בישיבת הועד הפועל הציוני, לונדון, 13 בנובמבר 1938
– – – המאורעות המדיניים של השנה נסתיימו בפרסום שתי תעודות: א) הדין וחשבון של ועדת החלוקה, ב) הצהרת הממשלה. התוכן של שתיהן ניתן לסיכּום קצר.
הדין וחשבון של ועדת־החלוקה מצטיין בדבר אחד: הוא מתקלס גם ביהודים וגם בערבים. עד עכשיו היו לנו ועדות רשמיות משני סוגים: סוג אחד, שהתכוון להניח דעתם של הערבים בלבד, כגון ועדת־שאו. סוג שני, שניסה לספק במידת האפשרות גם רצון היהודים וגם רצון הערבים, כגון ועדת־פּיל. ועדת־החלוקה גילתה דרך חדשה: להתכחש לשני הצדדים גם יחד.
ליהודים מציעה ועדה זו “מדינה”, שאינה אלא עלבון והתעללות. עלית היהודים והתישבותם יש להתיר רק במידה, שהן מועילות ונחוצות לערבים. אולם גם הערבים יוצאים מועדה זו בשן־ועין: השטח המוּצע למדינה הערבית הוא שליש ממה שהציעה להם ועדת־פּיל, והדין וחשבון קובע, שאין הערבים מסוגלים להתקיים בלי עזרת היהודים ותמיכתם הכספית. למסקנות הועדה יש רק משמעות פוליטית אחת: אין להעניק עצמאות לא לערבים ולא ליהודים; השלטון בארץ צריך להישאר בידי אנגליה – לעולם ועד…
בהצהרת הממשלה שנתפרסמה עם הדין־וחשבון של ועדת־החלוקה, יש רק דבר אחד ברור: חיסול תכנית־פּיל להקמת מדינה יהודית וערבית בארץ. כל השאר מטושטש וסתום ונותן מקום לחששות קשים. מדאיגה ביחוד הפיסקה האומרת שהחומר “החשוב” שליקטה הועדה, יהיה לפני עיני הממשלה בשקלה את המדיניות העתידה.
האלטרנטיבה היחידה הנראית עכשיו לממשלה במקום הצעת־פיל היא – הבנה הדדית בין היהודים והערבים ו“ממשלת הוד מלכותו מוכנה למאמץ נחרץ למען קדם הבנה זו”. לשם כך יוזמנו ללונדון נציגי ערבי ארץ־ישראל והמדינות השכנות מצד אחד ונציגי הסוכנות היהודית מצד שני, והממשלה תדון עם כל צד לחוד על המדיניות העתידה. – – –