עומקה!” בזכות הפסוק ניצל חוסני משיטפון פתאומי בוואדי, ואילו חבריו, שליגלגו עליו, טבעו כולם.

באחד מלילות השמירה שמעו זיאמה והמוגרבי דפיקות חזקות מכיוון הבייקה, בית-האריזה, שבו נערמו תיבות ריקות לאריזת התפוזים. התעורר בזיאמה חשד שמישהו נמצא שם. הוא ביקש מהמוגרבי לגשת עימו לבית-האריזה ולבדוק מה סיבת הדפיקות, אך הלה סירב ואמר שזה מקרה של “קטיל”.

“מה זה קטיל?”

“קטיל, יא חוואג’ה, זו נשמה של הרוג שדמו רותח וזועק לנקמה. לפני שנים רבות נרצח זלמה משהור, איש מפורסם, באחד הוואדיות בסביבה הזו. דמו טרם נוקם, לכן הוא רותח בלילות הקיץ החמים!”

“קטיל-שמטיל,” ענה זיאמה, “מקטיל אינני פוחד.”

והוא הדליק מנורה וביקש מהמוגרבי שיחזיק בה בעת שהוא-עצמו נכנס להיווכח מה סיבת הדפיקות.

“לפני שנים רבות עבד כושי, מקנת-כספו של אחד השייח’ים הידועים בנגב, ברח לכאן עם בת-השייח' היפהפיה, שהתאהבה בו… שניהם נרצחו… ואיש לא גאל את דמם.”

זיאמה ניגש לערימת התיבות, הרים תיבה אחת, קפץ משם עכברוש בגודל חתול וציווץ כאילו דרכו עליו. עיניו ירקו אש ירוקה. המוגרבי זרק את המנורה – “יא אללה!” – ומרוב בהלה ופחד ברח כל עוד נפשו בו. למרבה המזל לא פרצה שריפה.

למוחרת סירב המוגרבי להמשיך בשמירת הכרם כי פחד נשמתם של הקטיל המשהור והיפהפיה ההרוגה נפל עליו. זיאמה כבר עמד לכתוב לחבריו השומרים בגליל לבוא למלא את מקום השומר המוגרבי.

בלילה אחר שמע זיאמה רשרוש מכיוון השער של הפרדס, והבחין שערבי מטפס על השער. הוא לא איבד את עשתונותיו ומיד המציא תכסיס, כאילו הוא מעיר עוד חברים שבאו מהגליל לעזור לו בשמירה, והיפנה עצמו לעבר בית-האריזה וצעק:

“היי! חבר’ה! קומו מהר, גנב מטפס על השער!”

ותוך השמעת קולות אחדים של המתעוררים-משנתם, “מה מי מו,” – “אוסיה, אימסיקו!” – אוסיה, תפוס אותו! – זיאמה התקרב לשער, כך שהערבי הוטעה לחשוב מי יודע כמה חבר’ה נמצאים עם השומר בפרדס, ומיד התנצל ושאל בפחד:

“יא חוואג’ה, פי שריבעט מויע?” – אדוני, יש מים לשתייה?

זיאמה קילל אותו ברוסית באם-אימו ובערבית באבי-אביהו, והלה נשא רגליו וברח כל עוד נפשו בו.

ואולם, חדירת שומר עברי למושבה לא היתה לרצונם של ערביי הסביבה, בייחוד הביעו את מורת-רוחם אלה שלטשו עיניהם לקבל משרת שומר במשכורת קבועה ונהגו לגנוב מהפרדסים המרוחקים כדי להמריץ את בעליהם למנות להם שומר. לא מרוצים היו גם השכנים הערבים שנוח היה להם לבוא לכלל הבנה עם שומר מבני-עמם ולגנוב בלי הפרעה.

השומר החדש זיאמה פולונסקי, ה’מוסקוב‘, לא הבין דקויות שכאלה ביחסים שבין שומר לגנב. אמנם היו שאמרו כי ל’מוסקוב’ יש איזו אמונה מופקרת שבאה מהשטן, סוציאל-רבולוציונריות שמה, על פיה צריך לחלק את הרכוש ולבטל את הקניין הפרטי. אבל בפועל לא הראה זיאמה נטייה להתחלק ברכוש היהודי עם שכניו הערבים, ולכן החליטו להפחיד אותו ולהרתיעו, כדי שיסתלק מהשמירה.

בשבת בבוקר באו להודיע לשיח' איסחאק נורדאו כי זיאמה נפצע ברגלו מיריית רובה ציד.

נורדאו הזעיק מיד את גששו הבידואי אחסן דלדום, והם מיהרו לפרדס. זיאמה שכב באחת מצלחות העפר הרך, החפורות במעדר סביב כל עץ בפרדס, והיה עטוף באדרת החומה של עמשי. הוא אמר:

“ירו בי מצד מערב, אולי ממרחק ארבעים מטר. תיכף אחרי הירייה שמעתי צעדי איש בורח בכיוון ההוא.”

כחמישים צעדים ממקום פציעתו, על אדמת הבור שבקצה הפרדס, מצא אחסן דלדום עקבות אדם שבא וחזר, והן הובילו עד לסוכת השומר שבפרדס המרוחק, על גבול אדמת הביצה, פרדס שהיה שייך לערבים. משם והלאה ניראו עקבות איש מבוגר וילד מוליכים לכיוון דרום-מערב, וסוכת השומר היתה ריקה, אין קול ואין עונה. בסוכה התגורר שומר הפרדס, בידואי שחור מאל-עריש, עבד אבו-נימר שמו, יחד עם בנו הקטן, כבן עשר. שניהם נעלמו, והיה ברור כי הוא זה שניסה לפגוע בזיאמה.

אילו קרה הדבר ביום חול היה נורדאו שולח את אחסן להביא לו מהבית את הסוסה, הרובה והתפילין, כמנהגו בצאתו למירדף. אבל עתה שבת.

“גש אל בית הרב,” פקד על הגשש, “ספר לו מה קרה ושאל אם מותר לי לרכוב ולצאת אל מחוץ לתחום השבת של המושבה, אחר העקבות. אם יאמר כן – תחזור וגם תביא לי את הסוסה והנשק.”

כאשר ראה שזיאמה הפצוע מתבונן בו בתמיהה, הסביר: “בענייני גניבות, כאשר הנזק כספי בלבד, אסור לחלל את השבת. כך פסק הרב קוק מיפו. אבל כאשר מדובר בפגיעה בנפש, מותר. במקרה שלך לא ברור המצב, כי אתה רק נפצעת.”

“ואני חשבתי שאתה גיבור גדול יותר מן השבת!” אמר זיאמה.

“אתם,” אמר נורדאו, “הכל מותר אצלכם, אפילו לעשן בשבת!”

זיאמה לא נישאר חייב. “וגם לחזר אחר נשים נשואות התיר לך הקדוש-ברוך-הוא רק בימות חול?”

כמו כדי להשלים את דבריו של השומר הפצוע נשמעו קולות צחוק צלולים של שתי צעירות, בנות המושבה, שטיילו בשבת בבוקר על סוסיהן במשעולי הפרדסים: דודתי יעל וחברתה ארלטי קלדם, בתו של מסייה בוריס.

ארלטי הנאה, בהירת הפנים, ודודתי בעלת הגוף החטוב ועור השוקולד, יצאו מבין עצי-ההדר ירוקי העלים, שהיו גדושים פרי שאמוטי זהוב-כתום. הן הופתעו למראה הפצוע, שבאו לבקרו על משמרתו.

“מה אתן רוכבות בשבת כמו פריצות!” גער בהן נורדאו. “אין לכן מה לעשות?”

כאשר ראה זיאמה את השתיים, השים עצמו מתעלף, והשתיים השמיעו קריאות-בהלה. דודי ההולל אלכס נהג לספר שכך קרה לשומר המסכן לאחר שראה את ארלטי היפהפיה ולא בגלל יעל שלנו, הרזה, הירקרקת ואכולת המאלאריה.

עודם מדברים והנה שב אחסן דלדום עם הסוסה, הנשק והתפילין, וקצת דברי אוכל שצררה אשת איסחאק.

“הרב אמר – איסמע יא שיח' איסחאק נורדאו, אתה לא רק מותר לך, אתה חייב לקחת את הסוסה והנשק ומותר לך לצאת מחוץ לגבולות המושבה ולעשות כל מה שאתה יכול כדי לתפוס את היורה.”

“קחו אותו אתכן למושבה. מצבו לא מסוכן.” פקד נורדאו על הצעירות, והוא יצא עם אחסן אחר עקבות המבוגר והילד, שהוליכו דרומה.

על הסוס הראשון רכבו השתיים, דודתי מחזיקה במושכות וארלטי חובקת אותה מאחור ותופסת במותניה. הן משכו אחריהן במושכותיו את הסוס השני, שעליו שכב זיאמה מקופל על בטנו, ידיו וראשו פשוטים מכאן, רגליו מכאן, העבאייה, האדרת החומה, כיסתה את גבו, והרובה הקשור לידו היטלטל באוויר עם כל תנועה של הסוס.

השתיים היו גאות על השליחות שנפלה לידיהן והן שרו בקולות צלולים: “שאו ציונה נס ודגל / דגל מחנה יהודה…”

חלקות הפרדס מכאן ומכאן היו רחוצות ועמוסות פרי הדר בשל. הרובה נשמט ארצה ונתקל בגדם עץ יבש בצד הדרך, מושך אחריו את זיאמה, שזרם מעל גבי הסוס אל חתימת העשב החדש שהחל צומח בשוליה. הוא נותר מונח שם והשתיים המשיכו לרכוב קדימה, שדיה של זו מתחככים בגבה של זו, והן שרות “שאו ציונה”.

לאחר רגעים אחדים נעצר הסוס שמאחור, והמושכה נמתחה ועצרה גם את סוסן של הצעירות. הן הביטו לאחור וחדלו לשיר. זיאמה איננו!

מיד חזרו על דרכן ומצאו אותו בעשב הטרי, הרימו אותו, העמיסוהו שוב על גבי הסוס והמשיכו בדרכן למושבה. תחילה ניראו רציניות אך עד מהרה חזרה אליהן תחושת השובבות והן שבות לשיר:

“שאו ציונה נס ודגל…”

כאשר עברו השתיים על פני בית גרשוני צהלו הסוסים וצהל לעומתם הפרד החדש מתוך האורווה שבחצר ויצאה אליהן בעלת-הבית אנא חוואג’ה צחת הפנים.

“את מי אתן מובילות על גבי הסוס, נערותיי השרות?”

“את השומר העברי שנפצע ברגלו, בעלבוסטע, אל הדוקטור זכריאס-כהן!” ענתה דודתי יעל.

ליבה של שיינע-פשה גרשוני הלם בהתרגשות מרגע שהבחינה באדרתו החומה של עמשי, זה השומר השחצן, היפה, כחול-העיניים, שנשק לה בליל הגשם ועורר את השדים בפיזדתה.

“הכניסו אותו אליי, ולכנה לקרוא לדוקטור.” מיהרה שיינע-פשה אל ביתה פנימה.

אורחת הסוסים הקטנה פסעה אל חצר גרשוני שהיו בה רפת, אורווה, אסם ועצים רבים, ובית נאה במרכז. ארלטי ויעל קפצו מסוסן והוליכו-גררו מעל האוכף אל המרפסת את זיאמה המעולף. הן ידעו היטב שבבתיהן לא יתקבל הפרוליטאר-הפצוע במאור פנים, מוטב שיחלים כאן.

“עמשי השומר!” דיקלמה שיינע-פשה בהתרגשות כאשר שבה למרפסת הקדמית, נושאת כד אמאיל לבן מלא מים ומגבות ורצועות בד לחבישה. אך למראה פניו של זיאמה נחרדה. הכד נשמט מידה אל הרצפה, והיא כמעט התעלפה.

“מה קרה לך בעלבוסטע? מה זה רעדת והרטבת פתאום?” אמרה דודתי יעל. “נורדאו אמר שהפצע אינו חמור. על זיאמה רק לנוח ימים אחדים.”

“לכנה מיד והבאנה את הדוקטור, אבל ברגל. גם כך סוערות עליו הרוחות במושבה, שהוא מזלזל בקדושת השבת.”

שיח' איסחאק נורדאו ואחסן דלדום עברו בין הכפרים סלמה וחירייה, נכנסו לחולות שממערב לראשון-לציון והמשיכו ללכת עד לקרבת הכפר יבנה. במוצאי-שבת, סמוך לחשיכה, אבדו עקבות השניים בבטישת החול שהותירה אחריה שיירת גמלים שצעדה דרומה.

“את שמו של עבד אבו-נימר אנחנו יודעים,” קבע שיח' איסחאק נורדאו. “לפי העקבות ברור לנו שהוא זה שברח אחרי הירייה. נחזור ליפו, שם נודיע למשטרה עליו ועל תוצאות החקירה שלנו.”

לא עברו ימים רבים ועבד אבו-נימר נידון שלא-בפניו לעשר שנות מאסר אלא שבינתיים התברר כי נמלט מהארץ ואין בדעתו לחזור כלל כי הוא יודע שיושלך מיד לכלא.

זיאמה פולונסקי הנמוך, רחב-כתפיים, בעל הגוף השרירי והמוצק, שכב בביתו של האיכר סנדרל גרשוני והתרפא מפצע הירייה. גרשוני הצולע התיידד עימו ואף הציע לו לעבוד כמשגיח על עבודת הקטיף בפרדס או להשתלם באריזה או ללמוד את מלאכת הנגרות שבהתקנת תיבות למשלוח הפרי. זיאמה קירטע מחדר לחדר כשהוא נעזר במקל-הליכה שהשאיל לו בעל-הבית.

האיכרה גרשוני טיפלה בזיאמה במסירות רבה ופיטמה אותו יום אחר יום במיטב תבשיליה והקפידה לנגב ולרחוץ אותו במטלית לחה וביסודיות, כתינוק, וכשהחלים מעט היתה מסיקה את דוד-המים עבורו ומכריחה אותו להיכנס ולטבול כל יום באמבטיית הברזל היצוק שקנה לה בעלה, אך בכל טירחותיה אלה גם הפגינה כלפיו קרירות, כאילו הוא אשם שהוא – הוא, ולא מישהו אחר.

יום אחד נסע גרשוני ליפו, למשרד של אגודת “פרדס” בנמל, כדי לזרז את העמסת הפרי על האונייה שעגנה בים. הוא לא חזר למושבה בדילג’אנס הערב, ושלח להודיע לאשתו שיחזור רק למוחרת.

לאחר ארוחת-הערב, שעברה בשתיקה תוך כדי כירסום כנפי העוף מהמרק, צלע זיאמה לחדרו. הוא היה אדום עדיין ושלוק מהאמבטיה החמה. מאוחר יותר נפתחה הדלת והאיכרה גרשוני גבוהת החזה הופיעה בחלוק-שינה, שערה הזהוב סתור, כך ניצבה מול מיטתו ובידה כוס חלב שהיה חם עדיין מחליבת-הערב, ואותו הביא לפני שעה קלה הפועל הערבי.

“זה נכון מה שמספרים עליך, זיאמה פולונסקי?” שאלה בעודו שותה, ועיניה נעוצות באדרתו החומה של עמשי הפרושה על כיסא, ועליה מונח מקל-הליכה.

“מה מספרים?”

“שאתה כמו עמשי השומר. שאין נערה אחת במושבה שלא נשקת לה?”

זיאמה צחק במבוכה. שיינע-פשה אמנם צעירה ויפה ומחלפות שערה נהדרות ואי אפשר להסב עיניים מהחזה הגדול שלה אך היא אישה נשואה, וקצת מבוגרת וגבוהה ממנו, והתנהגותה מפחידה. אילו ידע בעלה! – מצד שני, אולי כך נוהגות הבורז’ואיות, כמו ברומאנים?

“האיכרה גרשוני, אני, רק לפני שבועות אחדים ירדתי מהאונייה,” ענה במיבטאו הרוסי הכבד, “יש לי רובוטה, עבודה, אבל עוד אין לי ניסיון.”

“מדוע העיניים שלך לא כחולות כשלו?” שאלה והגבירה את האור במנורת הקרוסין כפי שלא הירשה גרשוני אלא אחת לשנה בסדר פסח. “אין דבר. אתה יכול לנשק אותי גם ככה…”

זיאמה המופתע מאוד ניסה למחות במילים מגומגמות, “אבל, האיכרה גרשוני, הכבוד… אם אגע בך, אני לא אוכל להישאר כאן, אחר-כך, לעבוד אצל בעלך…”

“תן לי, תן לי זיאמה להחזיק את השמוק הפרולצארי את הפוץ המתוק שלך כי הפיזדה אצלי כבר רטובה מהצהריים…” דיקלמה לפתע שיינע-פשה ברגש ובסגנון של ראשית התיאטרון העברי את המילים הטמאות, ואלה התגלגלו על לשונה בקלות מדהימה וכבר היתה במיטתו, חמה, רחוצה ונקיה, ומנשקת אותו על פיו וטועמת בשפתיו את שרידי החלב הטרי של חליבת-הערב –

“האיכרה גרשוני, מה פתאום פוץ פרולצארי?” התקומם, “אני בא ממשפחת רבנים מפורסמת, מצאצאי המנחם-זיאמה פולונסקי מוויסלה…” – אך היא לא הניחה לו: “תגיד פיזדה בורז’ואית זיאמה, תגיד פיזדה בורז’ואית, זה בשפה שלכם…” – ומילאה עתה את פיו בפיטמתה, שהדיפה ריח סבון טרי והיתה גדולה כבישליק והיתה עסיסית ומחוספסת כפרי-צבר מקולף – בעוד שרידי החלב החם על שפתיו, עד שנעתר לה ודבק בה ושניהם התגלגלו ונעשו למושבה אחת ללא הבדלי מעמדות מי למטה מי למעלה והיא נמצצה וצרחה מעונג.

זיאמה, בחור קצר-קומה ומוצק וכוחו עז במותניו, אך אישה טרם ידע מימיו, והאיכרה שיינע-פשה המיוחמת ולבנת-העור לימדה והכניסה אותו פעם ועוד פעם אל פיזדתה הרטובה והוא עלה וירד אותו לילה על הפיסגה הזהובה והמיוערת של הגרשונית מהמושבה שלנו שלוש פעמים – – “איך בין ממש [מ”ם שנייה סגולה] תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע ילען-דינהא…" נזכר בנבואת עמשי השומר שנלחשה באוזנו – – ובכל תקיעה היא והוא נלפתו וקראו יחדיו, “עוד פרוליצאר… עוד בורז’ואיה… מטיילים ביער… הללויה…”

כתשעה חודשים לאחר הבוקר שבו עזב במפתיע זיאמה, הפרולטאר השומר, את בית גרשוני ואת המושבה וצלע הגלילה (ושוב לא ניראו פניו בה עד שלא זעק ביום ההלווייה של אביתר ירקוני ועד שלא נאם באסיפת בחירות בכיכר העיריה בתור שר בממשלת בן-גוריון השנייה או השלישית), ערך סקנדר אבול-באר’ל מסיבה מפוארת לאיכרים האמידים ולנשותיהם בהיוולד לו בתו-יחידתו רותי-רבקה (על שם דודתה רבקה שמתה בצעירותה בקדחת), נינתו של הברון הגרמני גונטר פון לאקסן מהאנובר. וסקנדר עבר מאורח לאורח ואמר: “הנה צוקריה גדולה. תאכל עוד ביסקוויט, כבר אכלת שלושה. קח עוד מופלטצ’ינקה, כבר לקחת שתיים!”

“שהקמצן הזה יאביס את כל שנואי-נפשו? פלאי פלאים! הוא הרי אוסף אפילו את חרצני הזיתים שאורחיו אוכלים ומפצח אותם כדי שאשתו תבשל מהתוך שלהם ריבה… פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שבת לגרשוני נולדה…” חזר ואמר גרישה ירקוני בקולו המאנפף-קמעה באוזני כל מי שהקשיב לו במלון “חובבי-ציון”.


 

פרק עשרים ושמונה: הסוד האפל במוצאה של רותי גרשוני אהובתי    🔗

נולדה כדי שאתאהב בה ותמרר את חיי. פחדתי אפילו לדבר איתה, למרות שלמדנו באותה כיתה. בביתנו אמרו שהמשפחה שלה היא “מוקצע”, כלומר מוחרמת, מפני שהפרד המשוגע שלהם הרג את דודתי בת-שבע, וגם חאמד זכרונו-לברכה, הפועל של סבא, קיבל אז את בעיטת המוות שלו. העובדה שיש משהו טמא ואפל במוצא שלה, בסוד לידתה, רק עשה אותה ליותר מושכת בעיניי.

ראיתי אותה עומדת יום אחד, במגפיים, המריצה העמוסה לידה, והיא מפזרת מתוכה חציר שהיה צהוב כשערותיה. היא זרקה אותו אל מעבר לגדר של חלקת השדה הסגורה, שרעו בה הסוסים שלהם והחמור הקפריסאי של אביה, לא רחוק מתל האבנים שנישאר מהחפירות של החיילים הבריטיים נגד הצבא התורכי. גרשוני לא רכב מעודו על סוס והסתפק בחמור עד שקנה את המכונית אבל עבדאללה השחור, הפועל הערבי שלו, היה חורש בסוסים וגם רותם אותם לעגלה כדי להוביל את החציר לאסם והירק הקצור לרפת.

החמור נמלך בדעתו והחליט להשתין על העשב הטרי כשהוא פורש בשלבים את צינורו השחור עד מלוא אורכו כטלסקופ, ורותי החלומית שלי הביטה בו וחייכה לעצמה בעיני הירוק-פרדס עם דבש כהה, שהבריקו וכמו נתרחבו.

היה משהו מפתה בחולשה שלה, בסקרנותה מול החמור, ואני, לבוא עליה ככה כשהיא לבדה בשדה, בבגדי העבודה האפורים, הרחבים, שגופה הענוג, הלבן כחלב ובעל הדם הכחול, מוסתר בהם. ואני, לתפוס באשד שערותיה הצהוב, ולנפץ, ולנפץ כמו ברומאנים האנגליים שמסתיימים באסון.

בדרך-כלל בנות איכרים לא היו עובדות בשדה אלא לומדות, מנגנות בפסנתר או בכינור, כותבות פתקאות זו לזו ועוזרות לאימהות בעבודת הבית. דווקא רותי, בתו של גרשוני העשיר, לא בחלה בעבודה פשוטה זו, שכרגיל היה עושה אותה עבדאללה השחור. ואני, שמקנא אפילו בחמור, לקחתי אבן בידי.

יובל שנים חלף, ועל מה שעוללתי אז עדיין אינני יכול לספר. היא לעולם לא תדע שזה הייתי אני. בלילות חלמתי אותה ערומה, שרועה על גבה בשדה תבואה שהצהיבה. גופה מתפתל. מזהיב בשמש ובקמה. כפות-ידיה חופנות שיבולים. שערותיה הארוכות נשפכות בין הגבעולים, מתמזגות בהם. גבעולים עולים בערוותה הצהובה, מדגדגים לה. גבעולים נלחצים לפיטמותיה הכתומות. “אמא אדמה,” לחשתי לעצמי כאשר שכבתי עליה ונשקתי לה דונמים רכים של נשיקות מדגדגות. לפתע נמוגה וחיבקתי תבואה. חלומות של בן-איכרים.

ערב אחד עקבתי אחריה. היא הלכה עם שתי חברות, וברחוב שלה כל אחת פנתה לדרכה. רציתי לדבר איתה על אהבתי אליה. הכנתי פתקאות שעימן, אפשר לומר, החלה הקאריירה הספרותית שלי. הייתי חולה במחלת הכתיבה, אבל לא העזתי לשלוח לה אותן והייתי דוחף אותן בניקבות שבעצי הזית העתיקים בחצר והוזה בלילה, לפני הנירדמות, שרותי באה לבקר אצלי, להעתיק שיעורים, ומוצאת את הפתקאות ומסכימה להיות חברה שלי, בסתר, כמובן, כי המשפחות לא תסכמנה. אנחנו כשני שבטים בידואים שיש ביניהם חשבון נקמה של גאולת דם כמו בסיפורים “בני ערב” של חוואג’ה מוסא.

רותי נכנסה לביתה, ידעתי שלא אוכל לדבר איתה על אהבתי אבל כוח חזק ממני גרם לי להישאר מוסתר בשדרת שיחי הטויות החשוכה של גרשוני, בין עלי-מחט עוקצים וקורי-עכביש ספוגי-טל שנקרעו, מבלי שארגיש, כאשר גבי נלחץ אליהם, וזימזמתי לעצמי שיר, כמו תפילה: "אורי, אורי, אל תבכה / כי אתה בחור יפה / קח את רותי לאישה / ותיתן לה נשיקה – "

בחלון של רותי נדלק אור צהוב-אדמדם של מנורת-לילה. היה קריר בשיחי הטויה, רעדתי. רותי הסירה חולצה רקומה, הפשילה גופייה צחורה מעל ראשה. הרימה בכפות-ידיה את בליטות החזה הזעירות, הלבנות, ליטפה את עצמה, בדקה בתשומת-לב את הפיטמות [רק לאחר שנים הבנתי שגם ירשה את שגעון הניקיון של אימה], וחייכה לעבר החלון בביישנות כאילו היא בטוחה שאף אחד לא עומד בחצר ומתבונן בה. הייתי נירגש אבל לא מגורה, כי מי שאוהבים אותה אין בה שום דבר גס שמגרה, הכל קדוש. אחר-כך הסירה את מכנסי-ההתעמלות הכחולים ונשארה בתחתונים לבנים, גדולים מאוד… התגרדה שם… הייתי מנשק… התכופפה לעבר המנורה, והכל החשיך…

…בגלל מכה אדירה שירדה על ראשי. תחילה חשבתי שנפלה עליי בוקסה, ארגז, מגג האסם של סקנדר אבול-באר’ל אביה או שהוא מתקין מלכודות שנוחתות על ראשי המציצים לבתו או שהפרד המשוגע שלו עדיין מעופף שלוח פרסה באוויר… אבל כאשר שמעתי מי מדבר ידעתי מיד, היכה אותי יוסקה-דרעק.

“אתה 'סתלק מכאן ‘בחור יפה’ חתיכת מאניאק קטן!” צעק עליי בקול חנוק, “עושים רושם אתם המשפחה, יעני, חריינים בספריות! – ‘תן לה נשיקה’?! – אתה, אם 'תפוס אותך עוד פעם מציץ לבת-דוד שלי אחתוך לך את הביצים ותוכל לציץ לאופרה של סטמבול, שמה יזרגגו אותך לשירה!” – הטעים את המילה האחרונה במלעיל, והלמ"ד בקמץ, מבלי שהבנתי כלל למה התכוון. מה, אמא שלו באשה-קריינדל דינגה את שפמו של ג’מאל-פאשא – אז זה אומר שיש לו כזה נסיון עם התורכים?

הוא ניסה לתפוס אותי בחשיכה ולא הצליח, רק בעט בי בכל כוחו, וברחתי הביתה, חונק את דמעותיי שביקשו להתפרץ בגלל הכאב. אני חושב שהוא השתמש בסנדה. היה יכול להרוג אותי. מצד שני, מה היה לו לעשות שם? לשמור שלא יציצו לה? או שבעצמו בא להציץ לו עליה, התורכי? “כל הבנות הן יצור של השטן, / חוץ מאחת אני שונא את כולן…” החלפתי לעצמי את המנגינה כשאני פוסע בשדרת הברושים של רחוב המייסדים על פי מארש האבל של שופן ובועט קדימה אבן מכאיבה בחושך, כמו כדורגל, ובוכה. אני, במו-עיניי ראיתי כיצד ביום חורף אחד, כאשר בית-הספר היה מוקף שלוליות ובוץ עמוק, יוסקה נשא את רותי על כתפיו לביתה, מהדקת ירכיים על צווארו כיושבת על אוכף של סוס, והוא משיט את עיניו מצד אל צד וצוהל.


 

פרק עשרים ותשעה: בליל החתונה עם פרלה, יוסקה שם דבורים על הזין    🔗

בגלל הצעקה שתקעה פרלה בליל הכלולות של בנו יוסקה בעל פני התורכי, ואשר הידהדה בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ – נתקף הדוד של רותי, מנחם-מוניש גולדשטיק העגלון, בהלה נוראה שגרמה לו עווית של שלשול ושיתוק. לא הספיק ליהנות ממות אשתו וכבר הפך לשבר-כלי החי בחסד כלתו.

פרלה הגברתנית מרימה אותו ונושאת אותו ותוקעת אותו כדחליל – שעות אחדות הוא יושב זקוף על כיסא בשמש וענן זבובים מרחף מעל לראשו, ויתר הזמן שרוע במיטה, עושה את צרכיו תחתיו וסבור שעדיין הוא מוביל את חבית העץ הגדולה בעגלתו ומרוקן אליה את החומר הצפון בצריפוני המחראות שבירכתי חצרות האיכרים, והנה-הנה יגיע לחצרו של סבא ואולי יזכה לבוא רגע לאחר שבת-שבע דודתי העדינה והיפהפיה תצא מן הצריפון, דבר שהתרחש פעם אחת בחייו וממנו כניראה לעולם לא התאושש.

ולמה צעקה פרלה? כי היתה אמורה לאבד את בתוליה. היא הצליחה לשכנע את יוסקה שלא ידעה גבר לפניו והיא גם לא הניחה ליוסקה לחדור אליה עד שקיבלה ממנו את הכתובה והטבעת ברבנות ברחוב יבנה בתל-אביב, מצחה הגדול עטור זר פרחי ניזה פרמיניאקי, “אל תשכחני” בפולנית, שצבעם כחול-סגול עז, ושמלת כלה שאולה הדוקה לגופה כעומדת להתפוצץ יחד עם הקורסט, המחוך.

אחד העדים בכתובתה, פועל, עולה חדש, שנלקח ממסעדת הפועלים הסמוכה בבגדי עבודתו, הביע דעתו לאחר החופה: “אצלנו בווילנה היו אומרים שיפה כמוה צריך לשים בחלון-הראווה של זלקינד (שהיה בעל החנות הגדולה בעיר) ולהוריד את התריס!”

בשמועות הרבות שהילכו על הדרך שבה תיקנה (אז טרם השתמשו במילים שיקמה, שיחזרה, מיחזרה או שיפצה) סניוריטה פצ’וס היא פרלה גולדשטיק את בתוליה או – “עשתה רמונט בקוס,” ו“תפרה את הפיזדה,” כדברי דודי ההולל אלכס. נזכרו שלפוחיות-אוויר של קרפיון, דם של תרנגולת, ממברנה של עור דק של כבש ואפילו עלוקה צמודה מלאה דם שנמחצה במפשעה ברגע המיחזור של הקרום הלא-קרום-עוד.

יוסקה-דרעק לא היה בעל נסיון רב בנשים יהודיות ולא הבחין בין בתולה לבעולה. הפעמים היחידות שבהן נהג דרך גבר באישה היו כאשר הוביל בעגלה את הצואה לבורות התסיסה בפרדסים כדי שתשמש לדישון העצים ומצא תחת אחד העצים איזו פועלת ערביה כפופה שמעשבת את הגומה ואשר הסכימה-נאלצה להרים בפניו את שמלותיה, מאחור, אלא שלא תמיד ידע בדיוק מה קורה שם בסבך הבדים בשעת מעשה וגם הזבובים הפריעו. הוא היה בטוח שכולן בתולות מפני שתמיד החור שלהן צר עליו ולעיתים סתום ולא פעם היתה הערביה בורחת ממנו מרוב פחד בגלל מימדיו והוא היה נישאר עם אברו הזקור ומתיז באלכסון מדופן הגומה עד לגזע העץ, ובמקום תענוג החדירה היתה לו חדוות הקליעה למטרה.

יום אחד נמאס לו מהערביות הנמלטות מאברו בפרדסים. לפנות-ערב הלך לבית-המרחץ ושיפשף את עורו בזרדים ובעלי-ורדים עד שנעשה אדום כולו ונקי ומדיף ריח טוב עד שגם הזבובים עזבוהו ולמוחרת בבוקר אזר עוז בנפשו ונסע לזיין זונה יהודיה בתל-אביב. הוא שמע את דודי אלכס מספר שכדי לבקע בתולה צריך שצינור-ההשקעה, הוא הזין, יהיה לא רק גדול וחזק אלא שגם יחזיק מעמד זמן רב, וכי אם אישה נאנחת במישגל סימן שהיא נהנית.

כאשר הזונה שמצא יוסקה בחצר, ברחוב הירקון ליד הים, הרגישה שהוא חודר וחודר ואיננו נגמר ואיננו גומר, אז במקום להיאנח, כמצופה ממנה על פי סיפוריו של דודי ההולל אלכס, היא נבהלה כל-כך שהושיטה את ידה לאחור ולפתה את צינור-ההשקעה שלו בבסיסו, שהיה עדיין בחוץ, והתחילה צועקת עליו ומקללת: “תגמור, תגמור כבר יא חתיכת פיזדאמאטי תורכי! מה אתה חושב לך, בשביל הכסף ששילמת אני אסכים דבר כזה תותח? תגמור כבר, פוצוואטה!” – והיא משכה אותו בכוח החוצה, “ילען אבוהא ואבו-אבוהא! כמו כשעוקרים אינג’יל מן תחת אל-ארד! [יבלית מתחת לאדמה!]” כך, לדברי דודי, סיפר לו יוסקה.

יוסקה כל-כך התאכזב, שעזב אותה עומדת רטובה ופניה אל הקיר, כשהוא מפטיר: “שתלכי לעזאזל גם את, יא חתיכת בתולה מסופלסת!” – וברח ממנה ברגל לתחנה המרכזית בלי לגמור ובלי הכסף ששילם לה. בתחנה גילה שהארנק שלו נעלם, ולכן גם למושבה חזר ברגל, פוחד פן תבוא אחריו ותזהה אותו בנקל בגלל פני התורכי שלו ותגלה מה עשה לה, ככה איימה עליו, או היה נידמה לו שאמרה. זו הסיבה שחשש ללכת למישטרה ולהתלונן עליה שכייסה אותו.

יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מדודי אלכס שקרא בספר שעקיצות דבורים שומרות על קישוי האבר זמן ממושך, וכי כך הפאקירים הערומים בהודו מסוגלים להחזיק את אבריהם זקורים במשך ימים רבים מבלי לפלוט זרע, כשהם מניחים עליהם מפעם לפעם דבורה לעקיצה, וחוזרים שוב ושוב על מילות הקסם: “אום נא פת מי הום!”

עוד הסביר לו דודי הלץ שבעילת בתולה כמוה כעישון ראשון של מקטרת חדשה. הפנים רגיש וחשוף ואם גחלת הטבק חזקה מדי, העץ נחרך בין-רגע, ואילו מקטרת משומשת כמוה כאישה בעלת ניסיון, שאצלה הדפנות כבר התעבו מרוב ביאות ולכן אין צורך לנהוג בה בעדינות יתירה.

בוקר קיץ אחד יצאנו בראשות מורנו חניאל גרינבלט-גבעוני, זקן חביב ואיטי, אל המכוורת. שם עמד וחיכה לנו בסבלנות יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, הבן-דוד של רותי, מקטרת חדשה מעלה עשן בפיו, ובכפות ידיו הגדולות הוא מחזיק צנצנת שקופה בעלת מיכסה זכוכית עגול כבוכנה, שוליו משוייפים, וקצהו עשוי גולת זכוכית גדולה שנוצצת לעומתנו בשמש. בצנצנות שכאלה אמא היתה מחמיצה מלפפפונים.

גרינבלט-גבעוני היה בבחרותו המורה של ארלטי קלדם, של דודיי ודודותיי, של אבי ואימי וגם של יוסקה. הוא שירת כחייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה והיה אחד ממפקדי ההגנה על המושבה כאשר הערבים התנפלו עליה לאחר אותה מלחמה. בזכות תבונתו הצבאית הוקם בצפון המושבה קו עמדות הגנה שמנע את נפילתה. הוא היה מורנו לטבע. חדרו מלא מבחנות ואביקים ומבערי-ספירט וחומרים חימיים. לימד אותנו לאסוף פרחים, להגדיר אותם ולייבשם. גרינבלט-גבעוני הפעיל את התחנה המטרואולוגית של בית-הספר העממי “רוטשילד”. מדי בוקר הייתי עוזר לו להחליף את הגליון שעליו נרשמו מעלות החום ודרגות הלחות של היממה האחרונה.

בחורף הייתי מודד בכלי זכוכית בעל שנתות את כמות הגשם היומית ורושם אותה ביומן. היומנים הגדולים שבהם נרשמו הנתונים המטרואולוגיים היו עתיקים מאוד, אני חושב שהתחילו לרשום בהם בתקופת התורכים. באחד מהם רשום עד היום שיר אהבה שכתבתי אז לרותי גרשוני וחתמתי: “נאמן התחנה המטאורולוגית”, ואני מגלה זאת כאן כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ואחרת אנה אני בא?

הכוורות ניצבו על גבול פרדסי המושבה, ליד תחנת הרכבת. במשך השנה לא היתה בהן עבודה רבה. התכונה הגדולה היתה ביום רדיית הדבש. נדרשנו לבוא בתלבושת מתאימה. הפריט החשוב בה ביותר היה כובע “הלמט” של אבא, כובע טרופי גדול עשוי שעם, ששימש את החיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. כובעים כאלה רואים בסרטים המתארים את הודו בתקופה שהבריטים שלטו בה. סביב ה“הלמט” תופרים רשת בד שקופה, או רשת מתכת דקה התפורה בד בשוליה, אוספים את השוליים סביב לצוואר ומכניסים לצווארון החולצה, סוגרים היטב, וכך אין לדבורים אפשרות לעקוץ את אזור הפנים. חלקי התלבושת האחרים היו מכנסיים ארוכים מבד עבה, נעליים גבוהות, חולצה עם שרוולים ארוכים וכפפות לידיים.

גרינבלט-גבעוני לבש אוברול לבן מכותנה עבה שעוקצי הדבורים לא יכלו לחדור דרכו. הוא לא חשש מעקיצות ולפעמים היה ניגש לכוורות ללא שום לבוש-מגן, ובידו רק מפוח שמעלה עשן. הוא הבעיר עתה את האש במפוח-היד. העשן הבריח את הדבורים וכך היה אפשר להתקרב לכוורות. גרינבלט-גבעוני ניגש לכוורת, הוריד את המכסה, ובתוך ענן הדבורים שריחף מעליה שלף מתוכה בזו אחר זו את מסגרות-העץ שבהן בנו הדבורים את תאי הדונג שבהם אצרו את הדבש. על מקומן הניח מסגרות חדשות שהכילו כל אחת לוח חום-צהבהב עשוי דונג יצוק בדוגמת הבסיסים של התאים. הדבורים היו ממשיכות לבנות על הלוחות המוכנים את התאים לדבש.

“יוסף גימ”ל תלמידי-לשעבר," אמר גרינבלט-גבעוני, “אם אתה מבקש דבש טרי, חזור בעוד שעות אחדות ואתן לך.”

יוסקה הענק הסביר בנימוס רב שהוא רוצה דבורים, לא דבש.

הוא התהלך בקירבנו בלי לבוש מגן אך שום דבורה לא התקרבה אליו. דבורים אינן טיפשות, הן מתקרבות לצוף ולא לחרא. חלפו אמנם ימי העגלה עם חבית העץ המובילה את הזבל מהמחראות בחצרות לבורות-התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים, במרבית הבתים כבר היו בתי-שימוש מחוברים לביוב, ובהם אסלה וניאגרה בעלת ידית עם שרשרת שמושכים בידיתה והמים יורדים, (חידוש שבו ראו האיכרים הוכחה נוספת לעליונותנו על הפלחים) – אבל שמץ מריח חבית הצואה דבק כניראה ביוסקה לנצח, עובדה, הדבורים חגו סביבו במרחק מבלי לעקוץ אותו, זאת אולי גם בגלל עשן המקטרת.

יוסקה מצידו התנגד ללוכסוס החדש של אסלות וניאגרות. הוא המשיך לחרבן מאחורי השיחים בחצר, להתנגב בחלוקי-אבן ואחר-כך לשטוף היטב את סדק-אחוריו בכריעה ליד הברז הנמוך שסביבו צמחו שיחי הנענע.

הנענע צורכת הרבה מים, וצמחה דרך-קבע ליד הברזים בחצרות המושבה. לא היה סאלאט ראוי לשמו בלעדיה. לא היו אחוריים שלא ספגו את ריחה בשעת השטיפה. אחדים מאיכרינו המשיכו לחרבן בחצרותיהם עד קום המדינה.

דודי אלכס, ששום דבר במושבה לא ניסתר מעיניו ומאוזניו, סיפר שיוסקה הצהיר בפניו, בקשר לאסלה, כי לעולם לא יניח את ישבנו החשוף על מקום שבו נגעו אחוריה הערומים של אימו. עצם המחשבה על כך גורמת לו עצירות.

חורף אחד ארבו אלכס ואבי ליוסקה בשיחים על גבול החצר במטרה לחכך סירפד באחוריו החשופים ולהביא לכך שיפסיק לחרבן בחוץ ולהסריח את חלל המושבה, אך בראותם תולעת ענקית משתלשלת ויוצאת מפתח עכוזו, הם נבהלו מאוד ומיהרו להסתלק.

לא הבנו לשם מה נחוצות ליוסקה דבורים.

הלא אי אפשר להקים מהן נחיל אם אין מלכה ביניהן. גרינבלט-גבעוני היה נזהר שלא לשלוף מהכוורת את המסגרת שבה שוכנת מלכת הדבורים. רק היא יכולה להטיל ביציות, שמהן בוקעות דבורים חדשות. אם תמות, תתבטל הכוורת. עתה חפן מורנו בכפפותיו, המרובבות דונג ודבש, דבורים אחדות שדבקו בהן, הניח אותן בזהירות בצנצנתו של יוסקה ואיחל לו מזל טוב.

יוסקה הלך ונעלם בפרדס שהשתרע בין המכוורת לבין תחנת הרכבת “מסילת הירקון”. עשן מקטרתו היתמר כסימן שאלה מעל שער-ראשו שגלש לאחור. ציור שכזה ראיתי פעם אצל הצייר נחום גוטמן, שהירבה לצייר את המושבה שלנו. קטר קיטור שחור תקע צפירות אחדות והתרחק לעבר ראס-אל-עין כשהוא גורר רכבת של קרונות-משא ריקים, מתנהל לאיטו בין פרדסים ושדות ירוקים. התחנה נבנתה לאחר הההתקפה הגדולה על המושבה, בעיקר לשם משלוח פרי ההדר בחורף.

לפתע, מבין הצמרות, נשמעו קריאת כאב עזה וקללות בערבית ובאידיש מפי גבר, ולאחריהן צריחות וקללות אחדות בערבית נשית, שנמשכו והתרחקו לאזור הפרדסים של הביצה והירקון.

“דבורה, דבורה חרוצה נפטרה.” חייך בצער מורנו הזקן חניאל גרינבלט-גבעוני לתוך שפמו הלבן, שנחבא עם פניו מאחורי הרשת במסכת הרדייה, ולחש לעצמו בשובבות: “דבורה לדבורה לפני מותה מזמזמת: ‘עקצתי לתלמידך יוסף את הזרג!’”

הדבורה, כידוע, עוקצת רק פעם אחת ואחר-כך מתה.

היינו תמימים. לא שיערנו בנפשנו שדודי ההולל אלכס הכין את המורה גרינבלט-גבעוני לכך שיוסקה דרעק יבוא לקחת דבורים לליל החתונה. חשבנו שאולי עקץ יוסקה פרא-אדם בדבורה מצנצנתו את אחת הפועלות הערביות בפרדס.

חרף הלבוש המיוחד הצליחו מדי פעם דבורים לחדור לסדק זה או אחר בבגדינו ולעקוץ אותנו. המקום התנפח וכאב. התנפח וכאב. התחיל גם להיות חם מאוד, הזיעה נזלה מהפנים ולא היה אפשר לנגב אותה. הציק גם צווארון החולצה שהיה מכופתר עד לכפתור האחרון. הכפפות התמלאו דבש דביק ולא היה אפשר לגעת דרכן בשום מקום בגוף. כשהיה מישהו צועק בכאב או מוקף דבורים רבות מדי, היה המורה גרינבלט-גבעוני מפיח עליו עשן ממפוחו ומגרש אותן כשהוא מזמזם בתוך מסכת הרדייה חרוזים שחיבר לעצמו.

אחרי שהוצאנו את המסגרות עם חלות הדבש הבאנו אותן לצריף קטנטן שניצב ליד המכוורת ובו הצנטרפוגה, קדירת ברזל גדולה שבמרכזה ציר ועליו פסי ברזל שאפשר להדק עליהם מסגרות של תאי דונג המלאים דבש. המורה גרינבלט-גבעוני גילח במכשיר חד את הפתחים הקטנים של תאי הדונג, קבע את המסגרות במרכז הצנטרפוגה, ואנחנו סובבנו את הידית הגדולה המפעילה אותה. ככל שהציר בפנים נע מהר יותר, כך מתנופת הסיבוב ניגר הדבש ונפלט מן התאים אל הדפנות, נזל לאיטו ונאגר למטה.

רדינו שעה ארוכה דבש שריחו המשכר והמתוק מילא את הצריף. בטרם התפזרנו הגיש כל אחד מאיתנו למורה גרינבלט-גבעוני צנצנת ריקה שהביא מהבית, והוא מילא בה דבש טרי מהצנטרפוגה, שלפעמים צפה בו דבורה מתה. גם הוסיף לכל אחד פיסה של חלת דבש ובה תאי דבש חתומים עדיין. לעסנו את החתיכות כמסטיק עד שהדבש נמס כולו ונישאר רק הטעם המוזר של הדונג הדומה לשעווה, והיינו יורקים אותו.

מה שהצית מאוד את דימיוני בקשר למורה השקט והאהוב שלנו, חניאל גרינבלט-גבעוני, הוא שאמרו שבחר שלא להוליד ילדים מתוך כוונת-תחילה. יחסיו עם אביו, שנישאר בגולה והתנגד לעלייתו ארצה, היו קשים במיוחד. לדעתו, כך סיפרו אצלנו במושבה – היה אביו משוגע, והוא פחד שהתכונות האלה תעבורנה בתורשה לילדים שייוולדו לו.

האיכרים שלנו היו מאוד מושפעים מכוחה של התורשה. לא שלמדו את חוקי מנדילוב אלא ראו את התורשה בפעולה יומיומית, בהשבחת זני הפלחה והמטעים ובהרבעת הסוסות, הפרות והעיזים.

שלא לדבר על הדבורים, וכיצד הן מגדלות את מלכתם.

אפשר לומר שכחקלאים הם האמינו בתורת הגזע, וכי כל זה הסתדר אצלם מצויין עם מושגי הייחוס והחיתון, ועם ההבדלים בין משפחה טובה למשפחה נחותה או פגומה (“אז מה אם היא יפה וחכמה? יש משוגע במשפחה שלה! יוולדו לכם ילדים לא-נורמאליים – ובסוף עוד תצטרך לטפל בה ולאשפז אותה במוסד!”) – מושגים שאותם ירשו, כפי שהיה דודי אלכס אומר: “מהעיירות המצחינות של מזרח-אירופה.”

איננו יודעים אם היתה לכך השפעה על החלטתה של ארלטי קלדם להתאבד. אולי אם בימי רווקותו, כאשר היה מאורס לארלטי, היה מורנו השקט והאהוב שוכב איתה ומעבר אותה במקום לכתוב לה שירי אהבה, אולי אם היתה מרגישה אותו בנרתיקה ולא רק בנפשה, לא היתה מרעילה את עצמה.

אשתו הראשונה של מורנו התגרשה ממנו בשל התנגדותו להוליד. לימים עברה לתל-אביב ושם ילדה שתי בנות פגומות גנטית לבעלה השני (איך זה מסתדר עם חוקי התורשה, אני לא יודע), שדווקא היו לו שני בנים מוצלחים מאשתו הראשונה, אלא שמאז שנטש את אימם, שוב לא דיברו איתו לעולם.

אשתו השנייה של מורנו האהוב חניאל גרינבלט-גבעוני היתה תלמידה שלו שהעריצה אותו ועימה התחתן בתנאי שתוותר על הולדת ילדים, וכך אמנם היה. הוא המשיך לגדל דבורים ולכתוב שירים שלא זכו לפירסום ולהערכה. דפיהם מילאו את כל המגירות בביתו. אשתו היתה תופסת ברחוב את אבי ואומרת לו: “תיראה מר בן-עמי, אני יודעת שטשרניחובסקי משורר גדול, אבל להשוות אותו עם השירים של חניאל…”

חזרתי הביתה עקוץ, מלוכלך בכתמי דבש ודונג דביקים שספגו אבק ועשן, ועם צנצנת דבש טרי מפריחת הפרדסים באביב. אותו לילה, ודאי בהשפעת כל אלה, לראשונה בחיי היה לי קרי לילה. חלמתי על נשים ערומות וגם על זין גדול שדבורים עוקצות ומנפחות אותו עד שהדבש נפלט מראשו, והתעוררתי רטוב.

צעקות פרלה החוגגת את אובדן בתוליה הממוחזרים היו כאין וכאפס לעומת געיות-הכאב הנוראות שהחל להשמיע אותו לילה בעלה הטרי יוסקה.

העקיצה שבה התנסה בפרדס ליד הרכבת לא לימדה אותו לקח. המנה היתה כזו שעדיין היה יכול לעמוד בה ואפילו ליהנות לאחר שהצליח לקלוע זרע בגזע, כשהוא פולט ממרחק שני מטר מחוץ לגומה. אבל לליל כלולותיו השתמש ליתר ביטחון ביותר מדבורה אחת, מאלו שנותרו בצנצנת בעלת המיכסה עם גולת הזכוכית, ולאחר שהעוקצים נתקעו באברו וההנפחה לא פסקה, לא פסקה – נגרמו לו יסורי תופת.

תחילה רץ כמשוגע אל דודי אלכס והיכה בענף יבש על התריסים מפני שאיש לא ענה על קריאותיו המאיימות: “קוס אמכ אלכס! ילען-דינו פיזדול פראנסאווי שלך! צא החוצה וניראה אותך גבר מה עשית לי הרסו לי הדבורים את הפיפי! בגללך יש לי ייסורי תופח אפילו השישמה ששמתי עליו לא עוזרת… יחרב ביתכ!”

אחר-כך ניסה להזעיק את דודו, את יינע-מייער קוס-אוחתו בעל הפה העקום, שגר מול דודי, אבל מביתו החשוך לא נשמעה שום תשובה. אולי ישן אותו לילה עם “די פלאחטע”, הפלחית שלו שולוקטה אל-פחל, בטן מול בטן או מול עגבותיה, בפרדס.

ואילו סבתו של יוסקה, פייגה-דובע קוסוחוב, אימו של יינע, שנישארה לבדה בבית הגדול, פחדה ודאי לענות לנכדה הביריון, או שכבר נעשתה חירשת.

לכן רץ יוסקה אל דווידוב ודפק גם אצלו על התריס וצעק: “שריפה! שריפה לי בפיפי דווידוב! ייסורי תופח! דחילכ צא כבה לי אותה עם האוטו-מים שלך!”

דווידוב הצנום נהג באוטו-מים הירוק של המושבה.

מדי יום היינו מצפים בקוצר רוח לבואו לרחובנו. הרבה תענוגות לא היו לנו. בקושי קיבלנו גרושים אחדים לקנות כוס גזוז או חצי מנה פלאפל. גלידה היתה חלום. מי שזכה שיקנו לו גביע ובו כדור אחד, אפילו פעם בחודש, היה מלך הרחוב.

הקמצנות היתה משותפת לרוב ההורים ובאה כתוצאה מכך שהמצב הכלכלי היה בדרך-כלל קשה. ההוצאה העיקרית היתה על מזון למשפחה. יתרת המשכורת הספיקה בקושי לביגוד והנעלה, לתשלום לבית-הספר ולהחזרת חובות. כמעט כולם היו שרויים בחובות, בייחוד האיכרים. כל בצורת או ברד או קרה או שיטפון או עוצר שהטילו הבריטים – היו פוגעים ביבולי השדות או הפרדסים.

הקמצנות באה גם מתוך עקרון. אמרו: “מה יש, האוכל בבית לא מספיק טוב בשבילך? לא צריך לבזבז כסף בקיוסקים, זה יקר ולא נקי. אתה יוצא לדרך – קח סנדוויץ' ובקבוק מים טעימים, שזורמים לברז מהבאר של המושבה, ואל תקנה בחוץ שום דבר. מספיק יקר הוא אפילו כרטיס האוטובוס. מה, לקחת טכסי ספיישל? – זאת שחיתות! טכסי לוקחים רק אם חס ושלום צריך להוביל מישהו באופן דחוף לבית-חולים ואין שום דרך אחרת.”

כפיצוי היו לנו תענוגות חינם. אחד מהם הביקור היומי של האוטו-מים של דווידוב.

צבוע בירוק כהה, הקבינה עשוייה עץ ולה צופר מכסיף על גגונה, שניראה כמו קאסקט ענק. מאחור מיכל מים מלבני, כצעצוע-קובייה ארוך. מצדדיו שני מזלפים עגולים שמכוונים מטה לעבר הכביש. וכולו רטוב ונקי מהמים הניגרים מעל המיכל הירוק כל פעם שאדון דווידוב ממלא אותו מהצינור הגבוה בתחנת מכבי-האש.

זו התחנה שנשרפה כליל לילה אחד, ומאז היו צוחקים עלינו בשאר המושבות.

כאשר בטיול השנתי ישנו לילה בבית-הספר בזכרון-יעקב, עמדו הפושטאקים הזכרונים ברחוב, כמו אנשי סדום, ולעגו לנו ודרשו שנוציא החוצה את הבנות שלנו כדי למזמז אותן ולזיין להן את התחת [כמו שחיים ברנר תיאר אותם בסיפורו “מכאן ומכאן”], ואנחנו החזרנו להם קללות והשתנו עליהם מהקומה השנייה, ואז הם התפרצו פנימה והתחילו להכות אותנו ולשלוח ידיים לבנות שלנו, ואלה פרצו בצווחות נוראות שהבריחו אותם.

והכל התחיל בגלל צריף מכבי-האש שלנו, שעלה באש.

באותה תקופה העלילו עלינו בתל-אביב ואמרו שהילדים במושבה שלנו כל-כך טמבלים שהם מאמינים שמכבי-האש הם אלה שתפקידם להדליק את האש, והתחבר על כך אפילו שיר מלעוג, על משקל מזמור, ששמור בארכיונו של ידידי אליהו הכהן.

כאשר האוטו-מים הירוק היה עובר לאיטו ומרביץ את הרחוב במים, היה עולה בנחירינו הריח הנפלא של האבק שנפלו עליו הטיפות, כריח הגשם הראשון שיורד בסוף הסתיו ופוגש באבק שהצטבר בחודשי הקיץ החמים והיבשים. היינו יושבים על שפת המידרכה במכנסי התעמלות קצרים, יחפים, מחכים שהאוטו-מים יעבור ויתיז עלינו ממזלפו המכוון לעבר המידרכה. האוטו היה מתקרב בהקפצת טיפות מים באבק, כמו אשד. כזה תענוג זה היה! כיף! כיף חיים! מקלחת ביום קיץ חם, כאשר מהאוויר ומרגלינו הרטובות נודף הריח הנהדר של גשם על האבק.

דווידוב המנומנם, בכיפה בוכרית רקומה, הוציא ראשו מהחלון ושאל: “למה אתה צועק, יוסקה-דרעק?”

“אל תשאל, אל תשאל, ייסורי תופח, שרפו לי דבורים את הפיפי והוא בוער, צא מהר ושים עליי מים, הרבה מים, כל האוטו מים שיקפיצו את העוקצים החוצה ויקררו לי הפיפי!”

יצא דווידוב כשהוא מחזיק פנס-כיס של סוללת “ראן” תוצרת-הארץ, התניע את האוטו מים, האיר בפנסיו והפעיל את המזלפים בעוצמה רבה. מול אחד המזלפים כבר עמד יוסקה ושטף את מכשירו הנפוח כשהוא ערום מכותנתו ומטה.

אומרים שבריצתו מבית דודי אלכס לבית דווידוב עבר יוסקה המרסק גם על פני צריף מכבי-האש “כבאי הירקון” וביקש את מפקד התחנה מנדלה גלבוע לשטוף לו את הזין בזרנוק המים, ומספרים שמכיוון שמנדלה סירב לו – העלה לאחר ימים אחדים את צריף מכבי-האש באש כאשר זרק את המקטרת החדשה שלו, עם גחלת הטבק הבוערת, אל פינת הג’ריקנים של הבנזין בתחנה.

לימים, בתקופה שבה הדתיים החלו לכפות את השבת שלהם על המושבה ולהשתלט עליה, והפכו אותו, את הבן-דוד של רותי, הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), לגיבור הדת שיש להביאו לדוגמה ולמופת – הם הפיצו שמועה שהשריפה היתה אות משמיים שניתן שנים רבות מראש כדי להזהיר, מפני סופו המר, את ראש העיר החילוני האחרון, שהתנגד להם, את גאול גלבוע, בנו של מנדלה גלבוע, מפקד מכבי-האש שהיה אלוף מחזיקי הזרנוק במידל-איסט.

והוא היה אלוף! – בערב שריפה אחד נואל אבי לייעץ משהו מהצד, בקול רם, למנדלה גלבוע רחב המימדים בעת שעמד מול האש והחזיק בזרנוק המתיז סילון לבן ועז אל לב הלהבות. מנדלה הסתובב לענות לו והזרם העיף את אבי אל גג האורווה שבחצר ממול. שנים היה אפשר לראות את כיפוף הפח במקום המכה, ואת סימן המכה בזרועו של אבי.

מנדלה גלבוע היה מומחה לאפיית עוגות ונהג להחליף מתכונים עם אחדות מן היפות שבאיכרות המושבה, כולן נשואות. דודי ההולל אלכס, שראה בכל איכרה שבוגדת בבעלה גם בגידה אישית בו וזאת משום שלא בגדה בבעלה איתו – סיפר שכאשר מנדלה גלבוע מלמד את אשת ראש המועצה כפרית (או המועצה מקומית, שכחתי לשאול על כך את אימי לפני מותה) לאפות במיטבחה – הוא ממחיש לה את הלישה על לובן שדיה ובוחש לה את התחת בזרנוק שקיבל מן הטבע ולא ממכבי-האש.

כאן עליי לחזור ולהעיר שאולי היה דודי הולל ואולי שום אישה לא היתה ראוייה בעיניו להערצה משום שאף אחת לא התקרבה למדרגתה של שרה אהרונסון.

בקשר למועצה הכפרית, בהתחלה היתה לנו פקידות הברון, בראשה עמדו דירקטורים דוברי צרפתית, אחר-כך ועד המושבה, אחר-כך הוקמה המועצה המקומית, רק לבסוף באה העיריה, שעדיין הותירה את כל שטחי החקלאות והפרדסים שלנו בידי המועצה הכפרית, עד שהעיר בלעה גם אותם בבתיה, בבטוניה ובמזבלותיה.

כי ככל שנעשתה המושבה יותר עיר, כך נותר ממנה פחות מושבה, ומאז שנעשתה לגמרי עיר, הפכה פחות חשובה אפילו מאשר היתה בתקופתה כמושבה. לתושביה כיום אין שמץ מושג נכון על ראשיתה. לכן אולי לא יהיה זה מוגזם לקוות שהכרוניקה שלי תאיר את עיניהם לדעת את תולדותיה לאשורן ולחדש את מסורת חגיה, את יום חג הזיכרון לאביתר ירקוני ולחבריו שנהרגו בקרב על הגנת המושבה ואת יום חג החמלניציקיה שנתייחד בהכנת מופלטצ’ינקות טריות בסגנון הירקון. כי אני, הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.

מאז ימי משה סמילנסקי, משה סטבסקי, י. יערי-פולסקין, אלימלך שפירא ואהרון עבר-הדני – לא קם עוד לשפה העברית כרוניקן איכרי ראוי לשמו, ומי שמזלזל בעבודותינו סופו שימצא את עצמו דחוי ונשכח ממפת הכרוניקה העברית.

דודי ההולל אלכס שיכנע את יוסקה להשתמש בעקיצות הדבורים לאחר שהסביר לו כי התרופה לקישוי האבר “פיזדול פראנסאווי”, שנתגלתה בפריס על-ידי הדוקטור היהודי חמיאל פיקהולץ, טרם הגיעה לבית-המרקחת האחים גרין ביפו. ועוד יעץ לו דודי: “אם העקיצה תציק, לפף אותה בשישמה,” זו הירוקת הצפה במקווי מים עומדים בחצרות ובפרדסים.

בלילות שבהם לא מצא דודי ההולל אלכס איכרה צעירה להתעסק איתה ולמעוך את שדיה (הוא פירש בצורה מאוד ליבראלית את הברכה הנאמרת תחת החופה: “והתיר לנו את הנשואות!”) – היה צובט קצת בצבת את צווארו כדי להתהדר במשך היום בסימנים האדומים של הנשיכות. לא פעם היו מוצאים אותו ישן באמצע היום בגומה בפרדס, עייף מהרפתקאותיו בלילות –

אך למרבה המזל, שלא כגורל ספריו ותעודותיו של דודי, שאותם העכברים כירסמו – צבת הצביטה שלו, ששימשה לפילוח חרוטי סוכר, יחד עם רובה-הציד ומקל הטיולים והמקטרות ואוסף תלתלי-הנשים – עדיין מוצגים מאחורי ויטרינה במוזיאון המושבה “יד לראשונים”. מנהל המוזיאון גילה לי כי בקרוב יטביעו אותם על בול של דואר ישראל.

את גופתו ציווה דודי למדע כדי שלא לתת לאנשי המושבה את התענוג לצעוד אחר מיטתו לאורך רחוב חובבי-ציון כשהם מרכלים עליו ומתבדחים על חשבונו וצוחקים על עלילותיו ביום מותו. אבל אנחנו, המשפחה, לא הסכמנו, וקברנו אותו במלוא הכבוד הראוי למעמדנו.

אור הפנסים של האוטו-מים חדר מבעד לחלון הפונה לרחוב, האיר את תקרת חדרו של ארל’ה, האילם נורדאו, והעיר אותו משנתו.

הוא קם וראה מעבר לרחוב את יוסקה המרסק מקפץ חצי ערום מול מזלף האוטו-מים של דווידוב והזין שלו בחוץ.

ארל’ה הלך לאורווה שבה עמדו הסוסים של אביו ולקח את המשערת, מברשת השיער הקשה שמגרדים בעזרתה את עור הסוסים. הוא חצה את הרחוב כשהוא עוצר רגע כדי לסדר את מכנסיו הרחבים, שתמיד החולצה בורחת מהם, ותחת קילוחי המזלף של האוטו-מים גירד במשערת את הזין של יוסקה עד שהאבוב הכאוב התנקה מכל עוקצי הדבורים שנתקעו בו.

“ייסורי תופח,” מילמל יוסקה, “וואללה תודה ארל’ה וואללה תודה דווידוב, ייסורי תופח ימח-שמו ילען-דינו אלכס הפזבנק יחרב-ביתו בגללו הרסו לי הדבורים את הפיפי!”

ארל’ה היה גם חירש. בגלל החירשות מילדותו נעשה אילם, וידע לדבר רק קצת גרמנית בעגה עילגת. אבל את הברות שמו של דודי אלכס היה יכול לזהות אפילו מתנועות הפה של הדובר אליו ולכן שאל בגרמנית של אילמים את יוסקה מדוע הוא מזכיר את אלכס.

יוסקה, הנתון בכאביו, לא חש בנימת האיום שנתלוותה לשאלה, ולכן חזר ופתח עליו את הג’ורה, זאת אומרת, שב והטיח בדודי צרור קללות מכוערות באידיש ובערבית.

על כך הרים ארל’ה את המשערת מן הזין העקוץ והפכה על גבה, ואז שב והוריד אותה בחבטה עזה על ראשו של יוסקה בעל פני התורכי, ומיד הסתלק בכעס כשהוא מגמגם מילים גרמניות של אילמים, שנשמעו כיללה, כאילו הוא קיבל את המכה.

האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו.


 

פרק שלושים: ליל דודי עם אהרונסון    🔗

אלכס דודי היה מנהל העבודות בחוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית בתקופת המלחמה העולמית ושם נשק לילה אחד ל, אחותו של אהרון, עד אור הבוקר. אלה היו שלושה ימי חמסין נוראים, ו, באותה תקופה, כבר עזבה את בעלה הקמצן חיים אברהם בקושטא ושבה ארצה – ואילו אהוב-נעוריה אבשלום פיינברג כבר נמצא רחוק מעתלית באחד ממסעות הריגול שלו למען הבריטים, אולי מסעו האחרון שבו היה עתיד ליהרג – וכל זה אירע עוד בטרם השקיעה טובת-הלב את כל יגון-חייה ביוסף לישנסקי, שמחוסר ברירה לקחה אותו כשותפה האחרון בעבודת הריגול, ואשר גם הוא אהב אותה.

עלה לא זז, רוח לא נשבה, השמיים מרכס הכרמל עד עתלית היו בצבע מוזר שבין תכול לאפור, קשה היה להסתכל בהם מרוב החום שצרב והיה מעוור עיניים.

הכביש של חוות הנסיונות, העובר בשדרת הוואשינגטוניות, הקיימת עד היום, ומתחבר לדרך חיפה לפני רכס הגבעות של עתלית על הים – הכביש שחצה את שדותיה ומטעיה של החווה החקלאית לשניים – אבניו להטו ככבשן, וחומן היה צורב ברגליים גם מבעד לסוליות.

הים ניראה כמוצק ממתכת ולא ממים, ולא נע ולא זע אף גל בו, וצבעו היה כצבע השמיים באותו יום.

פועל אחר פועל באו אל חצר החווה הקטנה, שבנייניה ניצבים שם עד היום, למלא כד מים מברז הבריכה כדי לשבור את הצמא הנורא. דודי ציווה על אחד הפועלים לצלצל בפעמון כדי שהכל ישובו מעבודתם אל החצר כי אי אפשר לעזוב אותם בחום לוהט שכזה בשדה, ואפילו את קציר החיטה הפסיקו, והחזירו את המקצרה לחצר.

בטרם שקיעה נרתמו שתי עגלות, שעליהן עלו כל הנמצאים בחוות עתלית – לנסוע אל הרחצה בים. כולם לבושים במלבושים קלים, ולילדים חגורה מכל צד דלעת מיובשת, ללימוד השחייה.

הפרדות הרימו רגליהן האחוריות בבעיטה קלה למעלה באוויר, והעגלות יצאו מערבה לעבר הים, ואילו דודי סבב את הגורן, שהיתה מלאה כבר ערימות של שעורה, שיבולת-שועל, פול ועדשים. ערימה אחת של שעורה שחורה כבר נדושה, וגם זרוה לפני יומיים, ובאותו בוקר כברו אותה בכברה ועתה היתה מונחת בכרי עגול ויפה. לפניה מזרחה ערימת קש ואחריו ערימת תבן ולבסוף שטח גדול, עד גבול החווה, מכוסה כולו מוץ נוצץ ודק, רך ולבן.

דודי השתטח בערימת הקש, שהערבים קוראים לו קסל, ופניו מערבה, מתבונן בעגלות העושות דרכן בשדרת הוואשינגטוניות, וברדת השמש מאחורי הים הגדול, בצבע אדמדם.

שני בחורים בידואים לבושי שחורים ופניהם עטופים בכאפיות, חרף החום, עברו על גבול התחנה שעל יד הגורן דרומה, ובסקרנות מיוחדת הביטו לתוך החצר של החווה ועל כרי השעורה הנקייה.

בארוחת-הערב ישבה שרה ליד דודי. היא היתה רזה. שערה אדמדם-זהוב ובעיניה שכנה ערגה עייפה. חייה עד כה ידעו הרבה געגועים ואכזבות. “החום נורא!” לחשה לדודי, “האוויר מעיק ומחניק, אין בשבילי די אוויר לנשימה. אני רוצה שנשוב חזרה אל הים, אולי שם נמצא מעט אוויר, אפילו חם.”

ואולם דודי עייף מחום היום ועלה אחרי ארוחת-הערב לישון בחדר העלייה שבקומה השנייה. הוא התהפך מצד אל צד ולא היה יכול להירדם. הוריד את מזרן מיטתו לריצפה ובלי כר התגלגל הנה והנה. המחשבה על שרה הנוכחת מעבר לקיר, בחדרה הסמוך לחדרו, לא נתנה לו מנוח. הוא ירד שוב לחצר, עבר ליד הרפתות ומשם אל הגורן. הלילה היה אפל. שקט שרר בכל הסביבה לבד מקרקור הצפרדעים שנשמע מהביצה הרחוקה.

דודי עלה חזרה, זירזף לגרונו מעט מים מכד החרס התלוי בחלון, ושכב שוב לישון. הוא חזר להתהפך על המזרן אך בעודו שקוע במחשבות – מי יודע מה רצו שני הבידואים בעוברם ליד התחנה – תפס אותו נימנום והוא נירדם –

צייד, כלב החצר, העיר אותו בנביחות קולניות ובדילוגים על מדרגות העץ החיצוניות, המטפסות לחדרי העלייה שבקומה השנייה. דודי קפץ ואחז ברובה-הציד, מילא אותו בשני כדורים, התעטף בעבאיה השחורה, ולאט-לאט פתח את הדלת וירד במדרגות.

הוא השתדל להשתיק את הכלב כדי שלא יעיר גם את שרה. הוא הסתובב בחצר ובדק שוב את מנעולי המחסנים והרפתות וניגש עד הקרפיף שמאחורי האורווה, לצד הגורן. שם, בפינת הקרפיף, שכב לארוב. הלילה היה אפל. השמיים מעורפלים, רק כרי השעורה הנקייה הבהיקו וניראו היטב. איש לא נמצא על יד כרי השעורה, הכל היה שקט, ומלבד קרקור צפרדעי הביצה לא נשמע קול ולא הורגשה שום תנועה.

לאחר שבילה זמן ממושך במארב, השתעמם דודי. הוא קם והתחיל לטייל על הכביש הארוך והלבן העובר דרך השדרה של דקלי הוואשינגטוניה לכיוון הים. מדי עוברו על חלקת תבואה קצורה נטה אליה והלך בין העומרים, עד גבול השדה, וכל אותו זמן מחשבותיו היו – מי יודע מה רצו שני הבידואים השחורים הערב, בעוברם ליד החווה. בזמן האחרון התרבו הגנבים, ומקרי שוד ורצח כבר קרו בכפרים הסמוכים. גם שומר תמידי אין לחווה לבד מן הפועלים היוצאים לפי התור לישון בקמה, והם כעת ודאי עייפים מחום היום שעבר ובלי ספק כבר נירדמו. רק בניסים עומדת החווה בימים אלה, ימי מלחמה, רעב, מחלות והתנכלויות השלטון הצבאי התורכי. “הפחדנו את כל הסביבה בראותם שאנחנו חמושים ונחושים בדעתנו, אבל האם נמשיך להרתיע שודדים וגנבים גם להבא?”

דודי שרק שריקה קלה והקשיב, אך לא היה קול ואין עונה, כאילו יחידי הוא בחשכת הלילה.

הוא פנה לחזור אל שער החווה. בדרכו חלף על יד חלקת התירס הגבוהה ופתאום נשמע לו רשרוש קל מבין גבעולי התירס הזקופים.

הוא הרים את פי הרובה וכיוון נגדו, אך שוב היה שקט.

דודי החליט כי כאן עליו לארוב. מסורת המארבים עברה במשפחתנו עוד מימיה הראשונים של המושבה, כאשר סבא התחבר לדאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח ולימד את סבא יחסי שכנים והלכות שמירה במזרח. להצית מדורה בשדה, להניח לידה חפצים בולטים אחדים ולעמוד לא רחוק משם, רגלי או על סוסתך, נבלע בחשכה וברובה טעון, אך לא להרוג אלא רק להשתדל לשבות או לפצוע את השודדים.

דודי נכנס תחת צמרת דקל ואשינגטוניה וכרע על ברך וחצי. שוב אותו רשרוש, ואחריו שוב שקט.

האם אלה שני הבידואים השחורים שראה הערב? אך לא, אלה היו עושים את מלאכתם ברעש יותר גדול אילו קטפו את קלחי התירס. או אולי יש מי שמשטה בו בחצות הליל?

דודי נרגז קצת וקרא בקול: “מין האדא?! – מי זה?! – אני יורה אם לא תענה מיד, צל הלילה!”

צחוק פרץ מבין גבעולי התירס בקול שלא זר היה לדודי.

“מי הוא זה?” קרא שוב, “שמעיז לעשות ממני צחוק בחצות הלילה?”

“אני! אני! שרה!”

“אלי, אלי, מה עשית שרה? איזה משחק הוא זה, הלא כפסע היה בינך לבין המוות! איך באת הנה…”

שרה נגלתה אליו, עטופה בעבאיה החומה של אבשלום, ובקול מלא צחוק אמרה לו: “מאותו הרגע שירדת מהחדר שלך, שמעתי הכל, איך שתחבת את הכדורים ברובה, ופתחת לאט את הדלת, השתדלת להשקיט את צייד, ומאז יצאתי אחריך זה שעות אחדות, ולא הרגשת בי מפני שהשארתי כל הזמן מרחק יותר גדול ביני לבינך – עד שחזרת ובאת לכאן, לחלקת התירס.”

גם בחשכת הלילה חש דודי באוושת שערותיה, עטופות צמר העבאיה, כאוושת הרוח הקלה בגבעולי התירס עמוסי הקלחים שניצבו מאחוריה, ברטט שדיה בכתונת הקלה ובריחה הטוב, ריח אישה מן השדה. “בשביל מה עשית זאת, שרה? את לא יודעת שאי-שקט שורר בכל הסביבה?”

“חשבתי שיקרה הלילה משהו עם שני הבחורים הבידואים שסיפרת לנו עליהם בארוחת-הערב, ורציתי לראותך מתאבק עם שודדים וגנבים, ועוד יותר מכך רציתי לראותם בורחים כארנבות מפניך, וכדור אחר כדור מהרובה שלך מדביק אותם…”

“די, די שרה, לא תמיד אנחנו מצליחים להיות התוקפים והמנצחים, צריך לקחת בחשבון שלפעמים אנחנו עלולים להיות המותקפים, וברגע כזה נוכחותך פה מסוכנת.”

“אה! זה כלום, אין דבר.”

“אבל את רואה שכבר אחרי חצות הלילה, הביטי! הנה שביל החלב נטה כבר צפונה, גם הכוכב האדום שנוא-נפשך שוקע בים, בואי אלווה אותך חזרה לחצר.”

“לא. לא. בשום אופן. אינני רוצה לשוב לחצר. אני רוצה להיות איתך כאן, במארב, אולי בכל זאת יבואו הלילה שני הבחורים השחורים לגנוב תירס.”

“כבר לא באים לגנוב בשעה כה מאוחרת.”

“אם כך בוא ונעלה לצד השני של הגבעות, מול הים, ובינתיים נעבור דרך באב-אל-עג’אל, שלפי סיפורי הערבים הוא מקום מעניין מאוד בלילה, כי נמצאים שם שודדי-לילה. לפני שנה התנפלו שם על הרופא הזכרוני שלנו, וגם העליבו שם צעירה עבריה אשר נסעה בעגלה, לכן אני רוצה מאוד שנלך לשם שנינו ונתחבא בנקיק סלע ונביט מה ומי עובר שם, אולי יעלה בידינו להיפגש בשני הבחורים הבידואים השחורים ההם.”

דודי ושרה עברו דרך באב-אל-עג’אל ועלו על הגבעה הכי גבוהה שמול הים. השמיים נהיו קצת יותר בהירים מהענננים, ורוח דרומית החלה נושבת. הים היה שטוח, שחור מצד אחד, ומצד שני כבר היה אפשר להבחין בגובה המגדל של חורבת עתלית, שמסתיר כוכבים אחדים בצלליתו.

הם ישבו על יד גזע של חרוב רחב ועתיק, ופניהם מזרחה מול הרי הכרמל. שרה כרעה הצידה להשתין ודודי נצר כל חייו את צליל הקילוח האינטימי ששפע ממנה, וגם שלקראת הבוקר נעשו נשיקותיה מלוחות, בגלל הים הקרוב או אולי דמעות שהסתירה. כשחזרה חיפשה במבטיה להכיר את הפסגות השונות שברכסי ההר. “הבט! הנה אצל הכוכב הכחול הנוצץ שלך, רואים איזה אור מאיר, זאת היא בטח המוחרקה, מקום מזבחם של נביאי הבעל שנוצחו על-ידי אלישע הנביא. גם אליהו הנביא בטח עבר פה בלילה שכזה, כאשר ברח מפני איזבל להתחבא במערות הכרמל!”

בהרימה את ידה נגלו שדיה הזקורים תחת הכתונת הקלה, “שם למעלה,” אמרה, “נטועים היו הכרמים של מלכי יהודה. שם, לפני שנים, חיו דורות של צעירינו, ובין הכרמים צעירותינו היו חולמות… ואיך כעת נשתנתה ארצנו. הרס וחורבן נשקפים מכל הר. אך עוד נחייה את האבנים השחורות. עוד נייער את הרי הכרמל ונחדש את הדרו! והר עין-חוט לא יישאר יחידי… וכאשר יתאמתו חלומותינו – כמה נהיה מאושרים אזיי! עת נבקיע דרך למשחררי ארצנו!…”

נשמעה מרחוק ירייה חזקה, אולי של השוטרים התורכיים בתחנת עתלית. שרה נלחצה בחזה אל דודי, שדי אישה נשואה שכבר ידעה גבר אך לא הרבה מגע של אהבה, ואמרה נרגשת – “אה! כך המשחררים יורים! כך המשחררים באים!…”

התנים החלו ליילל. השניים החלו להתנשק. עבר זמן. ועוד זמן, שאותו דודי לא ישכח לעולם. השמיים הבהירו קצת ממזרח. האוויר נעשה קריר ולח, ומלוח. חבוקים עדיין בעבאיה החומה של אבשלום כבר יכלו דודי ושרה להבדיל בין ההרים לבין השמיים שהבקיע ועלה עליהם השחר. והציפורים שרו בצמרות החרוב והדקלים.

בדרכם חזרה בשדרה, מול השמש המסנוורת, חלקת התירס המאוושת, רפרוף הפרפרים על שדות שהבשילו וזמזום הדבורים במעופן אל הצוף, אמרה לו: “אלכס, אם תרצה לזכור אותי, זכור את פרחי האיריס אשר אהבתי…”

“אכן, טעמתי בך אותם כל הלילה…”

כשאני נוסע לחיפה ועובר בכביש המהיר, בין שדרת הוואשינגטוניות הגבוהה לבין הגבעות של עתלית על הים, אני חושב על דודי ושרה ששכבו על פסגת הגבעה הגבוהה ברכס, ואלמלא היה הוא נשוי כבר כשהכיר אותה, ואלמלא נאסרה היא ושמה קץ לחייה בביתה בזכרון-יעקב תחת עינויי הקומנדאנט התורכי והיאניצ’ארים שלו – אולי היתה שרה דודתי – והלא אמרו שכל מה שדודי נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה אותו לילה על כל אבריה עד אור הבוקר.


 

פרק שלושים ואחד: האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו, בסימטאות דמשק    🔗

ביום הלווייה של דודי אלכס נפל ארל’ה על קברו, טמן פניו בעפר התחוח וגעה בבכי.

מדי שנה, ביום האזכרה, היה ניצב למראשותי המצבה וזר פרחים גדול בידיו. לאחר שמת ארל’ה ניכרה קברו ליד קבר אביו שיח' איסחאק נורדאו, לא רחוק מקברו של דודי, ובן-דודי אבנר, בנו של אלכס, אומר מדי שנה קדיש גם על קברו של האילם ארל’ה.

בשנה האחרונה לחייו של היינץ-משה מהגרביים, המאהב של רותי, לפני שהתאבד, ראינו אותו ניצב כרוח-רפאים, זר פרחים בידיו, המטפחת הצבעונית בכיס הז’קט, למראשותי קברו של האילם – באותה עמידה שבה היה האילם ניצב מעל מצבתו של דודי.

בהיותו תינוק נפל ארל’ה מהשולחן על הרצפה בבית-הוריו וכתוצאה מהחבטה בראשו נעשה חירש-אילם וראשו צמח משולש במקצת.

היו במושבה שאמרו כי סיפור הנפילה לא היה ולא נברא. אימו של ארל’ה היתה אחייניתו של אביו, והפגם בו בא מלידה, בגלל נישואי-קרובים.

ארל’ה גדל פרא, אינו מסוגל ללמוד, ידו בכל ויד כל בו. אביו, שיח' איסחאק נורדאו, העניש והיכה אותו לא פעם, אך ללא הועיל.

לבסוף הצליח האב להשפיע על הברון רוטשילד לממן עבור ארל’ה לימודים מיוחדים באירופה. בנסיון להעניק לנער סיכוי לחיים נורמאליים נסע עימו האב לגרמניה והשאיר אותו במוסד לחירשים-אילמים.

ארל’ה התחנך שם שנים אחדות ולמד לדבר מעט ולקרוא תנועות שפתיים, אך בגרמנית בלבד, כי טרם היה מוסד עברי דומה.

לאחר שפרצה המלחמה העולמית, וגרמניה וצרפת נעשו אויבות זו לזו, חדלו להגיע מפריס הכספים עבור חינוכו של ארל’ה במוסד. למרות זאת המשיכו להחזיק אותו שם, ורק בסוף השנה השלישית למלחמה, בהיותו כבן תשע-עשרה, העלו אותו על רכבת ושלחו אותו חזרה לביתו בפלשתינה.

בדרך פלא הצליח להגיע ברכבת עד דמשק, ושם נתקע.

התורכים חשדו בו שהוא מרגל ורק מעמיד פנים של חירש-אילם כדי להימנע מחקירה. באותה תקופה התגלתה רשת הריגול של אהרונסון בעתלית. התורכים חקרו את האילם כדרכם ועינו אותו, אך לא הוציאו דבר מפיו כי לא היה מה ואיך.

לבסוף זרקו אותו לרחוב בלא כלום, לא תעודות ולא כסף. כך הסתובב בחורף בחוצות דמשק קרוע-בגדים, יחף ומלא פצעים, כאשר פרחחים ונבלים מתעללים בו ומנסים לאנוס אותו למשכב זכר, כדרך המזרח.

אלכס דודי, שהיה מנהל העבודות חוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, לא השתתף ברשת הריגול שהקימו, והפעילו מעתלית, אהרונסון מזכרון-יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה. סבא אסר על דודי להשתתף בריגול מפני שהיינו נתינים אוסטריים וסבא לא רצה שבנו יבגוד בנאמנות שלנו לממלכה האוסטרו-הונגרית, שהעניקה למשפחתנו חסות והגנה מיום שעלינו ארצה במאה התשע-עשרה.

בשנה השלישית למלחמה העולמית, כאשר המושבה התמלאה במהגרים שגורשו מתל-אביב ומיפו, הצליח הקונסול האוסטרו-הונגרי בירושלים קראוזה לקבל הקצבה כספית מהממשלה האוסטרית, שהיתה בת-בריתה של תורכיה במלחמה, והשיג כסף אפילו מג’מאל-פאשא העריץ, וכל זאת לשם תמיכה במשפחות היהודים שהיו נתינים אוסטרו-הונגריים. נוסד ועד של הנתינים האוסטרים ובראשו סגן הקונסול של אוסטריה ביפו, שמעון רוקח, שהתיישב במושבה שלנו בזמן הגירוש.

סבא התמנה למזכיר הוועד, המשרד נקבע בביתו, ותפקידו היה לערוך את רשימות הנתינים, לחלק את ההקצבות, לנהל את החשבונות ולדווח לקונסוליה האוסטרית בירושלים.

נתיניו היהודים של הקיסר פרנץ-יוסף ירום הודו, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה לשליט רב החסד, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. רגש הנאמנות אף התחזק אצל סבא בשנים שחי בארץ-ישראל תחת חסותה של מלכות אוסטריה, שדאגה לנתיניה היהודים והגנה עליהם.

אותו קיץ, אהרונסון כבר ישב במפקדת הצבא הבריטי בקהיר, אבשלום כבר נהרג בנסותו לחצות את המידבר ולהגיע למצרים, יוסף לישנסקי, “התכשיט” כפי שכונה-לגנאי בפי האיכרים, קיבל על עצמו את המשך עבודת הריגול למען הבריטים, יחד עם שרה אהרונסון – ואילו סבא פקד בכל תוקף על דודי אלכס לחזור מעתלית למושבה ולנתק עצמו מעבודת הריגול.

כאשר נתגלתה הרשת, והתורכים החלו בחיפושיהם אחרי לישנסקי, במעצרים ובעינויים, חשש דודי שגם הוא ייאסר, ומי יודע מה יעלה בגורלו כאשר יחקרוהו.

למזלו, הגנראל אחמד ג’מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, הטיל אז על הזואולוג ישראל אהרוני להכין לו תצוגת חיות ועופות מפוחלצים למוזיאון הזואולוגי שרצה לבנות עבור הסולטן באיסטנבול. כניראה לא היו לתורכים הנסוגים דאגות אחרות.

אהרוני, הוא ארז“ף, ראשי תיבות “אהרוני, ראש זואולוגי פלשתינה” ב”תמול שלשום" של עגנון – שכר את דודי אלכס בתור צייד ואף סיפק לו רובה-ציד. במשך חודשי עבודתו בלבנון לא עלו התורכים על עקבות דודי. תפקידו כצייד למען ג’מאל-פאשא העניק לו כיסוי מוחלט, וליתר ביטחון אף גידל זקן עבות עד שלא היה אפשר להכירו.

בחול המועד סוכות בא למושבה מפקד המשטרה התורכית ביפו, המודיר-פוליס ג’לאל-ביי, בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים וקבע את מושבו במלון “חובבי-ציון”, בכניסה למושבה מצד מערב.

הוא גייס מלשינים שחיזרו על הפתחים כמבקשי-נדבות, כביכול בגלל המצב הקשה בימי המלחמה, ובעצם נשלחו לבלוש ולגלות היכן מסתתרים הפרארים, המשתמטים והעריקים מעבודת הצבא, וכן חברי רשת הריגול.

אצלנו קמה מהומה ומבוכה. אנשים רצו וברחו מבלי דעת לאן. חוצות המושבה, שהיו תמיד הומיות עד אמצע הלילה, נעשו ריקות מפחד התורכים. מי שהעיז לצאת החוצה בלילה, היה יכול לשמוע קולות ניסור ומכות בפטישים ובקרדומים. אנשי המושבה, ועימם המהגרים מתל-אביב ומיפו, הכינו לעצמם מחבואים בחצרות ובמרתפים. רבים ברחו לפרדסים, אך החיילים סרקו את המושבה ופרדסיה. הם לכדו פרארים, לכדו מזייפי-דרכונים או מהגרים חסרי תעודות, אבל את לישנסקי, שלפי השמועה הסתתר בפרדס של מסייה קלדם, אותו לא מצאו.

בבית-הכנסת הגדול כונסו כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. שיח' איסחאק נורדאו, שנתמנה למוכתר, ראש המושבה בחסד התורכים, עלה לבמה שבמרכז האולם הגדול, היכה באגרופו על הדוכן, והכריז:

“על דעת ועד-המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישנסקי, המסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון-יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר ‘התכשיט’ לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!”

רבים מתושבי המושבה נאסרו, אלה בתור משתמטים מן הצבא התורכי ואלה בתור חשודים בריגול נגדו. רובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אחר-כך ברעב ובמחלות.

מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים למלון “חובבי-ציון” אל המודיר-פוליס ג’לאל ביי, שם היו נחקרים תוך שימוש בפלקות ובמכות רצח, וצעקותיהם הידהדו בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ, ובתום העינויים היו נשלחים בשיירות לגלות דמשק או במקרה הטוב יותר לבתי הסוהר בירושלים.

היישוב היהודי כולו, לא רק במושבה, היה נתון לשרירות הלב ולעריצות של שלטון מתנוון אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פאטריוטיות תוקפנית. היה הכרח להשמיד כל מסמך שהיה עלול להוכיח את “בגידת היהודים” ואת רצונם לכבוש את הארץ, כביכול.

תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, בולים שוועד המושבה הוציא בזמנו כבולי-דואר, ספרי האחוזה שבהם רשומה הבעלות על הקרקעות, כל אלה הוחבאו או הועלו באש בידי המחזיקים בהם, מחשש שיתגלו. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים אילו הספיקו התורכים למלא את כל זממם, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה, כאשר כל היישוב היהודי מחכה להם כמושיעים.

באחד מימי החורף, כאשר דודי אלכס עסק בציד ובפיחלוץ בבית-הספר החקלאי התורכי בכפר טניל [תי“ו ונו”ן בפתח, יו"ד בסגול] שבלבנון, הגיעה אליו טלגרמה: “מגרשים את משפחתך מהמושבה. בוא לקחתם בתול-כרם. שמעון רוקח.”

דודי עזב את עבודתו, ולאחר יומיים יצא לדרך והגיע לדמשק במכונית יחד עם קומנדנט, קצין גרמני, שעימו התיידד.

בבואם חלפו על פני כיכר המארג', זו הכיכר המרכזית של העיר, וראו שתי גופות של תלויים בהירי-פנים, בחלוקים, עם שלטי קרטון גדולים מחוברים לחזה – מתנודדות על עמודי התלייה.

אלכס רשם בפנקס היומן שלו, ברמז, מטעמי ביטחון: “הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרג’ה.”

זה היה ביום ראשון ה15- בדצמבר, ואלה היו גופותיהם של יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, חברי ניל"י, שנאסרו על ריגול, נשפטו ונתלו בידי התורכים. דודי הכיר אותם.

עד שימצא דרך להמשיך ברכבת לתול-כרם בילה דודי בדמשק בחברת קצינים גרמניים אשר ישבו בחבורה בחזית בית-קפה הצופה אל כיכר המארג', אל התליות, ההמון, ואל מצבה גדולה לכבוד הסולטן עבדול-חמיד שהתנוססה שם.

הם ישבו על שרפרפים קלועים, מוקפים חבורות של דמשקאים שעישנו נרגילות ושתו קפה ללא סוכר מספלונים קטנים. שפע תרבושים אדומים, כאפיות צחורות, עקאלים שחורים והמולת שיחות, שרובן לא נועד לאוזן זרה. לפתע, בלהט השיחה, הוציא אחד הקצינים תמונה של בחורה נאה והתפאר בה בפני דודי בגרמנית:

“אתה רואה כמה יפה היא?”

“מי היא זו?”

“הארוסה שלי!”

דודי נדהם, כי הכיר מיד בתמונה את בת-ציון, בתו של שיח' איסחאק נורדאו, ראש השומרים, והמוכתר של המושבה.

למראה התמונה החל דודי חושד שאולי הקצין מערים עליו ובוחן אותו – אם יזהה את בת-ציון, יקשור עצמו בכך לעבודת הריגול. דודי ידע שגם את אביה של בת-ציון, את מוכתר המושבה שיח' איסחאק נורדאו, אסרו התורכים כאשר חיפשו במושבה את המרגלים. דודי גם חשש פן התרחש משהו נורא במושבה, אולי נלקחה בת-ציון נורדאו בשבי? – אולי עשו התורכים בה ובחברותיה תועבות כפי שעוללו לנשים הארמניות באנאטוליה?

הוא זכר היטב את הביקור שערך במושבה הגנרל אחמד ג’מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, את הארוחה בביתו של ראש הוועד, את בקבוקי היין והקוניאק הריקים-למחצה, את הקצינים התורכים הלהוטים לשתות, את השרב המעיק של טרם אביב, כאשר מחלונות ביתו של ראש הוועד, מבין הברושים והדקלים, נשקפו שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

“נרים כוס,” התרברב ג’מאל-פאשא קצר-הקומה בצרפתית מצויינת, “לניצחון על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים! כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר שערכתם לכבודי עם דגלי עות’מניה אצלכם נזכרתי איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: ‘הנה הולך הרוצח של הארמנים’!”

הוא צחק, מלוויו צחקו אחריו, והמארחים היו אנוסים לחייך כמי שכפאם שד.

"בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי: ‘מחצתי את החזירים הללו!’ כך הוא אמר, ‘חזירים…’! –

“אחד משלנו, זקן, העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן… הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, באצבע…” הוא זקר אצבעו נמוך כדי להמחיש היכן תקע אותה הזקן, ודודי חש כאילו נתקעה חרב בבטנו, “ולבסוף בחר ילדה, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג’ידיות,” ליקק הגנרל את שפתיו, “שש מג’ידיות… א-פרופו, גם אצלכם, במושבה, ראיתי בנות יפות…” צחק, “א-פרופו, ראיתי קודם את הפרדסים שלכם, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם, והיום איש בשורה אני לכם – אני מזמין אתכם, כל היהודים, לבוא ולהתיישב בכפרי הארמנים הריקים שבאנאטוליה. אתן לכם שם קרקעות, אתן עזרה והקלות רבות כדי שתוכלו לפתח את החקלאות – שם,” התרגז פתאום, “ולא כאן! לכך לא אסכים לעולם!”

מי יודע מה היה סופה של אותה שיחה נוראה – זאת כאשר האיכרים שהוזמנו לסעודה הכפוייה מצליחים אך בקושי לבלוע את עלבונם ולכלוא את זעמם – אלמלא התמלאו לפתע כל האוזניים רחש כבד שבא מבחוץ והלך וגבר מרגע לרגע, וכאילו השמש הסתירה פניה, וחשכה ירדה על הארץ.

יושבי החדר ניגשו אל החלונות ונשאו עיניהם לשמיים. הם עמדו נדהמים ולא יכלו להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את האור, שהיה עמום בלאו-הכי, בגלל החמסין. לאט-לאט התרגלו עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם הבחינו באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, החלו נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל. מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים, העטים מלמעלה כענן שחור. מבול שרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

“ארבה! ארבה בא!” רצים ברחובות אנשים באימה ובחרדה.

מיד קיצר ג’מאל-פאשא את ביקורו, ובדברי פרידה קצרים ונרגזים, בצרפתית, הוא מיהר לרכוב עם שיירתו אל מחוץ למושבה.

אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, לקחו פחים וגיגיות בידיהם וגם רעשנים ויצאו לפרדסים ולשדות, היכו בפחים וגינגנו בגיגיות וטיחטחו ברעשנים והקימו רעש חזק כדי להבהיל את הארבה ולגרשו, אך זה קיפץ בהמוניו מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

ההרעשה בפחים והגינגוג בגיגיות והטיחטוח ברעשנים היו כולם לשווא.

כאשר התרומם הארבה ממקום אחד, התעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חבטו בארבה. אחרים הביאו נפט, שפכו על הארבה ושרפו אותו, או שאספו אותו בדליים לתוך חביות ושם שפכו עליו את הנפט בעל הריח החריף והדוחה שסרחונו דבק בבגדים ובידיים. הארץ השחירה מן הארבה המזמזם באוויר, ותחת כל מידרך כף-רגל חרק הארבה בהימעכו, דחוס כמרבד-חי ומסליד תחת סוליות הנעליים. ענפי העצים הלבינו, מעורטלים מקליפתם.

המנוסים שבאיכרים הזהירו:

“זוהי רק ראשית הצרה שבאה עלינו. נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק והגזם הצעיר יפשטו בשדות, יעלו בפרדסים ובכרמים, ויכלו כל עלה וכל גבעול שנותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה.”

 ואכן, הארבה המבוגר לא הזיק כל-כך כמו הדורות שבאו אחריו.

שבועיים אחרי שנחת התחילה ההזדווגות. מיליונים, מיליונים, זה על זה כחול אשר על שפת הים. הנקבה הטילה צרור ביצים, שהיו קשורות יחדיו, באדמה הרכה ובחולות, בכרמים, בדרכים ובפרדסים.

הממשלה התורכית הוציאה צו שכל נפש, גם ילדים וזקנים, צריכה להביא שלושה רוטל של ביצי ארבה לבית הוועד. היו חופרים בטוריות ומוציאים אותן מהאדמה ואוספים בשקים. הפקידים התורכיים שמו שק על שק, אבל במקום לחסל את השקים, השאירו אותם.

אחרי שלושים יום בקעו הביצים בשקים, הילק יצא החוצה ונחשוליו החלו לזרום ולהתפזר בחצרות, סביב בית הוועד, משם התפשט לעבר הפרדסים ואל כרמי הגפנים והשקדים שלא היו מוגנים. כאשר גמר אותם, חדר לבתים ואכל את התריסים ואת הווילונות. נחשולים אלה עלו גם מכל השטחים העצומים שבהם הטיל הארבה את ביציו, וזרמו על פני האדמה. ובאשר הופיעו, שם נותרו הפרדס והכרם חשופים מעליהם הירוקים.

ומה לא עשו כנגדם? עטפו את גזעי העצים בצמר, כי אמרו שעל גבי הצמר אין הילק עולה. עטפו אותם בנייר עבה וחלק, שלקחו ממחברות הילדים. לשווא.

והנזק עוד גבר כאשר הילק הפך לגזם. אלה היו קטנים ושחורים. קשה לתאר את עוצמתו של הגזם. לא היה מעצור נגדו. הוא הלך גלים-גלים. חומרי הדברה לא היו. האיכרים פעלו בשארית כוחותיהם כדי להציל את הפרדסים והכרמים. אספו את הגזם וקברו אותו בבורות. הקיפו את הפרדסים בקירות מצופים פח. חפרו תעלות סביב לגבולות המושבה וקירו אותן בפחים כי אמרו שהגזם לא יכול לטפס. וכל אותו זמן היתה הרגשה שהארץ מתנועעת ורוחשת מתחת לרגליים והכל חורק ומלא גועל והייאוש הלך וגדל.

האיכרים ניסו אמצעים ותחבולות חדשים והוציאו מים מהבריכות והציפו בהם את התעלות שחפרו, וגירשו את הגזם למים כדי להטביעו, אבל הוא לא מת. ועל גבי פגרי הגזם זחל הגזם החי ועבר את התעלה וחיש מהר ניראו גם עצים אלה ערומים מכל עלה. הם הביאו משרוקיות ומסרו אותן לפועלים, כי השמועה אמרה שהגזם חושש לרעש. אבל הגזם המשיך לעבור מענף לענף ומעלה לעלה. מישחה שמשחו בה את העצים, למנוע את טיפוס הגזם, לא הועילה כנגדו אך לעצים הזיקה מאוד כי סתמה את נקבי הנשימה של הקליפה, ולאחר-זמן העצים שניצלו התייבשו אף הם.

במשך ימים אחדים נאכלו יותר מאלפיים דונם נטועים והיו כבתי-קברות. העצים לבנים, הגזם אכל את קליפות העץ. כמו צבא ממשומע עבר מעץ לעץ. כשגמר לאכול את המושבה, זרם אל הירקון והקים עליו “גשרים”. אחד נאחז בשני וכך היו מתקדמים ומתקשרים עד שנוצר גשר של שלושה מטר והגזם זחל עליו ועבר את הנחל צפונה.

אחרי חמישים יום צמחו לגזם כנפיים, הפך לחסיל המתנועע במהירות בעזרת הכנפיים שצמחו לו, וכמו על פי פקודה – התרוממו כולם ולא נישאר מהם זכר.

אותו יום, ביושבו בחזית בית-הקפה שעל כיכר המארג' בדמשק, שקוע בהרהוריו על הארמניות צחות-העור שנאנסו בזרגים של אנשי-הצבא התורכים מסולסלי השפמים ובותרו בחרבותיהם המעוקלות, ועל הארבה המתועב שהשמיד כמעט כליל את פרדסי המושבה וכרמיה ואת תנובת שדותיה, לא הראה דודי אלכס שום סימן לכך שהוא מזהה בתמונה את בת-ציון נורדאו, שאת טעם שפתיה זכר וגם את סיכת “ציון” העברית הזעירה שמוצמדת לחולצה בתמונתה ופעם נדקרה בה אצבעו כאשר ניסה לנשק אותה באומרו: “אני דוד שלך!”

ומדוע דוד? – באשה-ריבה, סבתה של בת-ציון מצד אימה, הביאה עימה למושבה, בעלותה ארצה, ברכה מרב גדול בחוץ-לארץ. הוא הבטיח לה נאמנה שילדיה לא ימותו.

לאחר שמתה בדיפטריה פייגלה, הבת הבכורה של סבא וסבתא, ונותר להם רק אלכס, ילד קטן שחששו מאוד לשלומו למרות שלא היה חולני כלל, באה סבתא אל באשה-ריבה וביקשה ממנה ש“תיקנה” אצלה את הילד.

דודי אלכס הובא אל באשה-ריבה ושהה אצלה יום שלם. הוא זכר את טעם ריבת הענבים, סוק, שמרחה לו באשה על פרוסת לחם שחור. זכר את ריח המזווה בביתה. ישב אצלה במיטבח, סיפר מעשיות מצחיקות כבר אז, בילדותו, ואכל בתיאבון.

לפנות-ערב אמרה לו באשה-ריבה: “אינגלה, אינגלה, גיי! [לך!]”

והוא חזר לביתו.

היום שבילה בביתה היה יום ה“מכירה” שלו, שיהיה בנה של באשה-ריבה כדי להסיר מעליו את המזל הרע, שלא יחלה וחס ושלום ימות, כאחותו הגדולה ציפורה. וכשהיה פוגש את בת-ציון, לאחר שבגרה, ועוגב אחריה, והיא מתחמקת, נהג לגעור בה:

“תני כבוד לדוד שלך!”

דודי החמיא ליופייה של האלמונית שבתמונה וגם שיבח את מזלו הטוב של ארוסה הקצין הגרמני. ואולם הלה מזג כניראה לכוסו עראק זחלאווי יותר ממים, כי לפתע נפל שיכור כלוט על צווארי דודי והתוודה בדמעות כי התמונה אינה של ארוסתו אלא החרים אותה כאשר חקר חירש-אילם אחד, שהיה חשוד בריגול ושוחרר.

“מה עלה בגורלו?” השתדל דודי שקולו יישמע אדיש.

“ודאי מתגלגל באחד הרחובות,” בכה הקצין והחזיק בידו של דודי, לבל ילך.

דודי הבין מיד במי מדובר אך כדי שלא להיראות נחפז, מצא זמן לספר לקצינים את המעשה בשיירת הבידואים שנדדה במידבר זמן-רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא שקים אחדים מלאים דבלות-תאנים.

לעת-ערב הגיעה שעתם לחנות. הם עצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול והוציאו את דבלות-התאנים. תחילה שברו בהן את רעבונם אך עד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.

לאחר שמילאו בטנם חשו גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שזחה דעתם עליהם, וליבם גס בתאנים המיובשות – אספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל והטילו בה את מימיהם.

וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונירדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.

עם בוקר קמו רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר-מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות.

הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מבט לעבר הערימה כשהם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.

אבל הרעב מרפא כניראה כל בושה, כי לבסוף אזר אומץ אחד הבידואים, ניגש בהיחבא אל קצה הערימה, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גילגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה והריח ואמר –

“בחיאת אללה, על זאת לא השתנו!”

והגיש אותה אל פיו ולעס בחיוך חמוץ.

לאחר היסוס ניגש השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה בהיחבא ואחר-כך בגלוי. והכל חזרו על דבריו: “אללה ישהד [אלוהים יעיד], על זאת לא השתנו! בחיאת אללה, על זאת לא…”

לא עבר זמן רב והערימה חוסלה כמעט כולה. מרוב בושה לא יכלו להביט זה בעיני זה, אך אז גילו למזלם דבלה צמוקה אחת, אחרונה, מושלכת לרגליהם, שחורה ומיובשת. קורצת להם מן החול.

מה לעשות?

ומיד אמרו כולם פה-אחד: “עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!”

וכך נגולו באחת מעל ליבם אבן הבושה וכובד הכלימה, והם עלו על גמליהם ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם, ומה הלקח? דבלה שהשתנת עליה אינה מסריחה כל זמן שנמצאת עימה אחת צמוקה ומכוערת ממנה.

מה היה הקשר של הסיפור למצב? לא היה, רק להרוויח זמן.

לאחר שישב כשלוש שעות עם הקצינים השתויים בבית-הקפה הצופה על כיכר המארג', התנצל דודי שהוא עסוק ויצא לחפש את ארל’ה, ואכן מצא אותו לא רחוק משם באחת הסימטאות ובמצב נורא. פרחחים רעי-לב הקיפו אותו והכריחוהו לשלוף מבין קרעי-בגדיו את אברו הגדול ולאונן, ויש אומרים שגם בעלו אותו כמנהגם, חזור ובעול.

דודי לבש מעיל צמר משובח, חבש כובע-ציידים בעל תיתורה רחבה ונעל מגפי-עור. הוא לא התקשה, בעצם הופעתו ובגערה חריפה אחת או שתיים, “הסתלקו מכאן, כלבים בני כלבים…” – להבריח את הנבלים שהתעללו באילם. מיד לקח איתו את הנער לחמאם, בית-המרחץ, רחץ אותו, קנה לו חליפת בגדים, קנה לו דברי אוכל, חבש את פצעיו, קנה לו כרטיס לרכבת והעלה אותו עליה ושינן לו לחזור במשך כל הדרך רק על שתי מילים: יפו, ושם המושבה שלנו.

לא דודי ולא האילם ידעו כי באותה שעה ממש כבר היה יצחק נורדאו עצמו, המוכתר וראש השומרים שלנו, אביו של ארל’ה, כלוא מאחורי קירות האבן של כלא חאן אל-באשה הסמוך.

האילם הגיע למושבה בלילה חורפי בחודש דצמבר.

את חלקה האחרון של הדרך מיפו הלך ברגל, בחושך ובגשם סוחף. עוד בטרם פקד את בית הוריו, והוא רטוב ורועד כולו, ניגש לבית סבי, הקיש על התריס וגעה פעם ופעמיים את שם משפחתנו. כשפתחו לו את הדלת והכניסוהו פנימה, אז המשיך לגעות את שם דודי וחייך בעיניו הכחולות שאותן ירש מאביו, והראה בידיו לצד צפון.

זו היתה דרישת השלום הראשונה שקיבלה המשפחה מדודי מאז נמלט ללבנון, וכך ידעו שהוא עדיין חי.

בעזרת הקונסול האוסטרי בדמשק, כפי שאמרתי, דודי היה נתין אוסטרו-הונגרי – הוא הצליח לקבל תעודת-מסע ברכבת מדמשק לתול-כרם, דרך דרעה ועפולה. אך כאשר הגיע לתול-כרם התברר לו שאיחר כבר את המועד להגיע למושבה. האנגלים נכנסו לשם לפני זמן קצר. קו הגבול בין שני הצבאות עמד עתה על הירקון, אין יוצא ואין בא.

שנים רבות לאחר מכן מצאתי בארגז של דודי, בין אקדח המאוזר המצוחצח לבין יומני העבודה של חוות [היא נקראה בשם תחנת] הנסיונות החקלאיים בעתלית, רשימות שכתב על תקופת היותו צייד בלבנון ועל שהותו בכפר-סבא. בכתיבתו לא היה שמץ של דמיון ספרותי, כל מה שרשם ביומנו, אמת הוא. לעומת זאת, סיפוריו בעל-פה היו תמיד מלאי המצאה ודמיון.

הגשמים העזים מנעו ממנו ללכת ברגל מתול-כרם לכפר-סבא. הוא הגיע למושבה הקטנה הזו, שהיתה שרוייה בסבל נורא, רק לקראת סוף דצמבר. הרשימות האחרונות ביומנו מאותם ימים, מספרות:

"שבת. כפי הניראה שמשפחתי נישארה במושבה, מפני שהיום נודע לי שגם בקלקיליה אינם נמצאים, אך מי יודע אם הם עוד בחיים מפני שכפי שמספרים השליכו האנגלים הארורים הרבה פצצות לתוך המושבה, וגם מספרים שהיו הרבה קורבנות אדם.

"ראשון. היום נחליתי בקדחת והתקררות ושיעול נורא. הייתי אצל הרופא סלור, קיבלתי ממנו רפואה וחינין. שאלתי גם ממנו עצה מה לעשות כעת, והוא גם הוא יעץ לי לחכות פה (מלבד מחלתי) עוד שבוע בתקוותו שצבאותינו [כלומר – התורכים] יצליחו בקרוב להשיב לנו את המושבה ואז אוכל להתראות עם משפחתי.

"שני. מתגולל הנני פה בכפר-סבא חולה ומשתעל, גם ליבי לא נותן לי מנוח על העוול הגדול שחטאתי נגד משפחתי בעוזבי אותם בזמן כזה, בלי עזרה והגנה, וזה משפיע מאוד לרעה על בריאותי ומי יודע מה יילד יום.

“שלישי. 1 בינואר. היום מתחילה שנה חדשה ועודנו במלחמה תחת מטר הכדורים והפצצות, חולה ורצוץ וחלש בלי משפחה, מתגולל בתור אורח באורוות בקר ולידי, מי היה מאמין! – מאדאם הירש הידועה ושתי בנותיה הדועכות כנר, ואני כקנה נשבר ואין בכוחי להושיען.”

דודי שכב חולה ורצוץ עם הפליטים באורוות כפר-סבא, בנס נותר חי ושב לבית סבא, כשהוא ניראה כצל של עצמו – שב רק לאחר כשמונה חודשים, לאחר שהבריטים כבשו את צפון הארץ, וגם כפר-סבא שוחררה מעול התורכים.


 

פרק שלושים ושניים: לשוט בקליפת אבטיח. סוליות החשיש החסרות לבן-דודי אבנר, ששמע את בן-גוריון מפליץ    🔗

עלי בן ג’וואד מוסתקים רצה לבוא למושבה לבוש בשרוואל הלבן, חגור באבנט הכחול, חבוש בתרבוש האדום, והפרח הריחני באוזנו.

הוא לא חשש מבני-האיכרים, פן ילעגו למכנסיו הרחבים, בסגנון ספני יפו, ויאמרו שהערבים לבושים כך כדי שאם פתאום ייוולד לאחד מהם מוחמד קטן, הוא לא יפול ארצה אלא יצנח לתוך השרוואל.

אבל דודי ואבי הפצירו בעלי לרכוש ביפו לבוש אירופי ולבוא למושבה הפעם כשהוא לבוש עלא-פראנג’י.

כאשר הופיע בחצר-סבי היה לבוש באורח כה משונה, שבני-הבית התאפקו בכל כוחם שלא לפרוץ בצחוק למראהו.

כפות-רגליו הענקיות היו נתונות בסנדלים רחבים בצבע האבק, כי שום סנדלר יפואי לא הצליח לתפור נעל שתתאים לגודלו. המגבעת האירופאית על ראשו דמתה לכובע זעיר על ראשו של ליצן בקרקס. חליפת בגדים ששאל בלי רשות מארונו של הקונסול האיטלקי חובב-הנערים ביפו, שעה שהוד-מעלתו התכופף בתחתונים מופשלים בחדר הסמוך, שקוע מאוד בתחביב הבעילה שלו – חליפה זו היתה צרה על עלי עד להכאיב. הוא פסע בה בקושי וברגליים פשוקות, עד שניראה כאילו הוא עצמו השתופף בפעילות הקונסולרית.

אינני יודע אם נכון אני נוהג בחושפי פרטים שכאלה, אך אולי הגיע הזמן שאגלה כי גם בגילי המתקדם, הריני איש זקן כיום – הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא?

עלי הוזמן למיטבח ושם הפליא את סבתי ואת דודתי יעל כאשר הרים באצבעותיו את קציצות הגפילטע-פיש שבהן כיבדוהו ובלע אותן בלועו הענק בזו אחר זו עד שכילה כל מה שנישאר בקערה.

בינתיים אספו דודי ואבי מחבריהם בגדים ונעליים לעלי, אך עד מהרה התברר שאין עוד גבר במושבה במידותיו של עלי – אלא יוסקה המרסק עצמו. דודי אלכס, שידע לטפס על צינורות כזיקית וללכת בצמרות העצים מענף לענף כסנאי, טייל אל חדרו של יוסקה מבעד לחלון הפתוח ושלף מהארגז חליפת בגדים.

הם טרחו להתאים נעליים ובגדים לעלי מוסתקים, והוא מצידו עסק, בצריפון הרחצה שבחצר, בשטיפת ביציו הגדולות, שמהיותן כרגיל מלוחות ממי הים, בערו עתה בגלל השפשוף, וכאבו מהחיכוך והתנפחו מלחץ המכנסיים האירופיות שמעודו לא התנסה בהם, ועוד בהליכה ברגל בדרך החול מיפו למושבה.

בעודו רוחץ ביציו עסקו דודי ואבי בהתאמת שמלה ופיאה ונעלי עקב לעזרא קובלמן השתקן, שהסכים לשאת שמשיה וללכת יד ביד וזרת בזרת עם עלי מוסתקים לכל אורך חובבי-ציון, הרחוב הראשי של המושבה, מבית סבא עד לגן המייסדים.

עזרא היה בנו של קופל קובלמן, האיכר שבשנותיה הראשונות של המושבה שיחק את ושתי ואת אסתר המלכה וגם נשלח לביאליסטוק ולפינסק כדי להשפיע על היהודים שהיו קשורים לתנועת חובבי-ציון לקנות חלקות במושבה.

מטבעו היה בעל נטייה להפריז בדבריו ולצייר את המציאות בצבעים ובתיאורים שהיה בהם הרבה מן הרצוי ומעט מן המצוי, למשל, הקושי להוציא לחם מן הארץ. איש כמוהו נחשב פעם להוזה, מר גוזמאי-הבדאי, בלופר וצי’זבטניק, ואילו היום הפך מקצועו מכובד מאוד – יחצ"ן, תדמיתן, מקדם מכירות וקופירייטר.

צרות רבות עברו על האיש התמים, העליז ורב-הגוזמאות קופל קובלמן. בעבודתו החקלאית לא הצטיין במומחיות יתירה. כשהיה עליו לזרוע את שדהו דורה ושומשמין, ולשם כך צריך רק רוטלים אחדים של זרעים, הלך וקנה מיטען גמל שלם, כמות שיכלה להספיק לזריעת כל שטח אדמתה של המושבה.

בתקופה שבה נעזבה המושבה, בעיקר בגלל האיסור על עבודת האדמה בשנת השמיטה הראשונה להיווסדה, נאלץ קובלמן לחזור לירושלים. אשתו מתה עליו והשאירה אותו מטופל בחמישה ילדים. את צעיר-בניו, עזרא, מסר לבית-היתומים הראשון שנוסד בעיר, ושאותו ניהל המחנך דוקטור וילהלם-זאב הרצברג משטטין שבגרמניה.

הייקה המסור נרדף על-ידי חוגי הקנאים בראשות הרב דיסקין ואשתו, הרבנית מבריסק, שניהלה את ענייני בעלה ביד רמה והיתה לשם דבר בירושלים בשתלטנותה ובקנאותה. אמרו עליה שהיא מושכת את בעלה בזקן, וגם שהיא משעשעת אותו בסתר בסיפורים מן הגזעטען ומן הביכלעך, מהעיתונים ומהספרונים.

דוקטור הרצברג נחשב בעיני הקנאים לאדם משכיל, שאינו שומר די על הצביון הדתי של מוסדו. יום אחד, כאשר עבר הדוקטור בסימטה, שפכו קנאי ירושלים על ראשו דלי מלא צואה יהודית, צורת הפגנה שהיתה מקובלת בתקופה שקדמה לידוי האבנים.

כך עוללו לימים גם למר“ן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצג”ל. הרב קוק מצא צידוק למפעלם של החלוצים החילוניים, באומרו שהם כקליפות שיש להן קיום מכוח היאחזותן בניצוצות הקדושה ויניקתן ממנה. ואולם ה“ניצוצות” הירושלמיים דחו אפילו את התירוץ הדחוק של הרב קוק, (שאמנם גם הוא ראה בנו, בחופשיים, הפוטרים עצמם מעול תורה ומצוות, ראה רק קיום של קליפות, שסופנו להיבטל וליפול לתהום דנוקבא רבא), ואולם הקנאים הירושלמיים כינו את הרב קוק בשם “ציוניסט” ו“מסית ומדיח” וכאשר ביקר אצלם הפכו גם על ראשו דלי מלא צואה כשרה, הקרוייה בשפה נקייה – גרף רעי.

הרב והרבנית דיסקין ומחנה עושי-דברם לא בחלו באמצעים כלפי מתנגדיהם, מה עוד שבאותה תקופה יסדו מקורביהם את בית היתומים דיסקין, על שם רבם, והתחרו בבית היתומים של דוקטור הרצברג על קבלת סיוע מנדבנים וממוסדות יהודיים מחוץ-לארץ.

מה שיפה במחלוקות הללו, מאז ועד עתה, הוא שכמעט לכולן נמצא הסבר כלכלי מוצק, שאפשר ללומדו וללמדו גם על פי תורתו של ר' קארל מארכס.

הקנאים הפסיקו את חלקו של קובלמן בכספי ה“חלוקה”, וגזרו שאיש לא ישכיר לו דירה. כדי להמחיש את האיומים התנפלו שליחיהם יום אחד על דירתו, כאשר נמצאו בה רק ילדיו הקטנים – הם השליכו החוצה את הילדים, ואחריהם את כלי-הבית והרהיטים אל לב הסימטה, והכריזו על קובלמן שהוא מוחרם מעדת ישראל על אשר נתן את בנו הקטן לבית היתומים של הדוקטור הרצבר“ג ימ”ש, ראשי-תיבות: הלך ראש צפעונים ברא ראשית גיהינום, ימח שמו.

במסע היחצ"נות שלו התארח קובלמן אצל משפחה יהודית של חובבי-ציון בביאליסטוק, שתה טה, קינח בעוגת לקח טעימה ופיטם את מקטרתו. זו היתה מקטרת-עץ קטנה וכהה כעין הפחם, שמעולם לא משה מפיו והיתה לו כאחד מאיברי גופו. המקטרת שמורה עד היום במוזיאון בית התפוצות בעיר העברית הראשונה, תל-אביב, והיא הינה לעת-עתה הפריט היחיד שם ששייך לארץ-ישראל.

קובלמן ישב וסיפר לנוכחים על נפלאות ארץ-ישראל:

“יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן, והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. פותח לו היהודי את חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס הטה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכיל אותם לאשתו ולבניו, ממש כמו בתוך גן-האלוהים בעדן.”

שאל אותו בעל-הבית, חובב-ציון מושבע שכבר החל בהכנות לעלייה: “ר' קופל, האם אני צריך לקחת לארץ-ישראל את החליפה ואת הצילינדר?”

“צילינדר?! אתה שואל אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: ארץ זבת חלב ודבש, כל עץ וכל שיח, ענפיהם מטפטפים עסיס. למה לך צילינדר? הלא תלכלך אותו בדבש! השאר אותו כאן, אין בו ובשכמותו צורך בארץ-ישראל.”

“ומה טיב אדמות המושבה?” היקשה יהודי אחר. “קראנו בעיתונים ידיעות רעות, שמועות זוועה, על מצב הירקונים, על השטפונות, הבצורת, הארבה…”

“אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בגזעטען,” השיב להם קובלמן. “קוראים בעיתון על נשים מופקרות, אז מה – כל הנשים מופקרות? קוראים בעיתון על מלכים נואפים, אז מה – כל המלכים חייבים מיתה? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם פרט אחד שממנו תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור שכזה, שאת מחצית האבטיח אוכלת לשובע משפחה שלימה וזה מזונה למשך היום, יחד עם גבינת-צאן מלוחה שמגבנים אותה מחלב העז הרועה על הגדה הירוקה. וכשמסיימים – מנגבים את המחצית הריקה, פורשים בה שטיח, שמים משוט, מתיישבת לה המשפחה בתוך קליפת האבטיח, שקיבלה צורת סירה או בוצית, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים. אלה דגי הירקון הגדולים, הטעימים, שהקטן בהם משקלו לא פחות ממחצית הפוד…”

“ר' קופל,” מפסיקו משתתף אחר, “כלום אינך מגזים? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל של סירה!”

“רואה אתה את היבלות?” פורש קובלמן את כפות-ידיו בפני המסובים. “ממה באו לי אם לא מחתירה במשוט, באותה קליפת האבטיח שאינכם מאמינים בה, על מי הירקון?”

כאשר הגיעו חובבי-ציון למושבה נוכחו לדעת שהמציאות שונה לחלוטין מן הגוזמאות של קופל קובלמן, ובאו אליו בטענות קשות. ענה להם:

“אתם הייתם כאותו סוס המסרב להיכנס לאורווה אלא-אם-כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הוצאתי אתכם מן הגולה והכנסתי לארץ-ישראל, ועל כך עליכם להכיר לי תודה רבה וגדולה מאוד.”

לפני שנים מצאתי את עצמי, יחד עם בן-דודי אבנר, בנו של דודי אלכס, עומד בשדה פתוח בפאתי עיירה הונגרית השייכת כיום לסלובקיה, מול בית-קברות יהודי שהיה כלוא בריבוע גדול של חומת ביטון, שניראה דומה לכלא שאטה שבלב שדות העמק. מגן דוד לבן על רקע כחול התנוסס על דלת מתכת סגורה, באמצע צידו המערבי של קיר-החומה.

אישה נוצריה אמרה לנו, בדרך, ששנים רבות לא ביקר איש בבית-הקברות היהודי וכי לא נותר שום תושב יהודי בעיירה.

שער הברזל היה סגור על מנעול ולא היתה אפשרות להיכנס. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה ועדיין היה עלינו למצוא מלון ללינת לילה בעיר הבירה ברטיסלבה, היא פרסבורג, עירו של החת"ם סופר, שדבריו השפיעו על סבא-רבא שלנו לעלות לארץ.

עלינו על תל עפר בפינה של חומת הבטון וראינו בפנים עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, חלק נחרב במרוצת השנים, ושרידי המצבות טבעו בעשב גבוה.

אני התייאשתי מלהיכנס והצעתי לאבנר לצלם מבחוץ את המצבות. אבל אבנר, המבוגר ממני, התעקש. “לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה,” אמר, ובעודי מסתכל פה ושם – וכבר טיפס על שער הברזל וקפץ פנימה.

הנשים שלנו קראו גם לי לבוא ולטפס אחריו. ניגשתי לשער הסגור וניסיתי לטפס. לא הלך לי. אני כבד מדי ולא היה לי במה להיאחז. גם כשהייתי צעיר ורזה לא הצטיינתי בזה, ואילו אבנר, מנעוריו, היה דומה לאביו, שהיה מטפס על העצים בזריזות מדהימה.

הצצתי פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, ראיתי את אבנר מטייל ליד שורת קברים, ופתאום קרא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

“מצאתי מצבות עם שמות של בני-משפחתנו! בוא תיכנס. אתה רק צריך להתרומם לגובה השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים, לא צריך לקפוץ מגבוה וגם לא תהיה לך בעייה לעלות כדי לחזור.”

נאחזתי שוב בשער הברזל הגבוה, הנשים תפסו אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, וכך הצלחתי לטפס עליו, להעביר את משקל גופי פנימה מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה. זו היתה מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הפרי מהפרדסים בעונת הקטיף.

סרקנו במהירות את המצבות. בשורות המרכזיות היו חרותים שמות של בני-משפחתנו. צבענו את תחריטי האותיות הלבנות במארקר שחור. נותרו כשעתיים לשקיעה. השמש הנמוכה במערב האירה היטב את המצבות, שכתובותיהן פנו לעומתה. עמדתי בין הקברים, במרכז הריבוע הגדול המוקף חומת הבטון, בלב השדות הרחבים, ודיברתי למצלמת הווידאו של אבנר:

“אנחנו נמצאים בעיירה שממנה יצאו אבותינו לארץ-ישראל. כאן קבורים בני-משפחה אחרים שלנו. הייתי רוצה לומר קדיש לזכרם. המקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. הכל ניראה פה שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח. ‘יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, [ – – – ] עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.’ טוב שסבא-רבא, טוב שסבא ושאר בני-המשפחה עלו לארץ מבעוד מועד והיו ראשוני העלייה הראשונה. חבל שחלק מהם נישאר בגולה. אלה הטמונים כאן, אולי חיו חיים מאושרים או לפחות שלמים – כי כל השאר, אלה שהיו בחיים ערב השואה – נשמדו ללא מצבה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ.”

על התחתית של אחת המצבות העתיקות כתבתי במארקר השחור כי אני ובן-דודי ביקרנו כאן ואמרנו קדיש, וגם ציינתי את התאריך.

כאשר הארבעה – דודי ההולל אלכס ואבי, המחזיקים בזרועותיהם את אדון עלי וגברת עזרא – עברו על פני מדרגות בית הוועד של המושבה, שהיה בשעתו בית הפקידות של הברון, ירד ובא מולם ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו. הוא ניפנף בידיו עיתון אידיש אמריקאי ודיקלם בלעג בפני דודי:

“אס’קומט דער שיינער! אס’קומט דער שווארצער!” – הנה בא הנאה, הנה בא השחרחר!

וחבורת האיכרים שעמדו מסביב פרצה בצחוק כי שבועות אחדים קודם לכן הזמין שיח' איסחאק נורדאו עיתונאי יהודי אמריקאי מהעיתון “דער אמריקנער” לישיבה של ועד המושבה, ובישיבה הזו דנו בסלילת כביש, “שוסיי”, ברחוב פינסקר, שהיה מלא בוץ מדי חורף.

שיח' איסחאק נורדאו רצה כמובן שהעיתונאי יתרשם ממנו, יכתוב עליו ויפאר אותו. הוא היה רגיל לככב בתור סמל המושבה שלנו, ואף שלא היטיב לדעת לקרוא היה אוהב לנופף בעיתונים שבהם הופיעה תמונתו, בדרך-כלל כשהוא רוכב על סוס ומקטרת בפיו או רובה על שכמו. וכך העיתונאים שתיארו אותו והסופרים שכתבו עליו, בעברית ובאידיש, במשך עשרות שנים – יותר ממה שראו את שיח' איסחאק נורדאו כפי שהיה באמת – ראו בו את מה שרצו לראות בו ואת מה שהוא רצה להראות להם מהדמות שלו.

בישיבה שבה הועלה עניין הכביש קם חבר הוועד האיכר סנדרל גרשוני, הידוע בקמצנותו, ושפמו השחור הקטן – הניראה מודבק – רטט בפניו השמנמנים כאשר אמר באידיש: “זיכרו – יוישער! יוישער און שפארזאמקמט! חיסכון! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר! – אנחנו לא צריכים ‘שוסיי’, אנחנו לא מפונקים, אנחנו יכולים ללכת בבוץ!”

כך דיבר, חרף חיגרותו.

קם דודי אלכס וענה לו, גם כן באידיש: “אתה, חוואג’ה סקנדר, יכול ללכת בבוץ יוישער און שפארזאמקמט! – ואתה יכול להמשיך וללכת בבוץ – יוישער און שפארזאמקמט! – אבל זה לא יעזור לך, ה’שוסיי' ייסלל ואנחנו – לא נלך בבוץ! אנחנו לא העראבערס מיהודיה וגם לא נחיה כמו ביהופיץ שלך. אנחנו ארצישראלים וככה נחיה! לא נסכים שהמושבה תיראה כמו איזו עיירה ליטאית מסריחה!”

דודי החשיב מאוד את עצמו, בגוף וברוח. יכולת לשמוע מפיו: “חלק מהאיכרים שאני מכיר הם אידיוטים עם קבלות, קושאן רשום על טיפשותם בטאבו! – והשאר הם סתם מטומטמים.” הוא לא נהג לשטוף את ידיו אחרי השתנה. “אני יש לי כבוד למה-שמו שלי! אני שוטף את הידיים לפני שאני נוגע בו, כדי שלא יתלכלך. אבל אחר-כך? מה פתאום? שלי – נקי!”

האיבה בין דודי לבין האיכר גרשוני לא החלה במות דודתי בת-שבע מבעיטת פרדו. סנדרל היה קצר-קומה מאוד וגם רגזן גדול. כשהיה אלכס דודי כבן שמונה כבר הגיע לגובהו של סנדרל. שבת אחת השולטיקעס, השובבים, חבריו של דודי, גירו אותו שביציאה מבית-הכנסת, ברחוב חובבי-ציון, יצלע סמוך לסנדרל – והם מילאו פיהם צחוק למראה הזוג המוזר, האחד מתנדנד בצליעה ימינה, והשני שמאלה. הרגיש בכך סנדרל, ופתאום נחתה על פני דודי סטירת לחי מצלצלת, שחירשה את אוזנו לתקופת זמן.

בתקופה מסויימת, כאשר כבד עליו פקק העצירות, שאותו כינתה שיינע-פשה אשתו בשם פקקה – סבל סנדרל מכאב מתמיד בגב התחתון, ואולי גם מטחורים. הוא החל לשאת עימו לכל מקום שני כרים שטוחים וגליל-כר מרופד, כדי שיוכל “להכין קן לעכוזו בכל כיסא זר,” כדברי דודי אלכס כאשר היה “עושה איסקנדר אבו-ג’יללה” בבית של סבא, כשהוא מציג בארשת פנים רצינית ובשפם שחור קטן מודבק את הצליעה עם שלושת הכרים, את הכינון או הקינון לתחת ואת אנחות הישיבה – בחצי-אידיש וחצי-ערבית, יחד עם תרועת ההצלצות.

אחר-כך בא חיקוי נוסף שבו הופיעו הקול הדק (כאילו שתה גרשוני ביצה חיה), המקל המחודד, השחלת הגללים היבשים והיבשים-למחצה בדרך לפרדס, ושיחרורם לסל.

העיתונאי של “דער אמריקנער” חזר לניו-יורק. לאחר שבועות אחדים הגיע למושבה בפוסטה גיליון של העיתון ובו הכתבה, וגיבורה – דודי אלכס, ושם נכתב עליו באידיש, באהבה ובהערצה: “דער שיינער, דער שווארצר,” – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם מאוד מהופעתו ה“צברית” של אלכס, המתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב“בריצ’ס”, מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי לבנבבן שעליו ירוקים מבצבץ מכיס מקטורנו. הוא תיאר את דמות הצעיר העברי החדש, בן-המושבה, היפה והגאה, בעל העור השזוף, היוצא בשם הקידמה נגד הדור הישן, המוכן להמשיך ולדשדש בבוץ.

לכן עמד שיח' איסחאק נורדאו על מדרגות בית הוועד, ועשה פארודיה מהתיאור של אלכס בכתבה הטרייה בגליון של ה“דער אמריקנער” שאותו החזיק הפוך בידו כי בקושי ידע לקרוא קצת אידיש, ועברית בכלל לא.

הוא נהג לקנות עיתון עברי אצל בעל הקיוסק בפינת השוק הקטן, לשמוע ממנו מה מספרות הכותרות, ואחר-כך לשבת על מרפסת ביתו הפונה לרחוב כשהעיתון בידו ולשוחח עם מבקריו על חדשות היום.

שיח' איסחאק התנפח כדרכו וגימגם הרבה אידיש וגם ערבית מרוב התרגזות, והאיכרים, וסתם בטלנים ועוברי-אורח, ניצבים סביבו וצוחקים מדודי. הוא האשים את דודי שכביכול ביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. כאמור, שיח' איסחאק התרגל שכל כתבה על המושבה תעסוק בעיקר בו, ולכן התרגז מאוד שהגיבור הפעם היה מישהו אחר.

תחילה לא הבין אלכס מדוע הפך מטרה, ללעגם ואולם כאשר התברר לו שהסיבה היא הכתבה בעיתון, וכי מעלילים עליו שקרים, אזיי למרות שהיה צעיר בשנים אחדות משיח' איסחאק נורדאו, תפס אותו וטילטל אותו הרם היטב ואמר לו:

“דיר באלאכ [היזהר] יא שיח' איסחאק, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כיסא ובזה הרגע מוריד לך אותו על הראש!”

שיח' איסחאק נורדאו נבהל והשתתק מיד, אבל בכך לא הסתיים הסיפור.

בן-דודי אבנר, בנו של אלכס, שירת לאחר שנים אחדות בתור נוטר ב“הגנה”. חיל הנוטרים היה יחידה צבאית-למחצה שהקימו מוסדות היישוב העברי יחד עם השלטון הבריטי בימי המאורעות כדי להגן על התנועה בדרכים ולשמור על ביטחון היישובים מפני התנכלויות של ערבים.

יום אחד עצר הפטרול של אבנר על גבול המושבה גמל ערבי, כשהוא מגמל גמל טעון, שניראה להם חשוד. כאשר חיפשו במטענו של הגמל החלו ליפול ממנו סוליות חשיש.

הם הביאו את הגמל הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים ששכנה בביתו של סרג’נט לפידס-לפידות צ’רטוק, והוחלט להסגיר את הגמל הערבי עם מטען-גמלו למשטרה הבריטית.

המשטרה שכנה במיבצר טיגרט שניבנה בלב המושבה, סמוך לחלקת-האדמה הראשונה שחרשו המייסדים.

הנוטרים היו חבורה בעלת דמיון וכושר המצאה, ועם מבט למרחוק. הם החליטו שסוליות חשיש אחדות תישארנה בידיהם. לא חס ושלום להשתמש בהן לתצרוכת עצמית אלא כדי שאם יצטרכו בעתיד להפליל ערבי אחר, יחביאו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו סוליית חשיש ויסגירוהו למשטרה. השיטה טובה גם כדי להיפטר בעת הצורך מטרוריסט יהודי, מאיזה אצ"לניק הרפתקן שמכין פצצות-תופת בחדרו ומסכן את המושבה.

הם הורידו סוליות אחדות והפקידו אותן בידי אבנר, והוא החביא אותן בבור, בחצר של אביו, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת דודי, וסיפר לו על כך.

דודי ההולל אלכס, חרף תעלוליו, היה אדם ישר באופן קיצוני, בלי קונצים, ותיכף אמר לו:

“מיד תיקח אותן מכאן, זה טרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן לפני שאני מחטיף לך סטירת-לחי למרות שאתה כבר חושב את עצמך לבחור גדול.”

הלך אבנר והחזיר לסרג’נט לפידס-לפידות צ’רטוק את הסוליות.

לימים התאבד צ’רטוק בשריפת עצמו בפרדס, לאחר ששחט את כל התרנגולות בלול ותלה אותן על חבל הכביסה בחצרו וגם אמר לאבי שמדינת ישראל אינה יודעת להכיר תודה לגיבוריה, אנשי ההגנה והביטחון, וכי מגיע לו סידור בתור משוגע צבאי בבאר-יעקב.

זה היה בחורף, וברדת הגשם היה לפידס עומד חצי ערום ומלטף את חזהו הרטוב כאילו הוא אדמה הנירווית מים. לאחר שהציק פעמים אחדות לאימי, בבואו אליה לבקש גבינת עיזים, שבהכנתה היתה מומחית, אמר לו אבי שתיים-שלוש מילים שכתוצאה מהן בנה לפידס גדר פלאפונים בין חצרו לחצרנו ונשבע שכף-רגלו שוב לא תדרוך אצלנו.

אביו של לפידס, חנוך צ’רטוק, התאבד גם הוא. הדבר קרה זמן לא רב לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות סכסוך מר שהיה לו עם סבי מצד אימי, שתבע אותו למשפט בטענה שהזניח את הטיפול בפרדס המשפחה, שעליו היה מופקד. בני משפחת אימי, מלודז', היו חדשים במושבה. הם עלו ארצה רק בקיץ שלאחר ההתקפה הגדולה שבה נהרג אביתר ירקוני, אהובה של דודתי יעל, שהשביעה אותי שישים שנה לאחר מכן, כאשר גססה מזיקנה והיתה כבר מצומקת כולה כציפור גדולה: “לעולם אל תסלח לערבים על כך שרצחו את אביתר ועל האופן הנורא שבו רצחו אותו!”

אילמלא עלה אז סבי הפולני עם משפחתו ארצה, הייתי נולד בגולה, וגורלי היה ודאי נחרץ להישרף באושוויץ כשאר נתיניו של “מלך היהודים” בגטו לודז', המהנדס רומקובסקי.

השוטרים הבריטיים חקרו את הגמל ערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שנמצאו על גמלו.

התבונן בהן הגמל וחשכו עיניו כי נוכח שחסרו אחדות. הוא פחד בעיקר מפני שולחיו, העלולים לחשוב שגנב סוליות לעצמו ואחר-כך הסגיר עצמו כדי לטשטש את המעשה, ולכן התחיל לצעוק:

“גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?”

קצין המשטרה הבריטי התלונן בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא בן-דודי אבנר לבירור במפגו“ש, מפקדת הגוש של ה”הגנה".

הוא נכנס לתומו, ומיד התקבל במטר של פקודות: “עמוד דום! עמוד נוח!” – השאירו אותו לעמוד ליד הפתח כמי שנקרא למשפט צבאי. ראש-השומרים-לשעבר שיח' איסחאק נורדאו, שהמשיך ועמד עתה בראש מפקדת ה“הגנה”, התקרב אליו וצעק בערבית, כששפמו הלבן והזקור רועד מכעס אצור:

“ווין הומה? איפה הן!”

“שו הומה? מי זה הן?” ענה לו אבנר.

“וואללה עייב! – בושה! – איפה אותן סוליות החשיש שלקחת מהגמל הערבי?”

“עייב עליכ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי את כולן לתחנת הנוטרים של סרג’נט לפידס צ’רטוק!”

“עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בדול עוואנטה! – די, מספיק להערים עליי!” צעק עליו שיח' איסחאק מתוך ביטחון מלא שאבנר מחביא את החשיש אצלו.

תפס אבנר את שיח' איסחאק ממש כמו שאביו אלכס תפס אותו בשעתו, טילטל וניער אותו ואיים עליו:

“דיר באלאכ, היזהר יא שיח' איסחאק! – אתה זוכר את הכיסא שאבי הבטיח להוריד לך על הראש על מדרגות ועד המושבה? – אז דע לך שאם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – אני מסיים עכשיו לעשות בך מה שאבא רק איים לעשות!”

שיח' איסחאק נורדאו נרתע ואמר שאמנם את סבי הוא מחבב, וגם גאה שסבא היה המורה שלו במלאכת השמירה, ואולם בניו ונכדיו הם פראי-אדם ורק מפני כבודו של סבא הוא לא רוצה להתעסק איתם.

“והסוליות החסרות,” נהג אבנר לחייך מול סימני השאלה שלנו בסיימו להציג את סיפור החשיש כשהוא מחקה, ממש כאביו, את דרך דיבורו ביידיש-ערבית של שיח' איסחאק, “הן נעלמו ואינן. מתברר שמישהו במושבה באמת לקח אותן.” *

אבנר גם זכה להיות מוזמן אל בן-גוריון, לאחר שזה פרש מראשות-הממשלה – והיה עסוק בכתיבת ספר על העליות הראשונות.

הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני.

ישב אבנר אצל בן-גוריון בערב, בירושלים, בחדר במלון קינג דייויד, בן-גוריון סיפר מזכרונותיו האישיים ואבנר, הצעיר ממנו בהרבה, השלים ממה ששמע במשפחה. בן-גוריון לא חש בפער הגילים והיה נידמה לו שהוא מדבר עם סבא, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואבנר שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא או של יינע-מייער קוס-אוחתו ומדברים על זקני האיכרים.

לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנים מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון: “נו, שילך כבר!”

אמר בן-גוריון: “אבל הוא [אבנר] בן של בן של בן מהמושבה [וכאן נקב בשם המושבה שלנו]…”

“אז אם הוא בן של בן של בן מהמושבה… מותר לו לבלבל לך את המוח?”

אמר אבנר: “מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת.”

אמר לו בן-גוריון: “שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת.”

פולה יצאה, בן-דודי נישאר, והמשיכו לשוחח. בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, ולדברי אבנר: “כאילו אנחנו שני פיושניקים במנוחת-צהריים לאחר הארוחה, פוייעלים, איש מעדרו לידו, נשענים על דופן גומה בפרדס ומתחרים בהפלצות!”

הנאד של בן-גוריון, שזכה לשמוע בן-דודי, נרשם בקורות המושבה יחד עם הצלחתו של בן-איכרים אחר שלנו, שנסע ללמוד משפטים בלונדון ולילה אחד רקד בנשף עם מרגריט, אחותה של המלכה אליזבט, ומיד כתב על כך הביתה.

אביו הסתובב במושבה והראה לכל אחד את המכתב, והיתה לנו הרגשה שהנה התקרבנו למלכות גם מעבר לאותם ימי הולדת של קינג ג’ורג' החמישי, אדוארד השביעי וקינג ג’ורג' השישי, שהיינו חוגגים בבתי-הספר לאחר שהפסקנו לחגוג את ימי הולדתם של הסולטן עבדול-מג’יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז.

לימים, כשהתגרשה מרגריט והתפרסמו התמונות והסיפורים על הנסיכה-האחות המרבה לחכך את ערוותה ברכיבה על סוסים, שתוייה ומנבלת את הפה, הרגשנו מבוזים, כאילו פגעה בכבוד המושבה.

* הסוליות החסרות: לדברי בן-דודי הן הוחזקו כדי שאם יהיה צורך לעצור מישהו מן ה“פורשים”, אלה אנשי אצ“ל במושבה שהסבו צרות לארגון ההגנה שהיה משותף לשמאל ולאיכרים גם-יחד, והטילו “מגביות” על האיכרים שהיו מעשי שוד למען קופתם – יהיה אפשר לשתול סוליית-חשיש בבגדיו של איש האצ”ל בטרם יוסגר למשטרה וכך להיפטר מעונשו למשך זמן רב.


 

פרק שלושים ושלושה: מותו הנורא של אביתר ירקוני בהתנפלות הגדולה על המושבה    🔗

הצעקות שכיוון דודי אלכס לעבר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו – הידהדו ליד אותן מדרגות בית הוועד שבמרומיהן, בבוקר יום ההתקפה הגדולה על המושבה, ניצב שיח' איסחאק על המרפסת, הרחבה כבמה, ודיבר אל הקהל, שהיו בו הרבה נשים מפוחדות שעמדו בחצר למטה ובכו.

“שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד!” – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!

וירד בשלוות-מלכות במדרגות, רובה על כתפו, עבר על פני איכרים קשישים וחמורי-סבר שקלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם, עלה על סוסתו השחורה ופקד על פלוגת הרוכבים מבני-המושבה לצאת אחריו צפונה אל הפרדסים, אל החזית.

אך נסיון הגבורה של הפרשים שלנו לעצור את ההתקפה על המושבה, נכשל. פלוגת הרוכבים התפזרה ונסה חזרה למושבה. אביתר, סגנו של שיח' איסחאק, נותר מאחור – ונסוג לבדו במשעול בין הפרדסים. עגלון ערבי, שעבד במשק של אביו והשתתף עתה בהתקפה, ירה בו מבין העצים והכדור פגע בגבו. אביתר המשיך לרוץ צעדים אחדים, נפל, התרומם שוב – ונפל לבלי קום עוד. התוקפים הערבים, שזעמו על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שעטו בפראות אל גופתו החמה-עדיין. הם עטו עליה, ביתקו בפגיון את בטנו, כרתו את אבר-מינו, חלצו אחת מנעליו ומילאו אותה בו ודחפו לתוך מעיו הפתוחים של אביתר ירקוני, אהוב-ליבן של ארלטי ושל דודתי יעל.

בלילה הקודם ערך שיח' שאקר, מנהיג השבט שעמד בראש התוקפים, סעודה נדיבה. נשחטו ארבעים כבשים כדי להאכיל בהן את כל הבאים בצל אוהלו, אלה העומדים להתנפל בעלות השחר על המושבה. הנשים אפו פיתות דקות, הזקנים הופקדו על הקפה.

באוהל הגדול הצטופפו בישיבה מזרחית עשרות מבני-השבט ומהאורחים. אלה שהכירו את המושבה כבר חילקו ביניהם את הנשים הצעירות כשהם מתארים את יופיין אחת לאחת, ובראשן שיינע-פשה גרשוני זהובת השיער ובעלת החזה העצום, שעצם הזכרתו – גרמה לגברים לעצום עיניים ולפצוח בשירי ערגה ממושכים עד כלות הנשימה, ומראה השמשיה הלבנה שלה הסוככת על עור פניה הצח, וההפלגות והסלסולים בדמיון על אודות הקוס שלה… וארלטי קלדם הענוגה בנשים, הניראית כנסיכה בהרמון, שרק הזכרת שמה מטריפה את דעת הגברים שזכו לחזות בה בעבודתם במושבה וחולמים לגעת בה, ואילו השאר מסתפקים לשמוע את תיאור חמודות השתיים, ואחריהן של שאר האיכרות, בנותיהן, עכוזיהן, אפילו של הזקנות שעורן יבש בשמש והילדות שטרם צימח שער ערוותן.

הם נשבעו להרוג במושבה עד הגבר האחרון, לשלול שם כל מה שאפשר ולהעלות באש את הבתים.

מהאוהלים הסמוכים כבר עלתה השירה החדגונית של הנשים המעודדות את הגברים היוצאים בבוקר לקרב.

גמלים רבצו בחשיכה, טעונים על דבשותיהם פחי נפט, שהעלה ריח חריף ודוחה של לפני שריפה.

יריות המגינים בלמו עתה את התוקפים הערבים על קו העמדות הצפוני, וזאת ברגעים המסוכנים שלאחר נסיגת פרשי המושבה, אך המצב היה חמור בגלל המחסור בתחמושת. מתקופת מלחמת העולם הראשונה נישאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, התחמושת נמצאה במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה היה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה ישבו ילדים בני עשר ויותר ועסקו במרץ ובעיניים נוצצות בניקוי כדורים שהובאו ממחסנים וממרתפים והיו מוצר יקר ערך.

מסייה בוריס קלדם עבר ברחובות רכוב על סוסתו והמריץ כל מי שפגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: “שם בעמדות נהרגים, ואתה עומד כאן?!” ובאותה תנופה ירד מהסוסה, רץ ועלה במדרגות בית ועד המושבה אל הקומה השנייה, התפרץ פנימה והודיע לחברי ועד ההגנה שהוא יוצא ברכיבה למפקדת הצבא הבריטי ביפו, להזעיק עזרה. “אם כעבור יום לא אשוב, חפשו את גופתי בשדות!” עלה על סוסתו, והריץ אותה בדהרה ובדרכים עוקפות.

בחצי שעה הגיע קלדם לתל-אביב. כל הדרך ראה מול עיניו את לטיפה המתה עומדת ערומה בשמש מול קילוח המים הפורץ מצינור ברזל עבה ועטוף ירוקת שמזרים את מי הבריכה לפרדס, הטיפות עוטפות את שדיה ואת ערוותה במסכים של מים, שוטפות ממנה את ריח העשן והזיעה והסוסה, וקלדם צמא לחבק את צווארה מאחור ולשתות אותה כולה. ברחוב הרצל נפלה תחתיה הסוסה ולא קמה. קלדם המשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר, מול מגדל השעון. עלה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מפקד הצבא. סיפר לקולונל הבריטי על מצב ההתקפה הערבית, על פלוגות הצבא הבריטי החונות באפס-מעשה בסביבות המושבה. דרש לתת להן הוראה לצאת מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים.

בעודו מוסר פרטים אלה נפל קלדם והתעלף, אך הבריטים פעלו ללא דיחוי. שתי פלוגות של חיילים הודיים יצאו לעזרת המושבה מצפון ואווירון צבאי טס בשמיה וזרק פצצות אחדות שהניסו את התוקפים מדרום.

הקצינים הבריטים שראו את המחנה הגדול של אלפי הערבים שעלה על המושבה מצפון ומדרום נידהמו להיווכח שרק קומץ מגינים עצר אותם עד לבואם. כאשר נודע כי הערבים גורשו, התכנסו ובאו רוב התושבים לחצר בית הוועד, התנשקו ורקדו במעגל ושרו יחדיו זקנים וצעירים, נשים וגברים, זקנים וטף, חרף הקורבנות והפצועים.

שלוש עגלות נשלחו מהמושבה לחזית ושבו טעונות הרוגים ופצועים מקרב הערבים. גופות החיים והמתים נערמו לגובה בין סולמות-הצד, כעגלות עמוסות חציר. העגלות חנו בחצר בית הוועד. אנשי המושבה, שאך שעות אחדות קודם-לכן עמדו בסכנת כיבוש, שחיטה, ביזה ואונס, זעמו על כפיות הטובה של שכניהם, בהם פועלים ערבים שעבדו בחצרותיהם ובפרדסיהם שנים רבות. עתה התגודדו סביב העגלות ודקרו את המתים ואת הפצועים מבעד למוטות הגבוהים של הדפנות. אחד העגלונים שפך על פצוע חומצה גפריתית, שהכינו הנשים לשם הגנת המושבה אם יתפרצו הערבים אל הבתים פנימה. שיח' איסחאק נורדאו, שנקע את רגלו שעה שנסוג על סוסתו בצהריים וזו קרסה מפגיעת כדור, שמע את המהומה וצלע לעבר הדוקרים וגער בהם והרחיקם מהעגלות, אך אלה צעקו כלפיו:

“מחר תחזירו את הערבים לעבוד ולשמור כאן, כאילו שום דבר לא קרה?!”

“לעולם לא!” וכדי לתת תוקף לדבריו ניגש אל עגלה עמוסה גוויות, שלף את חרבו מנדנה, טבל את להבה בדם שנטף מבין מוטות העגלה, שלף אותו כשהוא אדום עד הניצב, קירב את הלהב אל פיו כטועם ממנו בלשונו, הניף את החרב גבוה מול פני הקהל ונשבע:

“ברידערס און שוועסטערס, איך, שיח' איסחאק נורדאו, שווער מיט די בלוט, א פיס פון עראבער זול מער נישט טרייטן אוף די ערד פון אונזרע מוישבה!” – אחיי ואחיותיי, בדם הזה אני, שיח' איסחאק נורדאו, נשבע לכם שיותר לא תדרוך כף-רגלו של ערבי במושבה שלנו!

לצורך כתיבת הכרוניקה, שכל פרט בה חשוב לי מאוד, נסעתי ביום חורף גשום למושב בעמק יזרעאל, בוססתי בבוץ וגביתי עדות מאביתר, בנו של אחד העגלונים (שהאנגלים העמידוהו למשפט ביפו על התעללות בפצועים, והיה צורך להבריחו מהמושבה לעמק). אביתר, שאביו קרא לו על שם אביתר ירקוני הי"ד, טען שהמעמד לא היה כפי שאני מתאר אלא שבסך-הכל הניח אביו בתחתית העגלה את הפצועים ומעליהם את ההרוגים וכך, כשהגיע לחצר בית-הוועד, היו כולם במצב של העליונים.

בהלוויות של אביתר וההרוגים האחרים שלנו, שהתקיימו למוחרת, השתתפו כל אנשי המושבה. כאשר הובאו הגוויות העטופות בטליתות אל חצר בית הוועד, פנה אל הקהל דודי אלכס, שהשתתף אף הוא ביום הקרב, ואמר:

“אני דורש לכבד את הקדושים – ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה.”

כל הקהל ישב וגעה בבכי חרישי, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכה כחצי שעה. המראה היה מזעזע. מאות אנשים ישבו על האדמה, בין העצים רמי הצמרות, לרגלי גרם המדרגות הגבוה של בית-הוועד, ובכו מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודיים, שכיבדו בנוכחותם את מסע האבל, עמדו סביב, עיניהם דומעות, והקצינים הצדיעו.

אז סיים אלכס את הדומייה, רמז לקהל לקום על רגליו, ואמר: “בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים חללינו שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים במושבה!”

אלא שאת ההסכמה הכללית קרעה זעקתו של מנהיג הפועלים זיאמה פולונסקי, שנקלע להשתתף אף הוא בקרב ההגנה על המושבה. פניו עודם מפוייחים מאבק-השריפה, התרומם וקרא במיבטאו הרוסי הכבד: “בורז’ואים [בורגנים] שקרנים! רק תשקוטנה במקצת הרוחות ותבוא עונת הפרי, אתם תחזירו לבוייארות [לפרדסים] שלכם את הפועלים הערבים ותשליכו את הפועל העברי לכלבים של המישטורה הבריטית! תחזקנה ידי כל אחינו הפועלים, ולא רק בימים של אסונות ודמים! ליבי, ליבי לך אביתר, לך ולחבריך הרצוחים, אחינו [חי”ת צרוייה] בדם אתם, אחים! עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט אפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת!"

ההלווייה יצאה לדרכה מחצר בית הוועד. רחוב חובבי-ציון הלך והשחיר לאורכו במלווים שהתקדמו לעבר בית-הכנסת הגדול. הניחו את הגוויות על הרחבה המוגבהת, וגרישה ירקוני הספיד את בנו בקולו המאנפף-קמעה:

“אני מאושר שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי המושבה. אני מתגאה בבני אביתר, שנפל קורבן כיהודי אמיתי על מזבח העם והמולדת. אביתר בני, מסרת את דמך לעם שלך… נפלת בהגנה על מושבתנו ואתה צעיר כל-כך…”

כאן נפסק דיבורו מרוב התרגשות. אפרת בתו, תאומתו של אביתר, נפלה מתעלפת על גוויית אחיה. מסייה בוריס קלדם גחן עליה להרימה. רב המושבה המשיך את טקס האשכבה: “ימתקו לקדושים, שנפלו על קידוש השם, רגבי עפרם, וזכרם יהיה קדוש לנו ולדורותינו.”


 

פרק שלושים וארבעה: מדוע התאבדה ארלטי קלדם? חידוש כוח-הגברא של אביה מסייה בוריס בזכות זריקות הקופים. נקמת לטיפה שטבעה בפרדס    🔗

באותו רגע כבד של אבל התאהב מסייה בוריס באפרת ירקוני, חברתה הטובה של בתו ארלטי. אפרת ואביתר למדו בכיתה אחת עם ארלטי ועם יעל דודתי, ובמשך שנים היו השתיים, פעם זו פעם זו ולעיתים שתיהן יחד, מאוהבות באביתר. אפרת היתה בת-בית במשפחת קלדם, כך הכיר אותה בוריס אבל מעודו לא חיבק את גופה המעולף בזרועותיו ולא נרעד למגעה כמו בשעת ההלווייה. גם לאחר שהפכו לזוג נאהבים נישארה אפרת לגור בחדרה שבבית הוריה וגם נותרה רווקה כל ימיה.

מסייה קלדם היה גבר נאה, בהיר-שיער הנוטה לג’ינג’י, עיניו כחולות ומלאות חיות. שפמו היה צהבהב גם הוא וקצותיו מזדקרים. היתה לו דרך הליכה כשהוא נוטה קצת הצידה. בתקופת התורכים, כשחבשו רוב האיכרים תרבושים אדומים, נהג חוואג’ה בארס, הוא מסייה קלדם, לחבוש את התרבוש כשהוא נוטה לצידו האחר, וכך היתה דמותו מתאזנת.

לאחר שבאו הבריטים, לבושים מדים טרופיים שסיגלו לעצמם במושבות אפריקה ובמזרח הרחוק, חבש מסייה קלדם, וכמוהו איכרים אחרים, כובע שעם עגול בצבע חאקי שנקרא “הלמט”. כך היה מופיע, נוהג בכרכרה או הולך ברחוב, בידו או על זרועו מקל-טיול שידיתו מגולפת בצורה אמנותית. זו היתה האופנה של איכרים בעלי מעמד. מסייה קלדם התגנדר בלבושו כדנדי אנגלי או כשחקן ראינוע צרפתי. אפילו נעליו היו מעודנות, עשויות עור ז’מש רך, עם כפתורים.

גן גדול הקיף את ביתו המרווח. הגג מכוסה רעפים. מרפסת קצרה, מגולפת עץ וסגורה, פנתה לגן ולרחוב. מרפסת שנייה, ארוכה, מקורה אף היא עץ, נמשכה לאורך הבית המרובע בצידו הפונה לחצר. מסייה קלדם היה בין הראשונים שבנה בית כיסא וחדר-אמבטיה מודרניים בחצר. הגן היה נטוע עצי נוי ועצי פרי, שדרות של הדסים וטויה, ועל המרפסות טיפסו שיחי יסמין. בכל היתה איזו אווירה של אריסטוקראטיות. של פסנתר וצרפתית, כמו ברומאן רוסי.

מסייה קלדם נשלח בנעוריו מטעם הברון ללמוד אגרונומיה בצרפת, ובשובו עבד מטעם פקידות הברון בהדרכת האיכרים. הוא נטע פרדס, חידש שיטות בהרכבת ההדרים ובמלחמה במחלותיהם, וכן בקטיף ובאריזה, המציא את הרכבת-התמך ופיתח את ההרכבה על כנת החושחש, התפוז המר, ומשום כך כונה גם – אבו-אלחושחש. קלדם כמעט שלא דיבר עברית אלא בעיקר אידיש, צרפתית וערבית.

הבית המפואר ניצב מול בית-הספר העממי “רוטשילד”, שבו עבדה אפרת כמורה במשך שנים רבות. בכיתה אל"ף למדתי אצלה קרוא וכתוב. כאשר באים בטענות על האובססיות המוזרות שיש לי בכתיבה, אני עונה: “מה הפלא? הלא לכתוב למדתי אצל אפרת, פילגשו של אביה של המתאבדת ארלטי, שהיתה גם החברה הכי הטובה של דודתי יעל, שגם היא לימדה אותי, תה-תי תה-תי…”

קשה לדעת מדוע הלך ליבה של אפרת שבי אחרי מסייה קלדם ועוד יותר כיצד הסכימו לכך הוריה. אך מה יכלו לעשות? היחסים בין אפרת לבוריס הלכו ונתהדקו והם נהגו בחופשיות גמורה וכל המושבה ידעה על כך. מסייה קלדם היה מבקר לעיתים קרובות בחדרה של אפרת. מדי בוקר היה מחכה לה ליד גדר ביתו, מול בית-הספר העממי “רוטשילד” שבו לימדה, והם היו משוחחים בטרם נכנסה ללמד. לאחר שאשתו של קלדם עברה לגור בפריס, היתה אפרת הולכת אליו גם בהפסקה הגדולה. אנחנו, התלמידים, היינו רואים את הפגישות של המורה עם הגבר המבוגר ואפילו ידענו שהשניים נוסעים כל קיץ לפריס ושמה הוא קונה לה את הבשמים בעלי הריח המיוחד, שלא היה כמותם במושבה.

היינו אפילו מתאפקים שלא להיכנס לבית-השימוש עד שהמורה אפרת תיפנה לצרכיה, כי בהיכנסה לשם היתה מרססת סביב מהבושם הפריסאי שקנה לה קלדם, ולאחר שהיתה יוצאת נותר אחריה ענן של ריח טוב וזר שטיהר את התאים המסריחים.

אפרת ירקוני הופיעה תמיד באותה תסרוקת אסופה, עם סרט בצורת פרפר מאחור, אופנה שאותה לא שינתה מעולם, אולי מן התקופה שמסייה קלדם התאהב בה. השיער היה חלק, שחור, ואסוף במהודק לאחור. למן היום שבו נהרג אחיה אביתר בהגנה על המושבה היא לבשה בגדים כהים.

מסייה קלדם היה בעל מעמד נכבד במושבה. יחסיו עם אפרת ירקוני התנהלו בגלוי ומתוך כבוד רב לשניהם. הסובלות העיקרית היו אשתו. ובתו ארלטי. אף שלא היה יפה-תואר או גבה-קומה, חובב נשים מושבע היה, אולי בהשפעת שנות לימודיו העליזות בצרפת. עוד לפני שהחלה פרשת האהבים שלו עם אפרת, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה – נמצאה ערביה צעירה צפה טבועה בבריכת-ההשקאה בפרדסו. בני-משפחתה טענו שהיתה בהריון ממנו, והאשימו אותו במותה. העלילו עליו שרצח אותה, ומפחד נקמתם נאלץ לברוח למצרים.

גברת קלדם היתה אישה יפה, חכמה ואצילה, ושמרה על ריחוק מסויים משאר הנשים במושבה. בגידותיו של בעלה אכלו את ליבה. כאשר מסייה קלדם ברח למצרים ונתקע שם בימי המלחמה, היתה היא נוהגת בכרכרה פתוחה עם שמשיה לבנה ומנהלת את כל ענייני המשק הגדול של המשפחה, אבל כשחזר מסייה קלדם מגלותו לא נתאחו הקרעים.

ארלטי היתה בחורה משכילה ורוחנית, דמות יפה, מעודנת, בעלת תרבות גבוהה ונפש של משוררת אף כי כתבה רק צרפתית וכל כתביה אבדו. אביה שלח אותה ללמוד בפריס, משם חזרה עם משקפי פנסנה, ללא מסגרת, ובצאתה לרחוב היתה מטיילת עם מקל, ממש כאביה.

ארלטי ודודתי יעל היו חברות מילדות. כבר בנעוריה ביקרה ארלטי בפריס, הביאה ליעל מרוח העולם הגדול ועזרה לה בלימוד הצרפתית. היתה מספרת לה על הקומפוזיטור צזאר פראנק, ועל הרקדנית איזאדורה דונקן, שאותה הכירה אישית.

אפילו הסופר חיים ברנר, שגר תקופה במושבה שלנו, התפעל מדמותה של ארלטי ותיאר אותה ברומאן “שכול וכשלון” מבעד לעיני גיבורו יחזקאל חפץ. חפץ יושב בשמש על ספסל ליד מלון רבינוביץ, “הוטל-הפועלים”, ברחוב פינסקר, נתון ב“תקופת הדיבור הנוראה”, מצב של התערערות נפשית, של דמיונות וחלומות. והוא מהרהר כיצד הילדה הנאווה, אשר ראה בבית-הספר, תגדל ותהיה:

“כלילת היופי והשלמות, נפש-גבר וחן-אישה יתלכדו בה. והיא כבר כבת שבע-עשרה, והוא בן שלושים וחמש, פי-שניים משנותיה, דווי וסחוף, אבל היא תאמר לו: ‘אין דבר, ראיתי את עינוייך, ובת-לווייה בחייך הקשים הנני רוצה להיות. אבי הוא העשיר במושבה, ואני היפה בבנות. אבל אני עוזבת הכל והולכת איתך, כי בך בחרתי.’ לא, היא לא תאמר כך, היא לא תדבר אליו בלשון גסה שכזו. היא תיגש ותניח את כפה עליו בלי אומר – והכל יובן מאליו והכל יתוקן לאושר שכולו טוב.”

ארלטי שבה ארצה מלימודיה בפריס כשהיא שקועה בדיכאון הולך וגובר. כעבור חודשים אחדים התאבדה. שמועות משמועות שונות רחשו במושבה על הדרך שבה התאבדה. בכרוניקה אני חייב להביא את מרביתן.

לילה אחד לא שבה הביתה. למוחרת מצאה אותה סבתה מוטלת ללא רוח חיים בבקתה שבקצה החצר. היא שמה קץ לחייה ברעל שטמנה שנים אחדות קודם לכן בטבעת שעל אצבעה, מחשש שהתורכים יתעללו בה אם יגלו שהמרגל לישנסקי הסתתר בפרדס של אביה.

מילאה את הבקתה בפרחים, ושם נירדמה ולא קמה, כמו אופליה.

כיצד ייתכן שבחורה שכל החיים לפניה, עשירה, מיוחסת ומלומדת, ירתה בעצמה באקדח, בביתה? ארלטי היתה חולה בנפשה. היה היתה רגישה מאוד, היא היתה חולמנית וכואבת. לא התאימה למציאות. להווי הקשה בארץ.

הסיבה להתאבדותה היתה בגידתו הגלוייה של אביה באימה, שעברה לחיות בפריס, ויחסיו עם המאהבת שלו, בת-גילה ומי שהיתה חברתה הטובה ביותר של ארלטי, אפרת ירקוני.

הכל החל באותה נערה ערביה טבועה בבריכה בפרדס של מסייה קלדם, שהרתה לו, לכן ברח למצרים, מפחד נקמת הדם של משפחתה, אך אבי הנערה נשבע לנקום. חיכה שנים. לאחר ששבה ארלטי מצרפת ארב לה יום אחד ואנס אותה כאשר שוטטה לבדה בפרדס ואף נופף בגאווה את תחתוני-פריס המוכתמים שלה בכפרו, לכן התאבדה.

סיפרו שארלטי החזיקה בידיה איבריק, כד חרס, מלא מים. כאשר הערבי תקף אותה, ניפצה את הכד על ראשו ואולם גם בראש זב דם ומים הוא התגבר עליה וניפץ את בתוליה אל גומה בפרדס.

סיפרו שהלכה להתאבד בירקון וכבר כאשר היתה טבועה-למחצה משה אותה הערבי, אנס את גסיסתה ושב וזרק את גופתה לנחל.

בתקופת חייה האחרונה התיידדה ארלטי עם המורה שלנו חניאל גרינבלט-גבעוני, שחיזר אחריה והיה ארוסה. דודי אלכס סיפר שחניאל היפה כתב וקרא לה שירים וניפח לה את הראש בדיבורים – אך מאומה לא עשה! – אילו היה שוכב איתה, אולי ארלטי לא היתה מתאבדת. ועוד אמר שהשמועה הכוזבת על אינוסה באה מגרינבלט-גבעוני כדי לחפות על בטלנותו ובגלל המצב הטיפשי שנותר בו לאחר התאבדותה.

חברא קדישא של המושבה התכוונה לקבור את ארלטי ליד הגדר, כדין מתאבדת.

ואולם השפעתו וכוחו של מסייה קלדם העשיר הביאו לכך שנקברה בחלקה המיוחסת של בית-הקברות, בגבעה שעל גבול הפרדסים. כדי שלא לחרוג מההלכה התקינו סביב חלקת הקבר גדר ברזל נמוכה. מסייה קלדם נטע למראשותיה עץ ארז הניצב עד היום, לא רחוק ממצבות סבי וסבתי, אבי, דודי אלכס ודודותיי בת-שבע ויעל.

באותה ערוגת גדר נקברו מסייה קלדם והגברת אשתו לצידיה של בתם ארלטי. שניהם יחד, לאחר השנים הארוכות של הפירוד.

כאשר התאבדה ארלטי היתה דודתי יעל נשואה כבר לסוחר אמיד ורגשני שחמד מאוד את גופה ואת ארצישראליותה והיה מנשק את אצבעות ידיה ורגליה המושלמות להפליא ואיפשר לה חיי עושר שעליהם לא חלמה מעודה, הוא נשא אותה על כפיו והעריץ אותה. אך אהבתו הגדולה רק הפחיתה את רצונה להמשיך לחיות איתו באותה עיירת-מרפא לעשירים שאליה לקח אותה, ליד קאהיר, בין המידבר, הפירמידות והנילוס. במחברותיה הישנות מצאתי כתוב:

…פגשתני הידיעה המבהילה על מות חברתי, מתה. לא איבדה את עצמה בידיה. נקטפה ייאמר, טבעה כחבצלת בביצה תחת זעף המטר… ובא צרור כתבים שעליהם כתוב היה שמי, מכתב היה שם מארלטי אליי, ובו נאמר:

"אתמול בערב בא גרינבלט היפה. כרע ברך, נרגש. ביקש ידי. לנשק כפות רגליי רצה. אמר שהן זכות. דיקלם בדמעות שיר שתירגם מגרמנית מאת משורר יהודי ששלח יד בנפשו והוא בן עשרים ושלוש שנים בלבד:

"'אהובתי, הה כי בליל כזה מצאתיך, / אותך נעלה, בין כוכבים עוברת! / מה ארצה כרוע בצידי הדרך / את מצחי בעפר ללחוץ / את דמי וחיי לפנייך הזיל, בחשכה, / בלילה על פני החול – – – '

"אמרתי לו: ‘!trop tard’ [מאוחר מדי!] ובכיתי גם אני.

"את הבעירה האמיתית בי הן איש לא יכבה…

"בין סבכי היסמין ישבנו, בגן אבי הנואף. בשערי הרטוב עוד עמד ריח עשן הכביסה שבחצר. וגרינבלט דיקלם משלו: 'עוד עקבות רגלייך הזכות, בחול הגן לאור ירח נמות – '

“סלדתי ממגע ידו. ‘להבה לבנה,’ קרא לי, 'עלית מאופל הקרקע, כבדת-פליאה וגורל. שחי [חי”ת בחיריק] עלינו עם ערב, בענן שמלותייך הלבנות, על פני כרמים אלה…'

"את הבעירה האמיתית בי הן לא יכבה מטהו הדל… לפעמים אני משוגעת יען כי יצרי גדול וחזק. דומה אני לאבי. חטאה אנוכי. יען כי בחלומותיי רוכבת, כגבר…

"‘ואון גברים במנוף מחשבתך,’ כתב לי גרינבלט.

"הנה כך חייתי וכך מתי, למי זה איכפת.

“רציתי לשרוף, לגנוז את יומניי אלה, למה ידע זר את חיי, האין זה די שאני ידעתים? ובסוף חסתי, לא על הכתוב אלא עלייך, אשר נגעת בחיי יותר מכולם, את, אשר את צמאונך לנפשי הרגשתי תמיד. אהבתי אותך ואת נישאת לגבר זר ומגוחך. הא לך. הנה תדעי ‘הכל’. זהו השי האחרון שלי לחיים. לא, לא לחיים כולם כי להם איני שייכת זה כבר, אלא לך. אשר נפשך ליוותני תמיד.”

אובך המידבר התערב בענני הערב. אנשים – נמלים שחורות זוחלות על פני מישורי המידבר. רוחות מגוללות עננים כערימות זבל בוער. מתחת מעטה אפור קורנת השמש קרניים גדולות ורודות וירוקות עד למחצית השמיים. הנמלים זוחלות על קצה האופק, מקום פירמידות עוד זוקפות שדי בתולים בין צעיפי האבק. למה הלכת, ארלטי? למה? הן בכדי לראות זנב ענן זה בלבד – כדאי לחיות.

כמה טובה הכתיבה בכרוניקה שאין בה צורך להמציא דבר אלא רק לתעד את המאורעות ולאששם בתעודות עתיקות. ולעיתים הסודות החשובים ביותר, שהם לב הסיפור, כבר נכתבו בידי אחרים על גבי נייר המצהיב עתה מיושן. וככה הם יישארו לנצח.

לימים נחלש כוח-הגברא של מסייה בוריס קלדם אך טרם פסה תאוותו לחיות עם נשים.

הוא נסע, כפי שנהגו עשירי העולם, לקליניקה המפורסמת של דוקטור דנילו ראאב הנמצאת בעיירת-המרפא דאבוס שבאלפים השוויצריים. שם קיבל סידרה של זריקות הורמונים, שהופקו מקופים, כדי לחזק את יכולתו לזקוף את מקלו הרך.

מסייה קלדם שב למושבה ביצרים מחודשים אך לרוע המזל אלה לא היו ממוקדים רק במטרה אשר לשמה נסע להתרפא. לא יאומן אך לזריקות הקופים היתה השפעת-לוואי נדירה שגרמה לו, בגילו – לטפס על עצים! – הוא נהג להכין לעצמו שקית אגוזים והיה עולה עימה בזריזות למרומי אחת הצמרות ושם יושב ומפצח אותם ומשליך את הקליפות למטה! ויש שאפילו נשבעו שראו אותו מתגרד! –

לילה אחד הזעקנו את האילם נורדאו, המומחה לטיפוס על עצים, כדי שיוריד בזהירות את מסייה קלדם בסולם מן הצמרות ויחזירו הביתה.

האילם נורדאו סבל להיפך, מעודף הורמונים.

כאשר היה רואה נערה הולכת ברחוב היה שולף לעומתה את אברו ומנענע אותו כשהוא משמיע קולות חנוקים של ערגה לאישה, קולות שהיו מבהילים ומבחילים את הנערות.

לעיתים היה מפתיע את אחת הילדות מקרוב וצובט קשות בעכוזה או שהיה רודף אחר להקה של בנות המושבה כשהוא מכה בכף יד שמאל על זרוע ימין ומשלח את האגרוף באלכסון קדימה כאבר זקוף האומר – אזיין אתכן! הן היו בורחות ממנו בהשמיען קולות של צחוק מתגרה ופחד, כלהקת תרנגולות הנסה מפני נמיה שחורה שחדרה ללול.

כאשר התקפי היצר של ארל’ה נורדאו הלכו וגברו, והאיכרים, שחרדו לגורל בנותיהם באו בטענות אל אביו ואיימו להתלונן על האילם במשטרה, החליט שיח' איסחאק שיש להשיאו לאישה, ויהי מה!

באותה תקופה החלו לבוא למושבה עולות חדשות שברחו מפחד השלטון הנאצי המתחזק בגרמניה. הן היו חסרות-כל, רעבות ללחם, לעבודה ולקורת-גג. אחת הפליטות, לוצי שמה, גננת צעירה מברלין שלא ידעה מילה עברית, הגיעה מן הטיילת בתל-אביב – ישר לביתו של שיח' איסחאק נורדאו בתור “משורתת”, כפי שסבי מצד אימי היה אומר, ואותה השיאו לאילם בטקס קצר ברבנות, בלי אורחים בכלל, חוץ מדודי אלכס, מיטיבו של האילם, ששתק ולא אמר דבר על כך שכבר הכיר את לוצי כאשר העלה אותה בנישואים פיקטיביים ארצה. למרבה המזל יכלה לוצי להבין את האילם בזכות הגרמנית שלימדוהו בנעוריו במוסד לחרשים-אילמים בגרמניה. שבועות אחדים היה מרביע אותה כל לילה שלוש-ארבע פעמים כמו פר מיוחם וגם דוחף לה אצבעות לתחת, והיא היתה בוכה.

יבש וצרוד בכתה, בדמעות של ייקים.

האילם נורדאו עבד בתור גנן של ועד המושבה ומדי בוקר היה יוצא לגזום את כפות הדקלים הגבוהים, שעל סנסניהם טיפס במהירות כקוף. ידיו היו חזקות כרגליו, ואצבעותיו מחוספסות כמשור. הוא לא היה זקוק להורמונים של קופים כדי לטפס על עצים ונשים. בהיותו במרום הצמרת היה אוסף תנופה בנדנוד הלוך-וחזור, הלוך-וחזור – ולפתע ניתק ועף אל הצמרת הסמוכה ונאחז בה בעשרים אצבעותיו המסוקסות – וכל אותה עת לסתותיו הדוקות על צידו הכד של המשור. הוא היה ניראה אז כעטלף ואנחנו, הילדים, היינו בטוחים שברצותו הוא עף באוויר.

בוקר אחד עופף האילם באמצע העבודה ונחת במפתיע בבית אביו, שם גר עם לוצי באחד החדרים. ניגש על קצות בהונותיו אל החדר, ולא מצא אותה. הלך לחפש אחריה והגיע ברגל מהמושבה לתל-אביב ושם גילה אותה על חוף הים – בחברת סטודנט יקה שבחיקו בכתה.

הוא עמד וסידר היטב את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם. שבר כיסא-נוח להשכרה, חבט במקל ביקה הצעיר וגם גימגם אותו בקילול. זאת אומרת הפוך. על הפוך. מילא היה מגמגם: “יקה פוץ!” – אבל ארל’ה: “פארפולכטע יודע!” – ולא נח עד שקיפל אותו והשכיבו מעולף בחול.

אחר-כך תפס בלוצי והחזיר אותה לבית אביו במושבה, גרר אותה בשערותיה לחדר, לקח סנדה והחל להפליא גם בה את מכותיו, מבלי לדעת שהיא כבר הרה שעתיים ואולי חודשיים, עד אשר לשמע צעקותיה נכנס שיח' איסחאק אביו וגירש אותו בהצלפת שוט שבו חינך אותו מילדותו.

לאחר המכות עזבה לוצי את האילם ואת המושבה שלנו.

שיח' איסחאק היה מרוצה שמחוללת השערוריה נעלמה. במשך חודשיים לא יכלה לוצי לשבת על התחת הייקי העדין שלה, והיה זה ממש נס שהסנדה לא גרמה לה הפלה. היא נעשתה בת-זוגו של תעשיין יהודי שעלה מלודז' והקים בארץ בית-חרושת לגרביים, ושאצלו עבדה תקופת-זמן בתור מטפלת בבנותיו, לאחר שאשתו היפה ברחה ממנו ועברה לחיות עם בעל בית-קולנוע ידוע בתל-אביב, אקרא לו כאן – שושנסקי. “הוא לקח את המשורתת שלו,” נהג לומר סבי מצד אימי על התעשיין הלודז’אי. הלה אימץ את הילד של לוצי, שייתכן כי היה ממזר, אין יודעים אם אביו היה האילם (שמעודו לא נתן גט ללוצי) או הסטודנט היקה מחוף הים, שהכיר את לוצי עוד מברלין.

על הסטודנט ועל לוצי שרו אז ליצני תל-אביב: “בחוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפה! [פ”א בסגול] / ובן-זוגה שטודנט צעיאה / אהף אותה הרבה. / אחרי חצי שנה, / נולד להם ילד יפה [פ“א בקמץ] / ב…חוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפה…”

הבן המוכשר היינץ-משה, שאמנם גימגם קצת, ומצד שני היה בעל אקצנט פולני, גדל בעושר אך גם תחת מועקת הסוד האפל של ממזרותו הכפולה ואולי המשולשת.

כאשר חיזר אחרי בחורות בעיר התפאר הבחור בשליפת המטפחת הצבעונית מהז’קט והנה היא בצורת תחתוני אישה ורודים, כך סיפרו.

לאחר שנים היה מועמד רציני בבחירות לתפקיד נשיא התאחדות התעשיינים, אך כאשר חייו עמדו לפתע בפני משבר – הוא הואשם במעילה והפסיד את בית-החרושת, שאותו ירש יחד עם בנותיו של אביו-מאמצו, ברח למשך שנים אחדות ללונדון, וזמן לא רב לאחר שחזר ארצה שם קץ לנפשו לפנות-בוקר אחד ביריית אקדח על מרפסת הפנטהאוז שלו.

אני שונא אותו. בגלל רותי. את העיניים הייתי מוציא לו אם רק היה עדיין חי!

ה“שטודנט” מהשיר כיהן שנים רבות בתור מנהל כללי של בנק ידוע בתל-אביב, נעשה עשיר כקורח אך נישאר רווק כל ימיו. לא היו לו ביצים לאחר שהאילם ריסק אותן כאשר שבר לו את התחת. בביתו, קרוב לחוף הים, היה לו אוסף נדיר של צילומי ערוות, תקריבים שלא היו מביישים את ירחון הערוות הנועז “האסטלר”, שהעלה סוג צילומים אלה למדרגת אמנות חדשה ורבת יופי, כולל החור הקטן של פי הטבעת. בתמימותו (יקה נישאר יקה) רצה ה“שטודנט” (לא אוכל לנקוב בשמו) לתרום את אוסף הנרתיקות שלו למוזיאון הארץ. שם כמובן סירבו, וכך האוסף המדהים צפון עד היום בכספתו הגדולה, שמפתחותיה מצויים בידיהם של מנהלי עזבונו.

היתה סיבה מוצקה לכך שהאילם נורדאו כינה את ה“שטודנט” דווקא בכינוי אנטישמי ונאצי.

מאחר שידע לקרוא רק גרמנית, היה ניזון מעיתונים גרמניים בלבד. הוא לקח או קיבל אותם, משומשים, כאשר היה נשכר לנסר את כפות הדקלים הגבוהים במושבות הגרמניות שרונה ווילהלמה.

האיכרים הטמפלרים היו אנשים דתיים ישרי-דרך שבאו בעקבות משיחם לחונן את עפר הארץ הקדושה להם. כאשר עלו הנאצים לשלטון הופיע אצלנו בכרכרתו ידידו הנאמן של סבי, האיכר הטמפלרי שטללר מווילהלמה, ואמר שבא להתנצל על התנהגות הפיהרר כלפי היהודים, הוא בוש ונכלם בשל כך. ואולם צעירי הטמפלרים, שנולדו בארץ, אלה הקימו סניפים של המפלגה הנאצית במושבות ובשכונות של הגרמנים בארץ-ישראל, לבשו מדים עם סרטי צלב-הקרס, ערכו מצעדים והכינו עצמם להיות גאולייטרים כאשר הארץ תיכבש על-ידי אחיהם בני-עמם, מה שהיה קרוב מאוד להתרחש בימיו של הגנרל הגרמני ארווין רומל, ששעט כלפינו על שריוניו במידבר המערבי, והיתה כאן הרגשה שזה הסוף.

האילם נורדאו אהב לשתות בירה מקומית בביר-האלה שבמושבה וילהלמה. שם גם התבונן בתאווה רבה באחוריהן התפוחים של בנות האיכרים שעבדו כמוזגות בבית-הבירה, ציחקקו בגרמנית ועיכסו בין השולחנות כשבידיהן הספלים הגבוהים – אך הוא נזהר שלא לצבוט בירכיהן הוורודות כאשר טפח מהן היה מתגלה לו בהתכופפן.

לאחר שקרא בעיתונים הגרמניים התחיל להיות מושפע מהתעמולה הנאצית (“ויין יודן בלאט און מסר שפריצט!” – כשדם יהודים ניתז על הסכין!) – עד כדי כך שלעיתים היו רואים אותו פוסע ברחובות המושבה, ה“פולקישע ביאובכטר” תחת זרועו, והוא מניף את זרועו במועל-יד נאצי ונובח: “הייל היטלר!”

ואולי התנהג כך רק בגלל האכזבה שהנחילה לו הפליטה הייקית לוצי, שבגדה בו.

ביתו של גרשוני הצולע, “אבא” של רותי, עמד במעלה רחוב המייסדים, לא רחוק מהבית של מסייה קלדם.

לפעמים, כאשר גרשוני היה נוסע בענייני פרדסו ואגודת “פרדס” לנמל יפו ומקים שם צעקות שהידהדו עד לרציף הבחרג’יה: “ביג’י יום א-סחטוט! [הגיע יום הפרוטה!] יוישער און שפארזאמקמט! [יושר וחיסכון!] אתם עוד תתגעגעו אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה אגודת ‘פרדס’ מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר!” –

– היה מסייה בוריס קלדם, מחוזק בהורמוני-קופים משוויצריה ובזכרונות ליל החמסין שבו הציל את בעלה המפרפר ברגליים יחפות מחנק בין שדיה המגולים בקריאה הבלתי-נשכחת “זוז הצידה!” – עולה לחדר-השינה שבקומה השנייה של בית גרשוני ותוקע לשיינע-פשה היפה, צהובת השיער ושחורת העיניים.

באחת הפעמים אף הוכרח להשתלף בחיפזון מבין רגליה, לוותר על ההשתעשעות בחזה הגדול ובפיטמותיה שמידתן כבישליק והן עסיסיות ומחוספסות כפרי-צבר מקולף – ולברוח מהחלון האחורי של המיטבח לעבר ביתו דרך כל החצרות הסמוכות – וזאת לאחר שנשמע צליל מתכתי עמום בפתיחת שער הברזל של החצר, וגרשוני ניראה מקרטע בשביל, בין שיחי הטויה המחטיים.

מסייה קלדם היה גבר מן הסוג הרגיל והמסוגל לבגוד גם באישה שעימה הוא בוגד באשתו, כלומר באפרת, כפי שנהג לימים שר-הביטחון שלנו משה דיין שבגד באשתו ובמאהבתו עם הבחורה אלישבע, אך לא עיבר אותה ולא הקים לו ממנה יורש, כמעשה דוד בבת-שבע.

יום אחד עבר דודי אלכס ברחוב וראה את האילם נורדאו עומד ליד ביתו של גרשוני בחגורה פתוחה וב“חנות” פרומה ומסדר מחדש את מכנסיו, כי החולצה היתה תמיד בורחת לו. כאשר הבחין ארל’ה במיטיבו, הוא דודי המתקרב – סיים את איוורור הביצים והידוק החגורה, השמיע טפיחה אחר טפיחה במחאו כף שמאל על אגרוף יד ימין בתנועה מגונה, הצביע בשמחה עצומה כלפי הקומה השנייה, ליעלע בגרונו הסדוק – וציפצף צרור מילים קטוע, שרק דודי הבין את גמגומן וידע לחקותן בצירוף תנועותיו של האילם:

“חוואג’ה בארס – הווא בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר’ל! חוואג’ה בארס – בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר’ל!”

אדון בוריס – הוא מזיין את ערוות אשתו של סנדרל אבי-הפרד!

יש במושבה זקנה אחת שטוענת שלא מסייה בוריס קלדם אלא אבא שלי הוא שברח מבעד לחלון המיטבח של גברת שיינע-פשה גרשוני כאשר שמע את בעלה נכנס בדלת, וכי הדבר קרה כבר לאחר שהיה נשוי לאימי. אני לא מאמין, הלא תהום היתה פעורה בין שתי המשפחות מאז הרג הפרד של גרשוני את דודתי בת-שבע, כמו בין שני שבטים בידואים שנקמת-דם עומדת ביניהם לדורות.

מצד שני, אנחנו נוטים תמיד לחשוב שהורינו הם היחידים שלא נאפו, ואחר-כך מרחמים עליהם שכל חיי נישואיהם לא היה להם אלא את עצמם והשתעממו.

אילו הייתי כותב רומאן הייתי מפתח את הנושא מצידו הפסיכולוגי ומשלב בו משפטים חכמים ופאראדוכסים מבריקים המעידים על היקף ידיעותיי ועל אנינות טעמי ומאפשרים למי שקרא שלושה עמודים ממני או ראיון איתי לצטט אותי בשיחות חברתיות:

“כמו ש[השם שלי] אומר: מחר תזרח השמש.”

“כמו ש[השם שלי] אומר: אני חושב משמע אני קיים.”

“כמו ש[השם שלי] אומר: הציונות מתה.”

ואכן השמש זורחת.

הקורא החושב עדיין קיים.

והציונות, יוק! – שום דבר לא התחדש בארץ מאז תקופת התורכים.

ואולי באמת להם יאתה התהילה, לסופרים ולהוגי הדיעות שעליהם כבר כתב אלימלך שפירא, שכל דבר מקורי שהם אומרים אין בו שמץ של אמת, וכל דבר אמיתי שהם אומרים אין בו שמץ של מקוריות, ואלמלא טיפשות קוראיהם לא היה להם שמץ של קיום.

ולפעמים היה משתעל ומוסיף: “אבל כרוניקות עתיקות הן כמו התנ”ך, כל דף שפותחים בהן עומד כסיפור-לעצמו."

תאוות הבשרים של מסייה בוריס קלדם לבסוף הרגה אותו.

הוא חטף שבץ או התקפת-לב (המילה התקף טרם הומצאה) כאשר שגל בפרדסו פועלת, הפעם יהודיה. ההתקפה תפסה אותו כניראה תחת עץ, כי שם גם מצאו אותו שוכב כשמכנסיו מופשלים, ביציו לחות ופניו בעפר התחוח. הפועלת המבוהלת והרטובה רצה למושבה להזעיק עזרה. אך כשבאו כבר היה מאוחר.

חרף השמועות וההתבדחויות על אודותיו, רבים קינאו במסייה קלדם שזכה למות גיבורים בגומה שבפרדסו. הלווייתו היתה מכובדת, ראש העיר וראשי התאחדות האיכרים, ובהם הנשיא משה סמילנסקי, הספידו אותו. חבריו מלשכת “הבונים החופשים” רקדו על קברו במעגל ולבסוף ניתקו את זרועותיהם השלובות במחווה אצילית ומפחידה.

מאחר שלא הייתי בטוח בפרטים שאלתי את אימי הזקנה והיא השיבה: “אני זוכרת שסיפרו שמסייה קלדם קיבל התקפת-לב כאשר זיין בפרדס את המזכירה שלו, אבל אני משביעה אותך שלא תכתוב על כך בספר שלך. ושגם לא תזכיר את הערביה שהתאבדה בפרדס שבו מת.”

בספרו “הירקון שבלב” מתאר אלימלך שפירא את אהבתו של מסייה בוריס קלדם ללטיפה, הנערה הערביה שטבעה בפרדסו. הוא מתאר אותה מבעד לעיניו של קלדם. הוא קורא לו בשם מסייה קלוד ליכטנשטיין, פרדסן צעיר, רווק עדיין. לטיפה עובדת כפועלת בפרדסו.

מי שלא ראה את עיני לטיפה – לא ראה עיניים יפות מימיו. זקופה, מהירה, לבושה כותונת כחולה, מטפחת לבנה מכסה בקצה האחד את ראשה, ויתר הקצוות נופלות ויורדות מעל ראשה על שכמה וריח עשן הטאבון עולה מהן. עיניה היו יפות: גדולות, שחורות, בוערות. מתוך בבותיה נזרקו רסיסים של שמחה, חיים ותאווה.

בזכותה מצאתי עניין חדש בעבודתי בפרדס. כשהיה ליבי כבד ורוחי נעכרת, הייתי מביט בעיני לטיפה, ויגוני ועצבוני סרו מעליי כמו ביד קוסמת. לעיתים קרובות הרגשתי את מבטה של לטיפה, כשהיא מציצה אליי, את ברק עיניה החם.

פתאום נעלמה. לאחר ימים אחדים פגשתי אותה. היא הביטה אליי, עיניה כהו מעט, וכעין צל עבר עליהן. רגעים אחדים החרישה.

“אבי רוצה לתת אותי לבנו של השיח' מפג’ה.” אמרה.

“ואת?”

“טוב לי המוות…”

ושוב החרישה. ואחרי-כן שאלה:

“חוואג’ה, האמת הדבר, כי אצלכם לוקחים רק אחת?”

“רק אחת, לטיפה.”

“ואצלכם אין מכים?”

“לא, איך אפשר להכות את זו, שאתה אוהב, שאוהבת אותך?”

“אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?”

“בוודאי.”

“ואותנו מוכרים כחמורים…”

עיני לטיפה היו ברגעים האלה עוד יותר יפות, יותר עמוקות ושחורות.

“אבי אומר,” הוסיפה אחרי רגע, " כי היה נותן אותי לך לו היית למוסלמי…"

“לי?…”

למרות רצוני פרץ צחוק מפי. לטיפה הביטה אליי. עיניה נתמלאו כאב עמוק.

“לטיפה,” אמרתי, “היי ליהודיה ואקחך…”

“אבי יהרגנו, אותי ואותך…”

יום אחד ראיתי אותה עולה מן הרחצה בבריכת ההשקאה החדשה שבפרדס, עוטפת את גופה הלח בעבאיה, והיא וכסותה בצבע האדמה. אז באתי עליה. בכל חום נעוריה קיבלה אותי לטיפה. גופה השחום, הנערי, התפתל סביבי כאילו יחידים אנחנו לא רק בפרדסי הצעיר אלא בתבל כולה… כאילו מולדת חדשה נבראה לי בה…

מסייה קלוד שבסיפור מקווה מאוד שלטיפה תלד לו בן. לאחר שנים, באוסטרליה, הוא נושא אישה לא-יהודיה שיולדת לו שש בנות. אלמלא פחדה לטיפה ממשפחתה וקפצה לבריכה, אולי היה זוכה בבן ממנה. אילו היה שם, היה ודאי קופץ אחריה להצילה.

בסיום הסיפור לא ברור אם לטיפה התאבדה או שאביה הטביע אותה בבריכה כדי להגן על כבוד המשפחה וגם לסבך במותה את מסייה קלוד, שכביכול הטביע אותה כדי למחוק את עקבות הריונה ממנו. ואכן, מסייה קלוד ליכטנשטיין עוזב את הארץ מחשש לנקמת-דם, ומהגר לאוסטרליה.


 

פרק שלושים וחמישה: ואז התנפלה עדה-פרומנדה על דודי וצעקה: “אבא! אבא! למה עזבת אותי?”    🔗

דודי ההולל אלכס ואבי אלישע החזיקו ביניהם שלובי-זרוע את עלי בן ג’וואד מוסתקים כשהוא מחופש לאיכר עברי, ואת גברת עזרא בן קופל קובלמן המחופש לאיכרה – ופסעו כמרקדים באמצע רחוב חובבי-ציון (יש ציור עליז של נחום גוטמן המתאר את ארבעתם ברגליים זרוקות לצדדים) כשמגמת פניהם מזרחה, לבית-הכנסת הגדול.

כאשר עברו סמוך לבית המשפחה בן הקומותיים של ר' אברום גלר המנוח, החטיאה אותם שקית מלאה צואה טרייה שנזרקה לעברם בטכניקה הירושלמית הידועה, שהיתה מקובלת במושבה גם עוד בטרם החלו בה הפגנות השבת הגדולות, שלוו בזריקת אבנים, בהנהגת הרה"ג ר' יוסף גוש-זהב (גולדשטיק), ירא השמיים ונכה-הידיים, ואשתו סדוקת השפתיים (העומדת בראש מינהל החינוך העירוני) – היא הרבנית הצדקת מרת פנינה-פרלה גוש-זהב שתחי', שבעזרת השם גם נמצא לה כר נרחב לנשיקותיה המוצצניות (“יחצה וולנו מילוש!”) בנשקה שוב ושוב את הבנות בבית-הספר לבנות “בנות יעקב” – אך כל זה אירע לאחר שנים רבות, כאשר המושבה כבר הפכה לעיר דתית משמימה וחסרת היסטוריה.

משלוח הצואה מהגזוזטרה של הקומה השנייה היה תזכורת מחאה נגד מידת הפריצות שבהליכת שלושת הגברים והאישה חבוקים ברחובה הראשי של המושבה.

מקצה הרחוב, מפינת הבאר הראשונה שחפר סבא חפר ושכיום היא קבורה, ממולאה בעפר, תחת הבטון בכיכר המייסדים – פסעו מולם יוסקה המרסק בעל פני התורכי שענן הזבובים מרחף מעליו ולצידו אשתו פרלה המנשקת – בדרכם לחנות הפלאפל של חיים הגורג’י ארוך-השפם, (אחיו של שבתאי), הצמודה לרחבה של בית-הכנסת הגדול – והם אורבים לשבור אצבעות ולינוק שפתיים של עוברי-אורח הניקרים על דרכם, והם פועלים כמכונת-הליכה כפולה שזרועותיה משוטים רבי-כוח ופיה יונק ערפדי שכמו יצא מהסרט “סליחה אתה נושך את צווארי” של רומאן פולנסקי.

ובתווך, גבו נתמך בקיר דרום של בית-הכנסת הגדול, ישב על המידרכה בשמש הקבצן העיוור גרשון מאנדאלאך, רגליו פשוטות לפניו – לצידו ניצב משפך-פח המשמיע צליל מתכתי בנפול בו מטבע – והוא שר כדרכו, בשומעו קול פסיעות מתקרבות, את שני שיריו היחידים כשהוא מטעים בהם כל מילה:

"פה לפניכם יושב עיוור

וממולו עומד ממזר…

העיוור מבקש נדבה

ומקבל רק בעיטה!"


"כל ידידיי עזבו אותי,

כולם הלכו לסינימה –

סקופ!"


כל המסופר כאן התרחש אצלנו וקשה לי להבין איך ייתכן הדבר שלמרות שהרבה סופרים מעולים יצאו מהמושבה שלנו, ומרביתם ראויים לפרס ישראל, איש מלבד אלימלך שפירא ומלבדי לא תיעד את המחזות האלה. והרי הכל נדפס בכרוניקה של עיתוני התקופה, דבר לא בדיתי מליבי. הנה ידיעה שדליתי אתמול מגיליון ישן של עיתון “הבוקר” (שמצאתי באוסף קרסל שבירנטון), במדור “מבוקר עד ערב בערים ובמושבות”, תחת כותרת שם המושבה שלנו:

“הנער מנחם בן יוסקה גולדשטיק, בן למשפחת איכרים ותיקה מכובדת, דור שלישי במושבה, נתפס כשהוא מרוקן לכליו בהפסקת הצהריים את פדיון הקופה מחנות המכולת של גוטליב דיטריך אפריים ברחוב חובבי-ציון. מתברר שזו לא היתה לו גניבה ראשונה.”

ואז התנפלה עדה-פרומנדה על דודי וצעקה: “אבא! אבא! למה עזבת אותי? למה עזבת אותי מעוברת!” – ומיד השתטחה לרגליו והתעלפה.

ואולי קודם התעלפה ואחר-כך צנחה לרגליו.

לעיתים קרובות היתה עדה הארוכה, בעלת פני המדונה המטומטמות, מסתובבת ברחובות ובמגרשים הריקים, כשאחריה נשרכים שניים-שלושה אידיוטים נמוכים ממנה. עיני סימן השאלה שלה מתרוצצות כאילו יש בהן שכל. שערותיה מזדקרות כמטאטא עכור והיא ניראית בת בלי גיל. לבושה בשמלה ארוכה לגופה הגרמי, אותה שמלה, תמיד, המחשוף רחב אך אין חזה. לכפות-רגליה זוג כפכפי-עץ שכל רגע דומה שהיא עומדת ליפול מהם, ובחורף נעליים חומות, גבוהות וישנות מאוד.

היא היתה אורחת קבועה בשוק הגדול, משתחלת בגרון נטוי במעברים הצרים שבין הדוכנים, בידיה הארוכות מלקטת פירות, גונבת פיסטוקים וטומנת אותם בכיסים שבצידי שמלתה, אורבת לילדים הנושאים הביתה כיכרות לחם טרי ופיתות מהמאפייה של בובמיי. מתוך רחמים סלחו והתעלמו מהגנבנות שלה, מה עוד שלא הגזימה אלא לקחה רק את המעט-שבמעט הנחוץ לה ולגרוריה רפי-השכל כדי שלא לרעוב.

אנחנו היינו מקנאים בה ובחבורתה מפני שהסתובבו בחופש גמור, פטורים מהלימודים ומן המורים שירדו לחיינו בהעמיסם עלינו שיעורים רבים ולימוד בעל-פה של פרקי תנ"ך. דודי מצא חן כניראה בעיני עדה משום שהיה יפה-תואר ונדיב והולל, ומישהו אולי טיפטף לאוזניה שהוא אביה.

אני לא מאמין שעדה-פרומנדה היתה בת-דודי.

בעדות שגבו מפיו דן בן-אמוץ ועמיקם גורביץ לתוכניתם “היו זמנים” (אך לא השתמשו בה) – סיפר דודי אלכס שמאדאם אום-אל-טאך הפקירה במושבה תינוקת, בטרם גורשה, וכי אביה יכול להיות כל גבר יהודי, ערבי או תורכי, שהיה לו דין ודברים עם אחוריה הגדולים של אימה המשוערת של האסופית.

מצד שני עומדים הדברים שאמרה לי מאדאם אום-אל-טאך כאשר שלח אותי עורך “מאזניים” א.ב. יפה לרשום מפיה זכרונות על סופרים וציירים מאנשי העלייה השנייה, בחנותה בנחלת-בנימין: “ותדע לך שהוא [דודי אלכס] היה שוטף היטב את אצבעותיו היפות השזופות לפני שהיה נוגע באבר שלו, וגם העביר דרכי קיצבה חודשית קטנה לשרה, אחת התופרות שעבדו אצלי, שנישארה בודדת, והוא לא הסכים שהמסכנה תדע מי תומך בה…”

ידיעת הרגלי ההשתנה של דודי וגם הסיפור על שרה התופרת ניראו חשודים בעיניי. אולי זו היתה האסופית? אבל כולם כבר מתו ואין את מי לשאול.

הארבעה גררו את עדה לחנות היין של “יקבי הירקון” והניחו אותה ליד חביות-העץ הגדולות המדיפות ריח יין חמצמץ.

הם השאירו אותה להשגחתו ולטיפולו של שמרל כרמי הממצמץ שתום-העין, שאביו היה הפלטשר, החובש או האח-המעשי של המושבה. אלא שאצל שמרל לא היו מים אלא יין וחומץ בן יין, ובחומץ הוא ניגב את פניה וביין הישקה אותה, וכדי שלא תשתה על בטן ריקה מילא את כרסה בצימוקי סולטנינה. דודי אלכס שלח את דודו מזרחי לקנות עבורה אצל חיים הגורג’י ארוך-השפם, ממול, מנה של פלאפל, אולי התעלפה מרעב.

מים עבורה לא נמצאו אבל בשלולית-הבוץ-והמים שבסימטה ליד החנות כבר התגולל שיכור אביו של דודו, שלמה מזרחי האורפלי, וטפח על ליבו: “שלמה בבוקר, כלב, כלב. בצהריים, בקבוק ארק, שלמה בן-אדם! בערב בקבוק קוניאק, שלמה מלך, מלך, מלך!”

באחד הימים התפרץ שלמה, המכונה גם אבו-דאוד, לחדר הרופא של המושבה, לאחר שזה כבר נואש מחייו בגלל שכרותו הכרונית, בידו החזיק בקבוק עראק, הכריז: “מה, שלמה ימות? שלמה ימות? כלב ימות!” – הפך את הבקבוק על פיו והערה אותו כולו.

לפני חג הפסח היה אבו-דאוד נושא על שכמו בסדין לבן קשור היטב את המצות הטריות מהמאפייה של בומביי בשוק הגדול אל בתי האיכרים.

אצלנו היו יושבים בערב סביב השולחן לאור מנורת הקרוסין ומנקים את החיטה מאבנים קטנות ומעשב-בר מריר. בבוקר היה אחד הנערים מהמשפחה רוכב על החמור לטחנה, לטחון את החיטה לקמח. אצל כל איכרה ניצבה במיטבח או במזווה חבית של קמח, והיו אומרים: “מי שיש לו חבית של קמח ופח של שמן בבית, הוא לא ידע רעב לעולם.”

פעמיים בשבוע היו האיכרות או בנותיהן לשות את הבצק בגיגית, מותירות חתיכה למחמצת, ששימשה כשמרים, מכינות כיכרות לחם ופיתות, ובימי שני וחמישי רצנו אנחנו, הילדים, עם הכיכרות הרכים, המכוסים מטליות-בד, אל התנור של בומביי, שיאפה את הלחם.

משפחת בומביי, שבאו מפרס, קנו חלקת אדמה ליד השוק הגדול. בנו בית ובצמוד לו שני תנורים, אחד לחמץ ואחד למצות. והתנורים האלה הספיקו לאפות את כל הלחם והמצות של המושבה.

בימי שישי אחר-הצהריים היו האיכרות מפקידות בתנור את סירי הטשולנט ואלה עמדו בתנור ששמר על חומו יממה שלימה. יותר ממאה סירים הצטופפו בו בדרך-כלל, ולמוחרת, כשהיו חוזרים לפני הצהריים מבית-הכנסת, לאחר תפילת השבת, היה בומביי עומד ומחלק אותם וזוכר כל סיר וסיר לאיזו משפחה הוא שייך.

כבר ימים לפני הפסח היה כל בית-אב מכין חיטה נקייה, טוחן אותה ומביא את הקמח למאפייה של בובמיי, שם היו לשים את הבצק המיוחד למצות. היתה למרדכי בומביי מכונה פשוטה שמגוללת את בצק המצות וצרה ומחררת אותן. שני גלגלים הסתובבו ויצרו עלה דק, מנוקב, שהוכנס לתנור המיוחד למצות. לאחר שנאפו היתה כל איכרה מביאה סדין לבן גדול, מסדרת במרכזו את המצות שלה, מצה על גבי מצה בגובה של חצי מטר לערך. לאחר שהתמלא הסדין, קשרה את ארבעת קצותיו, נשאה אותו לביתה ותלתה מעל הארון, כדי שהחמץ לא יגע בהן. ואם האיכרה לא רצתה לטרוח, היתה שוכרת את אבו-דאוד.

בשאר ימות השנה היה אבו-דאוד עושה עבודות סבלות ומפרנס בקושי את משפחתו וזאת מאחר שהמקום האהוב עליו ביותר היה בחברת החביות של שמרל כרמי ובמציצה-בגניבה מצינור היין שלו. הוא ביקש שבבוא יומו יקברוהו בין החביות כדי שיוכל לחזור ולשתות החל מרגע תחיית המתים.

לעיתים, כאשר היה מתפלש בבוץ, טופח על חזהו, מורח את הזוהמה על עצמו וצועק: “אנא אבו-דאוד! אנא אבו-דאוד!” – היה חברי דודו עומד לידו ובוכה, ולבסוף היה נאלץ להביא לאביו מהחנות עוד כוס יין. לימים הגיע דודו, דוד קדם, לדרגת אלוף בצה"ל.


 

פרק שלושים ושישה: היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל. רצח והתאבדות בבאר הנטושה    🔗

“יקבי הירקון” קם על חורבותיו של יקב הברון והמשיך להתקיים גם לאחר שהפילוקסרה הביאה לעקירת מרבית הכרמים במושבה.

החורבן הכלכלי של יקבי הברון התרחש לאחר שכדי לשפר את טיב היין, המיוצר ביקב הנושא את שמו, שלח הברון יינן מומחה מצרפת, ליתר דיוק מחבל אלזאס, יהודי מתבולל בשם מסייה אנרי פסקל.

האורח הנכבד התארח במלון “חובבי-ציון” וכבר בערב הראשון הפליא את האורחים ואת בני-הבית, משפחת גרישה ירקוני, בסיפוריו על יכולתו לקבוע במדוייק כל יין ויין מאיזה בציר הוא ובאיזה איזור מצויים הכרמים שמענביהם תסס ונוצר.

לפני שהלך לישון שאל מסייה אנרי בתמימותו מדוע טרם הגיעה לחדרו בת-הכורמים הצעירה, הדוברת צרפתית, מ“פרחי-הברון”, ששמע ששכמותה משמשות כמלוות לכל אורח חשוב שמתאכסן באחת ממושבות הברון, כדי שיוכל “לרוות נקטר-אלים משפתותיה.”

אפרת ירקוני סיפרה לדודתי יעל שכאשר הביאה בערב את כד המים ובקבוק-הלילה לחדרו של מסייה, קירב אותה מסייה אל בין ברכיו וניסה לחבק אותה כשהוא מעביר את אצבעותיו השמנות והקצרות על יצורי גופה ומבקש שתעזור לו למדוד את בקבוק-הלילה כי הוא חושש שקוטרו יהיה קטן עליו.

בקושי נמלטה ממנו בלי להעליבו, בוכה וצוחקת למראה צינורו הגדול שהיה בעיניה בחזקת “ויחסרהו מחמור אך מעט!” – השתיים אהבו מאוד להתבטא בשפת התנ"ך.

למוחרת, כאשר הגיעה שעת הטעימה, הלבישו את שמרל כרמי הממצמץ חלוק לבן וכובע-בד לבן, ופרשו מפה לבנה על שולחן והניחו בקבוקים וכוסיות, וקערית ובה קוביות לחם שחור כדי להרגיע את החך של המומחה בין טעימה לטעימה.

מסייה אנרי פסקל ישב בראש השולחן, משקפי פנסנה לאפו ושערותיו הקלושות, הצבועות שחור, מסורקות לאחור על פדחתו, שביל באמצע, וטבעת-זהב עבה על אצבעו. כל כורמי המושבה, איכרים וחברי הוועד, עמדו סביבו וציפו בחיל וברעדה לפסק-דינו. היקב נמצא ממש על כיכר המייסדים, מול תחנת הדילג’אנסים ליפו, סניף הפוסטה והבאר הראשונה.

השולחן עמד סמוך לשפת הוואדי שבו מצא סבא את גופתה של הבידואית היפה שהתאבדה בבאר הראשונה.

כידוע ניטשה המושבה בשנת השמיטה הראשונה. רבני ירושלים ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שהיתה שנת שמיטה, פסקו כי יש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

לרוע המזל היה המצב קשה גם מסיבות אחרות, כשלון היבולים, החולים והחללים שהפילה המאלאריה. כך נגזר דינה של המושבה.

סבא וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה“חלוקה” – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה“כוללים” הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל“עראבערס” ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

המושבה הצעירה הלכה ונחרבה. הערבים השכנים עקבו אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו כאריסים חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים שלא באו לגור במושבה, ועירערו בכך את מצב הביטחון. עתה החלו לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נימחו כמעט כליל. החלקות נותרו להלכה בבעלות המושבה אך למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מהיבול.

שנת השמיטה הבאה חלה כבר לאחר שהברון בנימין אדמונד דה רוטשילד פרש את חסותו הנדיבה על מרבית המושבות החדשות (שכולן נוסדו אחרי המושבה שלנו), והשיג הסכמה של רבנים מחוץ-לארץ, ובראשם הרב יצחק אלחנן, להסדר המכירה הפיקטיבית של האדמות לנוכרי למשך השנה כולה, כדי שיהיה אפשר לעבד אותה.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות הללו, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה “עלא חשב [שי”ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון.

באותה שנת שמיטה שנייה, שבה הוכרחו האיכרים שלנו לעבוד, חל הקרע בין סבא לבין חלק מאיכרי המושבה, שגם לאחר עשרות שנים לא אוחה במלואו. אפילו צאצאיהם, דור שלישי, רביעי וחמישי, לא סולחים למשפחה שלנו על השוט שבו סבא, שהיה מדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף (או לפחות מאיים שיצליף) מדי בוקר באבות-אבותיהם הנירפים, כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה.

סבא שנא פארזיטים, בעיקר את אלה המשתמטים מעבודת-כפיים אבל כותבים ומספרים אחר-כך על עצמם שהם אלה שבנו את הארץ.

בראשית הקיץ של אותה שנת שמיטה ראשונה נשלח סבא מירושלים אל המושבה העזובה כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה“קיסם”, חלק היבול המגיע מן החוכרים הערבים.

הוא יצא רכוב על גבי חמור ועבר לאט-לאט את דרכי הארץ האבלות. הרהר מה עלובה הארץ שבה הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. למושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמנותם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת שוחד הבקשיש. הכל מבוסס על שחיתות, הפקרות ואוזלת-יד. לולא החסות של הקונסולים הזרים, שמגינים על המתיישבים בתור נתינים אירופיים – לא היו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.

במרחב שהשתרע משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים. כל עץ והמאורע הקשור בו. על סדריה אחת, על אם הדרך מלוד לרמלה, סופר שצמחה מיתד שתקע צלאח-א-דין לקשירת סוסו. בין עץ לעץ היה מרחק של קילומטרים, וכל השטח גבעות חול עלובות או ביצות רחבות ידיים. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב.

ככל שקרב למושבה מצא עצמו בערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה. הביצה הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס-אל-עין – ועד לרגלי גבעות באב-אל-האווה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקה הגדול, משכה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, עד שנחלו גם הם בקדחת ומתו, ופינו מקומם למסכנים אחרים.

שנת השמיטה, כך התברר לסבא, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה שתקפה באורח כה קטלני עד שכפרי הערבים בסביבה, שתושביהם לא פסקו להציק למתיישבים עד לנטישת המושבה, היו עתה גם הם ריקים-למחצה ותושביהם ברחו לכפרים רחוקים שבהם האוויר טוב יותר, ורק בשעות היום העיזו לבוא לעבד את אדמותיהם.

רכוב על חמורו הגיע סבא למושבה העזובה ומצא בה את סלים, השומר של הנחלה, את פאטמה אשתו ואת חסן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה עתה מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.

סלים קיבל את סבא בסבר פנים יפות. סבא ניגש לבאר כי צמא למים, אך החבל והדלי היו חסרים. כאשר שאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו זה במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. סבא חש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.

הוא עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת.

מתוך התנומה הוא הבחין קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה וחסן. חשדו של סבא התגבר, אף-על-פי-כן הוא נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.

לפנות-ערב הוזמן סבא לארוחה. פאטמה אפתה פיתות טריות ודקות-כנייר על גבי הסאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן שישבו בקירבתה קלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן קלט את הגרעינים במכתש-עץ מחוטב בקישוטים וכתש את הגרעינים בעלי-עץ בקצב מיוחד. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה סבא יכול לעצום עין בגלל החשדות.

למוחרת, השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של סבא, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש סבא כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שהוא רוצה ללכת בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה סבא במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד התגלתה בתוך ערוץ אחד הוואדיות גופת ערביה צעירה, ידיה ורגליה היו מפורדות מגופה ומכורסמות בשיני תנים, ועיניה נוקרו במקוריהן של עופות-טרף.

כאשר שאל סבא את חסן מה הדבר, ענה זה: “אלוהים היודע…”

למוחרת סר סבא לכפר הערבי הסמוך והתארח אצל ידידו השיח', שנישאר בביתו ולא ברח מפני הקדחת.

השניים דיברו על חוכרי-המס שאינם מתחשבים בשנה הרעה המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, וחומסים מן היבול כאוות-נפשם. לבסוף הצליח סבא להסב את השיחה לסלים ולבני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו מה קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מהמושבה.

בתו של אחד השייח’ים הידועים בנגב סטתה מדרך הישר וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נירדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת המושבה, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. הם התהלכו כל הזמן יחדיו כאילו חשו שזמנם קצר.

חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפיה שחיתה עם העבד השחור.

צחוקה נשמע לאוזניו בלילות כקולה של עופרית, בת השטן צחורת החזה שפיטמותיה אדומות כטיפות דם והיא מופיעה ערומה בחלומותיהם של גברים ומפתה ומשכיבה אותם על גבם ויושבת עליהם ומתעברת מהם. כשהיה עובר ליד האוהל שהקימו להם השניים – היה רואה בדמיונו את הנערה היפה קורסת על אהובה השחור ומתעברת ממנו, וכל יצורי-גופו היו רוטטים מטירוף התאווה לבידואית ומן הקינאה בזכרותו של השחור.

לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא, והבידואית הצעירה נישארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבוש לו אותה לאישה. אלא שעתה, בלילות, נשמע בין בתיה החרבים-למחצה של נחלת המושבה קול בכי וצרחה ולא קול צחוק, אלה היו זעקותיה של הבידואית, שנאנסה ועונתה לילה-לילה באכזריות נוראה תחת רוצח-אהובה. האהוב השחור צף אותה שעה חתיכות-חתיכות בין חבצלות הירקון, מפרוכיה בואכה שיח'-מוניס אל הים התיכון, אם לא אכלוהו הדגים בדרך.

לא חלפו ימים רבים ובאופק הופיעה להקת רוכבים בידואים ובהם אחיה בני-שבטה של הצעירה. חסן חמק מיד וברח לשדות כי ידע מה יהיה גורלו על אשר עינה את אחותם, ואילו הבידואית רצה כחץ מקשת, ומותירה אחריה טיפות של דם הפילה עצמה אל הבאר, ומתה. גם היא ידעה בבירור מה יהיה גורלה מיד אחיה בני-שבטה.

לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם.

לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי.

עתה הבין סבא מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלו עוד לילה אחד כאילו דבר לא קרה דבר. למוחרת, עם עלות השמש, חבש סבא את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב במושבה.

לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור ונזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החרב, שהפך לקן פושעים?

חזרו גם חזרו. ועתה ישב מסייה פסקל ליד השולחן, כמו בתמונת החלוצים של יוסל ברגנר, הרים כוסית שקופה מלאה ביין אדום, בחן אותה מול האור, הקיש עליה קלות בטבעת הזהב העבה שעל אצבעו, הריח, טעם, לגם, גילגל על לשונו, (ובעוד הכורמים לוחשים סביבו “לחיים זאל זיין!” – שיהיה לחיים!) ירק – אבל בהבעת תיעוב, ופסק:

“לשפוך!”

וכך חרץ את גורל הבקבוק השני, והשלישי, והרביעי – ועם כל יריקה ושפיכה הלכו וקדרו הפנים מסביב, כי כבר היה ברור שאין עתיד ליין ולא יהיה אפשר לשלוח אותו לאלכסנדריה, לטריאסט, למארסיי – ולשאר הנמלים שמהם ישווקוהו למדינות העולם ולתפוצות ישראל.

שמרל כרמי היה שתום-עין, נכון יותר לומר, בגלל הטראכומה, הגרענת, שפגעה בה בילדותו, מיצמץ בתכיפות שכזו עד כי העין ניראתה סגורה-למחצה. כאשר הבחין מסיה פסקל במיצמוצו של שמרל גירה הדבר והגביר את רוגזו, כי היה נידמה לו ששמרל לועג לו, וככה התמרמר יותר ויותר עם כל הכרזה על שפיכה:

“Ce vin est infecte! Bon pour les Vaches! Kvatch!”

היין הזה נאלח, מקולקל! מתאים לפרות! אשפה!

ראה שמרל שכך המצב ואמר למסייה אנרי: “כל מה שהבאתי עד עתה לטעימה לכבודו לא היה אלא מהזיבורית, ומן החביות שבהן היין טרם התיישן דיו – וזאת רק כדי להוכיח לספקנים שנמצאים בקהל עד כמה מסייה כבודו בקיא במלאכתו. יחכה נא מעט וארד למרתף ואביא לו יין אחר מן הישן והמעולה.”

וכך היה.

כורמים אחדים נאחזו בשמרל והתנדבו ללוותו מטה אך הוא אסר עליהם להצטרף, ולאחר כרבע שעה עלתה סידרה חדשה של בקבוקים על השולחן בעל המפה הצחורה. צבעיהם כמעט שלא השתנו. האדומים אדומים והלבנים לבנים. היו שם מלגה, אליקנט, פורטו, מדירה, בורדו, פוטנה, מדוק, שמוק והוק. הבעת פניו של מסייה אנרי השתנתה. מטעימה לטעימה אורו פניו, בעורו עלה סומק עז ומפיו נפלטו שבחים גוברים והולכים לעפיצותו של היין, עציותו, הבוקה והבומה, התיישנותו הטובה וחריפות ניחוחו, בקיצור – הצלחה כבירה:

“Ce vin est superieur! Ce vin est unique! Ce vin merite une medaille!”

היין הזה מעולה! היין הזה הוא מיוחד במינו! היין הזה ראוי למדליה!

“אמליץ בפני הברון לשלוח את היין שלכם לתערוכה העולמית בפריס! שם בוודאי יזכה במדליה!”

ניגשו האיכרים אל השולחן הלבן וביקשו אף הם לטעום מן היינות המשובחים – ולא הכירו את יינותיהם. טעם חריף, מר ומקהה-שיניים היה בהם, והם שפכו בחשאי איש-איש את היין מכוסו ארצה, ושתקו.

עזב מסייה אנרי את המושבה, נסע לפריס למסור דין-וחשבון לברון רוטשילד, וזמן לא רב לאחר מכן הגיע משלוח גדול של יין המושבה לפריס. טעמו אותו הפריסאים – ומיד עמדו ושפכו את כל בקבוקיו אל הסינה, הסוחרים דרשו את כספם חזרה, ויקב הברון במושבה פשט את הרגל.

במיצמוץ עיניים, על כוסית יין שינק בצינורית מהחבית, היה שמרל יושב בחנותו מספר: “בכל אשם הייתי אני, שאילו השתנתי גם לתוך הבקבוקים של האכספורט – לא היה היקב נסגר. מצד שני, אלמלא נסגר, לא היה קם על חורבותיו ‘יקבי הירקון’ ואתם לא הייתם רצים אל חנותי לשתות יין, ושאמלא לכם כל יום שישי בקבוקים לבית.”

“ומה בקשר…” היו הלקוחות שואלים בחצי רמז, “להיום…”

“מה אנחנו, פארצאתים? באריזאים?” היה שמרל מרגיע אותם, “שישתינו הם ליינות שלהם בשביל לזכות במדליה! יין, אם איננו מקולקל, הוא יין, כמו שספירט – הוא ספירט. אין הבדל חוץ מן המחיר, האטיקטה והטיפשות.”

יום אחד עמדה אשתו איטה והביטה בעיניו הממצמצות בשעה שאכל את התבשיל שהכינה לו, והוא שתק, אמרה לו: “נו, שמרל, סוף-סוף תגיד משהו על התבשיל?”

ענה לה: “נפלא. לכן חושבני תמיד להתחתן עם אחת מהעיירה שלך!”

ופעם אחרת, כאשר הרופא שלנו עמד לרשום לו תרופה מרה להקאה, אמר שמרל הממצמץ: “אין צורך. די לי שאתבונן באשתי.”

לקראת שבת וחג היו ההורים שולחים אותנו לחנות של שמרל ובידינו בקבוקים ריקים, שטופים היטב. שמרל היה לוקח את צינור הגומי שצבעו כזרג של כלב, תוקע אותו בחבית, ממצמץ ומוצץ ומיד מכופפו וממלא את הבקבוק. אחר-כך שואל לשם המשפחה, רושם בפנקס, וההורים משלמים כאשר הם עוברים על פני חנותו.


 

פרק שלושים ושבעה: הגירוש מבית-הספר. עמוד הקלון שהפך לעמודו של הקב“ה, ו”פתשגן הוועד"    🔗

יום אחד אמר לי דודו מזרחי: “אני יודע שיש חלשי אופי שעושים את זה,” ועיניו העמיקו חדור בפניי, כמנסה לגלות את צפונותיי. “אני עוד לא עשיתי את זה אף פעם ואני מאוד מקווה שאוכל להחזיק מעמד. זה בניגוד לטבע. ואם אתה מתחיל אתה לא יכול להפסיק, כמו מחלה.”

תחילה חשבתי שהוא מתכוון לשכרות של אביו שלמה, המתגלגל בבוץ ליד חנות היין של שמרל. אחר-כך הבנתי שדודו מתכוון להתמכרות לדבר אחר.

התביישתי. הסמקתי. קינאתי בדודו על אופיו החזק. הדבר התחיל אצלי בכתמים לחים, מדיפים ריח מתקתק, על מכנסי הפיג’מה כשהייתי מתעורר מדי בוקר, זוכר תמונות עמומות של מחזות חמדה שראיתי בשנתי. מה תגיד אמא? הייתי שוטף בחשאי את מכנסיי וקורא במסתרים שלושה כרכים כחולים בהוצאת “מצפה” – “השאלה המינית” לאבגוסט פורל.

סופר שם על גבר אחד, בווינה, שהכריח אם ובתה לשתות את זרעו מעורבב בשתן ובקפה, וקיים איתן יחסים שלא כבדרך הטבע.

חלומותיי, בתקופה שבה טרם ידעתי אישה ומהי בכלל דרך הטבע, נעשו פרועים. משכו אותי בעיקר הפרקים על המישגל והסטיות. שאלתי את עצמי אם הווינאי הירשה לנשים לשים גם סוכר. העניין ניראה מושך, מלא רגשי אשמה ומבטיח עיסוק לכל החיים, אך לא התקשר בדמיוני עם גופה הנכסף והלבן כחלב של רותי גרשוני, עם מראה פניה האהובות, דמויות הלב, עם עיניה המבריקות בירוק-פרדס ודבש כהה, ועם פרפור הנשיקות שחלמתי להרעיף על פיה.

עד מהרה גיליתי כי לאותו פורקן לילי אפשר להגיע גם בהקיץ. התביישתי. הרגשתי שאני מתרוקן. חוטא. נחלש. הכל קוראים על מצחי את מעשיי המגונים. אך כבר בשבוע הראשון לתגליתי חזרתי עליה מדי יום, ולבסוף נדרתי נדר, שאם עוד פעם אחת זה יקרה לי – אשרוף את אוסף הבולים שלי.

יום התאפקתי. כמעט פחדתי להיכנס לבית-השימוש. למוחרת, מעשה שטן, נישארתי לבדי בבית. תחילה הבטחתי לעצמי רק דפדוף חטוף בספר של פורל. כאשר הגעתי לפרק על צמיחת השדיים, לא יכולתי להתאפק.

מיד אחר-כך יצאתי בהחלטה סהרורית ושרפתי את הבולים, גם את אלה שגזרתי מהגלויות הישנות של דודתי יעל, ושהיו יקרים במיוחד. וזמן רב לאחר מכן הצטערתי על כך, מאחר שהעונש לא עזר, ואילו את הבולים לא היה אפשר להחזיר.

האמת היא שמנעוריי נחשבתי מוזר וקשה-חינוך.

הוריי לא ידעו מה לעשות בי. ביום שואה אחד, בראשית הקיץ, הרבצתי למורה לתנ“ך בבלאך [שני הבי”ת דגושות, בצירה ובשווא]. כעונש גורשתי מהגימנסיה. אני מתבייש לספר שבבלאך היה איש זקן, חלש ממני, אך ציפורניו היו חדות ושורטות. הוא לא היה אשם, גם לא אני. באותו יום הייתי תורן-הכיתה, חבריי ירדו לשחק כדורגל בחצר, ולפני רידתם הפכו את המכתבות ופניהן לאחור.

אני לא לקחתי חלק במשחק לא מפני סלידתי מההתפלשות באבק ובחול אלא מאז המכה הנוראה שקיבלתי בראש מהכדור שבעט בי הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין (למזלי לא היתה לכך השפעה על שכלי ועל התפתחותי הנפשית).

בבלאך תפס אותי בהפסקה ושלח אותי לקרוא להם שיסדרו את הכיתה. איש מחבריי לא שמע לי. האמת, אני גם לא התאמצתי ביותר. היכרתי אותם היטב. לא היו באים, בשום אופן.

באותו יום, שהוקדש לזכר השואה אך טרם היה גדוש טקסי-אבל וצפירות, נדחקה לאחר הצלצול חבורת התלמידים המזיעים אל הכיתה, ואני אחריהם. וברעש, בצהלות-הפרא שלהם למראה הכיתה ההפוכה, נשלחה אליי לפתע ידו של בבלאך לבן-השיער, עיניו יקדו, והוא התחיל לשרוט את פניי בחמת-רצח, ולצווח עליי כאישה. אני החזרתי לו באגרוף, ובעודנו נאבקים, אחוזים יחד, עמד מאחוריי אחד מקבלני-הבניין הגדולים של המושבה, לעתיד, ובעט באחורי המורה.

בעיטות אלה נזקפו גם הן לחובתי כאשר גירשו, רק אותי, מבית-הספר.

גירשו סופית, ללא חנינה. ללא תעודה.

חודשים אחדים לפני כן, מושפע מאוד מקריאת “כה אמר זרתוסתרא”, בתרגומו של פרישמן, כתבתי חיבור נלהב על אותו אדם עליון מיסתורי, והוא, כמובן – אני, המבקש לכבוש את מקומי בחברה. זו היתה תקופה סוערת: התבגרות, אוננות, תהפוכות אידיאולוגיות תוך חיפוש אחר העקרון המניע את החברה האנושית. במרוצת שנה אחת בלבד נעשיתי חסיד של דויד ריקרדו וספרו על הכלכלה המדינית. קראתי את ספרו של פרויד על פשר החלומות, וניהלתי יומן חלומות. קראתי את “כלכלה ומישטר” לז’אן באבי ו“קורס קצר בפילוסופיה”, ונעשיתי למשך חודשיים מארקסיסט. אחר-כך קראתי מאמרים של אברהם שרון-שבדרון בירחון “בטרם”, על השאלה הערבית, וכתבתי לו שאכן יש לגרש את כל הערבים שנותרו בארץ, בעקבות אחיהם הפליטים. אבל החיבור על ניטשה היה השיא –

במושבה פשטה שמועה שיצאתי מדעתי. אני מושפע מדיעות נאציות. קורא יותר מדי. לא פלא שהרבצתי למורה. “הוא כותב חיבורים על אדם עליון?” אמרו בלי להבין. "אומרים שכתב בחיבור – ‘כשאתה הולך אל אישה אל תשכח את השוט!’ – מה הוא חושב? שהכל מותר לו! הוא מסוכן – "

לשמע הדברים הללו, אנשים שלא הכירו אותי, סיפרו שאני ביריון.

אני, שאת צלעותיי ראו מבעד לעורי, צנום וחלשלוש. אפילו כדורגל חששתי לשחק, פן יפילו אותי!

אבל אימהות במושבה הפחידו את ילדיהן שאם יתנהגו כמוני, יזרקו גם אותם מבית-הספר והם ישוטטו כל ימיהם בשדות עם עז ושק ריק, לקצור עשב! עשב! עשב!

*

וזקני האיכרים אמרו: “השוט? הוא כתב בחיבור שלו השוט? מה אתם מתפלאים? כבר שכחתם את סבא שלו שהיה מאיים עלינו בשוט כדי שנצא לעבודה בשנת השמיטה? ההתנשאות עלינו עוברת במשפחה הזאת בירושה!”

לדברי חברי דודו קדם זכה בבלאך בכינויו: “מפני שהיה מפליץ מאחור וגם מלפנים!” – ואילו דודתי יעל טוענת שמהיותו יליד פולין היה מבטא בשיעורי התנ“ך את המילה בבל – בבל [שתי הבי”ת דגושות, בצירה ובשווא], כמו בביליון, וככה הפך בבלאך בפי התלמידים, גם בבתיהם.

יום אחד הוזמן עזרא קובלמן שומר-השדות לבית-הספר בקשר להתנהגות של בנו שאול. כאשר בבלאך החל להתלונן, הפסיק אותו עזרא ואמר: “אבל אדון בבלאך…”

על כך חטף סטירת-לחי מהמורה החלשלוש, אבל ריחם עליו ולא היכהו בחזרה.

ומדוע היכיתי אני את בבלאך?

חודשים אחדים לפני כן, במעבדה לפיסיקה, געתה כל הכיתה בפרצי צחוק. המורה צדקה, בחור צעיר שהגיע אלינו מעיראק, קרא לי לעמוד לצידו מול הכיתה.

הגעתי אליו מבלי לחשוש למאומה, ולפתע הוריד על לחיי סטירת-לחי מצלצלת בכף-ידו הגרומה. חשב כניראה שאפשר להמשיך אצלנו בשיטות ההוראה של הארץ שממנה בא.

עזבתי את הכיתה והודעתי בבית כי לעולם לא אחזור ללמוד בבית-הספר. אבא שיכנע אותי להמשיך, אך אני העמדתי תנאי – אם פעם נוספת יכה אותי איזה מורה שהוא, אני אחזיר לו!

באותה תקופה סילקו האיכרים את אבא מעבודתו בניהול גוש כרמים בן מאות דונמים של ענבי-יין, שנטע עבורם על אדמות הכפר הערבי ענבה, שנעזב במלחמה. (“קשה לי להאמין שלפתע-פתאום קמו כולם ועזבו, לפעמים יש לי הרגשה שביום מן הימים הם עוד ישובו!”).

העמידו את אבא אל עמוד הקלון, ופשוט הודיעו לו: “אתה מפוטר!”

דודי אלכס כינה את העמוד בשם “עמוד הרישעות”.

עמוד עץ חום-כהה, ממורק, ניצב בכניסה לאולם של ועד המושבה. כותרתו היתה מגולפת ציצים ופרחים שעיצב הצייר והפסל בוריס שץ, מייסד “בצלאל”, ודאי לצורך אחר.

בכותרת שולב סמל המושבה עם המחרשה והפסוק: “בזעת אפיך תאכל לחם” – וכל הנכנס לאולם היה מנשק את העמוד, כמזוזה, ומרוב פחד.

כאשר האיכרים היו מחליטים לפטר מישהו מעבודתו, היו קוראים אותו אל העמוד ומודיעים לו בקול רם הודעה שנקראה בשם “פתשגן הוועד”, ומהדקים אותה בנעץ. רק לאחר הקראת הפתשגן עם חותמת הוועד, והנעיצה בעמוד – קיבלו הפיטורים תוקף רשמי.

כאשר בחנוכה שלאחר הפרעות ברוסיה ערכו הפועלים, על אף האיסור מאת ועד המושבה, נשף פומבי שבו הניפו דגל כחול-לבן ודגל שחור וצירפו את זכר גבורת ישראל בימי קדם עם מחאת היישוב העברי המתחדש בארצנו נגד מעשי הזוועה ביהודים בגולה – אזיי הוועד, שחשש מכל הנפת דגל בגלל השלטון התורכי, הכריז חרם על המתגרים בו ופירסם הודעה שמעתה יתקבלו לעבודה אצל האיכרים רק אותם הפועלים שיבואו לעמוד הקלון ויחתמו על “פתשגן הוועד” – האומר שהם נכנעים לוועד המושבה, ויהודק הפשגן בנעץ לעמוד עם חותמת הוועד, ומי שלא יעמוד בהצהרתו זו – יגורש מהמושבה.

תחילתו של טקס הפתשגן עוד בימי התורכים, כאשר שמרנו בקנאות על אוטונומיה בניהול ענייני המושבה ונמנענו מלפנות לשלטון העות’מני המושחת והנגוע בבקשיש. גם היה לנו “ספר אחוזה” פרטי של המושבה, ובו נרשמו בעברית הבעלות ושינויי הבעלות על החלקות, שנקראו בשם “נומרים”.

המנהג פסק לאחר שראש העיר החרדי שלנו (שבא לאחר שקודמו גאול גלבוע חטף מכה של אלה על הראש והפך לצמח) – העביר את הטיפול בנושא לרב הראשי של המושבה, ואת העמוד לבית הכנסת הגדול.

באותה תקופה, לאחר שהחשמלאי הג’ינג’י של בית הכנסת הגדול פוטר בגלל עצלותו, בא אליו בחלום לילה אחד אביו המנוח וגילה לו שהנגיעה בעמוד יש בה סגולה להביא ילדים בריאים לעולם.

“בזיעת אפיך” אמר מר אבא – הוא הגבר, “תאכל” היא האישה ו“לחם” הוא הרך הנולד.

עשרות נשים וגברים, ג’ינג’ים ומעדות אחרות, החלו פוקדים מדי יום את העמוד ונוגעים בו כמו שהיתה שיינע-פשה נוגעת בדג המלוח של סקנדר אבול-באר’ל, וגם משלמים סכום לא גדול לחשמלאי המפוטר על כל ברכה שהביא להם בשם מר אבא שלו.

לעיתים היה הג’ינגי “מלמד את הנשים לאכול” ולדבריו היו לכך תוצאות טובות וזולות יותר מטיפולי ההפרייה ב“בתי-החולים של האשכנזים!” – כי “שבע יפול צדיק וקם” – כלומר הצדיק, שהוא “יסוד עולם” בקבלה, וספירת הזכר, הוא העמוד האבר של הקב"ה.

איש מהמאמינים לא היה מוכן להודות שבמקורו העמוד העושה נפלאות היה עמוד קלון, השייך למסורת המקומית שלנו לא פחות מחג החמלניצקיה ומיום הזיכרון לחללי ההתנפלות הגדולה על המושבה, שבה נהרגו אביתר ירקוני וחבריו.

והרי כל מי שפוטר ליד עמוד הקלון, ובייחוד פועלי העלייה השנייה – לא שכח לעולם את המעמד המשפיל, כפי שגם תיארוהו סופרי העבר – חיים ברנר, אלימלך שפירא, יוסף חנני ויעקב רבינוביץ.

היתה אפילו גירסה חריפה יותר. קשה לי להאמין בה. מי שחרף הפיטורים לא רצה לעזוב את נותן עבודתו, והיה מוכן להמשיך לעבוד אפילו בחינם, היו רוצעים את אוזנו אל עמוד הקלון!

מספרים שככה נהגו בעבד-המדומה הכושי שקנה ביפו האיכר סנדרל גרשוני הצולע במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, ואף נתן כתובת קעקע בזרועו באותיות לטיניות: SG

שהרי חלומם של מייסדי המושבה היה לחדש ימינו כקדם ולחזור לאורח חייהם של אבותינו בתקופת המקרא.

בתגובה לערעור וללעג של אנשים רציונאליים על קדושת העמוד ועל האמונה בניסים בכלל – שרף לאחרונה בן-דוד של החשמלאי, אף הוא ג’ינג’י, את ארון-הסעף של מרכזת הטלפונים האזורית, והיתה אצלנו דממה טלפונית במשך חודשיים.

דוקטור אחד, שדופלם בשלושה מקצועות ונתקבל להורות רק באוניברסיטה דתית אחת ובה התמחה בתולדות העלייה הראשונה – נחלץ לעזרת חבורת המאמינים בכוחו המרפא של העמוד העושה נפלאות בבית-הכנסת הגדול שלנו. במחקרו טען שהעמוד קדוש מראשיתו, שמו לא היה עמוד הקלון אלא הקולון, שפירושו עמוד. וגילף אותו לא בוריס שץ אלא אמן דתי שעלה מהעיר ההררית ג’נעא לירושלים בעלייה הראשונה והתמחה בציור קבר רחל, הכותל ובית-המקדש. החוקר מצא אסמכתא לכך שכאשר נחשד מישהו במושבה בשקר, חייבוהו לגעת בפיתוחי-העץ של העמוד העושה נפלאות ולהכריז בפומבי:

“אני נשבע באלוהים ששלח את משה, ובתורה, ובמה שכתוב בה, ובצדיק יסוד עולם, שאם לא אומר את האמת יהיה דיני כדינם של עבדי פרעה והמן, וכדין מי שעזר לנבוכדנצר להחריב את בית-המקדש ולעשות טבח בבני-ישראל, וכדין מי שאינו מאמין באש שלהטה בסנה, וכדין מי שמחלל את השבת ואינו מאמין בקדושת החגים. אם לא אומר את האמת אהיה בחרם, אובל שוב למידבר ולא אזכה לטעום מן המן והשלווים ולא יהיה לי חלק ונחלה בישראל!”

מהי אפוא אמת היסטורית?

אומרים שהיא סובייקטיבית, תלוי מי הנאראטיב, כלומר איזה ציבור והשקפת-עולם מייצג “המספר הקולקטיבי” שלך. אומרים שהאמת ההיסטורית נמצאת אולי באמצע, בין הגירסאות השונות, מה עוד שצריך להתחשב גם בנאראטיב של הג’ינג’ים, הנשים, הפדרסטים, צאצאי העלייה הראשונה ועוד מיעוטים או קבוצות שהופלו לרעה במהלך ההיסטוריה.

רק מעטים מוכנים להודות שברוב המקרים סיפור ההיסטוריה אינו שונה בעיקרו ממה שכבר ידוע לנו, וכי רוב החידושים שהאינטרסנטים לסוגיהם מגלים בהיסטוריה אינם חדשים, או שאין בהם שמץ של אמת –

אלא לעיתים נדירות, כאשר חוקר רציני מעניק ביושר-לב ובבקיאות רבה פירוש שונה למקורות ישנים וגם חדשים, ובכך מוכיח שגם בעבר קיים מימד אוטופי שאותו טרם ידענו, ומשנה את התמונה הרוחנית שלנו לגבי העבר.

כי הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא?

נסחפתי.

בשנים הקשות של המשבר הכלכלי, בין שתי המלחמות, הפסדנו את הפרדס שלנו. מאז אבא היה שכיר, מנהל עבודות חקלאיות אצל אחרים, עד שפוטר. לעולם לא אשכח את מראה פניו האפורים בשובו הביתה מטקס הפיטורים. אולי לכן גברה כל-כך מרירותו, גם כלפיי. הוא לא הסתיר את אכזבתו ממני ואת חששו שחיי יהיו כישלון כחייו-שלו.

הוא ביקש ממני בגרון חנוק לא להרחיב על כך את הדיבור ואני מכבד את בקשתו כמו גם לגבי סודות אחרים וכמוסים של משפחתנו, שטרם הגיעה השעה לגלותם, אם בכלל. אבל אי-אפשר להבין את המושבה ולהבין אותי בלי לקחת בחשבון את כישלון חייו של אבי.

וכך קרה מה שקרה, ודווקא עם המורה בבלאך הזקן.


 

פרק שלושים ושמונה: קשים נעורים. חליבת העז עם יונה הכובסת. מדיף ריח זרע, זבל, עשן-כביסה וחלב    🔗

הוריי לא ידעו מה לעשות בי, והעז, גם היא, בעקיפין, היתה פרק בפרשת שילוחי לכפר-הנוער בהרי ירושלים.

בחצר שלנו עבדה מדי שבוע כובסת צעירה, יונה, מהמעברה הסמוכה למושבה. היתה באה לעבודתה בחלוק פרחוני, רחב, וכניראה לא לבשה מאומה תחתיו. כאשר היתה יושבת בצל עץ הזית, מנערת מדי פעם את פירורי הפריחה הלבנבנים שנושרים על שערה השחור, העבות, ושחלקם צף במי-הסבון המקציפים בפיילה, היא גיגית הנחושת שעליה היתה מתכופפת בחצי-גו – הזדקר לעיניי חזה הצעיר מבעד למפתח חלוקה הרחב.

אני חיפשתי תירוצים לעבור בחצר על פניה כדי לחטוף הצצה באוצרותיה המצודדים, שבלטו כחיטובי-שנהב מתוך הצל. השתגעתי לגעת בהם ולא ידעתי איך להגיע לכך. שכלי המתבגר אמר לי, באופן עמום, שהנושא המשותף להתקרב באמצעותו אל יונה הדדנית הוא ללמד אותה לחלוב את העז – בדיר הקטן, אנחנו נתייחד, ואז –

החלומות-בהקיץ ששגיתי בהם הביאו אותי כניראה לעזות-מצח נואשת במיוחד שהתבטאה בכך שהצלחתי להביא את יונה הכובסת אל העז בעלת העטינים מלאים. כיוונתי היטב את השעה – אימי יצאה מן הבית והלכה לקניות במכולת. לקחתי סיר מהמיטבח, למרות שטרם הגיעה שעת החליבה, ויחד עם יונה, שנסחבה אחריי באי-רצון, ועיניה השחורות מביעות תמיהה וחשש, כרעתי ברך לצד העז הלבנה.

הייתי חולב מנוסה. אצבעותיי גמישות. ארוכות. במשפחה אמרו שנכון לי עתיד כפסנתרן אלמלא נעדרתי כל שמיעה מוסיקלית. “סילוני-החלב הדקים התנגנו כשריטות פעמונים בדפנות הסיר הריק,” תיאר אלימלך שפירא ב“הירקון שבלב” את חליבת העיזים במושבה שלנו, “הצליל הלך והתעמעם ככל שהסיר איבד מריקותו. שכבת קצף צחורה התגבהה מעל פני החלב, תסיסת בועותיה המתפקעות רחשה במנגינת-לוואי שקטה וחמימה. המו-המו מעיו של הסיר השבע, וריח החלב הטרי עלה מקירבו.”

ריח החלב היכה בנחיריי. נשמתי עמוקות, פוחד מעט, אד חם עלה מצווארי. אצבעותיה השחומות של יונה איבדו מברקן והתמלאו חריצים מההשרייה במי-הכביסה המלבינים עד שהיה להן מעין גוון של קלף מקומט. יונה שלחה את כף-ידה אל עטיני-העז הוורודים, המנומרים כתמים חומים ויבלות אחדות, ושהיו מיטלטלים כשתי שקיות – ובאותו רגע התגלה לפניי שוב מיפתח חלוקה ובו חזה הצעיר, הזקוף, שגביעי-פיטמות כהים בקצותיו. ידיי רעדו בין מגע באצבעותיה, הנוגעות בעטין כדי להדריך אותה בו – לבין התשוקה הבוערת לתחוב אותן לשמלתה –

אני כבר לא זוכר בבירור כיצד הסתיים אותו מעמד. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי, וכמו בחלום הושטתי יד אל קימוריה השרויים בצל, שהיו חלקים ונוקשים, אפילו קרירים, ומשכתי חזק בפיטמתה שהיתה שחומה ככפתור שוקולד. אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? – ולאחר רגע התדהמה שאחז בה, ועיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן כאילו נשפך בהן קפה, יקדו משטמה של השפלה ומצוקת-דורות כלפיי – קפצה יונה בקללה עמומה ועזבה אותי ואת העז, וכאשר קירטעה – ואולי היו אלה רגליה הדקות של העז המבוהלת – נשפך החלב על רצפת הגללים העשוייה עץ. אני נהדפתי, מתנשם ומתיז, אל פינת הדיר. מדיף ריח זרע, זבל, עשן כביסה וחלב. העז חייכה אליי בעיניה הוורודות הזגוגיות, זקנקנה הזדקר ואוזניה התנפנפו כאילו היא שמחה לאידי ומלגלגת עליי.

מבוייש ומלא גועל כלפי עצמי חציתי את החצר וחזרתי לביתי, מבלי להעיף מבט לעברה של יונה, ששבה לכבס בעיסוק רב, מכה בגיגית, המים ניתזים לכל עבר, העשן עולה, והכל רותח על סביבותיה –

החלפתי בגדים, חלפתי במיטבח על פני שקיות בד לבן שניראו כעטינים ואשר מהן טיפטפו מי גבינת-העיזים שהכינה אימי. לקחתי את אופניי ואת רובה הטוטו שלי, לקחתי לוח מטרה וכדורים, ונסעתי אל חלקת הבוטנים שחכר אבי באדמות חורזרזור שבמערב המושבה.

שם, על מדרון, בין פרדסים עתיקים, שכנות-חושחש הושתלו לגזעיהם מצדדים כדי להחליף את כנת הלימון המתוק – ערכתי מיטווח פרטי. התוצאות היו גרועות למדי, ללא משקפיי – ראיתי בקושי את עיגול המטרה ואת הכוונת הקדמית, וכאשר הרכבתי אותן, היטשטשו כתפי הכוונת האחורית. קלע עלוב הייתי מעודי, אבל חלמתי על היום שבו ארכוש רובה טוטו מסוג שטוצר, ככלי שהיה לבן-מושבתנו נחמיה סירקיס, אלוף הארץ בקליעה למטרה. התקנאתי בקנה העבה, השחור, שניראה בעיניי סמל של גבריות ועוצמה.

כאשר חזרתי הביתה כבר לא ניראתה יונה בחצר.

איש לא דיבר איתי על אותו מאורע. עד היום איני יודע אם התלוננה עליי ואם לא. כעבור שבועיים הופיעה אימה של יונה לעבוד במקומה. יותר לא ראיתי את יונה בחצרנו אבל הגירוי הנורא שעוררה בי המשיך לשגע אותי ופנה עתה כלפי אימה, שהיתה מבוגרת, מכוערת, ואם לילדים נוספים.

היא היתה לבושה סמרטוטים צבעוניים באדום ובשחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. אותו בוקר כרעה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט שניצב במיטבח מתחת לכיור, ובמשאבת-פח חרקנית שאבה ומילאה בקבוק ירוק בנפט שהדיף ריח חריף ודוחה. אני הסתובבתי בחדרים חסר מנוחה, מדמה עלמות צעירות ויפות-תואר ששירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שמתואר בספרים. קראתי כי בימים ההם נחשבה המשרתת לרכוש המשפחה. שיהיה מה שיהיה! – כרעתי לבסוף לצידה ושאלתי אותה בערבית משובשת, כי עברית לא ידעה:

“אנא בעתינכ זובי, טוב, טייב?”

“לא [בקמ”ץ], לא!" השמיעה נהמת סירוב מעל לפח הנפט ולמשאבה החורקת, ומבלי להפנות ראשה אליי. אחוריה בלטו מבעד לכתונת השחורה. הם היו קטנים, כאחוריה יונה, בתה היפה. שאלתי בקול נרגש:

“ליש, למה?”

“האדא חראם, אסור, מן-א-תורה!”

“בעתיני…” התחננתי.

“רוח, לך, יא חרבן אבן אל מקולקל אחד!” הדפה אותי מעל פניה בתנועת ירך אבל אני לא הרפיתי ממנה. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי. כמו בחלום הושטתי יד מתחת לשמלתה הארוכה.

היא עדיין כרעה ומשאבת הנפט והבקבוק הירוק בידיה. נגעתי באחוריה והפשלתי אותם מהסמרטוטים שבהם נעטפו. הם היו חלקים, קרירים ונוקשים. לרגע דימיתי שהם שדיה הנהדרים של יונה.

אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? –

התקרבתי לעברה בכריעה. ממכנסי ההתעמלות הכחולים שלי השתחרר מעצמו הזין שצמח כל המרחק עד לסדק שבאחוריה. נלחצתי בתוכם והרגשתי שאני חודר פנימה כאילו היא עשוייה שמה חמאה – ובאותו רגע גם התפרץ כל און הנעורים הדפוקים שלי ואני מילמלתי, מתנשם, באוזנה המכוסה חצייה במטפחת, “אנא בעתינכ זובי קוויס, קוויס, טוב?”

לאחר רגע התדהמה שאחז בה, סובבה לעומתי אום-יונה את פניה המכוערות. עיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן, כשל בתה היפה, יקדו כלפיי באותה משטמה של השפלה ומצוקת-דורות. היא עזבה בבהלה את המשאבה ואת בקבוק הנפט, שהחל נשפך על הרצפה, ראשה נחבט בשיש מלמטה שעה שקירטעה ממני והלאה. גם אני נהדפתי, מתנשם ורטוב, ועדיין המיזרקה שלי עובדת ומתיזה טיפות לבנות. השתטחתי על רצפת המיטבח הטבולה בנפט חלקלק ודוחה ובזרע ובריח של חרא.


 

פרק שלושים ותשעה: בערוגת הגזר    🔗

ברחתי משם מלא פחד פן תספר לאמא מה עשיתי לה. שטפתי את עצמי זמן רב מהשיירים ומהריחות הנוראים. איש לא דיבר איתי על אותו מאורע, אינני יודע אם אום-יונה התלוננה או אם גם היא לא. מהלימודים הלא כבר גורשתי, ובבית התחילו לרטון ולומר שהבטלה היא אם כל חטא, שאני עצל, הוזה, ישן יותר מדי ואינני עושה דבר. קראתי את מחשבותיהם. הרגשתי שאני נופל עליהם למעמסה. דימיתי לשמוע אותם מדברים עליי בלילות, ואת אבי אומר:

“סבא שלו בעל אדמות בתולה של ארץ חדשה – והוא בועל עוזרות-בית וגם בזאת נכשל!”

נכנעתי. הסכמתי לעבוד כפועל בגן-הירק של דודי אלכס, באדמת הביצה, בקרבת הירקון. שם גדלו מלפפונים, קישואים, גזר, עגבניות, תירס, תפוחי-אדמה, ומדי קיץ גם מקשת אבטיחים. החלקה היתה מוקפת דממה של פרדסים ירוקים שמפכפכת בהם בחשאי רטיבותה של השקאת קיץ. שדרות אקליפטוסים ריחניים על הירקון. שדרות ברושים סביב הפרדסים. קולות עמומים, כמין צפירות קטועות וחדגוניות, של מנוע באר סמוכה. רכבת העוברת פעם או פעמיים ביום במסילה הסמוכה, שנבנתה במקביל לכביש התורכי הישן, וצהלת סוס רחוקה.

מדי בוקר הייתי מגיע באופניי אל החלקה, מביא איתי כריכים לשתי ארוחות ומתבל את ארוחתי במלפפון צעיר על קליפתו או בעגבניית מרימנד כרסתנית וטרייה.

את עיקר העבודה עשה יוסוף (במלעיל), תימני מבוגר שהיה “פועל ראשי” וקבוע אצל דוד אלכס. מן הבוקר היה עודר, מדלל ומשקה, ואני עוזר על ידו. כאשר הגיעה העת לאסוף ירקות טריים למשלוח, היה יוסוף מביא נשים אחדות מהמעברה, כולן עטופות בשמלות צבעוניות, פטפטניות ושחורות-עין. הן היו פושטות על הערוגות, כפופות ובאחוריים מורמים, וניראו כחיפושיות מנומרות שחור ואדום, פרות-משה-רבנו.

לאחר העבודה הייתי חוזר הביתה צרוב שמש, מתקלח ויושב על המרפסת לאכול. עייפות כבדה פושטת בגופי, אפילו המקלחת והבגדים הנקיים לא יכלו לה.

דודו הופיע שזוף וטרי מהשחייה בבריכה. אמר שמתארגן בשבת טיול באופניים לחוף נתניה, וירכיבו בנות. רגע ראיתי את עצמי מרכיב את יונה מהמעברה. שובל חלוקה הצבעוני נשרך ומסתבך מדי פעם בדוושות, וחזה מתגלה. שערותיה השחורות מבריקות כאילו הן רטובות, ריחה חריף, כפות ידיה צבועות בחינה. כוחותיי להסיעה אוזלים. אנחנו נישארים מאחור, ופונים הצידה לפני גשר הברזל, גשר ביילי, שעל הירקון. שם, לרגלי האקליפטוסים הגבוהים, בסתר קנה וסוף, יונה שרועה כבר על גבה. לובן רגליה, ירכיה הערומות, ריחות הכמון, החילווה והעשן, ספוגים בבגדיה, ומשיפולי ערוותה בולט הקליטוריס המוסבר בספר “השאלה המינית” של אבגוסט פורל רק שאני עוד לא יודע איך בדיוק הוא ניראה, אולי כמו זין קטן?…

“מה קרה לך, נרדמת?” שואל דודו.

“…לא!” אני מתעורר מהזיותיי בחיוך אווילי. הוא ממשיך ומדבר על בנות, כדורגל ומסע לוואדי עמוד ולוואדי למון שבגליל. אני לא שותף להתלהבותו. לבסוף הוא עוזב אותי כשאני מנמנם וכבד-פה. אני מקדים ללכת לישון בהרגשה רעה, אני כאחד מאותם שוליות, נערים עובדים, שעליהם קראתי ברומאנים של דיקנס. רחמנות עליי.

באחד הימים נמצאתי רכון על ערוגת גזר צעיר ודיללתי אותה. מהצד השני כרע מולי יוסוף הפועל הראשי ועסק באותה עבודה. ידינו כמעט שנפגשו. זה היה יום קיץ, יום חם. השמש יקדה מעלינו. הערוגה היתה מלאה מים ובוץ והדיפה לחות חמה, לא נעימה. שעת הצהריים עברה זה מכבר. שנינו לבד בשדה ודממה חמה וכבדה לכל מלוא העין, לבד מפעימת המנוע של מכון השאיבה על שפת הנחל, ליד פרדס בחריה.

הפרדס הזה ניטע על שטח שנרכש מהערבי אלכסנדר רוק, שהיה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. המקום נקרא בערבית בוכריה, ובעצת יחיאל מיכל פינס, ידידם של הקונים, קראו לו בעברית “בחר-יה”.

הזעתי. עורפי היה צרוב שמש. בחריצי צווארי ניקוו קווים שחורים של מלח רטוב מעורבב בעפר. נידמה שלעבודה אין סוף. החלפנו בינינו מילים כבדות, שבורות, מזרחיות, המושכות את הראש כלפי מטה.

“יש לך אישו?” שאל יוסוף.

“לא,” אמרתי. אין לי.

“עשית לאישו זיג-זג?” המשיך יוסוף בקולו הצפצפני.

חשבתי על התחת של אום-יונה. האם זה נחשב? אולי היא אשתו? אולי עשה לה את יונה מהזין שלו? “לא.” הייתי כולי ציפייה. “אף פעם.”

השמש מכה ואד חם עולה מן הערוגה. מחשבותיי מתערפלות. ללכת יום אחד לפרדס עם אחת הפועלות התימניות. בחורה אמיתית, סוף-סוף. אני מלא תקוות. תולש עלעלי גזר ירקרקים, חמצמצים, עלים שנמעכים באצבעות כמו קליטוריסים קטנים, אולי. זיעה זולגת על עיניי. ויוסוף מולי, שואל:

“זובי שלך גדול?”

אני נרגש. מניע בראשי לאות הן. הלא הגעתי איתו עד לתחת של אשתו, אום-יונה. אני גדול. גדול.

“כמה גדול? בשביל אישו צריך גדול!” הוא מקרטע כלפיי בכריעה, מעבר לערוגה. “גדול כומו זה? רוצה לראות?”

ואני שותק. משועבד לציפייה מכאבת ואין בי כוח מוסרי לסרב. יוסוף יביא פועלת. אולי יונה. הוא ילמד אותי. שלושתנו יחד בפרדס הסמוך, בגומת אדמה פריכה, מוצלת. יוסוף מתקרב אליי בישיבה מזרחית, שיניו כהות, ידו צונחת קרוב למפשעתו, הוא מתגלה בפניי.

“רוצה תחזיק?” קולו ניחר.

אני תופס בגיד השחום שלו, שמתנודד זקוף, מבין הסמרטוטים, כצוואר של עוף עיוור. אצבעותיי נלפתות בצינורו, חם רך וקשה, ונסחט באצבעותיי כמבקש לצווח בקול: “קוקו-ריקו, קוק-ריקו!”

ובאותה שעה נשלחת ידו לעבר מכנסיי הקצרים, פורעת כפתור, ממשמשת, מושכת. אצבעות פועל מחוספסות תופסות באברי המפרפר ומלטפות אותי. נוגעת בי חמצמצות ירוקה. מדגדגים אותי פירורי עפר צונן ולח. רגע כורעים שנינו על גבי ערוגת הגזר המהבילה ומושכים זה במבושי זה. אני סחרחר בשמש ובבוץ. נירגש עד עילפון. מתיז ומשפשף, משפשף ומתיז, כאילו נתחשמלתי, ומשהו בתוכי צווח ונישבר.

כאשר נגמר הדבר מסתובב יוסוף לצד אחר ומוחה ידו בבוץ וממשיך לעשב את עלי הגזר כאילו מאומה לא קרה. הערוגה גובהת בינינו. אני שנא אותו. ואת השמש, העבודה, החקלאות, האדמה, המושבה, הכל! – כאילו איבדתי את בתוליי. והלא החיה הרעה הזאת, יוסוף, הבטיח לי אישה, אישו! – הרגשתי את עצמי מזוהם וטמא. רגליי בבוץ. מכנסיי לחות ומדיפות שוב אותו ריח משונה. על כפות-ידיי פירורי בוץ וירק. אפילו לקנח את עצמי אינני יכול. רציתי לחדול מיד מן העבודה, לברוח הביתה, להתקלח, לשבת בצל, לרבוץ כל ימיי נקי בחדר ולא לראות מעדר, ירקות ושדה נעבד. וכמו כדי להעניש את עצמי המשכתי לדלל את הגזר עד שנשמעים צלצולי פעמון הכנסיה, סליחה, המושבה, לסיום העבודה בשעה ארבע, אך עם יוסוף לא החלפתי מילה.

חזרתי על אופניי הביתה. הרוח הניעה גלים ירקרקים בענפי האיקליפטוסים, ופניי להטו. התקלחתי היטב. אכלתי במרפסת קציצת בשר ואפונה ירוקה. אבא ישב בכיסא-נוח וקרא בעיתון “הבוקר”.

“איך היתה העבודה היום?”

“אני לא הולך לשם יותר.”

“מה קרה?”

“אין לי חשק.”

“אלכס פיטר אותך?”

“לא.”

“יותר טוב לגדול פאראזיט?”

“אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לעבודה לא אלך יותר. אני שונא לעבוד.”

“מאיתנו אל תקווה לשום עזרה בחיים.”

“לא צריך. אסתדר לבד.”

“גיבור גדול!”

“כן. אם אני רוצה.”


 

פרק ארבעים: “רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!”    🔗

וככה שלחו אותי לכפר-הנוער בהרי-ירושלים.

אילו היה הדבר קורה לפני המלחמה, אולי היו שולחים אותי למוסד החינוכי לעבריינים צעירים בגרמניה: “דער צוקונפט בומצן”, פעמי העתיד, שאליו נשלח יוסקה-דרעק בנעוריו אחוזי התזזית.

היה כניראה לחץ ציבורי במושבה על הוריי לסלק אותי מהר ככל האפשר, אחרת קשה להבין מדוע ניאותה הנהלת הגימנסיה לבטל את גזירת הגירוש ללא תעודה, שהוטלה עליי, ולהעניק לי תעודה זמנית ומכתב שמפרט את תכונותיי החיוביות, את יחסי החם לחקלאות ובמיוחד לעיזים ולגידול ירקות (בגימנסיה למדנו גם את המקצוע “עבודת האדמה”), כל זאת כדי שאתקבל בכפר-הנוער החקלאי. ציידו אותי גם בהמלצות, האחת חתומה בידי נשיא התאחדות האיכרים והשנייה בידי יושב-ראש המועצה הכפרית, וגם המלצה מהרב המקומי, שלימד אותי את ההפטרה לבר-מצווה.

לימים, כאשר החלו להישמע קובלנותיהם של עולי עיראק ותימן על סבלם בתהליך קליטתם בארץ, ועל הקיפוח שנמשך עד היום – עלה בדעתי שגם חיי שלי השתנו קצת בעקבות עלייתם ויכול היייתי גם אני לבוא בטענות, אוהו! – היכו אותי ואת הזין חטפו לי! – הנה כי כן, אילו הייתי סופר יהודי מזרחי הייתי ודאי מתלונן על הקיפוח. אילו הייתי סופר יהודי אשכנזי הייתי ודאי קושר את כתיבתי לשואה. מאחר שאיני אלא כרוניסטן איכרי עברי מהמושבה, אשתוק, וזאת חרף היותי שייך למיעוט המושכח ביותר בארץ, לעלייה הראשונה. אי אפשר להבין אותי מבלי לקחת זאת בחשבון.

ברכבת לירושלים, ומשם בשני אוטובוסים של “המקשר” ו“אגד” – הגעתי לכפר-הנוער ולא חדלתי לבכות בחשאי כל רגע שבו נישארתי לבד. בוכה ואומר לעצמי: גירשתם אותי מבית-הספר, סילקתם אותי מהמושבה, ואמרתם שאני נצר לזרע החצוף והמתנשא של משפחתי. אין דבר. יום יבוא ואראה לכם. כאשר עצמות כולכם תירקבנה – כבר יזכרו אתכם רק מתוך מה שאני אכתוב עליכם ואתאר אתכם. זאת תהיה ההיסטוריה שלכם. סבא המיתולוגי שלי יסר אתכם בשוט ואני אייסר אתכם בעקרבים.

מילדותי הייתי נער סגור וחלש. משחקי-תחרות לא אהבתי. במחסן שבחצר-ביתי, ליד הדיר, הקמתי מעבדה, שם התבודדתי ושיחקתי בפלסטלינה ובהמצאות שונות, בראתי ממלכות שבדמיון, מחנות-צבא, תותחים, אוניות-צעצוע העולות באש בפיילות נחושת מלאות מים, מטוסי-נייר ובהם תאים לטייסים זעירים, אנשי פלסטלינה. גם הרביתי לקרוא ספרים, בשכיבה על הספה, עד שטענו בבית כי גופי מתעקם, ובמשפחה התגבשה דיעה שאני אולי לא כל-כך נורמאלי, שהרי מי משחק בפלסטלינה בגיל בר-מצווה ויותר?

לכן קרא אותי לשיחה מוסה, המדריך המבוגר ממני בשנתיים, בתנועת הצופים, והסביר לי את מצבי – “אתה סובל מרגש נחיתות, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, אתה לא רוקד. אתה נמצא מחוץ לפעילות החברתית של השיכבה. אני מציע שתתחיל לכתוב פליטונים שבהם תתאר את הפעולות והטיולים של החבר’ה, וכך אולי תשתחרר מרגש הנחיתות שלך. ואם תכתוב יפה, גם הבנות ודאי תשמנה לב אליך.”

העיתונים ההיתוליים שהתחלתי לחבר זכו להצלחה מסויימת, על כל פנים – חבריי לא הפריעו לי בשעת הקראתם, ומי שהוזכר – גם אם ליגלגתי עליו, ראה זאת לעצמו לכבוד גדול. רותי מלכת הכיתה, שלא רק אני אהבתי אותה אלא גם אחדים מחבריי – כבר ביקשה ממני בהשאלה את אופניי החדשים, שקניתי ממתנות הבר-מצווה, ואני התכוונתי, בהזדמנות הראשונה שבה נימצא שנינו לבד, לשאול אותה את השאלה המכרעת – אם היא אוהבת אותי, ואם תשובתה תהיה חיובית – להציע לה חברות, וקביני-ביני-בינימאט נקמת הדם שבין המשפחות שלנו, אני הרי לא הולך להרוג אותה אלא לאהוב אותה, והדם הטמא במשפחה שלה משגע אותי!

והייתי מזמזם שוב ושוב את שירו מכמיר-הלב של נתן יונתן (שאני מביאו כאן כצייר המוסיף גוון מתוק של דבש לדיוקן שהוא מצייר): “הינשאי ספינה ושוטי / מה רבים הכיסופים / לי נערה יש ושמה רותי / המצפה באלה החופים…”

והנה, בדיוק עתה גורשתי לכפר-הנוער.

התקופה שבה שהיתי בכפר שבהרי ירושלים ניראתה לי, גם שנים לאחר מכן, כמצערת ומשפילה.

היא צפה ועולה כמבעד לערפל שכיסה, לילות רבים במשך השנה, את הגבעה שעליה היה בנוי הכפר. לא יכולתי להסתגל לעבודה הגופנית. תיעבתי משמעת. שנאתי חקלאות. סבלתי מהקור. רעבתי דרך-קבע. בלימודים היו לי ציונים לא רעים, אך באשר לשאר – נותרתי נער מסתגר, אגרוף קפוץ לכל קטטה מיותרת, למרות חולשת גופי. התלמידים הבוגרים בכפר-הנוער ידעו זאת וחיפשו מהרגע הראשון הזדמנויות להכות אותי. בשנה הראשונה עברתי טקס השפלה, שעד היום אני נזכר בו בחלחלה. פליטונים לא היה למי ועל מי לחבר. הכבוד היחיד שנפל בחלקי היה שכאשר בא לבקר בכפר ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לוי אשכול, הטילו עליי לכתוב ולקרוא את נאום הברכה בשם התלמידים. אשכול לחץ את ידי באצבעו הקטומה, שאל לשמי וסיפר לו שבבחרותו היה עגלון במושבה, הכיר את סבי ועדר בפרדסו.

דבר אחד בעל-ערך משך אותי להישאר בכפר-הנוער החקלאי והוא – לשם הגיעה גם רותי גרשוני. היא לא נשלחה כעונש או בחשד של מופרעות, כמוני. לא. פשוט, שיינע-פשה אימה, המכונה אנא חוואג’ה, אושפזה בבית-משוגעים לאחר שהחלה מסתובבת ערומה בבית הגדול, שדיה מתנודדים, מנגבת את הרהיטים ואת הרצפה בשמלותיה ושורפת חתיכות לחם עטופות בלירות כמו שמבערים חמץ. ועוד סיפרו במושבה כי כאשר סנדרל בטיפשותו ניסה להתעלם ממוזרויותיה והחמיא לה על החזה המדהים שלה, ענתה לו: “ושאלת את עצמך למה עדיין הם גדולים? כדי ששמה למעלה גם לתולעים יהיה מה לאכול!” – והיא לא לשמיים התכוונה אלא לגבעת בית-הקברות של המושבה.

סנדרל הזקן, שעל פי גילו היה יכול להיות סבא של רותי, שלח את בתו לכפר-הפראים שלנו. אותה תקופה כבר הייתי תקוע חזק מאוד באהבתי אליה, כי היתה שונה מבנות האיכרים האחרות. הייתי מוקסם מהסוד הטמא של מוצאה. איתי בבית דיברו רק עברית. אילו הבנתי אידיש, הייתי מגלה פרטים רבים יותר מהשיחות של המבוגרים במשפחה שלנו על משפחתה. “החיות הצהובות האלה,” היה אלכס דודי מכנה את שתיהן, האם והבת.

בגלל רותי לא ברחתי חזרה למושבה. במקצועות ההומאניים, ובייחוד בכתיבת חיבורים – רותי ואני היינו הטובים בכיתה. אך בתום החורף הראשון עזבה את הכפר. היא מעודה לא חשבה שהכפר נורא כל-כך. תמיד היתה מוקפת אהבה. רבים העריצו אותה ושאפו להגיע לחברות איתה, ולו גם לשבוע אחד. רק אני לא זכיתי בכך מעודי, למרות שהייתי היחיד שכתב ושלח לה, בסתר, שירי אהבה. הנה אחד מהם:

“בין שמש וירק והוד והדר / ויפעה / בין להט כבדבד ומתקתק של סמדר / בגבעה / בין לחש נטף-טל בעוד ליל חדר / בצנעה / צחה וברה מטל רחוצה / ניעורה נערה בגערת / קרן-פז מעוררת אורה.”

השירים שכתבתי בנעוריי לרותי גרשוני צהובת השיער, בעלת הדם הכחול, קשורים גם לדודתי הסופרת יעל, שאצלה ואצל אפרת, אחות אביתר, אהובה המת של יעל, למדתי קרוא-וכתוב.

הייתי לוקח לפעמים את המקל שלי, מקל רועים גדול ועבה שמצאתי באחד השבילים (אולי רועה ערבי איבד אותו) והולך יחף בחולות עד לביתה של דודתי יעל. המקל היה חלק ועבה, וכל פעם שהזין היה עומד לי, הייתי מודד ומסמן עליו בחריטה קטנה עד להיכן הגעתי, כדי לראות אם אני יכול כבר להתחרות בזובים של הנערים הערבים. הללו אהבו לשלוף אותם בתקווה שאנחנו, הנערים העבריים, נתגרה מהם ונסכים לשפשף להם או לתת להם להכניס לנו מאחור, מה שכמובן מעולם לא הסכמנו, גם בגלל גאוות המושבה שנטע בנו שיח' איסחאק נורדאו, ראש השומרים, שחזר ושנה באוזנינו את הפתגם הערבי: “מי שזיינתי אותו יהיה לי שפחה או עבד כל ימיו.”

הייתי צועד בשביל החול, בין משוכות הפרדסים. כאשר החול היה חם וצרב את כפות רגליי, השתדלתי לפסוע בצד השביל, בנתיב שנותר בו קצת צל, עד שהייתי מגיע לבית של דודתי, בקצה השני של המושבה.

בימים ההם לא היה טלפון בבתים. אנשים היו מבקרים זה אצל זה סתם ככה, בלי להודיע מקודם. אם לא מצאו אף אחד בבית שבו ביקרו, היו לוקחים מטאטא או מגרפה, מהחצר, ומשעינים אותם על ידית הדלת. לאחר ימים אחדים, כשהיו נפגשים במקרה ברחוב או בשוק, היו אומרים: “ביקרנו אצלכם בשבת אחר-הצהריים, השארנו לכם סימן!”

לפעמים היו עוברים על פני כמה בתים ולא מוצאים אף אחד. אמא נהגה לסחוב את אבא לביקורים גם אצל אנשים שלא אהב, והוא כינה את הביקורים האלה, כאשר לא מצאו אף אחד – “ביקורים מוצלחים”!

הביקורים אצל דודתי יעל היו מוצלחים. היא אמרה שההליכה שלי אליה יחף בחולות מזכירה לה את ימיה הראשונים של המושבה. “הנוף היה אז אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומהגבעה שעליה עמד בית הסבא שלך עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות ירוקים וצהובים, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת. אז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמת המושבה שלנו, ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתארה היום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר.”

לא כל-כך הבנתי. אחר-כך דודה יעל היתה מושיבה אותי לאכול במיטבח. ילד רזה הייתי והיא השתדלה תמיד שאוכל אצלה הרבה. כל פעם שהיתה באה אלינו ומסתכלת על הצלעות שלי, שבלטו מחזי הרזה (כל הקיץ הייתי הולך חצי ערום במכנסי התעמלות כחולים), היתה גוערת בהוריי ואומרת: “מרעיבים את הילד!”

לאחר ששבעתי הייתי עוזר לה לקטוף פירות בגן שלה. היא גרה בבית קטן מוקף עצים, ובגן גדלו תפוחי-עץ וחבושים וגם דובדבנים חמוצים ואדומים, שקראו להם בשם דובדבנים יפאניים, וניראו כעגבניות קטנות וכרסתניות. פה ושם היו גם שיחי גפן נמוכים, ואם התרנגולות והילדים של השכנים לא אכלו את הענבים, היה אפשר למצוא אשכולות אחדים.

בילוי אחר שלי אצל דודתי יעל היה לגזור את הבולים מהגלויות הישנות ששלח לה מביירות הבחור שאותו אהבה בנעוריה, וזאת בתקופה שלמד שם רפואה. הבולים נשאו את תמונתו של הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף, בעל השפם הלבן.

תחת שלטון התורכים הלא-יעיל פעלו בארץ-ישראל שירותי דואר מטעם הקונסוליות של המדינות זרות, ובהן גם אוסטריה. לאחר שנים רבות, כאשר תיעדתי בכרוניקה דומה את החיים של דודתי, ורציתי לדעת את התאריכים של הגלויות ששלח לה האהוב שלה מביירות, כעסתי מאוד על עצמי, הילד, שחתך את הבולים עם החותמות שעליהן היו מודפסים תאריכי המשלוח של הגלויות.

ואז התאהבתי משוגע ברותי גרשוני, שלמדה איתי בכיתה, וכתבתי לה שירי אהבה ומילמלתי עליה לעצמי משפטים מוזרים כמו: “רותי גרשוני מתרחצת בחלב, ושערותיה מתבדרות ברוח כגלי שיבולים זהובים אווריריים בים חיטה שהבשילה,” או: “עיניה של רותי גרשוני הן ירוק-פרדס עם דבש כהה,” או: “את מה שאוהבים רוצים למצוץ!” או: “הקוס הקדוש של רותי שלי מתוק כמו התוך הלבן של אנונה בשלה רק שלא פולטת חרצנים שחורים.”

הייתי בטוח שבאהבה זה כמו בלקבל ציון על חיבור. ככל שהחיבור יותר טוב, אתה מקבל ציון יותר גבוה, וככל שהשיר שכתבת לבת יותר יפה, יותר היא מעריכה אותך ואוהבת אותך ומסכימה להיות החברה הפרטית שלך מפני שאתה כל-כך כשרוני וגם אוהב אותה בצורה יוצאת מן הקלוץ, סליחה, מן הכלל, בשירים שלך.

גם הייתי בטוח ששירים שנכתבים מתוך אהבה חזקה כזאת הם השירים כי טובים בעולם. ומאחר שיש לי דודה שהיא לא רק מורה שלימדה אותי קרוא וכתוב אלא גם סופרת, אני אביא אותם אליה, שתקרא ותגיד לי מה דעתה. כולם היו מהסוג של “בין שמש וירק והוד והדר ויפעה” – דודה יעל קראה אותם, הביטה בי במבט שטרם הבנתי שהוא מבט של דאגה ורחמים, ואמרה לי:

“אני עוד מקווה שפעם יצא ממך משהו!”

מיד שמעתי את פעמוני התהילה הספרותית מצלצלים באוזניי, ואת המשפט שמתחיל במילים: “הסופר החשוב אורי בן-עמי אמר…” – ואז נואלתי, זאת אומרת, הייתי מספיק אידיוט כדי לשאול אותה: “מה? מה יצא ממני, דודה יעל?”

“שתעזוב סוף-סוף את השירים המטופשים האלה ותבחר לך מקצוע מועיל בחיים – תפתח חנות מכולת או גאראז' או שתהיה נהג ב’אגד'!”

אלה היו המקצועות הכי נחשבים, בייחוד המכולת, מפני שזו היתה תקופת ה“צנע” והיה מחסור גדול במצרכי מזון. מכרו אותם רק למי שהיה לו פנקס נקודות (או תלושים), שאותם חילק משרד האספקה והקיצוב כדי לקנות בשר, ביצים, שמן, סוכר, קמח ומצרכי יסוד נוספים.

“אבל מה שכתבתי הוא אמיתי, הלא אני אוהב אותה, דודה יעל!”

“את מי?”

ידעתי שאסור לי להסגיר את השם רותי גרשוני, ששימל קוסוחוב בן-הפלחית ויוסקה-דרעק בעל פני התורכי הם בני-דודיה, שהפרד המשוגע של אביה הרג את דודתי בת-שבע, ושהיא עצמה ממזרת, ולכן אמרתי רק:

“זאת שלה כתבתי.”

“בפעם הבאה תשתדל להתאהב במישהי טובה שתחזיר לך אהבה ומא תשוף א-נאר מן טיזהא ואז גם לא תצטרך לכתוב שירים שהם עוד-לא.”

הערבים, כאשר הם לועגים לגבר הנשלט בידי אשתו, אומרים: “הווא בשוף א-נאר מן טיז מרתו!” – רואה את האור מבעד לחור התחת של אשתו. וכן שהוא: “תחת סורמייתה!” – תחת הנעל של אשתו, כלומר, היא דורכת עליו.

בן-דודי אבנר היה הבעלים של דפוס “הירקון”. בסרבל כחול היה עומד ומדפיס במכונת דפוס שחורה על גבי ניירות ורודים דקיקים את המארקות, המותגים, של פרדסי המושבה. הניירות הדיפו ריח של חומר החיטוי דפיניל ושימשו לעטיפת התפוזים בארגזי-עץ, בעיקר לייצוא. ריח הצבע של הדפוס התערבב בריח הנייר ובישר כבר באמצע הקיץ את ריח קליפות התפוזים הראשונים של החורף.

לימים, כאשר החלו ספריי נדפסים, אמרה במשפחה דודתי יעל שהיא מעדיפה את הניירות שאבנר מדפיס עליהם על פני מה שאני מדפיס!

טוב. אני מנעוריי לא הפסקתי לכתוב שירים, ובייחוד לאחר שהתאהבתי ברותי גרשוני בעלת העור החלק והצח כחלב, שאם רק היתה מוכנה להראות לי את חור התחת שלה, אוהו! הייתי כורע ברך עד לשם כמו בפני ארון הקודש, והלב שלי היה מתפוצץ מהתרגשות – אבל היא סירבה להיות חברה שלי, ואפילו לא הירשתה לי למזמז אותה ולנשקה או למצוץ לה פיטמה, והיו לה פיטמות נהדרות, עגולות, גדולות, היפות ביותר שראיתי אי פעם בחזה של נערה. חשבתי שהיא מסרבת רק בגלל ששיריי אינם מספיק טובים, וכי עליי להשתפר. וככה השתפרתי והשתפרתי אבל רותי המשיכה לסרב לי, והתעסקה עם אחרים, ודי במרץ. אומרים אפילו שמצצה. ואולי זה הדימיון הפרוע שלי, כרוניקן-גבר קשה לו להבין להבין ללב אישה.

הדבר הכי נורא ששמעתי עליה, זה היה עוד במושבה, לפני שגורשתי – הוא שערב אחד, בפרדס העזוב ליד בריכת השחייה של “מכבי הירקון”, הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין שכב על גבו והיא עלתה וישבה לו על הקטן! מה אני, מטומטם? שככה היא תתנהג? אני בטוח שזאת היתה סתם השמצה מתוך קינאה ביופי המדהים של רותי הקדושה שלי, שאני חושב שכל הצעירים במושבה רצו אז לנייק אותה ולכן המציאו שכאילו אבא שלה אמר עליה: “הבת שלי כולה קוס!”

לאחר שנים, בדרך לירושלים, שמעתי מאחוריי באוטובוס שני סטודנטים מדברים ואחד מהם אמר, כניראה מתוך ניסיון, על ביצועיה הסוערים של רותי גרשוני במיטה: “היא לא שונאת את מה שכולנו אוהבים!” – והרגשתי שעולמי חרב עליי. כל מה שהיתה אמורה לתת לי ורק לי. השרמוטה הלבנה. גברים זרים מזריעים את דמה הכחול ולי אף לא מברשת! [כך היינו מכנים את המגע הקרוב ביותר שעדיין אין עימו חדירה] – בחגורת ברזל הייתי סוגר את הקוס שלה. המקדש שלי. חולל. איך היא יכולה להיות מטומטמת שכזו ולוותר עליי?

ונזכרתי בדודי אלכס המצטט מאוסקר ויילד: “הכל רציני במקדש חוץ מהדבר המעניק לו את קדושתו,” ו“רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!” – זאת כבר מדודי-עצמו כי ויילד לא דיבר אידיש.

לימים נעשתה רותי מזכירתו ופילגשו החמה של היינץ-משה מהטכסטיל, בנה של לוצי הגננת הייקית ואולי נכדו של שיח' איסאחק נורדאו בכבודו ובעצמו – שסטר לאביה הרשמי סקנדר אבול-באר’ל גרשוני הצולע – מה שגרם לה אולי דווקא ריגוש מיוחד בשוכבה תקועה תחת היינץ כבד-הפה שעליו אמרו שהוא מזיין לאט ובגלים כמו שהוא מדבר וזה, לבד מעושרו, הוא סוד הצלחתו קצרת-הימים אצל נשים – ובל תישכח גם מטפחת הז’קט שלו הנפתחת בצורת תחתוני אישה ורודים.

הם חיו תקופה בלונדון, לשם ברחו מפני הנושים של בית-החרושת לגרביים, ורותי גם ילדה לו ילד מחוץ לנישואים לפני שחזר אל אשתו ובנותיו והתאבד.

את השיר “בין שמש וירק”, שממרחק השנים אכן ניראה בעיניי פאתטי, הקדשתי לרותי לאחר שהסתדרתי לילה אחד בכפר-הנוער להציץ בה מתפשטת בחדרה ולראות לרגע גם את שדיה כאשר היא מתבוננת בהם בחיוך כבוש, מלאכי, כאומדת את ערכם. היא התפתחה מאוד מאז הצצתי לה לראשונה אז, במושבה, וחטפתי סנדה של יוסקה-דרעק על הראש. ואין זה נכון שהצלקת מתחת לעיני השמאלית באה מכך שהבוגרים תפסו אותי מסתתר בין השיחים והרביצו לי. לא. הצלקת נחרטה בי כאשר התנגשתי עם הפרגוסון בקיר המזכירות, בכניסה לכפר, כאשר סחבתי את הטרקטור בניסיון להגיע על גלגליו הגדולים, בלילה, לבדי, לתחנת-הרכבת בירושלים, ומשם לנסוע ברכבת הראשונה, בבוקר, חזרה לביתי. ניסיון הבריחה התרחש לאחר שרותי עזבה את הכפר, ממררת בבכי בערב האחרון, משום שנגזר עליה להיפרד ממוסקה הרפתן הצרוד, ואילו אליי לא שמה לב כלל.

אבל ערב אחד, בחמסין הראשון של האביב, כשבועיים לפני שעזבה, ואני טרם ידעתי שמועד נסיעתה כה קרוב – הסכימה רותי להתלוות אליי בדרך היורדת מהכפר לכביש הראשי.

ריח פריחה חזק עמד באוויר, ומאחורי הגבעות נשמע קול מרוחק של שקשוק גלגלי הרכבת העולה מתל-אביב לירושלים. רותי לבשה חולצה ירוקה קצרת שרוולים, מכנסי התעמלות קצרים, לבנים, וסנדלים. היא נשזפה מעט. גון עורה הבהיר-הוורדרד היה עתה כפרחי שקדיה בטרם חמסין. ריח סבון טרי עלה ממנה. עיניה בירוק-פרדס עז עם דבש כהה, במבט מתגרה, מציעה את עצמה ומסרבת, חירמנו אותי. כמעט השפכתי במכנסיי מרוב התרגשות. הערב היה מלא רחשים וצקצוקים. לפני שהגענו לכביש, פנינו שמאלה ועלינו בחורשת האורנים, שם מצאנו מקום לרגלי אחד העצים, כמו בספר “פאן” של הסופר קנוט האמסון, שלקחתי בהשאלה מספריית הכפר, ועד היום הוא נמצא בספרייתי.

לאחר שגיליתי לרותי, לראשונה בחיי, שאני יודע שהפרד המשוגע של אביה סקנדר אבול-באר’ל הרג את דודתי בת-שבע, אבל אני סולח לה (היא בכלל לא ידעה על מה אני מדבר, אף פעם לא סיפרו לה על כך), ניסיתי לגעת בה.

היא קמה, הדפה את ידי ושאלה: “בשביל זה ביקשת שאבוא איתך?”

“לא,” עמדתי גם אני, ובאומץ של מתאבדים שאלתי אותה את השאלה המכרעת, כך חשבתי, לגורל היחסים שבין בן לבת – “אז תגידי, את אוהבת אותי?”

אם תענה בחיוב אגלה לה שאני אוהב אותה, ובוודאי תרשה לי למזמז את שדיה. ולאחר שתהיה מספיק ממוזמזת כדי להיחשב חברה שלי, שייכת רק לי, נוכל להתחתן או משהו כזה, אבא שלה ימכור את הבית הגדול והריק שנישאר להם, ויקנה לנו דירה, או משהו כזה, ורותי תיעשה אישה מבוייתת ואפילו תלבב לי את המופלטצ’ינקות המפורסמות של פייגע-דובע סבתה.

אבל היא גימגמה שזה לא הולך ככה, שלא עונים לשאלה כזו בלי שמרגישים, ועוד מילים –

ואז אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד, והתחלתי להתעסק איתה בכוח, שולח ידיים לחולצתה, תופס, נירגש מן המגע הראשון בגופה, בתפיחת שדה הזקוף, החמקני – אך היא השתחררה ממני מיד, סטרה על לחיי וברחה – ודמותה הלבנבנה נעלמה בחשיכה וכמו נבלעה באד החם, בצל השחור, שעלה מן החורשה הלחה, בחמסין, ומלחיי הפגועה –

כמה קיללתי אותה בליבי, במילים הגסות ביותר, “ממזרת גרמניה, כולם ראו את הסימנים שצבט אותך מוסקה הרפתן!” – וכמה השפלתי את עצמי בפניה, למוחרת ובימים הבאים שנותרו עד לנסיעתה, מסמיק, מתרגש, מפציר בה לפתוח דף חדש ביחסינו, והיא התעלמה ממני, הגבינה, הקורבה הזאת, האלוהית שלי!

לפעמים נידמה לי שתולדות האהבה שלי לרותי הן תולדות המציצנות שלי ולכן היה לי כל-כך קשה ליצור איתה קשר אמיתי במשך כל השנים כי ברגע שהיתה פותחת את הפה הייתי מתרגש יותר מדי וגם אומר לעצמי שהיא סתם מטומטמת וכי אני מתפעל מכל מה שהיא אומרת רק מפני שאני מעריץ אותה ואת הגוף שלה ורוצה לזיין אותו. כן, לא פעם חשבתי עליה בלשון זכר, בייחוד מפני שרציתי לבוא עליה מאחור כי בתולה מלפנים היא כבר בטח לא וככה אהיה אצלה ראשון לפחות בתחת.


 

פרק ארבעים ואחד: כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו וכתבתי את ספרי הראשון    🔗

אחרי שנים, כשהייתי כבר סטודנט בירושלים, מצאתי עבודה בתור מורה בבית-ספר ערב בכפר-הנוער החקלאי שבו שהיתי בנעוריי.

חמש פעמים בשבוע, בחצר התחנה המרכזית שברחוב יפו, פינת הרב קוק, לרגלי ביתו של ד"ר טיכו, הייתי עולה על האוטובוס העושה דרכו בכביש שמתפתל בין ההרים עד שהייתי מגיע לכפר-הנוער. בכניסה היה עדיין אפשר לראות את סימני הטרקטור, שהתנגשתי עימו בקיר המזכירות, שעה שנהגתי בו. אך רוב הסגל, חוץ ממוסקה הרפתן, התחלף, ואיש לא זכר אותי.

לא אהבתי להורות, וגם לא היתה לי הכשרה מתאימה להוראה. לימדתי עברית, פעולות-חשבון יסודיות, וגם משפטים אחדים באנגלית, כדי להעניק הרגשה טובה לתלמידיי, שרובם היו מופרעים אפילו יותר ממני בתקופת נעוריי, שבה נשלחתי לכפר. הרמה ירדה, אחרת ודאי לא היו מניחים למורה לא-מוסמך כמוני ללמד במקום.

בבואי מירושלים הייתי אוכל בחברתם בחדר-האוכל ארוחת-ערב, שלא השתנתה מימי הצנע, ימי לימודיי בכפר: קציצות-דג קרות, תפוחי-אדמה תפלים, צוננים אף הם, משיירי הצהריים, תה קלוש בממתיק מלאכותי, וסלט עגבניות רכות עד כדי רקב.

מדריכה, או אולי היתה זו אחות-מטפלת, עברה בין השולחנות וחילקה לכל נערה ונער, ליד צלחותיהם, גלולות לבנבנות.

שאלתי את אחד מתלמידיי: “מדוע נותנים לכם גלולות?”

והנער ענה: “בשביל להרגיע את העסבים.”

התלמידה טפירו אוליביה, בקיצור אולי – היתה נערה מפותחת מכפי גילה. שיער שחור ועבות, חזה בשל, פיטמות מחודדות מזדקרות מבעד לחולצת טריקו דקה, שלאן שלא הסתכלתי שבו מבטיי ונפלו עליה. אמרתי לעצמי שהן ודאי חומות כשוקולד כמו אצל המזרחיות והלוואי שאזכה למצוץ אותן.

פניה היו עגלגלות ובהן בורק זוג עיניים תאבות חיים, פראיות, ועם זאת חסרות-ביטחון. בחושניות הראוותנית לא נבדלה מהבנות האחרות בכיתה, אלא שהשאר היו צנומות למדי, דלות מראה, ואחדות גם עקומות פרצוף, כך לפחות ניראו בעיניי. בכולן פיכתה תחושת עזובה ויתמות שגרמה להן לרצות להידחק אליי ולהתלטף עליי, צמאות למגע.

וכי יכולתי לאכזב אותן? – כל רתיעה מקירבתן היתה מתפרשת כאפלייה או כסלידה מהן.

הנערים בכיתה היו נועצים בי מבטים מחשידים, כאילו אני מנסה להפיק הנאה מההתפנקות וההתחככות החתולית של הבנות, וגם אני התקשיתי להבחין בגבול הבלתי-ניראה שבין היותי כדוגרת סוככת על אפרוחיה ומלטף אותם לעיתים במשק כנפיו – לבין תשוקתן של הבנות לגרות אותי על-ידי קירוב גופן לגופי, להסב את תשומת-ליבי, כל אחת – אליה, ורק אליה. תחתוניי התלחלחו למגען, ואני שיכנעתי את עצמי שאני עוסק בחינוך!

לימדתי רק שעתיים ביום, לפנות-ערב. ערב אחד, לאחר שהסתיים השיעור, התקרבה אליי אולי לשאול דבר-מה באנגלית, ודחפה את חזה אל זרועי בצורה מתגרה, והיה נידמה לי שהיא קורצת לחבריה ולחברותיה שנישארו לשבת עדיין על כסאותיהם בכיתה. הדפתי אותה מעליי, לא בגסות, ואמרתי: “טוונטי ניין באנגלית זה עשרים ושש, ובפעם הבאה – אל תידחקי אלי!”

פניה העלו סומק עז, שחום. עוד רגע תתנפל עליי ותתקע בי ציפורניה, אך במקום זאת חלפה על פניי בריצה ונעלמה מן הכיתה במשיכת-דלת עזה שהפילה אחריה גליון קרטון של עיתון-קיר בקול טריקה.

התעלמתי ממעשיה, אך אותו ערב, בחדרי השכור, משהק מן הבצל שהיה בסאלאט העגבניות הרקובות, נשקתי שוב ושוב לפיסת הזרוע, היכן שליבה הצעיר של אולי נגע בי בכוונה.

למוחרת, לאחר שיעור שעבר מבלי שטפירו אוליביה תופיע, חזרתי בערב באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה ברחוב יפו, ליד כיכר-ציון.

הייתי שקוע בהרהורים על משכורתי הדלה כמורה-חלקי בכפר-הנוער, כאשר פגשתי מולי במידרכה את ש"י עגנון. פניו הצרים של הסופר היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כקלף חום-ורדרד עטור כתמים, הזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמבקש לשאוב בסתר את מהותי אל קירבו, והכל מתוך סקרנות עזה.

חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך אנשים נמוכים השואפים לגבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. כאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון השיחה שלו-עצמו, כאילו באפשרותו לדבר גם אחרת, אך אינו רוצה בכך.

הוא שמח לפגוש פרח-ספרות כמוני, שמבלי לפרסם מילה כבר בער כולו ברצון ההתבלטות וההתייחדות של אבירי הספרות הצעירה. בשעתו קיבל אותי לביקור בביתו שבתלפיות, לאחר שכתבתי לו שסיימתי לקרוא את כל כתביו, וברצוני לפוגשו. אולי נעתר לי גם בזכות הידידות שלו עם דודתי יעל, על חוף הים בתל-אביב, בנעוריה. היא סיפרה לי שיום אחד שכבו יחד אלא שברגע האחרון נמלט מחדרה והיה עליה לגמור ביד.

עתה תפס בחביבות בזרועי, ונשען עליי קימעה בהליכתו. לאחר שיחה קצרה, שבמהלכה חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו (שאמנם באותה עת טרם זכה בפרס נובל), פנה הוא אליי בשאלה מתנגנת:

“אפשר גם אתה צריך להשתין?”

אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.

נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הנסיעה העגומה באוטובוס הקר, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

הוא ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו. פסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, המואר והנטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע שאינו חוזר לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, שווה בין שווים ליד קיר המשתנה, ולספר על כך לבניי ולנכדיי עד לדור אחרון.

לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר, וארשת פניו רצינית. דומה שחשש ללכת לבדו להיפנות לצרכיו בסביבה זו.

המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה, שטרם הפך למדרחוב, ולאורך רחוב קינג ג’ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות, שכונת מגוריו.

נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת הטיול, מקווה בסתר-ליבי שאולי רותי תחלוף במיקרה על פנינו ותראה אותי בחברת הסופר המפורסם, שאז בוודאי לא תוכל עוד לסרב להפצרותיי ותניח לי לשכב עימה בחדרה הקטן והחמים, אף כי אני מעדיף עתה, יותר מכל דבר אחר בעולם, יותר מהתמסרותה לי – להשתין, פן יקרה לי מה שקרה לגיבורו של קנוט האמסון ברומאן “רעב”, שלא היה נעים לו לעזוב ל“צרכיו הקטנים” את הבחורה שבחברתה בילה, ולבסוף הרטיב במכנסיו.

ועוד אמרתי לעצמי, בכעס גובר והולך – הנה אני הולך עם סופר ששני דורות של ספרות עברית חוסים בצל אדרתו הגדולה, סופר אשר כדי להיטיב להבין את כתביו הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, ועל מה אני מהרהר?

על השתנה!

ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו מחשבה, או שאלה, שהירהרתי בה רבות.

האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה?

כל זה התרחש, כאמור, בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.

“לא!” יקדו עיני עגנון בחמת-פתאום, “הוא – עוכר ישראל!” – הוסיף משפט אחד או שניים בגנות תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, ו“אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!” – קפץ על האוטובוס שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –

“בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!” צעקתי אחריו אבל הוא כבר לא שמע.

מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. חששתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.

והרטבתי במכנסיי.

מכיוון תחנת-הרכבת עלתה שריקה מיותמת של קטר שגרר קרונות ריקים. אמנם זוהי כרוניקה ולא סיפור בדוי, אבל כדאי לשים לב לשריקה.

הימים עברו עליי בתחושת כישלון צורבת.

מזג-האוויר הלך ונעשה קריר יותר, גשום וסוער, ואני מיטלטל מדי יום לכפר-הנוער, לאכול את קציצות-הדג הקרות ואת תפוחי-האדמה הצוננים עם סאלאט העגבניות הבשלות עד להרקיב, והבצל המסריח – שהם, לבד מכריכי-לחם אחדים ממולאים בביצה קשה, היו ארוחתי המבושלת היחידה ביום. ואני מלמד כיתה סרבנית, צוננת, ששינאתי אליה הולכת וגוברת, וחוסר הצלחתי ללמד מאיים על מקור פרנסתי היחיד. אני חוזר במכנסיים, ששוליהם רטובים מגשם, אל חדרי המוסק בצמצום בגלל הצורך לחסוך בנפט המסריח, ונרדם בקור, כי מסוכן לישון עם תנור נפט בוער.

ערב אחד, מיואש כמעט לגמרי, למרות שעות היום שעברו עליי בנעימות יחסית באולמות המוסקים של בנייני מייזר ולאוטרמן, בגבעת רם, ששם התרכזו לימודי הפקולטות למדעי הרוח והחברה (מיציע הקומה השנייה במייזר ראיתי את פרופ' חיים שירמן יוצא מחדרו שבקומת הכניסה ונתקל בפרופ' לאה גולדברג בעלת הפנים הטראגיות שיצאה מחדרה הסמוך – ומעוצמת היתקלותם, הוא היה גבר שמן למדיי והילוכו גמלוני, תוקע נאד אדיר שהותיר בי רושם רב יותר מכל שירת ספרד שהיתה תמיד חרזנית בעיניי) – לא התאפקתי והיקשתי על דלת הדירה, שבה שכרה לה רותי חדר.

גם היא, כרוב בני-דורנו, באה כדי ללמוד באוניברסיטה הירושלמית שהיתה אז היחידה בארץ, ואני שבתי ונאחזתי בה, באהבה נואשת, מאז נפגשנו מחדש. השתוקקתי לספר לה על הפגישה שהיתה לי עם עגנון. על התלמידה טפירו אוליביה שהתחככה בי בכפר-הנוער, שבו בילינו רותי ואני חלק מנעורינו.

התנהגתי כטווס המבקש לעורר עליו אהבה בקרב בנות-מינו. רותי היתה לבדה בדירה. שתינו יין מכוסיות פלסטיק קטנות. הצחקתי אותה בתיאור קורותיי. אחר-כך אמרתי לה שנוכל לשכור חדר באחד הבתים הזולים ברחוב החבשים או הנביאים, אם נחליט לחיות יחד – על חתונה לא העזתי לדבר, עדיין.

רותי עשתה עצמה כלא מבינה. גיפפתי אותה. ריח חריף ומושך עלה מצווארה.

“איזה בושם זה?”

היא ישבה על ספתה, “רבלון אינטימט,” ציחקקה בצרידות, נאנחת, ואני כורע על ברכיי וטומן ראשי בחיקה, משתדל שתלתליי ילטפו את ביטנה ויגרו אותה. אם תרשה לי אנשק את רגליה – אך היא ביקשה ממני לקום, ומשכה אותי אחריה, בקול חנוק, אל חדרה של בעלת-הבית, ושם, על המיטה הרחבה, מיטת האלמנות – התפתלנו שעה קצרה כשהיא נענית-ולא-נענית ומניחה לי להפשיל במקצת את חצאיתה וללטף את הפנים של ירכיה החלקות, שבעיניי היה המקום הנכסף ביותר עלי אדמות, אך כאשר העזתי, שנינו בבגדים עדיין, לשלוף את אברי הזקור ולפרפר עימו על ירכה הלבנה – הדפה אותי מעליה בחמת-זעם, כאילו דבר טמא נוגע בה, מבקש להכיש אותה –

היא התיישבה על פאת המיטה, מתקפדת, כולה זוויות חדות ומרפקים, ועיניה יקדו כלפיי, באפלה, רוחשות מבט אוייב, כך חשתי מתוך התנשמותה הנרגזת, המגורה –

הבת של אבול-באר’ל, לדחות אותי – לאחר שכמעט עמדתי במעלה אחת עם עגנון במשתנה? – אוך, אוך, איזו כפויית-טובה –

ואני הנפתי את ידי וסטרתי לה באחת על לחייה.

כמעט פיצפצתי אותה. גומר חשבון. הא לך גם בגלל דודה בת-שבע שהפרד של אבא שלך הרג אותה עוד לפני שאת, הנסיכה, נולדת!

רותי פלטה צעקת בהלה חייתית – הייתי סבור שמכל הדירות בסביבה יתקהלו עתה שכנים להסגירני למשטרה – אך הדממה הירושלמית נישארה כשהיתה, ורק אני, שהחזקתי את כפות-ידיה בכוח ממש כמו בשעה שסגרתי כצבת על זרועותיו של יוסקה-דרעק (והושא אל-עטאר אביו בא מאחור וכבל אותו) – כדי שלא יעלה על דעתה להחזיר לי – – מצאתי עצמי מגורש מעל פניה בשתי מילים רוויות ארס, "עכשיו תלך – "

והלכתי.

אותו לילה החל לרדת שלג.

למוחרת הלכו הסטודנטים לאוניברסיטה ברגל, חוצים את עמק המצלבה מכיוונים שונים, והעמק עדיין כולו גבעות חשופות, רק מעט עצים, כמעט שיחים, עוטים לובן קר. אחר-הצהריים צעדתי חזרה לחדרי, קופא. נותרו לי רק תמצית תה, לחם וחמאה. הקפדתי לקנות חמאה בגלל ערכה התזונתי. שתיתי כוס תה, ומבלי לחמם את החדר שבתי ויצאתי רגלי לתחנה המרכזית ברחוב יפו, ליד כיכר ציון. תלונות אחדות כבר הצטברו עליי בכפר-הנוער, מחכים רק שתימצא להם סיבה טובה לפטרני, לכן אינני יכול להיעדר היום. הייתי רעב. אם האוטובוס לא יסע בגלל השלג, אוכל בכל זאת לבקש שישלמו לי על עבודתי.

למרבה הפלא, האוטובוס יצא לדרך, ריק-למחצה, והוריד אותי, יחידי, בתחנה שמעליה מתגבה מדרון הגבעה, הנטוע אורנים ומכוסה מטליות שלג לבנבנן על רקב מחטים ואפר שריפות שאירעו בקיץ. החורש רחש טפטוף טיפות של הפשרה מתמדת, כצלצולי קרח נמס.

התחלתי לפסוע לעבר כפר-הנוער, והנה, דמות נערה מחכה לי, ניתקת מאחד האורנים בחורשה, לצד הדרך, ופוסעת לקראתי –

"המורה – "

טפירו אוליביה! שכה אחיה –

לבושה קל, ז’אקט שחור, מחוספס, מחומר פלאסטי דמוי-עור, ללא אפודה, ונעליים דקות, שטוחות.

“מה את עושה כאן, אולי?”

“המורה, המורה בטח כועס עלי… באתי להגיד לו שאני מצטערת… שהוא כמו אלוהים בשבילי… לפעמים… אני כזאת מורגשת…”

“אלוהים?” התבלבלתי, "מדוע את לא לבושה, אולי? שלג מסביב! את תתקררי – "

“חיים שלי לא חשובים,” אמרה, "אני רוצה שהמורה יזכור אותי, שאני שווה משהו, שאני לא שרמוטה – "

"אבל, אני לא – "

המראה שלה עורר חמלה. על לחי כשלה הייתי יכול לסטור? – לא ולא. אולי היא טובה פי כמה מרותי המופרעת, שמאהבתי אליה איני יכול להשתחרר. לחייה של אולי חלקות מאוד, וקצת מאדימות עתה, בגלל הקור. אפה שרוע מעט, גבותיה כהות. שערה השחור, החלק, גולש כמסגרת לחיוכה המתחטא, נפזר על ז’אקט הפלאסטיק הזול שעוטף את כתפיה, נוצץ ושחור כשערה. בעיניה היה חיוך שקט של הבנה, ארשת כנועה, מיסתורית, שמזמינה אותי ללטף אותה כשהיא שולחת אליי מבטים של קטיפה

*

ליבי הלם בפראות, כפות-רגליי הצוננות התחממו בבת-אחת. מגיע לי, מגיע לי – אפילו אם היא שרמוטה – כאן, בשלג!

אבל ביושר של מורה אמרתי לה – "כבר מאוחר, אולי, בואי איתי, נעלה לכפר – "

שיניה נקשו. היא לא ענתה. התקרבתי אליה אך היא נרתעה לאחור, נסוגה לעבר חורשת האורנים, ורגליה הדקות, כעז ערבית שחורה, הותירו עקבות כהים בשלג, חורים שמהם ביצבצה שכבת מחטי האורן היבשים.

“מה יש לך, אולי? למה את בורחת? לא קר לך?”

רגע התבוננה בי, מלמעלה, ושוב רצה ללב החורש.

אני פסעתי מהר אחריה, במעלה הגבעה, שוקע במטליות השלג, באיוושת העלווה שחורקת תחת פסיעותיי. במרחק ניכר מהכביש, שנמשך למטה, עצרה אולי ושוב פנתה אליי. הגעתי מתנשף. נעליה היו רטובות מאוד. כולה רועדת.

“למה את בורחת, אולי?” קרבתי למקום שבו נפרדתי מרותי לפני שנים, ניצב בין האורנים מבלי דעת מה עליי לעשות. מה מותר לי, בתור מורה.

רגע ממושך אחד הביטה בי אולי בעיני איילה נפחדת, כמצפה למשהו, קצרת-רוח, מתנשמת. אחר-כך התנפלה אל חזי, פורפת את כפתורי-הקרן הגדולים, דמויי שן-פיל, השבויים בלולאות-חבל במעיל-המלחים האפור, חותרת בתוכו ונאספת אליי, כאילו רק לכך חיכתה. היא פירפרה מול ליבי. עומדת על תלולית אדמה ושלג, מעט גבוה ממני, פניה סמוכות לשלי, ואני סגרתי עליה ברחמים גדולים בכנפי מעילי וביקשתי לחמם אותה, נשקתי לעפעפיה המפרכסים, לשמורות עיניה המלוחות, לאפה השרוע מעט וללחייה הצנוניות, האדמדמות – הרגשתי לב אחד פועם בשנינו, עומדים בתוך השקט של שעת השקיעה הקרה בהרי ירושלים המושלגים-בחלקם – מטליות-מטליות, בלבן, בשחור, באור אחרון, מוזר, שהסתנן מבעד לעננים והקדים את אור-הדמדומים הטבעי של שעת בין-הערביים –

אולי נצמדה אליי, נואשת. אני הייתי נואש לא פחות ממנה. מחפש מתחת לחולצתה הדקה את שדיה הגאים שהאחד מהם נגע בי לעיני הכיתה, ולוחש בשפתיי על עיניה כמפנק אותה, "טוב שבאת – המורה יפנק אותך, המורה יחמם לך, אולי – " והיא ענתה, "שהמורה לא יפחד, אני אני חמה, חמה, אבל לא שרמוטה, שהמורה ידע, שהוא כמו אלוהים בשבילי – " ופתאום כל השלומיאליות שלי בפגישה עם עגנון, וכל מה שעלבה בי רותי אתמול בלילה כאילו הזין שלי מטמא אותה, מלא ארס –

כל ההשפלות הפשירו עתה, השתחררו אל חצאיתה המופשלת של אולי, ואני שטתי בהנאה רטובה בתוכה, בחמימות שלה, שלי, פורם את שפתי ערוותה כקולף אשכולית בשלה, ונזהרנו שלא למעוד על מצע הטחב וקציפת השלג שבהם קירטעו כפות רגלינו הצוננות, ואני מזריע אותה בעודה נלחצת בגבה אל גזע עץ, וריח שרף-אורנים חריף באוויר היבש ממלא אותנו בזעקה חנוקה של עונג שמתפרץ על פני גבעות מטולאות כתמי לובן הפרושות לרגלינו סביב –

רותי, סליחה, אולי – אולי שלי עתה, ערוותה הלחה, תחת חופת העננים הקרה, וטיפות השלג המפשירות מצמרות האורנים על פנינו הלוהטים.

“אולי,” הייתי אדם חדש, מסוחרר, “בואי אלי, נחיה יחד, תהיי את אשתי.” כבר התאהבתי בנעוריה, בכניעותה.

“המורה, אבי יהרוג אותי,” אמרה, "אצלנו זה לא כך – "

בידיה הקטנות עוד הדפה אותי ברגע האחרון, טפחה עליי, אך כבר היה מאוחר מדי, הייתי בתוכה. ורק הרטיבות המצננת, המצמררת, שעמדנו בה, מנעה ממני להחזיק בה כאשר התנתקה פתאום ושעטה במורד, אל הכביש, בוטשת בנעלי-הסירה הדקות על תלוליות בוץ-ושלג לעבר כפר-הנוער, וכנפי הז’קט השחור, חסר הביטנה ודמוי העור שעליה – פירפרו אחריה ונבלעו בחשיכה-למחצה.

שטפתי-ניגבתי את עצמי בשלג וקינחתי במטפחת. לא הלכתי אחריה לכפר, אל תלמידיי המחכים לי לשווא, אלא חזרתי לתחנת-האוטובוס, ושם, מכורבל במעילי, בסככה הפתוחה לכל עבר, בחושך, ובטרם אקפא כליל – אסף אותי האוטובוס והחזירני, מדיף ריח אורנים וזרע טרי, בכביש שהתפתל בין ההרים, עד ירושלים.

השלג נמס. מזג-האוויר התבהר. שיפולי הגבעות הצמיחו ירק. רקפות חיוורות ביצבצו לצידי הדרך, חבויות בין הסלעים.

אולי נעלמה. שוב לא חיכתה לי ליד התחנה שממנה עולים לכפר-הנוער.

באחד השיעורים התגברתי על היסוסיי ושאלתי את הכיתה: “איפה טפירו אוליביה? לא ראיתי אותה כבר כמה זמן.”

“התחילה עובדת ברפת, המורה!” – ענו לי במקהלה חברותיה, אלוש, אילוז ואלבז, ומיד כיסו בכפות-ידיהן על פיהן, ופרצו בצחוק חנוק.

כשחזרה אולי לבקר בשיעורים, היתה מאחרת, חולמנית ופרועת-שיער, נודפת ריח חלב טרי בעוברה על פניי, ומעוררת עליה משום מה את צחוקה של הכיתה.

הכיתה נעשתה פרועה מאוד. משהקים מולי בפה פעור, מעשנים. הבנים דחפו ידיהם לחולצות של הבנות. בייחוד היו מתאנים לאולי. יום אחד ארמנד חיון, דווקא מחלושי הגוף בכיתה, קפץ עליה כיתוש באמצע השיעור בתנ"ך, תקע ידו בצווארון חולצתה מאחור, ושלה משם בזריזות ביצה קשה, לקול צחוקה הכבוש של הכיתה כולה, שפרצה עד מהרה בחגיגת טירוף.

אולי לא נישארה חייבת, היא קמה ממקומה בפנים סומקות והתחילה לצרוח ולחבוט בארמנד, אך הוא פיצח את הביצה על ראשה ונמלט מתפיסתה, כשהוא רץ סביב-סביב בכיתה. חמתי בערה בי. קראתי לארמנד לעצור, אך הוא לא הקשיב לי. תפסתי בו כשהוא חולף במרוצה, משכתי בחוזקה את ידו כדי לעוצרו, הרפיתי ממנו לרגע – ואז סטרתי לו בכל כוחי על לחיו!

אני טעיתי. היה זה כמובן דודי ההולל אלכס שתפס בחוזקה את זרועותיו של יוסקה-דרעק והסגיר אותו להושא אל-עטאר אביו, ומשם כבר היתה הדרך קצרה למוסד לעבריינים צעירים “דער צוקונפט בומצן” בגרמניה.

אצלנו, המשפחות של מייסדי המושבה, אבותינו הם אנחנו ואנחנו הם. אולי זה לא הגיוני ברומאן אבל זה אופייני לכרוניקה איכרית שהצטברה במשך דורות. היא דומה לציור רחב-יריעה וסינאופטי שבו מושג הזמן אמנם אינו קיים אבל כל סצינה וסצינה מתעוררת בציור לחיים ומתנועעת, כאשר מתבוננים בה, ומממשת את אשליית הזמן, הכלוא בתוכה, כניראה לנצח.

אחרי חופשת פורים פיטרו אותי מעבודתי.

טענו שהקבלות שהבאתי על קניית ספרי לימוד אינן מתאימות לסכום שקיבלתי מגזבר הכפר.

אני אכן גנבתי אז חלק מהכסף וקניתי בו שלושה כרכים משומשים של ספר הזוהר, שנזקקתי להם לצורך עבודה סמינריונית לפרופסור ישעיה תשבי על תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י. בשאר הסכום הלכתי מדי יום לאכול חומוס מונטנייה אצל אלברט במסעדת “טעמי” ולשמוע אותו גוער בסועדים ומעליב אותם.

לאחר שקראתי את תולדות חייו של שבתי צבי, שכתב פרופסור גרשם שלום, אמרתי לעצמי שאם ממילא אני שרוי במחיצת הדימונים, מוטב לי שאניח להם לפעול עליי ולעזור לי בפרנסתי, וכך לא יעבירו ימיהם בבטלה אלא יקחו חלק בחיים הממשיים, כפי שמזהיר מפניהם פרופסור ברוך קורצווייל במאמריו ההיסטריים, המתפרסמים במוסף “תרבות וספרות” של “הארץ” ובהם מסופר על חינגאות שדים בהיכליה הריקים של הספרות העברית החדישה. אני מצטער שלא גנבתי יותר, כי אז היה הכסף מספיק לי לחיי עם אולי וגם ללימודים, ועתידנו היה אולי שונה.

ימים אחדים לאחר פורים היא הופיעה בחדרי, לבושה בז’אקט העור המלאכותי, מזוודת קרטון חומה בידה, פניה שרוטות עדיין מן הקטטה עם ארמנד חיון, מבטה מרדני, ילדותי-מעט, החלטתה נחושה:

“באתי להיות אישה שלך, המורה. אם תגרש אותי – אהרוג את עצמי!”

“מה את מדברת, אולי?”

“אני ארוץ ואשים את הראש שלי תחת הרכבת!”

לא עמדתי בפני הפיתוי.

חדרי היה דל אבל למזלי איש לא ידע מה נעשה בו כי היה מובדל לעצמו, דירה פיצפונת עם שירותים – שירותים! – חדרון עשוי קרשים שניבנה על המרפסת. רותי אמנם סלחה לי על שהיכיתי אותה, וגם אני סלחתי לה על שגרמה לי להכות אותה, אך היא מיררה את חיי בכך שהמשיכה להתעלם ממני ומיאנה להרשות לי לבקר אצלה, בהמציאה כל פעם תירוץ חדש. ידעתי שהיא משקרת, הייתי רואה אור בוקע מחדרה בלילות שעליהם היתה מספרת ונשבעת לי שלא תימצא בבית. נמקתי בבדידותי. יחסי-מין לא היו לי. לא היה עם מי. וכאשר באה אליי אולי התגברתי והדחקתי את חרדתי הראשונה למראה המזוודה החומה שפולשת עימה אל חיי – ומיד נכנסתי אחריה למיטה, שם כבר שכבה, מכוסה בצחוקה הכבוש.

ריחה היה חלב טרי בלול בריח שמיכות-צמר של הסוכנות וניחוח סבון פשוט שבו משתמשים בכפר-הנוער, לא רבלון אינטימט החריף והמגרה של רותי הנכספת – אבל כבר לא הייתי בררן, כמו שאומרים המלחים – כל נמל טוב, בשעת הסערה! – ואולי, עד מהרה היטשטשו תפקידינו והיא נעשית המדריכה שלי. אף שהיתה צעירה ממני, היתה מנוסה ממני. בעלתי אותה בפראות מדי ערב, ולפעמים חזרתי ויצאתי אחר-כך לבדי לעקוב מול החלון של רותי, ממקום המיסתורי הקבוע שלי בחצר סמוכה, ושבתי וחזרתי אל אולי ונדחקתי אליה במיטה הצרה והערתי אותה ובאתי עליה בשנית.

יכול הייתי להרוג אותה ולהשליכה לבור המים הנטוש שבחצר הבית, ואיש לא היה יודע על אודותיה, ולא מתעניין בה – מי היא בכלל, והיכן היא?

ניהלתי מעתה חיים כפולים.

מעלים מרותי את קיומה של אולי, מעלים ממשפחתי, מחבריי הקרובים. איש לא הוזמן לחדרי. המשכתי לצאת בבקרים לגבעת-רם, אך החשק שלי ללימודים פג. לאחר המשכורת האחרונה משיעורי הערב בבית-הספר בכפר-הנוער – אולי ואני נותרנו חסרי פרוטה.

ביקשתי מהוריי שיתמכו בי, והם סירבו. אמרו שביזבזו דיים על לימודיי, שלא עלו יפה, לדעתם. הכרזתי עליהם חרם וחדלתי לנסוע לבקרם כמנהגי, מדי שבועיים-שלושה, לסוף-שבוע, וגם אסרתי עליהם לבקר אצלי.

התחלתי לעבוד בדואר, במדור המיון. העבודה הגרועה ביותר שהוצעה בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים. עבודה משעממת, שכר מגוחך, רק סטודנט נואש כמוני נזקק לה, כי לא היו קופצים רבים עליה.

אולי מיעטה לצאת מהחדר. היא חששה שאביה יגלה את עקבותיה, יחטוף אותה ויחזירה אל ביתו אשר ממנו נמלטה לכפר-הנוער. אני לא חזרתי על הבטחתי לשאתה לאישה, אבל אולי דיברה על כך עבור שנינו וישבה על ברכיי מדי ערב ופיטפטה וליטפה את תלתליי ולא חשה בשתיקתי בנושא או שהתעלמה ממנה בכוונה או אולי פירשה אותה כהסכמה לדבריה?

מצחיק-עצוב לומר שעתה אפילו הארוחות של כפר-הנוער חסרו לנו. קשריי עם חבריי הלכו והתמעטו. העבודה בדואר גזלה ממני שעות רבות, והתחלתי להזניח את הלימודים. אולי השתדלה להקל על חיינו ככל האפשר. החדר לבש פנים חדשות. בפינת המיטבח הקטנה, ששימשה גם לרחצה ולגילוח, כי האסלה יחד עם המקלחת היו מצויות בפחון שבמרפסת, התקינה אולי ארוחות טעימות ממעט ביצים, לחם, חלב וירקות זולים. היא כיבסה את בגדיי. העריצה אותי. כאשר הייתי חוזר לחדר, היתה כורעת לרגליי, חולצת נעליי, מחבקת ומנשקת את ברכיי כאשר שערה הנפלא גולש שחור ועז ומשתפך על שוקיי הבהירות, ואצבעותיי חופרות ומלטפות בנבכי השיער.

אילו היה אפשר הייתי בועל אותה בשערותיה.

לפעמים היינו יוצאים בערב להצגת קולנוע. משתדלים להבליע את עצמנו. היא – מפחד בני-משפחתה שבוודאי כבר מחפשים אחריה, ואני – שלא להיראות בפומבי בחברתה של הנערה הפשוטה הזו. ויותר מכל חששתי פן אפגוש ברותי. כיצד תבוז לי שמצאתי תלמידה מפגרת לצאת איתה, נערה חסרת השכלה שעימה לא אתחתן ולא אופיע יחד בחברה, לעולם! –

בלילות האביב, שהלך והפשיר את ירושלים, באור הכוכבים הצלול שניצנץ אל תוך חדרנו מחלוננו היחיד, שכבנו שעה ארוכה, רועדים קצת בגלל הקרירות השוררת עדיין בחדר בעל הקירות העבים, שותים חלב חם ומשוחחים על עצמנו.

הירבו אז להשמיע ברדיו את השיר גרינסליבס בביצוע הזמר אלפרד דלר. גם כיום נכמר בי הלב כשאני נזכר בשיר או שומע אותו, ירושלים שחייתי בה עולה בזכרוני, ועדיין אני מאוהב ומלא ערגה.

 סיפרתי לאולי על רותי.

כיצד הגענו יחד לכפר-הנוער בשנה שבה אישפזו את אימה שיינע-פשה בבית-המשוגעים (שממנו כבר לא היתה עתידה לצאת אלא פעם אחת ויחידה, לחתונתנו), כיצד אהבתי אותה והייתי עושה הכל כדי להימצא בחברתה אך היא לא החשיבה אותי מעודה כחבר – חבר-ממש, ורק היתה מסכימה לפעמים ללמוד איתי יחד, ובלילות היה קול צחוקה נשמע בין הצריפים, צלול ומתגרה, תמיד בחברת נער זה או אחר, מבוגרים ממני, ולבסוף עם מוסקה הרפתן.

“מה, עם מוסקה?” נרעדה אולי בצווחה כבושה, מבטאת את הקו"ף בצירה.

“כן, כן.”

ואני המשכתי לספר כיצד ארבתי להם פעם ושמעתי את רותי קוראת בחדרו של מוסקה שיר שאני כתבתי לה, ושניהם צוחקים. אחר-כך ראיתי אותו חולץ את שדה הצח, העגלגל, ונושק לו ואז האור כבה ואני נקרעתי בין הייאוש שדחף אותי לתלות את עצמי על העץ הקרוב, לבין התאווה שאחזה בי מדי היזכרי בשד המגולה –

וכאשר סיפרתי זאת התחילה אולי לבכות וליטפה ונישקה ונהמה כחיה ומצצה אותי. “מסכן שלי. מסכן שלי. אני שונאת אותה, אתה שומע?” הרימה עיניה מבין ירכיי הלחות, "אני שונאת אותה, ככה מתנהגת שרמוטה! את העיניים הייתי מוציאה לה – "

שרועה על גבה היא הפקירה לי את עצמה, את כל פתחיה, ונאנחה, נחנקת מהנאה ורוגז, ארבעתיה מפרפרות באוויר – “שרמוטה, רותי, שרמוטה!”

“הממזרת!” הוספתי.

“מה זאת אומרת?”

לא סיפרתי לה. אני את הסודות הכי כמוסים של רותי לא מסגיר. ספק אם רותי עצמה ידעה על כך. הדברים שסיפרתי לה במרוצת חיינו היו רק חלק קטן מכל מה ששמעתי במשפחתי על משפחתה. אולי רק עכשיו, כשתקרא את הספר הזה, יתגלו לה.

מאוחר יותר הפשירה אולי וסיפרה גם היא.

יושבת בשיכול-רגליים במיטה הצרה, גופי מקופל סביבה ומקיף אותה, ראשי מונח על ירכה ומדי פעם אני מתרומם למצוץ בפעם האלף את פיטמותיה החומות ככפתורי שוקולד. סיפרה על ילדותה הדפוקה בחברת אחיה ואחיותיה הקטנים שלא הניחו לה רגע לעצמה. על אביה שהיה מכה אותה ואת אימה. על אימה החולנית שכרעה תחת הנטל עד שהתמוטטה, ופיזרו את הילדים במוסדות.

אך עוד קודם לכן היה אבא זוחל אל מיטתה בלילות ומרים את קצה הכתונת שלה ומנשק לה ומלטף את התחת –

אך עוד קודם לכן אמא ציוותה עליה להיכנס למיטה הזוגית הגדולה בבוקר, אחרי שתצא לעבודה בספונג’ה, כדי ש“אבא לא יתפחד מהמצב ולא יתברח מהבית.” והיא זוכרת את עצמה שוכבת כשגבה אליו, “כומו שתי כפיות, הוא עוד יושן-כאילו” והיא, קפואה. תחילה לא עשה לה כלום מעבר לחיבובים אבהיים אבל היטב הרגישה מאחור את האבר הזקור שלו נוגע בה –

עד שהתחיל ממש, אומר לה: “אמא שלך לא טובה, אני מת ממנה… והיא בספונג’ה… תמיד חולה… עכשיו גם את הורגת אותי!? – יתברך השם, בתי, יאללה תפתחי כבר אותך ואל תעיזי לעשות לי חומים במיטה מפני שאני יהרוג אותך…”

וכאשר היתה מסרבת לו, ומאיימת שתצעק, ותתאבד, היה סותם לה את הפה ומורט את לחייה או צובט בעכוזה עד שלא היתה יכולה ללכת למוחרת לבית-הספר.

לבסוף נכנעה, כדי שתוכל להמשיך לימודים הרשתה לאבא לעשות בה מה שרצה, אך נידמה לה שלא עשה לה אף פעם כמו שמזיינים באמת, כי היה בא אליה רק מהאחור, מתגנב ומכניס לה את האבא שלה… מה-יצר-אותה… אבא שלה מושקע בתוכה… “ארוך חם ומרטיב כומו קקי…” [אמרה במלעיל קצת צרפתי] אבל זוחל מלהיפך, החילזון שלו… שככה זה לא נקרא שדפק אותה ולא פוגע בסיכוי שלה להתחתן.

וגם למדה לעשות עליו שריר, כמו למצוץ אותו, מלמטה.

וגם היה לה בלב טוב בשבילו שלא כועס עליה, וככה נישאר בבית עם אמא ולא מכה. שבתחת הקטן שלה היא מחזיקה את אבא עם אמא.

וגם היה אוהב לנגב לה.

וכאשר התפרקה המשפחה, ואולי נשלחה לכפר-הנוער, עוד היתה בתולה-מלפנים ולא הבינה הרבה בעניינים עד שהחבר’ה פתחו אותה ולימדו אותה, כי מהתחת היא בהתחלה לא היתה נהנית בכלל, רק היה לה זיכרון כואב מהנקניקו [ו"ו בשורוק] של אבא.

וכאשר אני שומע את הדברים האלה (אולי הגזימה כדי לגרות אותי) אני מתחיל לבכות בחמת-זעם על הגברים שכבר שכבו איתה מלפנים ומאחור, ורוצה להעניש ולהכות אותה על כל מה שעשו בה ככה, ומתמלא תשוקה עזה אליה, אל נעוריה הטמאים, האסופיים, התלויים בי מעתה בכניעות גמורה, שאינה יודעת שובעה, אצל שנינו –

הוי עגנון, הו רותי! – אילו ידעתם את גן-העדן שאליו הגעתי אני – הדחוי, המאוס, עוכר ישראל שכמותי, מעריצו של בשביס-זינגר! – מה איכפת לי אם לעולם לא אסיים תואר ב"א בספרות, ואם המשפחה שלי תצדק באומרה שאני בטלן ומבזבז את חיי לחינם על התכתשויות מיותרות – ובלבד שאולי תחכה לי מדי ערב במיטתי בגוף משגע וכנוע ובמילים מחוספסות ובשפתיים עבות ושוקקות חיים –

יום לאחר שאולי סיפרה לי כיצד נעשתה שפחה לאביה וכיצד לילה אחד גילתה אותם אימה החולה, המאושפזת עתה במוסד, ושכחה ששלחה אותה לאב ותקעה באחוריהם החשופים את ציפורניה השבורות – אני משכתי בזקנו המטופח של מנהל מדור-המיון בדואר, אדון אליהו פאריינטה.

האיש הזה, המדושן, החבוש כיפה, הרגיז אותי מההתחלה בדקדקנות העבד-כי-ימלוך שלו, בסיפוריו על נפלאות הצדיק בן-עירו רבי איסחאק, שהחייה נערה מתה ושלח אותה באונייה לארץ-ישראל, ובהתייהרותו שפגש פעם בשוק את אליהו הנביא ודיבר איתו כאדם אל אדם. וכשעירבב אדון אליהו, פאריינטה, לא הצדיק – עירבב מחדש את תוכנו של שק דואר שמויין על-ידי – והודיע לי שינכה שעה ממכסת-עבודתי, אני התעצבנתי, ניגשתי אליו ותלשתי קצת את זקנו האפור עד שמשקפיו של אדון אליהו רעדו, ובדרכי החוצה לרחוב יפו נכנסתי למגרש הרוסים והקפתי בריצת צחוקים משחררת את הכנסייה הלבנה שבמרכזו, אני חופשי.

ידעתי שהפסדתי מקום-עבודה אבל לא היה איכפת לי. כבר למוחרת התייצבתי בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים, שנמצאה לא רחוק מהכנסת ששכנה בבית פרומין, ברחוב קינג ג’ורג', וניראתה כפארלאמנט צעצוע בבירה של מדינת אופריטה, כפי שהשתקפה בסרט הקצר “ירושלים” של דוד פרלוב, מאותה תקופה.

קיבלתי את העבודה הקשה ביותר, שנותרה, משום כך, ללא דורש – נעשיתי פועל בניין.

יחסיי עם האוניברסיטה התרופפו מעתה מאוד, אם כי מצד אחר הם התהדקו, כי עבדתי בבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם.

מהעבר הזה של הקאמפוס ראיתי את חבריי, לעיתים גם רותי צחת העור והצחקנית ביניהם – פוסעים בנחת לתפוס כריך של צהריים במזנון בבניין קפלן הסמוך, ששימש מעין בורסה חברתית לגדולי-האומה בעתיד. ואני נושא דליי מלט, מתרוצץ עלה ורדת בפיגומים, בנעליי הגבוהות, השחורות-לשעבר, ששימשו אותי עד כה במילואים, ובבגדי-עבודה שאינם אלא בגדיי הקודמים, ששונו עתה לבלי הכר. בקושי נותר לי מה ללבוש כדי להופיע באוניברסיטה, באותם ימים בודדים שבהם עדיין ביקרתי בה בתור סטודנט בחוג לספרות עברית.

מדי פעם נשמעה ברחבי הקמפוס ההולך וניבנה הקריאה: “בארוד!” – וכל העבודה היתה נפסקת, הפועלים היו תופסים מחסה, גוש סלעים נוסף נזרק אז והתפורר בפיצוץ אדיר, והדחפורים עטו עליו בחריקת שרשראות, לפנות מקום נוסף לאוצרות-הרוח של העם היהודי.

נחמתי היחידה היתה אולי המחכה לי במסירות, בחדרנו, מדי יום, לפנות-ערב, שעה שאני חוזר מהעבודה עייף וגבי כואב, מוחי המום בשברי ביטויים של חבריי הפועלים, ובגערות המשגיח, וברעש מערבלי-הביטון שהיכו בראשי במשך היום, ועיניי כמעט נעצמות – אז אולי חולצת את נעליי, משרה לכביסה את לבני “אתא” האפורים שלי, ואף מתעקשת לסבן את גבי בתא-המקלחת הפרוץ לרוח, שלא היה בו מתקן לחימום המים.

אך מה כל היעדר הנוחיות הזה לעומת האושר לראותה, לחוש אותה לצידי בחדרון הצר כאשר ידיה מקרצפות אותי בקצף לבנבן והיא חולצת לי שד למצוץ אותה ונשיקותיה מדגדגות את עורי –

אחר-כך הסאלאט החריף, החתוך קוביות זעירות, גבינת הצאן, הזיתים הדפוקים, שטעמם מריר עדיין, הפיתות הטריות, הטחינה הירוקה שפטרוזיליה קצוצה בה דק-דק, בקבוק החלב, השלווה בה אכלנו שנינו, באור הדמדומים הירושלמי, בקריצה הדדית של שובע, כשני קושרים, במחתרת, נגד העולם כולו.

אחר-כך אולי היתה קוראת בפניי את שיעוריה שהכינה לאותו יום, לוגמת מכוס החלב, מצפה למילה טובה, מתעקשת שיירשם ציון – כי אנחנו ממשיכים לשחק במורה ותלמידה, וחסר רק ארמנד חיון לדחוף את ידיו לחזייתה ולהקים מהומה כדי לשעשע אותנו ולחטוף ממני את סטירת-הלחי – לכן אני ממשמש ומדגדג, וממש בכוח מנתק אותה מקריאתה הלהוטה. “כשאני אהיה מושכלת תתחתן איתי?” היא שואלת-קובעת בקול רם, מטפסת על ברכיי, ושדיה מקפצים כעז צעירה, פזיזה, “נכון?”

אני שותק. שואף ממנה ריח ירקות וחלב טרי. נכון? מה נכון? – את לא סטודנטית, אז מה?

"קח, קח למצוץ הביזביז שלי – " בורקות עיניה כקוראת את מחשבותיי, חופנת ומגישה לי את חזה השופע, שגדל מאוד בתקופה הקצרה שאנחנו יחד, ואני מרחף בשפתיי על פיטמותיה הכהות, נושך בהן קלות כגדי בשיניים זעירות, טומן בשפע הרך את פניי העייפים, וחש באצבעותיה המלטפות את תלתליי, נקישות קלות כנטפי גשם ראשון על גג ראשי, והלשון שלה לוחכת אותי בהנאה כמו עשב. עיזה פזיזה.

לפסח לא נסעתי לבית הוריי במושבה.

לא בגלל הריב עימם. גם אילו השלמנו לא היה עולה בדעתי לבוא למושבה עם אולי. לה עצמה לא היה לאן ללכת, ובשום אופן לא הייתי נוסע ומשאיר אותה לבדה. וככה חגגנו את ליל הסדר שנינו, בחדר, על מצות, ביצים קשות, חסה ומרגרינה, ובקבוק עראק שקיבלתי, כשאר הפועלים, מתנה מקבלן הבניין של הספרייה הלאומית. היינו מסובים על מצעים טריים שכיבסה אולי במו-ידיה, אני קראתי בהגדה ואולי שאלה קושיות, ולראשי כיפה צבעונית שגזרה ורקמה לי.

והיא גם גנבה את האפיקומן.

לא היינו עצובים וגם לא מיותמים. שילבנו אצבעות, מתגפפים ומתנשקים, ריח עראק נודף לנו מהפה ומתגבר על פירורי הביצה הקשה, המצות והפטרוזיליה. אולי שרה, שתויה-למחצה, את “אחד מי יודע” ו“חד-גדיא” – ועוד שירים מההגדה בהגיית מילים זרה לי ובנעימות שלא היכרתי, מזרחיות, ספרדיות, שכמותן זכה אולי לשמוע דוקטור גינת מפי גמולה בשוררה לו את הימנוניה העינמיים וזאת בשפת עידו של היהודים ההרריים: "ידל ידל וה פה מה – "

אמרתי לעצמי שאיש מהדוקטוראנטים והמבקרים הספרותיים, המתחרים ביניהם על פיענוח “עידו ועינם” של עגנון, ובונים תילי-תילים של פירושי סמלים וראשי-תיבות על “יבוא דודי לגנו ויקטוף פרי מגדיו” – לא זכה לשמוע במו אוזניו את הסיפור מתפרש במוחשיות כזו לנגד עיניו בדמות טפירו אוליביה שאביה חיבק את אחוריה וסיפר לה שמשפחתם באה מההרים, מקום שיש בו טירה עם הרבה מגדלים, והנה המגדל וצריך להכניס אותו מהר לשער האחורי לפני שיתמוטט, וגם הנערים בכפר הראו לה מגדלים שלהם וקרעו בהם את בתוליה ועתה היא מזמרת למעני שירי פסח ושירים עתיקים השגורים על פיה בהגיית מילים הדומה לערבית-יהודית או לספרדית-יהודית יותר משהיא קרובה לארמית של ההגדה:

"חדש, חדש, בואנוס חדש – "

“מה זה?”

"לא יודעת. כך היו שרים אצלנו ביום השמיני אחרי שנולד לי הילד – "

“איזה ילד?”

העראק חמר בעורקינו, ואני משכתי אליי את אולי וביקשתי לחשוף את שדיה ולקרבם אל שפתיי בעודה שרה. אולי גם אבות-אבותיי הספרדים שרו שירים אלה בטרם נדדו להונגריה ונעשו אשכנזים? – ואני, שהתעלמתי בעקביות משאלתה – “מתי נלך לרב?” – החלטתי פתאום לקשור את גורלנו יחד, חשפתי מעל אצבעה טבעת פשוטה, עשוייה ברזל מפותל, מבריק מעט, טבלתי אותה בכוסית העראק, הנחתי על פיטמותיה הריחניות, זו אחר זו, כמודד את קוטרן ולחשתי: “דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד…” וניגבתי במו שפתיי, מדי הטפה, את אגלי העראק שהתאדו על גבשושיות עורה הכהה, שהצטמררו בעונג, "ארבה, חושך, מכת-בכורות – "

ובעודי מודיע לה, מבעד לאדי העראק, כי עדים לנו שני שדיה אלה, פיטמות השוקולד הקשות, ענדתי לאצבעה את טבעת הברזל והכרזתי – "הרי את מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל – " והכרחתי אותה ללגום כוס עראק רביעית עד תומה, ואחר-כך צעקתי: “בארוד!!!…” – והשלכתי את הכוס הריקה מעד החלון הפתוח החוצה, ונשמעה השתברות הזכוכית על מיכסה-הברזל של בור המים הנטוש, בחצר.

"יה! כאילו הרגת אותי – "

וכאילו לקול הנפץ הזה ציפתה אולי, כי מיד עמדה וקרעה מעליה את שאר בגדיה והתנפלה עליי, וישבה עליי באחוריים חשופים, ועיניה הישירו מבטן אליי בעוד אני בא אליה וצועק לה: "שבי לי אולי, שבי על האפיקומן – "

יום אחד, לפנות-ערב, כאשר חזרתי מהעבודה, ראיתי את אולי יושבת במרפסת הזעירה, ליד תא המקלחון. ישבה מפוייסת, אור-הדמדומים הטיל מאחוריה גוון חום-אדמדמם על בליטות אבני הקיר המסוקסות. מנורת-השולחן הקטנה, שהוציאה מהחדר, נמצאה למראשותיה, אורה חיוור עדיין והיא מתלמת את מצחה של אולי בחריצים-חריצים.

אולי כתבה בריכוז רב במחברתה, כשספר לימוד החשבון מונח לפניה על המעקה, מעל לכבסים התלויים לייבוש. המשעשע בכל אלה, והסיבה שלא הבחינה בי כלל – היא הרכיבה לאפה את משקפי-הקריאה שלי!

אילו היו הממונים על כפר-הנוער רואים תמונה זו של שקדנות, היו אולי מחזירים אותי לעבודה אצלם, אבל אני, מה איכפת לי, כבר התרגלתי לעבודת הבניין.

הייתי יושב על המיטה ושוטח את אולי ערומה על ברכיי, גבה ואחוריה פרושים כספר פתוח. משרטט עליהם באצבע אותיות שמצטרפות למילים, והיא היתה מנחשת. לומדת. כתבתי את שמה. שמי. שמה של רותי, אבל באנגלית. אחר-כך סתם מילים מטומטמות. מצחיקות. ושמות מהמושבה. יונה. פייגה. יינע. שימל. פיושניק. ארלטי. יהודית קורדובה. וגם מהספרות, עגנון, חיים ברנר. אלימלך שפירא. “שיעור במולדת” קראנו לזה. שדיה היו נלחצים, פחוסים וכבדים, על ירכיי. לכל נקודה בסוף מילה הייתי מנסה לתקוע אצבע באחוריה, והיא היתה מתפרפרת וצוחקת.

“המורה אני בובה שלך? המורה מגרד לי!” – הייתי פותח ומנשק את שפתי הערווה הכהה שלה, המגע בכפתור השרירי שסגר על פי טבעתה היה מערפל את חושיי. הייתי נזכר באזהרה של דודתי יעל, על מי שרואה את האור מבעד לעכוזיה של אשתו. כשאני כותב על אותם רגעים אני חש כפושע הנאלץ להתוודות על חטאיו אך ללא התחושה הגואלת של חרטה. מה שמעסיק אותי הוא אם מותר לכתוב את המילה עכוז בצורה זוגית, כמו אחוריים, או שעשיתי שגיאה. ופתאום אני גם מרגיש מגורה מאוד, ממש כמו אז, על קצה לשוני, ואני מוכרח לעשות הפסקה בכתיבת הכרוניקה.

זרועותיי התמלאו שרירים. כתפיי התרחבו. פניי היו שזופי השמש האביבית, והעור כמו התחסן והבריא באוויר החופשי. אצבעותיי הפכו מיובלות ומסוקסות כידי פועל. אפילו קולי נתעבה קצת, הפך גברי יותר, מזרחי. יום אחד, בעבודה, כבר הטילו עליי לצעוק בקול גדול: “בארוד! בארוד!”

הרביתי לשתות עראק, ובערבים עזבתי מדי פעם את אולי לבדה בחדר וישבתי לשתות עם חבורה מקרב הפועלים. כולנו, פועלי-הבניין, היינו יהודים וגאים בעבודתנו. לא היו אז ערבים בירושלים שלנו. ואני ישבתי בחברת הפועלים, על שרפרפים קלועי-קש, בריח עשן נרגילות, בבית-הקפה של מנטלו, באחת הסימטאות.

ובאחד הערבים הללו, במקום לחזור לחדר, הלכתי, מתנודד קמעה, נודף ריח עראק וטומבאק, לבקר אצל רותי, והתואנה – הגיונית למדי, לקחת ממנה חזרה את כתבי-היד שלי. אולי אולי תעטוף בדפיהם את הכריכים שהיא מכינה לי לעבודה, מדי בוקר, וביתרם, בעלים העדינים, המכחילים מצפיפות הכתב, אוכל להצית גחלים בנרגילה.

רותי פתחה בפניי את הדלת, יפה עד כדי כאב, בחלוק צמרירי, מרחף, כאילו ציפתה לבואי. פניה הלבנות, המתוקות, דמויות הלב, הפכו כהות מעט, כשנהב, באור הלילה.

אולי כאן המקום לבכות, אבכי עליכ, יא שרמוטה! – עכשיו אגלה, הפגם היחיד בה היו האוזניים. היתה לה צורת אוזן מאוד לא יפה. כמו קונכיה הפוכה. אינני יודע מאין באה לרותי התורשה הזו. אמנם, שפעת שערה הצהוב, החלק כמשי, הסתירה את אוזניה המוזרות. יופייה המדהים כישף כל מי שפגש בה ולכן לא שמו לב לאוזניים, שאולי הפריעו רק לי במין שמחה משונה לאיד מאז שהבחנתי בדבר לראשונה:

למדנו שחייה בבריכת-השקאה בפרדס אצל אדון באראקר, יקה מוצק, נמוך ושמנמן, שהיה מצמיד למותנינו חגורה עשוייה פחיות שמן-זית ריקות, אטומות, שצבען צהוב-ירקרק, ומנחה אותנו במים במוט ארוך ובמיבטא מצחיק: “חת-שתיים… שלוש ארבע! חת-שתיים… שלוש ארבע!”

אחר-כך קרה שישבנו על שפת הבריכה המרובעת, שהיתה עשוייה אבן כורכר מצופה טיח ערבי ורוד, ללא מלט, והשוויתי את אצבעות הידיים והרגליים הערומות שלנו שהיו, למרבה הפלא, תואמות להפליא וללא שום פגם, אפילו עיקול האצבע הקטנה ברגל היה מושלם. בחיי! הייתי מנשק את כפות-רגליה הלבנות וממלא באצבעותיהן הפניניות והנקיות את פי אלמלא אצבעותיי היו זהות לשלה וזה כאילו אני מנשק אותי. אני זוכר שאמרתי לעצמי שבכלל, מה אני יודע? כאן במושבה כולם הזדיינו עם כולן, אולי רותי היא אחותי-למחצה או בת-דודי? אולי כולנו קרובי-משפחה?

אולי, קוס-אמו הרוחניות, הפסיכולוגיה ותורת הספרות, מה שקובע באמת הוא רק צורתם של אברי הגוף?

ואז ביצבצו האוזניים בשערותיה הלחות משחייה.

עתה נשמעו קולות חברותיה לדירה, אולי גם בעלת-הבית, לכן כניראה לא חששה מפניי והכניסה אותי לחדרה שהיה מלא מופלטצ’ינקות טריות מהמושבה שהעלו בי דמעות.

“מה קרה לך?” שאלה בדאגה. “חדלת ללמוד? שמעתי שהתחלת לעבוד בבניין?”

“לא ידעתי שאיכפת לך ממני כל-כך,” הערתי ביובש, אך ליבי פירפר. “באתי לקחת את כתבי-היד.”

“אתה גם שיכור?”

“לא. מצאתי נערה צעירה. תלמידה שלי. החלטתי להתחתן איתה.”

“והכתיבה?”

“ויתרתי. לא אהיה סופר.” חטפתי מופלטצ’ינקה והכנסתי לפי.

“אתה השתגעת? מה קרה לידיים היפות שלך? החלטת להרוס לך את החיים? אתה – פועל!? אתה בטח תכניס אותה להריון ושוב לא תצא מזה אף פעם!”

לברק עיניה הירוק-פרדס של רותי, שבחנו אותי בידענות, מתגרות בי, כתמיד, חלפה בי לראשונה המחשבה שזה כחודשיים מניחה לי אולי לעלות עליה כמעט ערב-ערב, ומבלי שתצוץ כל מניעה עקב עונתה.

“אפשר עוד אחת?” שאלתי.

“נעורים זה שום דבר,” הוסיפה רותי, “אתה עוד תתחרט!”

“אבל היא אוהבת אותי,” קמתי לעברה ורציתי להתקרב אליה כי כך הבנתי את המתרחש בה – בראותה אותי מאושר עם אחרת, שזוף וגברי, התמלאה קינאה והתאהבה בי. איך אפשר שלא לאהוב אותי – חזק, מלא עראק וחמוצים, סוחב שקי מלט על הגב באצבעות מסוקסות, שכבר ברור כי לעולם לא תהיינה גמישות כשל פסנתרן, ומשכיב מדי לילה נערה שחרחורת שכוחה עז במותניה יותר מהסטודנטיות העדינות, שעורן הבהיר היה נעקץ מזיפי זקני ומצביטותיי, ודעתן נתונה רק לחרדה מפני הריון ולשימוש באמצעי-מניעה ולתביעת משגל-נסוג, תוציא! תוציא! – שיהוק עליהן!

“זאת שוב אי-הבנה,” נרתעה ממני רותי. היא קמה ממקומה ופסעה לאחור, מביטה אליי, מחייכת בעיניים קרועות-לרווחה, נפחדות, כמתגרה בי.

פני החלב שלה קיבלו גוון של עשן ולנגד עיניי הזדקנו פתאום והפכו לרשת קמטים וחריצים בתנועה מתמדת, כמסגירה התרחשות פנימית אדירה, לפני פורקן, "אני באמת אומרת לך, מתוך ידידות, אני לא שונאת אותך, אתה יודע, אבל אל תנסה, בבקשה – "

בכל זאת ניסיתי. עיניה שידרו כן ולא. רבלון אינטימט החריף נדף מחלקת צווארה ועירפל את חושיי. היא הניחה לי לחבק אותה בעמידה, ללטף את שדיה מבעד לחלוק ואף לנשקם, ערומים, על פיטמותיהם העגולות, המושלמות. לגעת באצבעותיי המסוקסות בקוס שלה, שדהר בתוך עצמו בפעימות עזות, כמנשק אוויר מלמטה – אך בהרגישה את אברי מתקשח לעומתה, מבעד לבגדים, ושאני עושה הכנות להוציאו לחופשי ולאווררו מולה, פתחה את דלת חדרה וב“זוז כבר, אתה קצת מסריח,” הדפה אותי, בעדינות נמרצת, החוצה, לחדר המבוא ולדלת היציאה, תוחבת לכיסי מעילי את צרור כתבי-היד שלי.

כאשר חזרתי מאוחר בלילה אל אולי, עטוף במעיל-המלחים האפור, שבכיסיו הרחבים כתבי-היד, קפצה לזרועותיי אחוזת צמרמורת, ירקרקת, אצבעותיה היו קרות מן הכביסה.

“מה קרה לך, את חולה?”

היא ריחרחה בי רגע קצר ורצה אל האסלה שבפינת המקלחת. שם בחוץ, על המרפסת, ליד הקערה עם מי-הסבון שבה היו מושרים בגדי-עבודתי, שמעתי אותה מקיאה בחשיכה.

“מה קרה? אולי? מותק, מה קרה?” ניסיתי להרגיע אותה. “תשתי חלב?” – אולי חלתה בשפעת או בהרעלת-קיבה, או שתתה מהעראק שנישאר בבקבוק, והחל מוצא חן גם בעיניה לאחרונה, יותר מהחלב שכה אהבה לשתות. אך היא סירבה בעקשנות לענות.

שטפתי וניגבתי את פניה, הפשטתי אותה והינחתי במיטתנו הצרה וכיסיתי אותה בסדין, ואז, להתאפק לא יכולתי, נכנסתי אחריה, ונסער עדיין מן הקירבה אל רותי, באתי עליה בכוח, וכאשר צעקה, “אתה הלכת אליה, אני יודעת – " סתמתי בכפי הכבדה על פיה, באצבעות המחורצות מלט וסיד לבנבנן, כמעט חונק אותה, את בכייה הכבוש, הילדותי. מותק, מותק, אוהו, ככה, כמו אבא שלך, בכוח, באונס, כל הנקניקו [ו”ו בשורוק], את כל המגדל בשער האחורי…

התייחסתי אל אולי כמו לצעצוע-חי המצוי ברשותי ותפקידו לענג אותי ולהתאים לי ככפפה לאצבע. שתעריץ אותי ותשתוק. התמרדותה שיעשעה אותי. לא הופתעתי כאשר לאחר שסיימתי את מעשיי בה והתכוונתי, שבע ומרוצה, לשקוע בשינה כבדה, הלומת התרגשויות ועראק, התיישבה לפתע אולי במיטה הצרה מולי, שדיה הזדקרו אליי בחשיכה-למחצה כנושמים, ובהתרוממי בהיסח-דעת לעומתה – סטרה לי על פניי והתחילה לשרוט אותי ופיה התמלא חרפות וגידופים מגונים ביותר, שאותם אני מבקש לא לזכור כלל. תפסתי בכפות-ידיה ובקושי הרגעתי אותה והכרחתיה לשכב לצידי, מתייפחת – על פי ריטוטי גבה המשיי, המתקשת בחיקי בעודי מחבק אותה מאחור וכופת את ידיה באצבעותיי, עד שנירדמה, השפחה המקללת.

כריכים הכינה לי אולי בבוקר, כרגיל. אך כאשר חזרתי מהעבודה, וניסיתי להתלוצץ איתה על ליל אתמול, ולשאול לשלומה – ענתה לי בקול צרוד, בוגר –

“מה אתה, עיוור?”

“מה יש?”

“ילד כבר צומח אצלי בבטן!” תקעה לי בגסות, מחקה שיהוק שלי.

חיינו התנהלו מעתה בשתיקה.

אני לא עשיתי דבר בקשר להריונה, או לנישואינו. העבודה הגופנית חיסנה את גופי וטימטמה אותי. יום אחד חזרתי לחדר, מוכה וחבול, לאחר שהתקוטטתי על הפיגומים עם פועל שאמר לי “קוס-אמכ אשכנזי מחורבן”, וכתוצאה נשלח הפועל לבית-חולים. אולי לא טרחה כלל לשאול אותי מה קרה לו.

לעיתים כבר לא מצאתי אותה בחוזרי לחדר. התחלתי לבלות בערבים, יותר ויותר, בבית-הקפה של מנטלו, יחד עם הפועלים. ערכי בעיניהם עלה לאחר הקטטה. גידלתי זקן. חבשתי ברט של סאלח-שבתי. סבלתי מצרבת כתוצאה משתיית-יתר. את לימודיי הזנחתי לחלוטין. לאחר הקטטה, לא רק שלא פיטרו אותי, אלא הועליתי בדרגה, ומנהל-העבודה דיבר על ליבי שאסכים ללכת לקורס טפסני-בניין.

לעיתים הייתי רואה את צלליתה של אולי חולפת בסימטה, לא תמיד לבדה, והיא לא היתה הנערה היחידה שהסתובבה כך בסימטאות.

כמו על פי הסכמה-מראש התנכרנו זה לזה בחוץ, אבל בבואה לישון, בחדר, מאוחר בלילה, נדלקו גופותינו למגע, והיא כל פעם יותר מסורה, יותר צייתנית, יותר נואשת בכניעותה. הכנסותינו עלו עתה ויכולנו לחשוב גם על שכירת דירה, אלמלא התעקשתי להוציא כה הרבה על סיבובי כוסיות העראק ועשן הטומבאק, שבהם כיבדתי ברוחב-לב את חבריי-לעבודה, ואלמלא אולי החלה קונה לעצמה בגדים ומיני תמרוקים, שאני אפילו לא טרחתי להסתכל לעברם, ואף הביאה בכספה מזונות משובחים יותר, חריפים ומתובלים, לפינת המיטבח הצרה שבחדר.

גם כריכים המשיכה להכין לי, ומדי בוקר התעשר מילויים בבשר מעושן קר ממין משובח, ובגבינות ובמימרחים יקרים, ואולם לדבר לא דיברה איתי. כאילו נעשתה אילמת מאז אותו לילה שבו חזרתי מרותי ובאתי עליה בכוח מהשער האחורי, כמו אבא שלה.

ואני, מצידי, חששתי לפתוח בשיחה איתה כי לא ידעתי מה לומר לה בקשר למועד החתונה, ההפלה, או השד יודע מה – הרגשתי צורך לעשות משהו. להיפטר מההריון? – ואולי להיפטר מאולי? – לא ידעתי מה לעשות, ואיך. וכאשר שכבתי איתה בלילות, מחזיק את גופה הרך, שנדף לפתע אותו ניחוח קדוש בעיניי של רבלון אינטימט אלא שעל עורה השחום של אולי הפך לריח בושם זול, מהול בזיעה – היה מפרפר גופה הרך ונפתח אליי באורח שפחתי, ממש מחפיר, כאילו היא כולה פות רטובה ורחבה שנמסה לקראתי – ואני נבהלתי מפני עצמי בעודי חש בקצות אצבעותיי הקשות, מלומדות הקרשים, הפטיש, המסמרים ונשיאת שקי-המלט – את התאווה לחנוק אותה באחת עד שייסחט גרונה –

כן, להיפטר ממנה.

של מי הילד? מאין לי לדעת? אולי לכן ברחה אליי, מכפר-הנוער? חדלה לשתות חלב. זה סימן? סימן למה? מי יכול לדעת?

וכי אני בודק את עונתה? מה אני מבין בכלל בדברים האלה. יש לה וסת? אין לה וסת? אולי היא בכלל נמצאת עדיין בתקופת ההתבגרות? ואולי כבר לא? הלא גם את גילה לא גילתה לי במדוייק. חמש-עשרה? שש-עשרה? ארבע-עשרה? אולי שלוש-עשרה?

ובכלל, הלא אנחנו נשואים. את טבעת הברזל, שבה קידשתי את אולי בנוכחות שדיה הזקורים, בליל הסדר, בצימרור טיפות העראק על פיטמותיה השחומות, לא הסירה מאז מעל אצבעה. ילדה מסכנה.

מסכנה?

זונה! –

וכשהייתי חושב עליה זונה לא היה גבול לתאוותי, והייתי בא עליה פעם שנייה ושלישית מדי לילה – כמו גם בשם כל הגברים האלמונים, שאת כספם היתה מביאה אליי –

אם זה יימשך כך אפסיק לעבוד ואתחיל לחיות על רווחיה. אם רק היה אפשר להיפטר מן הילד המגעיל שגדל בביטנה, ועוד מעט יתחיל לכער אותה, ואפילו נניח שילדי הוא, הלא אני לעולם לא אתחתן איתה, ברצינות –

אולי מוטב שנלך לרופא, ויעשה לה הפלה, על חשבונה?

בעצם, מה איכפת לי להתחתן איתה? הלא ממילא אני גומר עם הכול. שיהוק על משפחתי. שיהוק על לימודיי. סופר לא אהיה. גם לא ב"א בספרות עברית. בלי סביאת עראק וקצת מהלומות – כבר איני יכול. ובכלל, החיים החדשים האלה מוצאים חן בעיניי, לולא הצרבת. שתלך רותי העדינה וצחת העור בעלת הדם הכחול לכל הרוחות! שיהוק עליה –

ומה, בתקופת הבריטים לא הסתובבו בתל-אביב ובירושלים נערות כמו אולי, ודווקא אשכנזיות ממשפחות טובות? – ובווארשה לא התקיים רובע שלם של יהודיות שעסקו בדברים האלה? כל זמן שאני עם אולי מדי לילה, והיא נשמעת למאוויי כשפחה אילמת, ואף החלה לכבס שוב את בגדיי – טוב לי ואני מאושר.

אמנם את לימודיה העלובים, קרוא וכתוב ומעט פעולות חשבון, שעליהם שקדה בשעות היום, בחדר, בשבועות הראשונים, מתוך רצון לשאת חן בעיניי – אותם עזבה לגמרי. כאשר הייתי יוצא השכם בבוקר לעבודת הבניין, היתה מתהפכת על הצד השני וממשיכה, מי יודע עד מתי, בשינה. ולא פעם הייתי מעיר אותה בבוקר, לפני התלבשי לעבודה, וליתר ביטחון מכניס לה עוד פעם, באור-יום, פותח את ערוותה לעיניי ומותיר אותה בוכה בקולות מרוסקים של אילמת, וכל גופה מפרפר, צרוד –

האומנם נעשתה אילמת? גם קודם לא היתה דברנית גדולה. חשבתי שכך הדבר בגלל הערצתה אליי, ממש כפי שלי היה קשה להוציא מילים רגילות בחברת הסופר הנערץ עליי ש"י עגנון או בנוכחות רותי, שהמחשבה עליה עדיין שיגעה אותי.

הרביתי לשתות, כדי לשכוח. שיהוק על כולכם, רבותיי. בארוד! לולא הצרבת הייתי שותה כפליים. פעמיים כבר כמעט נפלתי מעל הפיגום אל הבור הענק שנחפר כדי להכיל את מרתפי הספרייה הלאומית. תמצית גאוניותו של העם היהודי, האוסף הגדול ביותר של ספריו וכתבי-היד שלו הנמצא במקום אחד עלי אדמות – כמעט שהיה למצבתי שלי, הנבנית על זירת מותי!

ומה שהרגיז אותי פעם אחר פעם הוא שבמשך כל תקופת שתיקתנו הרגשתי שאולי קוראת את מחשבותיי, אחת לאחת. יכולתי כמובן להיזכר, בקצת מאמץ, מבעד לאדי העראק, בהרצאותיהם של פרופ' הלקין ופרופ' תשבי ומר יוסף דן או באימפראטיב הקטגורי של קאנט – או אז אולי לא היתה אולי יכולה לנחש מילה ממחשבותיי, אך כל פעם שהרהרתי בה, ביחסינו, או ברותי – וכך עשיתי רוב הזמן – שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי.

שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי. אוהו. שיהוק עלייך, אולי, אבכי עליכ! – אולי, אולי שלי. יום אחד, כאשר חזרתי אחר-הצהריים מפיגומי הספרייה הלאומית, ורעש פיצוצי הסלעים עדיין החריש את אוזניי, לא מצאתי אותה בחדר. מילא. זו לא פעם ראשונה. ודאי יצאה לעבודתה. רק מוזר היה שגם מעיל-המלחים האפור שלי נעלם.

התרחצתי, אכלתי מזונות אחדים שהכינה, העפתי מבט בכותרות של עיתון-הערב, ויצאתי, ללא מעיל, לקנח בשתייה עם חבריי מהעבודה, בשוק, בבית-הקפה של מנטלו. מדי פעם הייתי מעיף מבט לסימטה ולזו שמחוברת אליה, אך לא ניראה שם אפילו צל-צילם של מעילי ושל אולי.

חזרתי לחדר, חשוך היה, קר, והמיטה – ריקה. עובש בבקבוקי-החלב הריקים, הישנים. שיהוק עלייך, אולי שלי, איפה את? אני אשבור לך את העצמות! – את שומעת? – אני בועט במיטה. אני כמו אבא שלך ואת צריכה לציית לי, רק לי, שיהוק עלייך, ולא איכפת לי איפה ומה את עושה בשעות הערב, לפני שאת חוזרת למיטה שלך ומפנה כלפיי את הגב כדי שאתגנב אלייך, ילדה רטובה ומושחתת שכמוך, אוהו –

השעות נקפו. נירדמתי. התעוררתי. נירדם ומתעורר בקישוי אבר שמתפרק אל הריק ואני חובק בידיי את אולי שנמוגה מחלומי ואיננה, אולי –

אולי, התחלתי לרעוד, אולי היחידה שלי, אולי איפה את? אני אוהב אותך, אני לא יכול בלעדייך –

והילד, ילדנו, לאן לקחת אותו?

אני אבא שלו, שלך –

ושוב נירדמתי. צמרמר. חובק ריקות. ובבוקר קמתי מסואב ועייף, שוטף את פניי בחברת תמרוקיה הזולים, מנשק בדל-חזייה שלה, חולצה גולשת כמשי בנפצוצי חשמל, מלטף, וללא כריכים יצאתי לעבודת יומי.

אילו עזבה אותי, לא היתה משאירה את בגדיה.

היא תחזור.

בשובי לפנות-ערב מהעבודה בבניין הספריה הלאומית, קניתי עיתון-ערב. תמונת פניה המתות מילאה רבע עמוד ראשון. הכותרת היתה: “נעדרת מביתה נדרסה על-ידי רכבת. התאבדות או רצח?”

בארוד!!!… הזדעזע מוחי לפתע.

נשענתי רגע ליד עמוד-חשמל קרוב, התבוננתי לצדדים אם אין באים כבר לחקור אותי, הרוצח, והמשכתי לקרוא על טפירו אוליביה, שהוכרזה נעדרת לפני חודשים אחדים, לאחר שנעלמה מכפר-הנוער שאליו נשלחה, ומביתה – ונמצאה מתה, לבושה מעיל-מלחים גברי אפור, על פסי מסילת-הברזל לירושלים. דרסה אותה רכבת-נוסעים שבאה מתל-אביב. בגלל השעה המאוחרת טרם הוברר אם הטילה עצמה אל הגלגלים או מישהו דחף אותה מאחור ונעלם. בדיקה לאחר המוות העלתה שהנערה היתה בשלב מתקדם של הריון. החקירה נמשכת. טפירו האב: “אהבתי את אוליביה בתי שהיתה מסורה לי יותר מכל ילדיי.” טפירו האם: במוסד.

אל חדרי התקרבתי בהתגנבות-יחידים, להבחין, בעוד מועד, אם אני כבר נתון במעקב ואם שוטרים מחכים בחדרי לעצור אותי. כל השאלה היא, חזרתי ושיננתי לעצמי, אם הוצאתי ממעילי בעוד מועד את כתבי-היד שלי, שתחבה רותי בכיסיי –

החדר היה שרוי בחשיכה גמורה כאשר הגעתי אליו. איש לא ציפה לי. יכולתי לשמוע את פרפורי ליבי בפותחי את הדלת. העליתי אור. דבר לא השתנה מאז עזבתי בבוקר. מיהרתי אל הכוננית. בידיים מקומחות עדיין ממלט, ששב ויבש עליהן לאחר הרחצה החפוזה בתום העבודה, חיטטתי בניירותיי שבמגירה, מזל, אוהו – כל כתבי-היד כולם היו מונחים שם, וגם כסף, רגע –

האם הוצאתי אותם מהמעיל?

לא. בשום אופן –

אני המשכתי להחזיקם בכיסיי בנדודיי ברחובות, ובסביאותיי, מתוך איזו אמונה טפלה, למן הלילה שבו חזרתי טעון בהם מרותי ובאתי על אולי הירקרקת, בדרך שהשתיקה אותה כלפיי לנצח –

טוב. לא נותר זמן רב למחשבות ספרותיות. מוחי פעל עתה בקדחתנות קרימינאלית. אספתי את חפציה של אולי למרכז החדר: חולצה, מכנסיים, שפתון, פודריה, עיפרון-איפור, נעליים, מחברות אחדות, ספרי-לימוד, מזונות שקנתה, סבונים, וילון שהתקינה, בקבוקי-חלב ריקים, מסריחים, גביע-לבן עשוי זכוכית, שציירה והניחה בו פרחים, שיבשו, חזיות, תחתונים, טבעת הברזל, גרביים, הכל במהירות וביעילות, היישר אל מעי מזוודתה החומה, שעימה הופיעה לראשונה בחדרי. התבוננתי עוד פעם אחת אחרונה היטב סביבי, צד בדל-שפתון ובובת-צמר קטנה בדמות קופיף שאותו אהבה במיוחד, הכול הכול –

סגרתי היטב את המזוודה והחוצה, בחשאי, אל בור-המים הישן שבחצר האחורית, הרמתי את המיכסה – והשלכתי אותה פנימה על תכולתה, שהתפרקה שם אל מדמנת הקרקעית, שהמים כמעט כבר אינם זורמים אליה בחורף מפני שתעלת הניקוז בחצר המרוצפת אבן, סתומה, מאז נעלם בעל-הבית הערבי במלחמה.

שבתי ועליתי לחדר. השלכתי מבעד לחלון, הרחק אל השדה, שני בקבוקי עראק אחרונים, האחד חתום והשני מלא-למחצה.

התרחצתי. גילחתי את זיפי זקני מיום אתמול. לבשתי בגדים חדשים, טריים, מהכביסה האחרונה שעשתה אולי, וירדתי לרחוב כשרגליי מוליכות אותי מאליהן אל רותי. הבאתי לה במתנה בקבוק רבלון אינטימט שמצאתי בחדר, הזמנתי אותה למסעדת “רימון” וזללנו סטייק פילה, המנה היקרה ביותר, ואחר-כך הלכנו לקולנוע “ציון” הסמוך, לסרט הנפלא שכל העיר דיברה עליו, “הירושימה אהובתי”. חיבקתי אותה. התנשקנו. רותי החיוורת הזילה דימעה והיתה נירגשת מאוד.

ליוויתי אותה חזרה לחדרה והיא נפרדה ממני ליד הדלת. הניחה לי לנשקה שוב, על מצחה העטור שיער זהוב, על פני הלב המתוקות שלה, על עיני הירוק-פרדס עם דבש כהה שמתגרות בי, וכאשר הרחתי אותה שבתי והצעתי לה שנתחתן, והיא ענתה – “לא!” – ובישרה לי שהיא עוזבת את ירושלים בעוד שבועות אחדים אך אינה יכולה לגלות לי מדוע ולאן.

חזרתי לחדר, מריח את אצבעותיי, פורש ומכווץ אותן באוויר, כפסנתרן, רגע לפני התחלת הקונצרט. מילאתי דיו בעט הנובע וישבתי לכתוב את מה שעתיד היה להיות הרומאן הראשון שלי.

לעבודת הבניין בבית-הספרים הלאומי שבגבעת רם לא הלכתי יותר. במשך שלושה וחצי שבועות ישבתי יום אחר יום בחדרי, קופא מעט בלילות הקרירים-עדיין, בהיעדר אולי, ובלא מעילי ששימש לי גם כחלוק-בית. עד מהרה פלש הקיץ לירושלים. התחלתי לצאת לפנות-ערב, לטייל ולאכול במרכז עיר. חדלתי לשהק. בימים ישנתי ובלילות שתיתי חלב קר, להרגיע את הצרבת שטרם נירפאה כליל, וכל אותו זמן כתבתי את הרומאן הראשון שלי (שנותר גם היחיד שנכנס לתולדות הספרות העברית כי הספרים שכתבתי אחריו כבר היו כולם כרוניקות, ללא בידיון), כתבתי באצבעות גמישות, שהלכו והתעדנו, שאמרו עליהן בנעוריי במושבה, לפני שגירשו אותי, שהן אצבעות של פסנתרן –

תחילה כיניתי אותה ברומאן – הבת של טפירו, אחר-כך שיניתי את שמה לבת של דנינו. אבל גורלן היה זהה. היא הרה. היא רצה אל הרכבת ושמה קץ לחייה. גם דמויות הפועלים מהעבודה בבניין הספריה הלאומית, חריקות המחפרים, צעקות ה“בארוד!” והלילות בבית-הקפה של מנטלו – נתנו לי השראה, וכמובן – כפר-הנוער, וראשית אהבתי לרותי.

כסף היה לי קצת ממה שהשאירה אולי במגירה לפני שברחה, וממשכורתי האחרונה בעבודת הבניין. מסכומים אלה התקיימתי עד שסיימתי את הכתיבה וההעתקה לנקי. ליתר ביטחון העלמתי בספר כל פרט שהיה יכול להסגיר כי מקום התרחשותו בירושלים ובכפר-הנוער הסמוך לה.

כך אני נוהג מאז בכל ספריי, כדי שלא יקרה לי מה שקרה לאלימלך שפירא לאחר צאת ספרו הראשון “הבלנית נכוותה” – שעליו נכתב לימים ב“תולדות הספרות העברית החדשה” שהכרוניקה שלו אינה אלא “הביוב של הספרות היפה”.

ובראשית החורף, כאשר קיבלתי מיקדמה ראשונה מהוצאת-הספרים, קניתי מעיל-מלחים חדש, אפור-כהה, עם כפתורי-קרן גדולים דמויי שן-פיל, ולולאות של חבל שזור ומפותל.

ובאביב, אחרי שהרומאן יצא לאור, קיבל אותי הפילוסוף הירושלמי מרטין בובר לפגישה בביתו בשכונת טלביה. כאשר נכנסתי לחדרו ישב מאחורי שולחן כתיבה כבד. מבט עיניו החודר ומחלפות השיער הכסופות, שהתפרעו על ראשו הגדול ובזקנו – שיוו לו מראה של נביא קדמון. הוא שאל אותי על הכוחות הגנוזים בעלייה המזרחית, שאותה כביכול תיארתי בספרי. הייתי אופטימי. לא כולם כמו אולי. יהיה עם אחד.

בתום הפגישה קם כדי ללחוץ את ידי. דימיתי שעתה אראה ענק מקראי מתרומם, כמו בפסלים ובציורים של מיכאל אנג’לו, אך בובר היה כה נמוך שגם כאשר קם על רגליו לא התרומם ראשו המפואר הרבה מעל גובהו בשעה ההיסטורית שבה ישבתי מולו. זו היתה אכזבה.


 

פרק ארבעים ושניים [ואחרון]: ליל ולפורגיוס שלי. חתונת רוחות המושבה עם רותי אהובתי הנצחית    🔗

השנים עוברות, רותי ואני עוזבים כל אחד בנפרד את ירושלים וחוזרים לגור במושבה, והמוזר מכל הוא שאני לבסוף כן מתחתן עם אהובת-ליבי והחתונה מתקיימת באולם של “בית האיכר”, שהפך למפואר והיקר בכל אזור השרון, ואיזו חתונה! אני שובר את הכוס במכה ראשונה. שולחנות הסעודה גדושים כל טוב, בשרים ותפוזים, יונים ממולאות באורז ובצימוקים, וצימס של דלעת כמו במסיבה הבלתי-נשכחת שערך סקנדר אבול-באר’ל עם היוולדה של רותי “בתו”. מאז, רק לנציב העליון סיר ארתור ווקופ נערכה במושבה מסיבה מפוארת שכזו. זה האולם שכאשר לפני שנים בא לנאום בו המנהיג הקומוניסטי שמואל מיקוניס עמדנו בשתי שורות, מהכניסה עד לרחוב, וחבטנו בו ובחבריו-למפלגה בקתות של טוריות.

על השולחנות ניצבים יינות “יקבי הירקון” מחנותו של שמרל כרמי ובקבוקי “ברנדי הפטרון” הנושאים תווית מיוחדת ליובל התשעים של שיח' איסאחק נורדאו, שנעתר ובא כאורח מצד משפחתי, וזאת חרף היריבות העתיקה עם חותני סקנדר אבול-באר’ל, שהחריפה מאז שסטר על לחיו של חותני. נורדאו מרבה לאכול בחתונתי בשר צלוי.

למוחרת בבוקר מוצא אותו ארל’ה בנו במיטתו שוכב בשפתיים כחולות ובפנים חיוורים, לאחר הקאה קשה. מיד הוא מבהילו במצב אנוש לבית-החולים “הירקון” שבמושבה. מאבחנים אצלו התהפכות המעיים. מנהל בית-החולים מבקש מארל’ה, החצי-אבא של היינץ-משה, לחתום על הסכמתו לניתוח. האילם נרתע מהאחריות וגועה בבהלה. מרוב מבוכה הוא מרווח את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם, ומארגן מחדש את הביצים. שיח' איסאחק מבקש עט וחותם ובכך מזים סופית רכילות מרושעת לפיה אינו יודע אפילו לחתום את שמו.

כשהוא מתעורר אחר הניתוח הוא מוצא לידו בחדר שוכבים ארבעה מזקני האיכרים, צעירים ממנו, גוססים ומכחכחים בשארית קולם “שמע ישראל!” כדי למות ב“אחד”. הוא מסרב להישאר במחלקה פן יגיע גם תורו ומתחנן:

“תוציאו אותי מפה. חוואג’ה שעבקלה הולך למות. לייזיק אל-טאוויל [הגבוה] הולך למות. דאוד אל-נאג’ר [הנגר] הולך למות. ברל אסמאר [השחור] הולך למות. עכשיו תורי ללכת? תוציאו אותי! אני לא רוצה…”

השמועה על מצבו הקשה של שיח' איסחאק עוברת במושבה בתקופת ירח הדבש שלי. מתחילים להכין לו לווייה מכובדת. הלא ממנו ועד לח"כית סרח גוב (“התחת של המדינה”), שאימה טיז-עליז היתה באה אל אימי ומשאילה לה בגאווה שבועונים עם תמונותיה במיני-ביקיני (הייתי אסיר תודה לה על כך, כי הייתי מאונן עליהן) – לא הוציאה המושבה מקירבה שום אישיות מפורסמת, למעט אולי הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין.

ואולם ביום השלישי אחר הניתוח מתאושש שיח' איסחאק נורדאו, וכשבא האילם לבקרו הוא מזכיר לו לשלוח לניקוי יבש את חליפת הליינן הלבנה שלו, כדי ללובשה בצאתו ולהיראות נקי ומסודר.

כאשר רואים אותו יוצא מבית-החולים בצעד מאושש, זקוף אך נשען על מקל, בחליפתו הלבנה, שפם השיבה שלו צהוב מעישון, וחיוך ניצחון בעיניו הכחולות – מודיעים במושבה להפסיק את ההכנות להלווייה ולחזור לתוכנית המקורית של יום הזיכרון להתקפה הגדולה.

שיח' איסחאק מתעקש לצאת גם הפעם בראש התהלוכה אל זירת הקרב, לרגלי התל, שבו נהרג אביתר, עולה על סרקופג האבן [שהיום משמש בתור עציץ גדול במשתנה הציבורית בכיכר המייסדים] ונושא את נאום האזכרה השנתי בפני תלמידי בית-הספר וזקני האיכרים:

“בזה אני מתכבד לפתוח את המיסדרון [מיסדר]… וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום-בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השקאפה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכ יא שקאפה? תראי למעלה… והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליז [מכונת-ירייה] ואז ירו עליהם, ימכן [אולי] חמישים פאשאכ [כדורים] ירו… ועשו להם כסאח… וקצרו אותם ואז ברחו חזרה… באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה [מגבעת] של אביתר והוא נפל מהסוס… אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים…” ובספרו הוא חי מחדש את העבר ומסיים בקול חנוק מבכי: “…ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני [עיני] על הגיבורים שנפלו…”

ובאולם “בית האיכר”, הניראה לאחר חידושו כבית-זונות פריסאי עתיק, מסתובב בועז חיסין בעל החזה השרירי והעגבות המוצקות, לבוש רק סליפ צר לשחייה והתותח, שעליו ישבה רותי-גרטכן שלי, בולט מאוד מבעד לבד המתוח –

ואבול-באר’ל גרשוני הזקן, המכונה גם אבו-ג’יללה, שפניו השמנמנים התקמטו ושפמו הקטן המרטט כבר הלבין, צולע משולחן לשולחן כשהוא מבוסם-קמעה, צלחת כבדים מטוגנים בידו והוא מפציר בקולו הדק באיכרות השמנות, הלובשות את מיטב שמלותיהן ועונדות את עדייהן, לטעום רק עוד קצת מהלעברקעס הנפלאים שכלל בתפריט –

“קחי עוד לעברקע, אכלת רק אחד. שוין? [כבר?] קחי עוד אחד, לקחת רק שניים!… ואני, מה אני אומר? יוישער, יוישער און שפארזאמקמט!… הוועד-מושבה עוד יתגעגע אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל בשנים הקשות ההן!”

ושולחנות החתונה שלי גדושים קערות ובהן תאנים קרות שהכפור עוטף אותן והן מתוקות כדבש, ענבי מוסקט שחור-ייני, סאברעס קלופים בין מכיתות-קרח, פלחי אבטיח מל"לי עסיסי, קוביות מלון מקומי צהוב המדיפים ריח נפלא, שזיפי סנטה רוזה בשלים המתפוצצים בפה וגם, איך לא – קיגעל מיט קישקע [פשטידה ומעיים ממולאים] עם מופלטצ’ינקות טריות בסגנון הירקון, א-מחייה!

וכל קרובי-משפחתי נמצאים באולם דמוי הבורדלו, וזקני האיכרים, וראשי אגודת “פרדס”, והנהלת התאחדות האיכרים ונשיאה, הסופר משה סמילנסקי, וועד אגודת הסופרים, והסופר אלימלך שפירא, ורב-סרן אהרון פראנצויז הצנום במדי קצין בגווארדיה הצרפתית, וחותנתי-לעתיד אנא חוואג’ה שיינע-פשה המשוגעת ששערה הצהוב כבר הלבין ועיניה השחורות כבו וחזה הגדול צנח, והיא יושבת כל הערב בצד, בלי לזוז, ומעשנת סיגריה אחר סיגריה ואפילו אינה עומדת איתנו תחת החופה, ששם אבא שלי לוחש לי ופניו אפורים: “אני לא מבין מדוע אתה נמשך כל-כך לדם הגרמני של שיינע-פשה? יש שם תורשה של טירוף! אוי ואבוי עכשיו מהשנור [הכלה] הזאת!”

והנה גם סבא, סבא המיתולוגי האהוב שלי ועימו האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה אשר ליד נתב"ג שלאחר עלות הנאצים לשלטון רתם סוס לכרכרתו ועלה לגזוזטרת העץ הירוקה בבית סבא כדי לומר לו: “באתי להביע בפניך את מחאתי על מעשיו של הער היטלר! כולי מלא כלימה ואני יודע שאם לא יהיה מקום ליהודים בגרמניה לא יהיה מקום גם לגרמנים בארץ-ישראל!”

ודודותיי בת-שבע ויעל יחד עם מאדאם אום-אל-טאך, שהיא כניראה גיסתן-לזרג וגם דודתי, מצד היותה הידועה-בעיבור של דודי אלכס, והדודה של רותי שולוקטה אל-פחל, שכפות-ידיה הכתומות ספוגות מי-כביסה, ועימה בועלה הדוד של רותי יינע-מייער בעל הפה העקום, ולטיפה הערביה הטבועה מפרדסו של חוואג’ה בארס אבול-חושחש, שאני רואה אותה עכשיו לראשונה בחיי, למצחה צבע קלף בהיר של מתים, כפות ידיה צבועות חינה, מחרוזת מטבעות ונזם באפה והיא יושבת לשולחן עם שימל ונחמיה-פופו, שניהם בבגדי נשים ובציפורניים מואדמות, ורותי הבהירה בעלת הדם הכחול, ואני – כמו רומיאו ויוליה אבל לא מן המתים, שהרי המשפחות שלנו השלימו ודודתי בת-שבע שבה לחיים, וכמוה ארלטי קלדם ומסייה בוריס עם פילגשו המורה אפרת ירקוני, וה“שטודנט” מחוף-הים (לא אוכל לנקוב בשמו), רציני, בחליפה ובעניבת פרפר שחורה ובהומור ייקי, נמוך (הוא, לא ההומור), דומה לבנקאי ארנסט יפת ומביא לנו בקופסה פריטים ניבחרים מאוסף הערוות המצולמות שלו עם הקדשה: “בתור התחלה… לחיי הנישואים”.

והנה גם גצל קרסל מצפצף לי בקול דק ובידו שזיף שחור: “בכל אופן, שתדע לך, בן-עמי, שבשום מושבה בארץ-ישראל לא התקיימו חיים כמו אלה שאתה מתאר. את זה – אפילו לא גנבת. זה הכל המצאה שלך!”

ובשולחן הדתיים לובשי השחורים יושב בן-דודתה של רותי, הרב השבור בעל פני התורכי, הרה“ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), ראש המועצה הדתית שלנו, הילה שקופה של זבובים כדמות שטריימל מעל השטריימל מרחפת מעל לראשו, ועימו אשתו הרבנית המלחששת מרת פנינה-פרלה לבית רוגוז’ינסקי, דמתקרית בעבר סניוריטה פצ’וס (שדיים) והיא כיום ראש מחלקת החינוך העירונית, ועימם יושב בנם הבכור בריא הבשר שחור השיער מלוכסן העיניים ומטופח הזקן ר' מנחם-קריינדל’ס גוש-זהב דור שלישי ושאר בניהם, בנותיהם, כלותיהם, חתניהם, טפלוליהם, נכלוליהם וכל נכדיהם, שאינם יודעים כי התחייה הדתית של סבא יוסף השבור ושל סבתא פרלה המלחששת התרחשה רק לאחר שעלי בן ג’וואד מוסתקים מיפו ריסק את ידו של סבא יוסקה-דרעק ולאחר שעזרא בן קופל קובלמן סדק את שפתי סבתא פרלה המנשקת וגם דרכו על גרשון העיוור ועל המשפך שלו והמטבעות התפזרו, וכי המחזה נערך לקול תרועות הצחוק של הג’חשים, הדור הצעיר של בני-האיכרים במושבה, וכי על כך צעק וקילל ובכה ונסדק גרונו של המגיד הירושלמי ר' בן-ציון ידלר, שהיה יורד מדי פעם משכונתו ובא להטיף ברחבת בית-הכנסת הגדול שלנו, וכי הוא הוקיע את תעלולי דודי ואבי כדוגמא לפריצות הגואה ולהפקרות המשתוללת, וכי הוא התחנן בפני הקב”ה שיהפוך את המושבה למשכן יראי-שמיים כשכונות עיר הקודש ירושלים תובב“א אשר ממנה בא, וכי הוא נשבע כי הרחובות הנושאים את שמות מייסדי המושבה ייקראו מחדש על שמות הרבנים שהתנגדו ליישוב ארץ-ישראל, וכי הוא, אלוהים, נעתר כמעט לכל בקשותיו, ובייחוד לאחר שבאחת מהפגנות השבת הרב הצעיר מנחם-קריינדל’ס הוריד אלה על ראשו של גאול גלבוע, ראש העיר החילוני האחרון שלנו, וגרם לו לאבד את כהונתו בהופכו אותו לצמח היושב בפינת האולם על כיסא-גלגלים והריר זב ממנו אבל לא היה אפשר שלא להזמינו לחתונה, מה עוד ששפר מזלו מיצחק רבין, שאותו גם אלוהים לא יוכל להחיות, והשופטים ריחמו על מנחם-קריינדל’ס ושיחררו אותו בלא כלום למרות שהיו לו הרשעות קודמות על כך שרוקן את הקופה בחנות של גוטליב דיטריך אפריים, ושהוא חובט בבני-אדם בלהט השמירה על הכשרות ועל השבת במושבה, שהולכת והופכת לעיר דתית חשוכה כפי שהיתה בימיו של “אוייב-העם” הרופא ד”ר יעקובוס זכריאס-כהן, שנילחם במחראות ובמשתנות הפתוחות שלנו וסופו שעזב בלב שבור את המושבה ואת ארץ-ישראל ומת בגולה.

והרה"ג יוסקה לומד בקול רם דף בספר הקודש של מושבתנו: “איש אחד הלך ולקח, בכוח היתר של אחד מרבני ירושלים, אישה חדשה על אשתו הראשונה, אשר לא ילדה לו בנים. ויקומו נגדו רוב בני המושבה וירדפוהו, אך יש אשר עמדו לימינו. ויהי במות שתי הנשים, זו אחר זו, במיתה חטופה, ויאמרו כי אך בחטאו מתו ויסקלו את ביתו באבנים. ויקרא זה לעזרת הקאימאקם ביפו, ויהי במושבה ריב ומדון וחילול שם שמיים גדול…”

ובמרכז האולם יושב מי אם לא דודי המנוח אלכס וסיפוריו קולחים בעברית בלולה באידיש ובערבית. “שאבו-ג’יללה אבול-באר’ל הקמצן יאביס את כל שנואי-נפשו?” הוא מחקה את קולו המאנפף-קימעה של גרישה ירקוני, “פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שהבת השארמוטה של גרשוני איתנו התחתנה…”

והוא מצביע לעבר ידידו-לשעבר, הרב יוסקה-דרעק, וכל כת טפליו, ואומר לי: “אבא שלך ואני נכשלנו. היהדות המרוסקת קמה לתחייה על תקן של מפלצת!” וקורץ, “מזל-טוב [זי”ן צרויה] מיינע פלעמעניק, דיר-באלאכ! כול אל-חרא קודאמאכ! [מזל טוב, אחייני, היזהר! חשבת שמלאה סאת ייסוריך? דע לך שהגרוע מכל עוד לפניך!] – ואל תשכח את המינהג הבידואי: הרוג את החתול בליל החתונה! הפחד את אשתך! קח את מקל-הגללים של אבו-ג’יללה אביה וחבוט בו היטב על אחוריה החלביים, חריצים-חריצים תעשה את התחת שלה, עוד הלילה, ולא תתחרט! – שתדע לך, אישה צריכה להתעבר ולהמליט, תיכף, בלי תירוצים, כמו באורווה וברפת! – אני מכיר את גזע הגולדשטיקים! אלה אם לא גוזמים אותם גדלים פרא! יש אימרה: הלך הארבה בא הצפע, הלך הצפע בא הכלב השוטה, הלך הכלב השוטה, נישאר השוטה בכבודו ובעצמו – יחד עם שתי הצהובות האלה, הנפקנית והממזרת!"

ואינו שוכח לצטט מאוסקר ויילד האהוב עליו: “לפעמים האנשים הנחמדים ביותר אומרים את הדברים הנוראים ביותר!” – ופרח היסמין הריחני תקוע בדש בגדו ועדה-פרומנדה יושבת לרגליו ופני המדונה המטומטמטמטמות שלה, לבנות כחלב, מונחות על ברכיו יחד עם התינוק שלה חזי בחיוך של אושר עילאי, כאילו סיימה את תפקידה בהצגה ועתה שבה להיות בן-אדם. ועגנון, כן גם עגנון בא במיוחד מירושלים לכבוד דודתי יעל שגמרה ביד לאחר שברח ממיטתה.

רק טשרניחובסקי, פולונסקי ונפוליון אינם באים.

הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב בעל זקן-הפרא והקילע עד הברכיים תחת כרסו העצומה קם וניגש אל השוויגר הטרייה שלי ואומר לה בחביבות דתית: “טנטע שיינע, אולי מספיק כבר לעשן? לשמוח בחתונה זאת מצווה מן התורה, שכתוב – לשמח לבב חוסן וכולה! לשמח דיינע טוכטער, ער איסט א-מצווע!”

קמה חותנתי שיינע-פשה בפנים נפולות שלובנן כהה מרוב טיפולים ושדיה הענקיים תפארת מושבתנו התרוקנו-צנחו כלא היו – וחרף שגעונה מדברת היא בקול צעיר של סאברע ותיקה, והקול מתגלגל ברחבי האולם, צלול ומדוד כפעמון המושבה:

“איליביסקי, איליביסקי, איבן-איליביסקי! תיראו מי שמרשה לעצמו לדבר! הגורנישט מיט גורנישט הזה, מלקט הנופת מן המחראות, הספק-מאמזער של ג’מאל-פשה ושל גיסתי באשה-קריינדל מדנגת השפמים!” והיא מצדיעה לו כשהסיגריה רועדת בין אצבעותיה הלבנות, המוכתמות בניקוטין, ומסיימת בלעג אריסטוקראטי של בת-איכרים ובעיניים כבויות שייאוש תהומי ניבט מהן, כשיכורה: “רב [ברי”ש בציירה] גנרל יוסקה דער-תרכ! אתה בעיניי לא קרוב שלי! כבר כשהיית פישר קטן ורחצתי אותך בפיילה הסתכלתי בך וידעתי היטב מה תהיה אחריתך! – מהשוואנץ אל יראת-השמיים! אותי תרמה? יוסקה-דרעק? טפו, תועבה, כל המושבה! וגם בתי הזונה ששכבה עם בן-דוד גרובאן שכמוך!"

דממה נופלת באולם ואז, למרבה התדהמה, תוחב לעומתה הרב ר' יוסקה העבדקן ולבוש השחורים את פניו הרחבים כשהוא מצפצף ופועה ומחקה בעדינות רבה את שירת הזמיר ממש כפי שעשה בנעוריו מעל צמרות האקליפטוסים הריחניים בחורשה, לפני שמלק את ראשי התרנגולות והזריע את ראשי הבנות. “ואת, טנטע שיינע, את, גם את חטאת לא מעט עם פולונסקי הפוץ, ימח-שמו, המפא”יניק הזה, שכשהיה שר בממשלה אירגן עם הקיבוצים לחטוף את ילדי תימן ולעשות מצות מדמם. הגיע הזמן דודה שתעשי תשובה במקום לספר עלינו שקרים!"

“מה ואת? – רב [רי”ש צרויה] שמוק-שכמוך! – אני לא זניתי! ושתדעו לכם שהשר זיאמה פולונסקי, האיש הנפלא, שחתם על מגילת העצמאות ושהיה החבר הטוב של לוי אשכול, הוא-הוא האבא של עדה-פרומנדה, ואמא שלה, שזנחה אותה, היא מאדאם אום-אל-טאך שיש לה הבורדלו במנשייה!"

מיד מוציאים אותה ושולחים אותה באמבולנס חזרה לבית המשוגעים בתוספת זריקת הרגעה כדי שתסתום את הפה ולא תגלה כל מה שהיא יודעת עלינו ועל אבות אבותינו ועל האמ-אמ-אמ-אמו שלנו.

שיינע-פשה החולה חולפת בחוץ גם על פני החמור הקפריסאי של סנדרל בעלה, שהאבן רוצצה את אוזנו (של החמור) כשהיא מחזיקה בשמשייתה הלבנה וממלמלת בקול בוכים: “איפה האנושיות שלכם, הסופרים החדשים? הלא אני, בילדותי, הגשתי פרח להרצל בירושלים!”

בכרוניקה הזמן הוא חומר גמיש וצייתן. לפעמים הגיבור אינו משתנה במשך עשרות שנים. תפיסת הזמן בכרוניקה דומה למה שרואה היושב במכונית פתוחה כאשר גבו לכיוון הנסיעה. מה שנמצא קרוב, בצידי הדרך, עצים ועמודים, חולף במהירות, אינו ניראה ברור לעין וקשה לתארו בדייקנות. מה שנמצא רחוק, ניראה ברור מאוד ואינו משתנה מדי רגע, אלא רק הולך ונעלם. שם, בתמונת הזמן ההולך ונעלם, חיים לעד הגיבורים בני-בלי-גיל של הכרוניקה. ככל שהשנים חולפות מיטשטש ההבדל בין שנה לשנה. העבר בורח לנו. בין שנתה השלושים לשנתה השישים חיתה הזדיינה חותנתי הזמנית אנא חוואג’ה שיינע-פשה כשישים שנה וגם השתגעה. אז מה? מישהו זוכר מה היו השנים ההן? אם עברו מהר או לאט? איך חותנתי ניראתה בכל אחת מהן, אם היתה כבר בת מאה כשמתה בת שישים? ואם פיזדתה היתה צהובה גם היא מתוקף גרמניותה? לזמן המתרחק יש איכות משלו, הוא הולך ומתפחס, הולך ומתרדד כחומר ביד הכותב. דף אחד של כרוניקה מכיל עשרות שנים שנעשות דומות זו לזו ככל שהן יותר עתיקות. בכרוניקה נמדד הזמן מנקודת-המבט של העתיד הרחוק – שנה אחת יכולה להימשך חמישים שנה, ולפעמים מאה, וגם להיפך.

וגם אני שתוי קצת, מתנודד בחליפה כחולה חדשה, ענוב עניבה אדמדמת, את הכיפה הרקומה איני מסיר מראשי, על תלתליי. וכמתוך ערפל אני עובר עם רותי (שמעתה עדה-פרומנדה, שהראתה לי את הקוס שלה בילדותי, היא כבר לא בת-דוד שלי אלא אחותה החורגת של אשתי, וחזי התינוק המתוק בעל העיניים הכחולות הוא אחייננו-למחצה), בשמלת-חופתה הלבנה, משולחן לשולחן, ואנחנו מצטלמים עם יושביו, ותמונה אחת עם כל הנחשבים ושנחשבו לבני-דודים שלנו ובהם עדה-פרומנדה, שימל קוסוחוב, הרב יוסף, אחותו יוכבד די תרכל’ה שיקסע, ואבנר מהצד שלי. גם סרח פוגאצ’וב היפה מצטרפת אלינו בנפנוף צידי חצאיתה כדי שניראה את רגליה הנהדרות ואני חושש כל הזמן פן תרים את החצאית עוד קצת יותר ותכרע להשתין בשולחן הלבן על הלעברקעס, הקיגעל, הקישקע, המופלטצ’ינקות והפירות הטריים.

בסוף השבוע מופיעה כתבה על החתונה שלנו במדור של דן בן-אמוץ “מה נשמע” ב“דבר השבוע”. מתברר שעבר במקרה ונכנס בלי הזמנה ותיאר חתונת שתי משפחות איכרים מהמושבה, וכי כל אחד מהמוזמנים, שעימם דיבר, סיפר לו משהו מופרך אחר על המשפחות שלנו.

על סבא נאמר: ש“הצליף בשוט על האיכרים שהעיזו לצאת לעבוד בשנת השמיטה הראשונה”! – וכך יצא שם תיאור מלגלג ומלוכלך שבו למשל עליי, החתן, נכתב שהוא, אני: “כתבן לא רציני, שספר אחד שלו מתרחש ביממה, ספר אחר במשך מאה שנה. כל מושג הזמן אצלו הוא בלבול אחד גדול כמו אצל איכר זקן, סנילי, שסופר כל פעם מחדש את השנים על אצבעות ידיו ורגליו…”

אבל אותי הדבר לא מדאיג כי אני נתון כבר בעיצומו של ירח הדבש הנורא, של הימים המרים כלענה.

סנדרל גרשוני פינה עבורנו את הקומה העליונה בביתו (ששם, בחדר-השינה, היה מסייה בוריס קלדם דופק בהיעדרו את שיינע-פשה אשתו), חידש אותה, השקיע בה הון, הכל מסוייד, צבוע, מצוחצח ונקי, ואנחנו על מיטת-עץ רומנית גדולה, שרכשנו לנו בכספו במחסן של רהיטי “מרס” ביפו, והסדינים טריים, והשמיכות והכרים ממולאים פוך אוורירי וחלומי שאין כאיכותו כיום, (והוא נישאר ירושה במשפחתם מהפרנה, הכסת הענקית שהביא מהאנובר ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן, סבא של שיינע-פשה, וממנה תפרו שמיכות לכל צאצאיו), וכל כלי-המיטה צחורים ונקיים ומדיפים ריח נהדר, לא היה צריך לקנות כלום כי את כולם שימרה שיינע-פשה בבולמוס הניקיון ששיגע אותה ושעבר גם לרותי בתה, ששוכבת לעיניי ערומה, מקופלת על צידה, מושכת קצת למעלה באצבעותיה את הלחי של התחת שלה, כל אברי גופה בעלי הדם הכחול מושלמים (מלבד האוזניים), אפילו הציפורניים בכפות-רגליה, והעור הנהדר, בהיר כחלב, לשתות אותו, (תורשה מסבתא-רבתא שלה הגרמניה, הברונית פון לאקסן, ומשיינע-פשה אימה), והיא מוקפת כרים לבנים שמדיפים כמוה בושם רבלון אינטימט חריף, ומפנה את פניה המתוקות, דמויות הלב, לאחור, אליי, ושערה הצהוב פזור, ועיני הירוק-פרדס בדבש כהה מתגרות בי כתמיד, והיא מחייכת בשובבות, יפהפיה, וגם שפתי הערווה העבות שלה והכפתור הפעור של פי הטבעת [“זכור את דברי דודתך יעל: קח אישה טובה ומא תשוף א-נאר מן טיזהא!”] מביטים בי, נושמים לאט, מחייכים אליי בעין אחת, בוורוד כהה, מגרה, כמבקשים לנשק אותי. [או אולי נפער כך כי תקעה פוקי קטן?] רק שדיה נסתרו בקיפול גופה. צירוף של יופי נשי עילאי, רך, ושפתיים דגדגניות של נקבה וחור שכל חיי חלמתי לראותו, ומחילות – אמנם מדהימים בשלמותם, עוטים פלומה שקופה כמעט, מוזהבת, וללא שום פגם או עיוות – אבל כאלה יש גם לכל חיה, לכל בהמה, ככה, באמצע האחוריים האגסיים, שמשם יוצאות גם קקה ושתינה שמזבלות את שדות המירעה הירוקים שלנו, והפלחה, ואת הפרדסים.

וככה, מרוב שאהבתי אותה לא יכולתי לזיין אותה.

אני, כמו הנסיך הצעיר המלט, המחשבות הרגו לי את המעשים.

שלושה חודשים. כל הנסיונות עולים בתוהו. לא מצליח. נמס מאהבה, מהגירוי, מעצם הנגיעה בקוס הצהבהב שלה שאותו הייתי צריך להרוג בליל החתונה ובעצם הרבה זמן קודם אבל האפרוח נישאר חי ומחייך ואני לא יכול לחדור אליו, אליה. לסחוט אותו. למלוק אותו. לצרוח: “אנא חוואג’ה!” מרוב שאהבתי אותה לא יכולתי לזיין אותה והיא ממשיכה לשכב כך, מקופלת, פותחת, מחכה, מחייכת.

מקופלת, פותחת, מחכה, מחייכת.

עד שהיא מתחילה להפציץ עליי בכל המושבה שאני לא גבר, שאני אנאלי, כמו שימל קוסוחוב ונחמיה ירקוני, ואנחנו מתגרשים בשערוריה שמתפרסמת בשבועון “העולם הזה”. למשך לילה אחד עוצרים אותי במשטרה בגלל מכות וניבולי פה, פצעי המשפחות מן העבר נפתחים, אבא מת משברון-לב, שיינע-פשה, במוסד, שותה בקבוק ליזול ומתה אף היא, (לאחר שאחיינה הרה"ג ר' יוסקה מסיים להתפלל על קברה ולהספידה ניגשת אליו רותי בתה וסוטרת בכל כוחה על פניו המזוקנים) ואילו אני ממשיך לאהוב את רותי כל ימי חיי, ועדיין חולם לשתות את עורה, שהוא צח ומוחשי כחלב, ואם אפשר לינוק אותה, לחלוב וגם לחנוק אותה –

ואני מתעורר, צמא, ופתאום אין לי ביצים. מישהו חתך לי אותם בשנתי. סירסו אותי. ולוקח לי זמן להבין שגם זה חלום שממנו התעוררתי, והביצים הזקנות שלי עדיין עליי.

ואני נרגע –

תל-אביב, ירנטון-אוכספורד, 1999–1996



 

שמות המשתתפים    🔗

* אביתר ירקוני, בנו של גרישה ירקוני, אהובה של יעל, דודתו של אורי בן-עמי.


* אבנר, בן-דודו של אורי בן-עמי, בנו של דודו אלכס.


* ר' אברום גלר, ראש חברת “מגיני הדת” במושבה.


* אברשקה פוגאצ’וב, מוכר הקרח, המכונה אברשקה אבול-סרח וגם אבול-סרס-מן-אל-קרח, והוא ספק-אביהם של סרח ודורון.


* אולי (אוליביה) טפירו, תלמידה של אורי בן-עמי בכפר-הנוער בהרי ירושלים, הרתה והתאבדה.


* אורי בן-עמי, סופר מהמושבה.


* אחסן דלדום, גשש בידואי אצל ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו.


* שיח' איסחאק (יצחק) נורדאו, ראש השומרים של המושבה.


* אלימלך שפירא, סופר מהמושבה.


* אלישע, אביו של אורי בן-עמי.


* אלכס (אלכסנדר), דודו של אורי בן-עמי.


* אמא, אימו של אורי בן-עמי.


* אנרי פסקל, יינן יהודי זנאי מאלזאס, אורח במושבה מטעם הברון רוטשילד.


* אפרת ירקוני, בתו של גרישה ירקוני, אחותו התאומה של אביתר, מורה, אהובתו של מסייה בוריס קלדם.


* ארל’ה נורדאו, האילם, בנו של שיח' איסחאק נורדאו.


* ארלטי קלדם, היפהפיה והמשכילה, בתו של מסייה בוריס קלדם, התאבדה.


* באשה-קריינדל גולדשטיק (מקודם קוסוחוב), המכונה אום-א-שאוואריב, אם השפמים, אשתו ובת-דודו של מנחם-מוניש גולדשטיק, אימם של יוסקה ויוכבד. בתה של פייגה-דובע. אחותם של סנדרל גרשוני ויונה-מאיר קוסוחוב.


* בבלאך, מורה לתנ"ך בגימנסיה “הירקון”.


* בועז חיסין, הכדורגלן מיספר אחד של המושבה.


* מסייה בוריס קלדם, המכונה חוואג’ה בארס, אבו-אלחושחש, אביה של ארלטי, מהאגרונומים של הברון, אין קשר משפחתי בינו לבין קלדם (קרצ’מר), גיבור סיפורו של אשר ברש, “איש וביתו נמחו”.


* ר' ברל, מזקני המושבה.


* ברל חדד, המכונה ברל אסמר, השחור, נפח בשוק הגדול, מומחה לתיקון פרימוסים ולהתקנת מרזבים.


* בן-ציון ידלר, המכונה ר' גרונם יקום-פורקן ב“תמול שלשום” של עגנון, דרשן ומגיד ירושלמי ידוע שהיה נותן קולו בבכי ולא פסח גם על המושבה.


* בתיה מיט די הוזין, פועלת בפרדס של סבא של אורי בן עמי, לימים אשתו של נשיא התאחדות האיכרים.


* בת-ציון נורדאו, בתו של ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו.


* בת-שבע, דודתו אחות-אביו של אורי בן-עמי, שנהרגה מבעיטת הפרד של חוואג’ה סקנדר אבול-באר’ל, סנדרל גרשוני.


* ג’אוד פאשה, קומנדאנט של תול-כרם בתקופת התורכים.


* גאול גלבוע, בנו של מנדלה, ראש העיר החילוני האחרון של המושבה.


* ג’וואד מוסתקים, ראש הבחרג’יה, הספנים, בנמל יפו. בעל-גוף, תעלולן, חבר של סבו של אורי בן-עמי.


* ג’ובראן, רועה המושבה.


* ג’עפר אל-היסהיס, “היתוש”, בעלה של שולוקטה אל-פחל.


* ג. (גצל) קרסל, ההיסטוריון והביבליוגרף.


* גרישה ירקוני, בעל המלון “חובבי-ציון”, אביהם של אביתר, אפרת ונחמיה-פופו.


* גרשון מאנדאלאך, הקבצן העיוור.


* דובה הירש, בתה של מאדאם אום-אל-טאך, זנתה.


* דובה השמן, לימים פרשן ספורט ידוע.


* דווידוב, נהג האוטו-מים.


* ר' דוביד דער גר, רבי דוד הגר, ברון גונטר פון לאקסן מהאנובר, סבא של שיינע-פשה גרשוני.


* דוד הנגר, המכונה דאוד אל-נג’אר, הנגר של המושבה.


* דוד קדם (דודו מזרחי), חברי-לכיתה, לימים אלוף בצה"ל. בנו של שלמה מזרחי, הוא אבו-דאוד השיכור.


* היינץ-משה, בנה של לוצי, אשתו לזמן קצר של האילם נורדאו, ספק ממזר, אך ייתכן שהיה באמת בנו של האילם, תלוי אם הרתה אימו מהאילם או מה“שטודנט”.


* ר' וולף, מזקני המושבה.


* זיאמה פולונסקי, פועל, לימים ממנהיגי תנועת העבודה, מהחותמים על מגילת העצמאות ושר בממשלה. ייתכן שהוא אביה של רותי גרשוני וייתכן שהוא אביה של עדה-פרומנדה. בול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת העשרים וחמש למדינה.


* חאמד, פועל של סבא של אורי בן-עמי, אביו של עיסא, נהרג מבעיטת הפרד של סנדרל גרשוני.


* חג' עבד אל-מצרי, הלץ. פועל בפרדסו של יינע-מייער קוס-אוחתו.


* חווקה הירש, בתה של מאדאם אום-אל-טאך, זנתה.


* חזי, התינוק של עדה-פרומנדה.


* חיים הגורג’י, בעל חנות הפלאפל ליד בית-הכנסת הגדול, אחיו של שבתאי.


* חניאל גרינבלט-גבעוני, מורה וכוורן, גם משורר-חובב.


* חסן בק, מושל צבאי של יפו בתקופת התורכים.


* טרונסקי, שליח המועצה הכפרית.


* יהודית קורדובה, מורה צעירה במושבה.


* יוכבד גולדשטיק, המכונה די תרכל’ה שיקסע, אחותו הגדולה של יוסקה, בתה של באשה-קריינדל.


* יונה, עוזרת תימניה בביתו של אורי בן-עמי.


* יונה-מאיר קוסוחוב, המכונה יינע-מייער קוס-אוחתו, יינע-טאך, חוואג’ה פלייצקע, בעל הפה העקום, אביו של שימל, הערבי-למחצה, מהכובסת שולוקטה אל-פחל.


* יוסוף, הפועל התימני של אלכס, דודו של אורי בן-עמי.


* יוסף (יוסקה) גולדשטיק, המכונה יוסקה המרסק, יוסקה-דרעק, יוסקה דער-תרכ, לימים הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב, בנם של מנחם-מוניש ובאשה-קריינדל.


* ר' ינקיל הירש, העגלון, בעלה של מאדאם אום-אל-טאך.


* יעקב בשסמן, המכונה יענקב גאלצ’אלאך, איכר ורג’יסור במושבה.


* ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, רופא המושבה.


* יעל, דודתו אחות-אביו של אורי בן-עמי, סופרת ומורה במושבה.


* ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי, מנהל בית-הספר העממי “רוטשילד”.


* יצחק רוקח, פרדסן ואיש ציבור ידוע, כתב את הספר “פרדסים מספרים”.


* לוי שקולניק (אשכול), פועל במושבה, לאנס-קורפורל, זקיף בבורדל הידוע של מאדאם אום-אל-טאך, לימים ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, שר האוצר וראש הממשלה.


* לוצי, עולה חדשה מגרמניה, אשתו לזמן קצר של האילם נורדאו, אימו של היינץ-משה.


* לורה-“דארלינג” קובלמן, אשתו של עזרא בן קופל קובלמן.


* לטיפה, הנערה הערביה שטבעה בבריכת ההשקאה בפרדסו של מסייה בוריס קלדם.


* לפידס (לפידות, סרג’נט) צ’רטוק, דמות צדדית שסופה טראגי.


* מאדאם אום-אל-טאך אם-ירצ’השם, גברת הירש, לימים חווה-דובצ’ה הירש, אשתו של ר' ינקל העגלון, יהודיה, בעלת בית למקצוע העתיק בעולם, מול חוף מנשייה, ברובע התענוגות של יפו, וגם נפחנית וטבחת.


* ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה. נתקל בזונה הרומנייה בבוקארשט.


* ר' מורדכה-באר’ל, דמות ספרותית שיצרה יעל, דודתו של אורי בן-עמי, לצורך סיפורה, מצירוף דמויותיהם של ר' אברום גלר ושל סנדרל גרשוני.


* מזרחי (שלמה) השיכור, אבו-דאוד, אביו של אלוף דוד קדם (דודו מזרחי).


* מנדלה גלבוע, מפקד מכבי האש במושבה, אביו של גאול.


* מנחם-מוניש גולדשטיק, עגלון של צואה, המכונה מוניש אבו-דרעק, אבו-חארה, הושא אל-עטאר, איליביסקי, בעלה ובן-דודה של באשה-קריינדל, אביו של יוסקה גולדשטיק.


* הרב ר' מנחם-קריינדל’ס גוש-זהב, מנחם גולדשטיק, בנם הבכור של יוסקה ופרלה, נכד של מנחם-מוניש גולדשטיק.


* מרדכי בומביי, הבעלים של המאפייה בשוק הגדול.


* נאסרה הגדולה, כובסת בחצר סבו של אורי בן-עמי, אשת חאמד, הפועל של סבו, והיא אימו של עיסא, שנעשה גם הוא פועל של הסב, לאחר שאביו חאמד נהרג, יחד עם דודתו של אורי, בת-שבע, מבעיטת הפרד של סנדרל גרשוני.


* נחום גוטמן, הצייר.


* נחמיה ירקוני, נחמיה-פופו, בנו של גרישה ירקוני.


* סבא, סבו של אורי בן-עמי.


* סבתא, סבתו של אורי בן-עמי.


* סיומה ליפבסקי, בעל בית הקולנוע “סינימה ירקון”.


* הסנדלר הספניולי, ישב בשוק הגדול.


* סנדרל (אלכסנדר) גרשוני (מקודם קוסוחוב), המכונה חוואג’ה סקנדר (איסקנדר), אבול-באר’ל, אבו-ג’יללה, הצולע, נשוי לשיינע-פשה, “אבא” של רותי.


* סרח גוב (פוגאצ’וב), המכונה “התחת של המדינה”, בתם של אברשקה ועליזה (טיז-עליז).


* עארף בק אל ערסן, נכה-הרגליים, בידואי, מפקד ז’נדארמים ביפו בתקופת התורכים.


* חג' עבד אל-מצרי, לץ הכפר.


* עבדאללה השחור, החרת, הפועל הערבי של סנדרל גרשוני.


* עדה-פרומנדה, ייתכן שגם היא בתה של מאדאם אום-אל-טאך, אבל לא מזרעו של הדוד אלכס אלא מכל אדם אחר שביקר אצל אימה תשעה חודשים לפני היוולדה.


* עזרא קובלמן, השומר, בנו של קופל קובלמן הידוע, שהיה הלץ הראשון של המושבה, בעלה של לורה.


* עיסא אל-חאמד, פועל של סבו של אורי בן-עמי (ואולי נכדו), בן של נאסרה הגדולה וחאמד, אללה ירחמו.


* עלי בן ג’וואד מוסתקים, ספן בנמל יפו, אף הוא בעל-גוף, ענק.


* עליזה פוגאצ’וב, אשתו של אברשקה מוכר הקרח, המכונה טיז-עליז.


* עמשי השומר, גיבור הרומאן המרתק של יעקב רבינוביץ “נדודי עמשי השומר”, היה ידיד של סבו של אורי בן-עמי ושל דודתו של אורי, יעל.


* פייגה-דובע קוסוחוב, המכונה קוס-אוחתה, אימם של סקנדר גרשוני, יונה-מאיר קוסוחוב ובאשה-קריינדל גולדשטיק (נולדה קוסוחוב). פייגה-דובע היא סבתם של רותי, שימל, יוסקה ויוכבד.


* פרלה גולדשטיק (נולדה רוגוז’ינסקי), המכונה סניוריטה פצ’וס (שדיים) בפי הסנדלר הספניולי, אשתו של יוסקה-דרעק, לימים הרבנית מרת פנינה-פרלה גוש-זהב.


* צדקה, מורה לפיסיקה בגימנסיה “הירקון”.


* ציונה רבאו, סופרת, אשתו של פרופ' ארווין רבאו.


* קופל קובלמן, האיכר-הגוזמאי, אביו של עזרא.


* קלוד ליכטנשטיין, בן-דמותו הספרותי של מסייה בוריס קלדם בספרו של אלימלך שפירא “הירקון שבלב”.


* רוזה, אשתו של גרישה ירקוני, בעל המלון “חובבי-ציון”.


* רותי (רבקה) גרשוני, הממזרת, בתם של זיאמה, סנדרל ושיינע-פשה, נכדתה-החורגת של פייגה-דובע קוסוחוב, נינתו של ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן.


* רנצשף, איכר ומלשין.


* ד"ר שאול טשרניחובסקי, המשורר.


* שאול קובלמן, בנם של עזרא ולורה.


* שבתאי הגורג’י, בעל בית-הקפה מול השוק הגדול, אחיו של חיים.


* שולוקטה אל-פחל, הכובסת הערביה, אימו של שימל מזרעו של יינע קוס-אוחתו הוא יונה- מאיר קוסוחוב.


* שימל (שמעון) קוסוחוב, בנם של יינע קוס-אוחתו, הוא יונה-מאיר קוסוחוב, ושל הכובסת הערביה שולוקטה אל-פחל. נכד לפייגה-דובע קוסוחוב. ידוע גם בשם פאידה.

* שיינע-פשה גרשוני, הגרשונית, האיכרה גרשוני המכונה גם אנא חוואג’ה, אשתו של סנדרל גרשוני, נכדתו של ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן, ואימה של רותי הממזרת.


* שלמלה באבאילוואלדר, שוכר החאן בפתח באב-אל-וואד.


* שמרל כרמי, היינן הממצמץ, שתום-העין, בעל החנות של “יקבי הירקון” ברחוב חובבי-ציון, מול בית-הכנסת הגדול.


* שרה אהרונסון, גיבורת ניל"י, רשת הריגול של בני המושבות למען הבריטים בחזית ארץ-ישראל בתקופת המלחמה העולמית, תחת שלטון התורכים.