לוגו
מכתבים על הספרות: מכתב תשיעי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ידידתי!

סלחי לי, אם לא על הספרות היפה אדבר אליך הפעם, כי־אם על הספרות אשר לה קוראים מדעית. מעט ציונים ומראי־מקומות וסימני־מספר לא יוכלו להזיק לך בשום אופן. התמורה בחיים והיציאה מן הרגילות מועילות מאד להתפתחות הנפש. לעולם יהא אדם מתאקלם ומתרגל לכל אויר ואויר – כך הורה אותנו זקננו. הספר שאני בא לדבר עליו היום באזניך הוא ספר קונקורדנציה1.

לפני מונחת החוברת הראשונה של הספר: ארבעה דפים בתבנית גדולה. הדף האחד הוא שער הספר, שני דפים מכילים את ההקדמה, והדף הרביעי הוא התחלת עצם הספר. ואחרי כי בטבעו של ספר כזה מונח, כי בנוגע לאופן המלאכה, אין החלק שונה מן השלם, לכן היכולת בידינו לשפוט על הספר מיד.

האמת אגיד לך, כי בכל פעם ופעם, זה לי שנים אחדות, כשמונח לפני ספר קונקורדנציה ואני מסתכל בו, מתמלא לבי מיד רגשי־כבוד ודרך־ארץ אין־קץ למחברו. סיבת הדבר היא, כי פעם אחת נזדמן לי לראות בעיני את המלאכה מדי אשר נעשתה ובעוד שהיתה על האָבנים. מי שלא היה בעצמו בבית־המלאכה ולא ראה בעיניו דבר זה ולא ראה באיזה אופן המלאכה נעשית, לא ראה עבודה מימיו ואינו יודע מה זו עבודת־ענקים. האיש המקדיש עצמו לעבודה כזו, ובלבד שהוא עושה באמונה, הוא גבור – גבור אשר לו די אומץ־לב להמית את עצמו על עבודתו ולהקריב את חייו לה לקרבן. גבור כזה ראיתי פעם בעיני, ולבי מלא רגשי כבוד ודרך־ארץ אין־קץ לזכרו. סלחי לי, ידידתי, לא אוכל לעבור מזה עד אם הצבתי לו ציון לזכרון.

הדבר היה בליפסיה לפני שנים אחדות. בית־המלאכה היה ברחוב “קווערשטראַססע”, נומר 4, והגבור עובד היה – ד"ר שלמה מנדלקרן. במשך ירחים אחדים, שישבתי אז בליפסיה, הייתי מבקר בביתו כמעט יום־יום. די היה רק להביט אל פני האיש, למען דעת מה היתה עבודתו לו. גופו, שהיה לפנים בריא ואיתן, נעשה צנום וכחוש, ולחייו, שהיו לפנים מלאות, נעשו צומקות ושוקעות. כבר אז ניכר היה בעיניו איזה זיק של אש זרה, מעין האש שאנו מוצאים לפעמים בתוך עיניהם של בני־אדם אשר דעתם זחה עליהם וסופה להיות נטרפת. והדבר הזה לא יפּלא: יותר מעשרים שנה היה האיש עסוק במלאכה אחת והשקיע בה את כל מוחו ואת כל כוחו; יותר מעשרים שנה עבד ועשה בה יום־יום כעשרים שעה. לפעמים, כאשר כבר עלה על משכבו בלילות ומלה אחת באה פתאום וטפחה לו על מוחו, או באה איזו נקודה שלא היתה במקומה וזעזעה את מיתריו, היה קם ולובש שנית את מעילו ושב אל שולחן עבודתו, האיש הזה היה גבור. האיש הזה עשה דבר קטן: ברא לנו קונקורדנציה עברית וארמית, אשר כמוה לא היתה עוד לעולמים – הלא היא הקונקורדנציה אשק קרא לה “היכל הקדש”.

וגם את התנכי“ם שלו, אשר בהם השתמש לצרכי עבודתו, עודני זוכר, וביחוד אני זוכר את התנ”ך הקטן אשר כל אות ואות ממנו היתה מוקפת עגול עשוי בעט־עופרת בצבע ידוע, אות ועגול מסביב, וכל עגול ועגול בצבע אחר; אדם ותכלת וירוק ושחור, התשמעי? כל אות ואות! התדעי את מספר האותיות בתנ“ך – התנ”ך הזה קנה לו שם, לא רק בליפסיה בין מכרי האיש, כי־אם גם הרחק הרחק מחוץ לגבולות המקום ההוא. לאיש הקובץ דברים יקרים או לאחד מן הממונים על בתי־המוזיאות הייתי נותן עצה לרכוש לעצמו את התנ"ך המסומן ההוא, והיה גם לעד לדעת על־פיו עד כמה עבודת־אדם מגיעה.

ואני זוכר את מנדלקורן בשבתו לפני פעם אחת ומעשן פּפּירוסה אחרי פּפּירוסה והתרגשות עצביו גדולה מאד, והוא מספּר לי בחפזון ובתנודה רבה את תולדות עבודתו. הדבר היה פשוט: מחשבה באה בלבו, לכתחילה, לקחת איזו קונקורדנציה – נניח, את המעולה שבהן, את זו של בוקסטורף עם תקוני בּיר – ולהדפיס אותה בתקונים ומלואים. חפץ היה להוסיף עליה רק עוד את כל מלות השמוש והיחס, שאותן לא הביאו הקונקורדנציות הקודמות; וכן גם חפץ היה להוסיף רק עוד את כל מלות הגוף למיניהן ולנטיותיהן, שגם אותן לא הביאו הקודמות; וכן גם חפץ היה להוסיף רק עוד את כל השמות העצמיים הפרטים, שגם אותם לא הביאו הקודמות. ואולם כשנגש אל המלאכה, והנה פלצות: כל הקונקורדנציות הקודמות – ואף זו המעולה שבהן – אינן שוות ולא כלום. מלאות הן שבושים וטעויות לאלפים; אין אף דף אחד שלא תהיינה בו שגיאות לעשרות; אם שנשמטו פסוקים שלמים, ואם שמראי־המקומות, הן בסימני הספרים והן בסימני הפרשיות והפסוקים, אינם נכונים, ואם שתבות לאלפים חסרות לגמרי, ואפילו אלו שאין להן אח במקרא, ואם שהפסוקים מובאים מקוטעים ומבולעים באופן זר כל־כך שהם מביאים לידי צחוק. כן גם הסדר שהחזיקו בו הקונקורדנציות הקודמות, אינו אותו הסדר המקובל בישראל, כי־אם סדר כתבי־הקודש בהוואולגטא. מלבד אלה מלאות הן אלפי שגיאות כנגד המסורה ושגיאות כנגד דקדוק הלשון, ועוד אלפי שגיאות כאלה. אז נסה לתקן, ואולם – קשה עתיקא מחדתא. ובכן בא לידי גמר לעשות קונקורדנציה חדשה, אשר כמוה לא היתה עוד לעולמים. אמר ועשה. אמר – פעם אחת, ואולם עשה – יותר מעשרים שנה. כן יצאה הקונקורדנציה “היכל הקדש”, אשר כמוה לא היתה עוד מעולם…

כן זוכר אני גם את זאת: פלוגתא קטנה ביננו בדבר השם שאמר לבחור בשביל הקונקורדנציה שלו. הוא הזכיר לפני את המלה “מתאימות”. חפץ היה להעתיק בדיוק את המלה הלטינית “קונקורדנציה” לעברית, ותצא לו המלה העברית “מתאימות”. אני התנגדתי לו ואומר, כי יותר מדויק יהיה אם יעתיק את ההוראה הזאת בשם “התאמה”, ואולם הוא החזיק בדעתו, באמרו, כי טוב יותר “מתאימות”, משום שמלה זו נמצאת בכתבי־הקדש. לבסוף, אחרי שנים, חזר מן השם הזה לגמרי ויקרא לספרו שם “היכל הקדש”; ואולם בהקדמתו לספרו זה (P.IX) הוא מזכיר עוד את השם הישן, שהיה חביב עליו, וקורא לקונקורדנציה, בשעה שהוא מזכיר מלה זו בפעם הראשונה, בשם ספר “המתאימות”.

ואז, כשהייתי מבקר בביתו ורואה ובוחן בעיני את עבודתו ומתפלא על כל אלפי האמצעים והתחבולות שהמציא לו ועשה על פיהם את מלאכתו, אז כבר הגיע מנדלקרן עד לעבודת ההגהה של הספר. אחדים מן הגליונות המסודרים של הספר (כמדומה לי, האות פ"א) היו מונחים על שולחנו, והוא, וגם אחדים מרעיו, שהם אנשים חכמים ומלומדים מפורסמים, עשו את ההגהה, בהזכירי פה את המלה הגהה, עוד תרחפנה בי עצמותי רגע אחד. הגהה כזאת לא ראיתי עוד מימי. כמדומה לי שהגהה זאת נעשתה חמש שנים רצופות. וגם הדבר הזה מובן היטב: אחרי כי ספר כזה בדרך כלל נכנס בחוג אותם הספרים שעליהם אומרים “לא חכמה, אלא מלאכה” – אף כי גם מצד החכמה מן המוכרח הוא שהעוסק בו יהיה מומחה, פילולוג, אורינטלי, ביבליוגרף, לקסיקוגרף וכו' וכו' – הנה מובן הדבר מאליו, כי אחד התנאים היותר עיקריים לו, היא ההגהה המשובחת, המדויקת בתכלית הדיוק. מי שלא ראה את מנדלקרן מדי עשותו את ההגהה, לא ראה עובד נאמן ודיקן זריז מימיו. מכונה שלמה התקין לו, אשר על־פיה עבד ואשר על־פיה עזרו לו חבריו במעשה ההגהה. עודני זוכר את חזות פניו, בשעה שבאר לי את אופן מלאכתו. שלש נקודות תחלה ואחריהן הפסוק – כונתן כך וכך; הפסוק תחלה ואחריו שלש נקודות – הכונה היא כך וכך; נקודה – כך וכך; נקודה מפסקת – כך וכך; נקודה ביחד עם נקודה מפסקת – כך וכך, וכן עוד סימנים לעשרות. אני הבטתי בפניו וראיתי את האש החשודה שבתוך עיניו. העובד הנאמן הזה היה לו די אומץ־רוח להמית את עצמו על עבודתו, ולא רק על כלל עבודתו, כי־אם גם להיות נהרג על פחות משוה נקודה. – רק באופן כזה היה הדבר אפשר שתהיה עתה בידינו קונקורדנציה שלמה בתכלית השלמות, אשר כמוה לא היתה עוד לעולמים ואשר אחריה לא תהיה.

כי איך זה תוכל להיות אחריה עוד טובה ממנה? יכול אדם לבוא אחרי מנדלקרן ולמלא רק עוד איזו מילואים, למשל, תקון איזה שבושים, שסוף־סוף אין אדם חי יכול להתמלט מהם, או יכול אדם לבוא אחריו ולהוסיף רק עוד איזה הוספה (מנדלקרן בעצמו בהקדמתו מזכיר את הנוספות והמלואים שהיו בדעתו ושגם חברם, נוספות שאינם נוגעים לגוף הספר ושיכולים להיות לספר בפני־עצמו, אלא שהמדפיס, בראותו כי רחבה כמות הגליונות יותר מדי, לא אבה לקבלם) – אבל בנוגע לעיקרו של הספר, לצביונו ולבנינו, דבר אי־אפשר הוא כלל, שיוכל אדם לבוא ולהוסיף עליו עוד.

ואני לא הוספתי עוד לראות את מנדלקרן מני אז. העבודה למצוא מדפיס לספר כזה, גם היא לא היתה עבודה קטנה. על המדפיס היה להשקיע בעסק זה עשרות עשרות אלפי מרק וגם מצא מנדלקרן לצרכו זה את המולי"ם הידועים פייט ושותפו. ההדפסה ארכה כמה שנים: ההגהה, כאמור, וגם הידור הדפוס הם מן העיקרים בספר כזה. – לבסוף נתפרסמה אותה עבודת־הענקים שאין כדוגמתה, והיא באמת שלמה בכל וכלולה בהדרה.

ואולם מנדלקרן בעצמו הזקין ללא עת. עבודה כזאת אינה מתשת כוחו של אדם, כי־אם קובעת את הנפש לגמרי. נשמתו פרחה ונכנסה לספרו. האוצרות הבלומים שהיו במוחו נתבלבלו ונטרפו. לפני שנתים ימים הובא לעיר וינה והושם בבית־המשמרת לחולי־רוח, עוד פעם התחזק ויצא, ואולם כוחותיו לא שבו אליו עוד. לפני ירחים אחדים מת בארץ נכריה, גלמוד ובודד וערירי.

ככה מת העובד הנפלא הזה, אשר לא רבים ראיתי כדוגמתו. האיש הזה המית את עצמו באהלה של התורה ושל הנביאים והכתובים; האיש הזה הקריב את עצמו קרבן על מזבח עבודתו, קרבן ממש. יהי זכרו ברוך!

* * *

עתה הנה מונחת לפני על שולחני החוברת הראשונה של קונקורדנציה חדשה: ספר המתאימות, ערוך ויוצא על־ידי ל. רבינוביץ.

לא אכחד כי כעין בולמוס של תשוקה אחז אותי לראות את הספר החדש הזה, מיד כששמעתי את שמו; והדבר הזה לא יפּלא: השתוקקתי לראות קונקורדנציה אחרי זו של מנדלקרן. ומה גם כי השם, ספר המתאימות, העסיק מעט את מוחי. השם הזה כאמור, היה ידוע לי מתוך משאי־ומתני עם מנדלקרן, וכן גם מתוך ההקדמה לספרו.

ואני לוקח את החוברת והופך בה.

רבונו של עולם! האוכל להאמין למראה עיני? הלא זאת היא הקונקורדנציה של ד"ר שלמה מנדלקרן!

החדוש האחד, (כלומר לא חדוש, כי־אם החזרת העטרה לישנה. אחרי שכך היו רוב הקונקורדנציות שלפני זו של מנדלקרן) הוא, שאחרי שסמן מנדלקרן את המקומות בתנ"ך בלשון רומית וקרא לבראשית גנזים וכו' באה הקונקורדנציה “החדשה” והחזירה שוב את הסדר הישן וכתבה את מראי־המקומות בעברית וקראה לגנזים בראשית וכו'.

ואני לוקח לי את ההקדמה וקורא בה, ועוד הפעם: רבונו של עולם! האוכל להאמין למראה עיני? הלא גם ההקדמה לקוחה כולה (לא, חלילה, מלה במלה, כי־אם בתכנה) מאת מנדלקרן. אמרי מה שתאמרי, ידידתי, פקח ביותר איש כזה אינו לכל הדעות שבעולם. בא אדם ולוקח לו את הקונקורדנציה של חברו – מוטב; דבר כזה נוגע אל היושר שבלב; ואולם בא אדם ולוקח לו גם את השם, מצא אצל חברו, ולא די לו בזה, והנה הוא לוקח לו גם את ההקדמה, שמצא אצל חברו, – דבר כזה, אמרי מה שתאמרי, אינו מעיד על פקחות יתרה. אם יש בין הקוראים הנכבדים מאד איש אשר יבוא מחר להדפיס שנית את הקונקורדנציה של מנדלקרן או של רבינוביץ, הייתי יועץ לו, שלכל־הפחות יבחר לו שם אחר וזר לגמרי ומן ההקדמה יסיח את דעתו מכל וכל.

מנדלקרן בהקדמתו אומר לנו, כי “אחד המיוחד בין החבורים המועילים וכו' הוא באין־ספק ספר המתאימות (קונקורדנציה)”, והאדון רבינוביץ בהקדמתו אומר לנו גם־כן מלה במלה, כי “אחד הספרים הכי נחוצים לכל יודע ספר בישראל הוא ספר הקונקורדנציה – ספר המתאימות בכתבי הקדש”. מנדלקרן מספּר לנו את תולדות הקונקורדנציות ואת השנוים אשר עברו עליהן מיום הבראן ועד היום הזה, וגם האדון רבינוביץ עושה ככה. – אכן, ידידתי, כמדומה לי שיותר טוב אעשה אם אערוך בזה את שני הסגנונים איש אל מול פני אחיו, והיו העינים רואות.

מנדלקרן כותב:

“הראשון אשר אזן ותקן קונקורדנציה לכה”ק בשפת רומי לתרגום הרומי של הירונימוס, הוא התרגום הנודע בשם וואלגאטא, היה החכם הידוע די סנטא קארא בשנת 1244 לסה“נ וכו‘. חבור כזה להוואלגאטא חבר ועשה גם הכהן פאטר ארלוטו בשנת 1290 וכו’. וכל מגמתם היה רק להועיל לעסקי הכנסיה הקטולית ולעשות את הספר לכלי־חפץ לעניני וכוחי הדת והאמונה וכו‘. ויהי כראות החכם הפילוסוף האלהי ר’ יצחק נתן (פה כותב מנדלקרן הערה ומודיע כי “נתן הוא שם משפחתו, וכי בדפוס הראשון וכו', נאמר מרדכי נתן, וע”כ חשבו קצת שהוא שם המחבר וכו', ולדעת האחרונים מדרכי טעות דפוס") וכו' וגמר אמר להעתיקן ולהמציא כמוהו בלשוננו וכו‘, ותהי ראשית המלאכה שנת ה’ קצ”ח וכו‘. את הספר ערך על־פי סדר כתבי הקדש בהוואלגאטא הזר ומוזר לאחינו בני־ישראל וכו’. (ובהערה מביא מנדלקרן את סדרם בהוואלגאטא" “הח”ת, יהושע, שופטים וכו'); השרשים באר עברית".

ומנדלקרן מוסיף על זה:

“הפעלים והשמות באו בערבוביא וכו'; כל מלות השמוש והיחס עזב, לפי “שאין להם ענין עומד בפני־עצמו”, גם את הארמית שבכה”ק לא הכניס אל תוך ספרו, ואת מלות הגוף ושמות עצמים פרטים לא זכר כלל".

ועוד מוסיף מנדלקרן ומספר:

“יצאו לאור וכו'; הוצאה שניה באסיליא 1556; הוצאה שלישית וויניציא 1564 עם הוספות ותקונים; הוצאה רביעית באסיליא 1569; הוצאה חמישית שם שמ”א 1581".

וגם האדון רבינוביץ כותב:

“מתחלה חברה הקונקורדנציה בידי החכם הפילוסוף האלהי רבי (מרדכי) יצחק נתן (ופה כותב גם ה' רבינוביץ הערה ומודיע, כי "בשערי איזה הוצאה בא בטעות השם מרדכי וכו' השם הנכון ר' יצחק וכו') מפני שבידי חכמי הנוצרים מצא וכו‘, היא הולגטה אשר תרגם הירונימוס וכו’, למען יהיו להם לכלי חפץ לוכוחי האמונה והדת וכו'. בשנת קצ”ח החל להעתיקו ובשנת ר“ח כלה ויקרא שם חבורו בישראל “נאיר נתיב”, ומפני שהיה העתקה מהקונקורדנציה הרומאית לארלוטו וכו‘, לכן ערך את ספרו על־פי סדר כתבי הקדש בולגטה והוא: חמשה חמשי תורה, יהושע, שופטים וכו’. את השרשים באר עברית”.

וגם ה' רבינוביץ מוסיף:

“לא באו כל הפעלים והשמות וכו‘, כי אם בערבוביא, גם נשמטו המלות וכו’ “שאינן מורות ענין עומד בעצמו” וכו' הארמית שבכתבי הקדש לא הביא אל תוך ספרו, שמות עצמים פרטים לא זכר”.

וגם ה' רבינוביץ מוסיף עוד ומפר:

“נדפס הוצאה שניה, בסיליא 1556; הוצאה שלישית, ויניציא 1546 (עם הוספות ותקונים), הוצאה רביעית, בסיליא 1569; הוצאה חמישית, בסיליא 1581”.

ופה ידידתי, מכיון שנזכרה המלה בסיליא, יבוא, בנוסחתו של המסון רבינוביץ, חדוש שהוסיף הוא כולו מדליה, לאמר: “נאמר, דרך אגב, כי כבר בשנים קדמוניות וכו‘, ויכלכל את ביתו וכו’. בשנת ה' רע”ו החל חבורו היתה בסיליא מקום מוכשר להפיץ אור תורה ודעת שפת ציון בישראל, ופעולת בסיליא בשנים האחרונות לקרת את ישראל לשפתו, שפת ציון, ידועה לכל". – מאליו מובן, כי פה, בהקדמה לקונקורדנציה, הוא המקום הנכון לרמוז אל הקונגרסים שהיו בבסיליא ולהראות סימני התחבבות למפלגה חביבה. אבל האם יכול אדם בימינו לצוד בתחבולות כאלה אפילו את העכברים?

ומנדלקרן הולך ומספר:

“עוד בטרם נקבע הספר “מאיר נתיב” בדפוס, הואיל גם המדקדק ר' אליהו הלוי אשכנזי, המכנה בחור, ברומא, לחבר קונקורדנציה עברית לבקשת תלמידו וידידו החשמן (קרדינאל) אגידיו די ויטרבו, אשר נקב לו שכרו משלם וכו' ויכלכל את ביתו וכו' בשנת ה' רע”ו החל חבורו ונשלם בשנת רפ“א, הלא הוא ס' “הזכרונות”, כ”י הגנוז בגנזי ספרי המלך במינכען, אשר היה לנגד עיני ואשר אזכירהו לפעמים בהערותי לספרי זה.

ועוד מוסיף מנדלקרן ומספר:

“לברר הדברים והשמות” וכו' ובהערה יוסיף: “עוד תועלת אחת: שיהיה הספר טוב לענין הקבלה” וכו'.

ואחרי זה מוסיף מנדלקרן:

“את הספר הזה וכו' חבר בוויניציא מהדורה שניה במצות תלמידו ציר צרפת גיאורגי די סלווא, הוא ההגמון (בישאף) די לא בור שהוציא עליו כסף וזהב הרבה, והשלימו בשנת רצ”ו וכו' על המהדורה הזאת וכו' הלא היא ס' זכרונות, ששלח לפאריס להדפיסו ועדיין הוא מונח שם כ“י בבית עקד הספרים הלאומי”. ובהערה יוסיף: “מן הס' הזה הוציא לאור הח' ב”ג (בער גאלדבערג) ז“ל בשנת תרל”ה בפרנקפורט דמיין רק כ“ה עמודים על השמינית”.

וגם ה' רבינוביץ הולך ומספר:

“טרם נדפס הספר “מאיר נתיב” וכו' בקש החשמן אגידיו די ויטרו ברומא מאת רבו וידידו המדקדק הגדול רבי אליהו בן רבי אשר הלוי אשכנזי, המכונה בשם רבי אליהו בחור (יש להעיר, כי ה' רבינוביץ יודע היטב לסרס ולהפוך את הכתוב; אם מנדלקרן עושה את זה לנושא ואת זה לנשוא, עושה הוא להפך – משום סגולה), לחבר קונקורדנציה עברית והחשמן לא קמץ בהוצאות אליהו בחור לעסוק בחבּוּרה מבלי לדאג לביתו. והנה בשנת רע”ו החל את חבורו ובשנת רפ“א גמרו, והוא ספר הזכרונות” וכו' שנמצא באוצר ספרי המלך במינכן".

וכן מוסיף גם ה' רבינוביץ עוד ומספר:

“רבי אליהו בחור בחר לו בעריכת ספרו דרך לעצמו וכו' שבו יכולים להשתמש בתור ספר שרשים וכו' נכבד הוא גם לענין הקבלה”.

ומוסיף גם ה' רבינוביץ:

“בקש מרב אליהו בחור תלמידו הגדול חכם המדינה ציר צרפת גיאורגי די סלוה די לאבור לעסוק במהדורה שניה. וגם עין תלמידו זה לא חסה על כסף רב לחבור הספר שנשלם בשנת רצ”ו. “ספר הזכרונות” מהדורה שניה נשלח לפריס להדפיסו והוא מונח בכתב־יד בבית אוצר הספרים הלאומי גם היום; ורק חוברת אחת וכו' נדפסה בשנת תרל“ה בפרנקפורט דמיין על־ידי החכם דוב־בער גלדברג (“ב”ג") והחוברת תכיל רק כ”ח עמודים בשמינית".

כמדומה לי, ידידתי, שהשינוי האחד העקרי, שאנו מוצאים חלופי הגרסאות האלה, הוא, שמנדלקרן כותב בתחלה ב“ג ואחרי־כן בשני חצאי־לבנה בער גאלדבערג, והאדון רבינוביץ עושה להפך: כותב תחלה דוב־בער גאלדבערג ואחרי־כן בשני חצאי־לבנה ב”ג, גם זו לטובה.

ומנדלקרן מוסיף ומספר לנו:

“בשנת 1621 הוציא לאור ברומא וכו' מאריס די קאלאזיא קונקורדנציה וכו‘, עברית ורומית וכו’. מעשהו ותכונתו כמעשה הספר “מאיר נתיב” וכו'. נדפס שוב בקעלן 1646, בלונדון 1648 וברומא 1657”.

אחרי כן – מוסיף מנדלקרן ומספר:

“בשנת 1632 הוציא לאור בבסיליא הפרופיסור יאהאנן (יוחנן) בוקסטארף את הקונקורדנציה שחבר, ושאחז בה דרך רא”ב וכו‘. הבאור העברי הקצר וכו’ לקוח מספר “מאיר נתיב”. ובהערה יוסיף מנדלקרן: "בקונקורדנציה של בוקסטארף ביחד עם “תהו והבל נסיכהם”, “שקר החן והבל היופי”, בא גם: “והבל הביא גם הוא” וכו'.

וגם ה' רבינוביץ יודע לספר לנו:

“כעבור ארבעים שנה וכו' יצאה ברומא קונקורדנציה עברית רומאית למריוס די קלוה בתכניתו של הספר “מאיר נתיב” והיא יצאה בארבע מהדורות בשנות 1621, 1646, 1648, 1657”.

ומוסיף גם ה' רבינוביץ לדעת ולספר לנו:

“קונקורדנציה מצויה יותר וכו' הוציא הפרופיסור יוחנן בקסטרף, בסיליא 1632. הבאור העברי הקצר וכו' לקוח הוא מן הספר “מאיר נתיב” וכו‘. די להזכיר כי בתור שם עצם כללי וכו’ בא יחד עם שקר החן והבל היופי והבל הביא גם הוא”.

העוד עומד רוחך בך, ידידתי, להוסיף ולשמוע? או האם רב לנו בזה אשר הראיתי עד כה? – כמובן, מנדלקרן מהקדמתו הולך ומספּר את תולדות הקונקורדנציות בעמים ובישראל עד היום הזה ועד בואו הוא עם הקונקורדנציה שלו; ואולם אני, את האמת אגיד לך, לא הלך לבי הפעם אחרי הדברים ההם, כי תשוקה חדשה מלאה עתה את כל חדרי לבי: מה יעשה האדון רבינוביץ, ואיך יעשה את הדבר, בבואו עד לאותו רגע שעליו יהיה להזכיר בשם את “היכל הקדש” ולדבר דברים אחרים על מחברו שלמה מנדלקרן? אמרי מה שתאמרי, לא טוב להיות הורג נפש בסתר ולשבת אחרי־כן במסבת רעים ולהיות מוכרח לדבר במנוחה על הנפש ההיא כאילו לא נעשה דבר.

ואולם ראי נא! האדון רבינוביץ אינו מזכיר את השם “היכל הקדש” ואת השם שלמה מנדלקרן כלל וכלל!! היתכן דבר כזה לאיש, אשר בהזכירו על־הסדר את יתר הקונקורדנציות, הוא מזכיר תמיד את שמות המחברים ואת מקום ההדפסה ואת שנת ההוצאה הראשונה או גם השניה והשלישית, או גם הרביעית והחמישית?

הידעת את אשר עשה? – הן כל אשר הזכרתי עד כה כאין הוא, אם אשוהו את הדבר אשר הרשה לעצמו האדון רבינוביץ עתה. הרבה מיני אחיזת־עינים ראיתי בימי חיי הבלי, אבל לאחיזת־עינים כזו, שאנחנו מוצאים פה לפנינו עתה, אפילו בילאקיני הידוע לא היה מוכשר בכל יום ויום. האדון רבינוביץ עושה דבר קטן: מציין איזה ספר, שהוא קורא לו “היכל שלמה”, ומזכיר אותו כמה פעמים וחולק עליו. – היכל שלמה?! אבל רבונו של עולם, ספר כזה הלא אינו כלל במציאות בכל העולם! מובן מעצמו, כי בשעה שמציין איש ספר שלא בא לעולם, אי־אפשר לו להזכיר את שם המחבר ואת מקום ההדפסה ואת שנת ההוצאה, אף כי לפי סדר הענין דבר זה נחוץ. אבל התביני את אשר עשה? עשה דבר קטן: לא היה לו די אומץ־רוח להזכיר את ספרו של שלמה מנדלקרן “היכל הקדש”, וגם לא היה בו די אומץ־רוח לבלתי הזכיר אותו כלל וכלל, ועל־כן לקח לו את המלה “היכל” מן השם “היכל הקדש” ואת המלה “שלמה” מן השם שלמה מנדלקרן, ויצרפן למנין אחד, ויצא לו “היכל שלמה” ובלבו אמר: ממה־נפשך, אם לא יתפשוני, הן טוב עשיתי לנפשי כי לא הזכרתי לא את “היכל הקדש” ולא את שלמה מנדלקרן ואם יתפשוני, הלא עוד תשובה בדבר, כי לחצאין רמזתי על־פי השם “היכל שלמה” גם לשם הספר וגם לשם מחברו. – ואת זאת עשה לעין השנש איש מן הישוב בשנת ה' אלפים תרס“ג, או כאשר יכתוב איש יהודי זה, בשנת אלף תתל”ד לחורבן.

הוי חורבן! חורבן!

מוחל אני להאדון רבינוביץ את יתר הדברים בהקדמתו, שהוא חולק כביכול על “המעולה שבקונקורדנציות, היכל שלמה”, ומגיד את “דעתו” אם נגזרו המלים העבריות משורשים ואם קדמו השמות לפעלים וכו‘. בנוהג שבעולם, איש שאינו מומחה לדבר ואין לו עסק מיוחד בחקרי הלשונות ואינו פילולוג לשמה ואינו אורינטלי לפי למודיו, איש כזה אינו מתערב בענין כזה שאינו שלו. כפי הנראה, אין האדון רבינוביץ יודע כלל, כי בענין הזה כבר נדפסה ספרות שלמה, וכי יש מימינים ויש משמאילים, וכי אל “דעתו” אין מחכים כלל, וכי דעתו אינה מכרעת כלל. דבר כזה, סלחי לי, הוא גם־כן אחיזת־עינים קצת. ואולם אחת עלי עוד להזכיר פה: האדון רבינוביץ חולק על “היכל הקדש”, או כפי שהוא קורא לו, “היכל שלמה”, על מה שההיכל מביא את המלה “תאונים” בשורש “און”, שהבאת המלים לפי שורשן הכריחה אותו, את האדון רבינוביץ, להדפיס קונקורדנציה חדשה, וכך הוא אומר: “המעין הבינוני, החפץ למצוא “תאונים”, לא ילך לבקשה ב”און“, ובאות ת”ו במקומה לא ימצאנה כי איננה". ואולם ה’ רבינוביץ, יסלח נא לי, הואיל לדבר הפעם לא לגמרי אמת, כי אמנם כן, נמצאה המלה הזאת גם באות ת"ו, אלא ששם נאמר כי שורשה “און”, ועל המעין לבקשה בשורש זה.

וכל זאת היא רק ה“הקדמה”. הלא תרשיני, ידידתי, לשום לב עתה גם אל גוף הספר, כלומר, אל אותו הדף הראשון של הקונקורדנציה המונח לפני.

מנדלקרן מתחיל אָב ומעתיק אותו ומאריך בהוראותיו, ובין יתר הדברים הוא כותב: “הוראתו הראשונה על האב המוליד ביחס אל יוצאי חלציו וכו‘, והוסב אחר־כך גם אל האב הזקן, אבי האב או האם וכו’ ועל ראש המשפחה או השבט וכו' לממציא דבר חדש, למורה ויועץ, לאדון ופטרון, למנהל ומכלכל”. – והנה בא ה' רבינוביץ, כמובן, בקצור וכותב גם הוא: “אב שרש אבה (?) ז' א) והמוליד ביחס אל יוצאי חלציו; ב) אבי האב או אבי האם; ג) ראש המשפחה; ד) מורה, יועץ ומנהל; ה) אדון; ו) ממציא וראשון לדבר חדש”.

ובזה אנחנו באים אל גוף המלאכה.

כבר אמרתי לך למעלה, כי ספר כזה בעיקרו אינו חכמה אלא מלאכה. פסוק אחרי פסוק מן התנ"ך יכול כמעט כל אחד לציין; ואולם העיקר הוא דיוק ההגהה בציון כזה. אחת מן המעלות היותר משובחות של קונקורדנציה של מנדלקרן היא ההגהה המצוינת. ההגהה אצל מנדלקרן, כאמור, נמשכה, כמדומה לי, ליותר מחמש שנים. היש איזה ערך למלאכה, אף־על־פי שתהא נעשית אלף אלפי פעמים בדוגמתו של מנדלקרן, אם ההגהה לא תהא נמשכת, כפי הנראה, גם עד לחמשה רגעים? הנה לפני רק דף אחד ­­­­­– התאמיני לי כי בדף האחד הזה נמצאו שיבושים וטעיות והשמטות ומגרעות של דיוק לעשרות?

מיד משנתחיל, וכבר בשורה הרביעית הנה נשמט פסוק אחד לגמרי: חסר בערך “אָב” הפסוק: “מטה מטה לבית אב (במדבר י“ז, י”ז). אחרי זה מעט, בערך “לאָב”, נשמט עוד פסוק אחד לגמרי, והוא: “ואני אהיה לו לאב (דהי“א כ”ח, ו)”. ­– תחת: עין תלעג לאב (משלא ל', ט"ו)”, צ“ל: משלי ל, י”ז; – תחת: “וחם הוא אבי כנען (בראשית ט, י"ח), צ”ל: בראשית ט, כ“ב; – תחת: “לולא אלהי אבי”, צ”ל: “לולי”; תחת: “אחי ובית אבי (בראשית מ“ה, ל”א), צ”ל: בראשית מ“ו, ל”א; – תחת: “לא כן אבי (בראשית מ“ד, י”ח), צ”ל: (בראשית מ“ח, י”ח); – תחת: “כי כלתה הרעה מעם אבי (ש“א כ, י”ב)”, צ“ל: ש”א כ, ט; – תחת: “ואבי דוד לא ידע (שמואל ב' ב, ל"ג)”, צ“ל: מלכים א' ב, ל”ב; – תחת: “אתה ד' אלהי ישראל אבינו (דה“י כ”ט, י)”, צ“ל: דה”י א' כ“ט, י; תחת:”שלום לעבדך אבינו“, צ”ל לאבינו; – תחת: “נכסוף נכספת לבית אביך”, צ"ל: נכסף נכספתה. – ומלבד אלה עוד גם נקודות ומתגים וקוים לאין מספר, אשר בעיני מנדלקרן היו לעיקרים שלמים, ואשר המדפיס החדש נהג בהם קלות ראש וישמיטם לגמרי או, מה שגרוע מזה, הציגם שלא במקומם הנכון.

וכל־זה בדף אחד, ולא רק דף כל־שהוא, כי־אם מיד בדף הראשון! היכול אדם לשער את מספר השגיאות והשיבושים אשר יהיו באופן זה לספר שיחזיק “כשלש מאות גליון”?

כך עלתה לקונקורדנציה של מנדלקרן, בשעה שהיא נעשית במתכונתו ורק שאינה נעשית בהגהתו של אותו מנדלקרן ­– היש אדם שיוכל ללמד זכות על מעשה כזה?


בבית הקברות הצנטרלי בוינה מונחות עצמות מנדלקרן בירכתי בור. האיש הזה יונח עתה מעצבו ומרוגזו ומכל עמלו הרב. בחיים לא ידע נחת; לא ידע כי־אם עבודתו יום ולילה ואת מעט הלחם אשר ביקש לביתו. על עבודתו הקריב את נפשו באומץ־רוח, על עבודתו המית את עצמו, במלוא מובן המלה, על עבודתו נטרפה דעתו, אשר היתה לפנים צלולה וזכה, ועל עבודתו זאת מת בלא־עתו על אדמת נכר, נעזב ושומם וערירי…

לנפשות כאלה עושים ציונים בעמים, על קברות אנשים כאלה מקימים מצבות, ידות וזכרונות, עם אנשים כאלה גומלים חסדים שונים של אמת, ומי שהוחיר מן המועד ולא עשה להם כזאת בחייהם בא ועושה אחרי מותם.

ואנחנו?

ציונים ומצבות וידות וזכרונות וחסדים של אמת אין אנחנו עושים. בקרבנו יבוא איש לעיני השמש ומחלל את שם המת וגם עוד אחרי מותו ומזלזל בעצמותיו ומנבל אותו בקבר.

ולא איש מן השוק עושה בקרבנו מעשה כזה, כי־אם איש שקבל איזה חנוך והתיצב בראש ענינים צבוריים ועורך גם מכתב־עתי לישראל. בכל־אופן יהיה דבר כזה גם לחידה פּסיכולוגית בעיני; איך אפשר הדבר, כי אדם שנפשו מתוארת במקצת מן המקצת יכול להחליט ברוחו ולמצוא עוז בקרבו פנימה לעשות דבר כזה ולבו לא יהיה סולד עליו ונפשו ההומיה תניח לו אחרי־כן לישון במנוחה?

הלא סוף־סוף יש בעולם, מלבד ספר הקונקורדנציה, גם ספר המידות!

האין זאת, ידידתי? והנני מכבדך

ד.פ.


  1. ספר המתאימות בכתבי הקדש (קונקורדנציה עברית וארמית), בו נקבצו כל השמות, הפעלים והמלים, אשר באו בתורה נביאים וכתובים, יחד עם שרשיהם, באורם בעברית, פסוקיהם ומקומותיהם במקראי קדש, כל אחד על מקומו הנכון, בסדר אלף־בית, למען ימצא בו כל מעיין את מבוקשו על נקלה, ערוך ויוצא על ידי ל.רבינוביץ (איש יחודי), עורך “המליץ” ומו“לו, פטרבורג, בדפוס ”המליץ“ אלף תתל”ד לחרבן.  ↩