ביודעים ובלא־יודעים התיצבה תנועת הפועלים בארץ מראשית צעדיה על דרך היצירה המעמדית העצמית. מניעים חיצוניים ופנימיים דחפו אותנו ליצירת משקי עובדים בכפר ובעיר ומשנה לשנה הולכת ומתגברת בתוכנו השאיפה לסדר את העבודה, החקלאות והחרושת ברשות העובדים ועל אחריות העובדים, והולכים ורבים המפעלים הכלכליים הנמצאים בידי ציבור הפועלים. מתוך הכרה ברורה או מתוך יצר בריא הבין והרגיש הפועל העברי בארץ, שהאמצעי הנאמן להגיע למטרה היא הגשמת חלק מן המטרה עצמה. בדרכו להגשמת הציונות הסוציאליסטית – הקמת חברת־העובדים של העם העברי בארץ – יצר הפועל העברי את התאים והגרעינים הראשונים של חברה עובדת זו.

אולם אם נבחון את מפעלינו בקנה־המידה של הציונות הסוציאליסטית – וקנה־מידה אחר אי־אפשר שיהיה בכל פעולתנו – ונשאל את נפשנו באיזו מידה מקרבים אותנו כל מפעלינו אלה להקמת חברת־העובדים של העם העברי בארץ – נמצא שבלי תיקונים יסודיים, כלכליים וחברתיים, במבנה המשקים ויחסיהם ההדדיים, לא תמלא עבודתנו את שליחותה ההיסטורית.

מהי התכלית הכלכלית החברתית של כל עבודתנו בארץ? הרחבת אפשרות העליה, קוֹממיוּת כלכלית ויחסי־חברה נעדרי קיפוח וניצול. במצב הקיים אין המשקים שלנו, בין בכפר ובין בעיר, ממלאים אף אחת משלוש המשאלות הללו.

שיטת המשקים הבודדים העומדים ברשות עצמם, ברשות הקיבוץ הקטן שבכל משק ומשק, יש בה כל המגרעות של המשק הפרטי הקטן בלי המעלות הכרוכות במשק האינדיבידואלי הטהור ואין בה אף אחד מהיתרונות של המשק הגדול. המשק הקיבוצי הקטן לא יוכל עמוֹד בפני ההתחרות של משקי הרכוש המנצל, ואם על פי נס יצליח בכל זאת – ייסגר וייהפך למשק פרטי של קבוצת שותפים. הקיבוץ הבודד המושל במשקו לא ידאג בעבודתו לצרכי העליה. במקום הדאגה להרחבת כשרון הקליטה של המשק ישים כל מעייניו בביצור מצבו הפרטי על חשבון האמצעים הציבוריים. ענפי המשק השונים, בחקלאות ובחרושת, הקרועים זה מזה, לא יתבצרו ולא יסתייעו מתוך עזר וחיזוק הדדי, אלא, להיפך, ישאפו להיבנות זה על חשבונו של זה (דוגמה בולטת: המשרד לעבודות ציבוריות והמשקים החקלאיים). ואחרון אחרון גרוע: משקי הקיבוצים הבודדים העומדים ברשות עצמם יצרו תהום בין הפועלים השכירים שאין להם יחס וקשר, חברתי וכלכלי, אל משקי העובדים, ובין הציבורים בעלי המשקים. המעמד העובד יתפלג לשני מעמדות: למעמד פועלים שכירים חסרי־רכוש ומעמד עובד “בעלי־ביתי”, שרק כפשֹע בינו ובין המעמד ה“בעל־ביתי” החי על ניצול. בלי השפעת גומלין בין היצירה העצמית של מעמד העובדים ובין מלחמתו המעמדית, בלי קשר כלכלי חברתי אמיץ אשר לא ינתק בין העובדים השכירים ובין העובדים במשקיהם הם – צפויה סכנת התפוררות והרס לכל פעולתנו המעמדית בארץ ולכל עבודתנו הלאומית.

גם בפעולתנו הציבורית והסידורית היינו לפני שנים אחדות קרועים וגזורים לאגודות אגודות, שכל אחת מהן עמדה כולה ברשות עצמה ופעלה על אחריותה הפרטית. ציבור הפועלים בארץ הבין והכיר שבלי רשות אחת כוללת של כל המעמד העובד, שתכַנס את כל הגופים החלקיים – לא תצלח עבודתנו. נוצרה “אחדות העבודה”, ואחר כך הסתדרות העובדים הכללית. את האיחוד הסידורי והציבורי הזה עלינו להשלים באיחוד כלכלי.

עלינו להקים את חברת־העובדים אשר תאַחד את כל משקי העובדים בעיר ובכפר בקואופרציה אחת לתוצרת והספקה לשם כלכלה עצמית של המעמד העובד כולו.

לתכלית זו תתכונן ההסתדרות הכללית בתור “חברת־עובדים להתישבות, חרושת, עבודות קבלניות והספקה”, ותאוּשר באופן משפטי על פי חוקי הארץ.

חברה זו אינה חברה של מניות (התאגדות הרכוש) אלא ברית עובדים (התאגדות אישים) ואינה נבנית על יסוד של מניות אלא על יסוד של תרומות חברים שנעשות לקנין־צמיתות של החברה. שיעור התרומה נקבע בסכום מינימלי למען יוכל כל פועל להשתתף בחברה (10–25 גרוש).

כל חבר ההסתדרות מחויב להיות חבר בחברה. הנהלת החברה נבחרת בועידה הכללית של החברה, שהיא גם הועידה הכללית של ההסתדרות, באופן שהועד הפועל של ההסתדרוּת הוא למעשה הנהלת חברת העובדים.

החברה מרכזת בידה את סידור ההספקה של כל חבריה, ולתכלית זו היא מאגדת אותם בכל מקום באגודת־נהנים בתור סניף החברה. “המשביר” מסתדר בתור ברית אגודות־הנהנים, המתנהלת על־ידי מחלקת ההספקה של חברת־העובדים.

ההספקה המרוכזת של כל ציבור העובדים משמשת בסיס נאמן ובטוח לתוצרת העצמית של החברה, עד כמה שתנאי הארץ מרשים שוקדת החברה לסדר את ההספקה של חבריה מתוך התוצרת הפנימית בחקלאות וחרושת, הָחֵל מהספקת צרכי המזון והמחיה מתוך משקיה החקלאיים וגמוֹר בהספקת בתים על ידי סניף הבנין של החברה.

החברה מנהלת ברשותה את ההתישבות של חבריה בעיר ובכפר. החברה מקבלת באריסוּת עולמית את אדמת הקרן הקיימת לשם התישבות חבריה והיא יוצרת ברשותה “קרן להתישבות”, לבנין בתים ולרכישת כלי־עבודה חקלאיים וחרשתיים וחמרי עבודה מכל המינים.

כל רכוש משקי העבדים הקיימים בעיר ובכפר עובר לרשות קרן ההתישבות של חברת־העובדים.

הקרן מקבלת מאת המוסדות הלאומיים (ההסתדרות הציונית, יק"א ועוד) הלוואות לזמנים ארוכים (99 או 49 שנה) במַתכּוֹנת יחסית קבועה לפי הסכומים שהיא עצמה מכניסה לקרן מהכנסותיה הפנימיות או מהלוואות פנימיות של חבריה (למשל, על כל 100 לי“מ של החברה 1000 לי”מ הלוואה), ומלבד זאת היא מוציאה שטרי התחייבות (אובּליגציוֹת) בתשלומין לעשרים או עשרים וחמש שנה בערבות האפותקאית של בתי החברה.

החברה מישבת את חבריה לפי דרגת הכנתם בעבודה במשך זמן קבוע על פי תקנות החברה. ההתישבות היא עירונית וכפרית. בכל מרכזי העבודה העירוניים הגדולים רוכשת החברה קרקעות ליסוּד שכוּנות עובדים בחקלאות וחרושת, שיספקו לציבור הפועלים את צרכי המחיה (ירקות, חלב, ביצים, בשר), הלבשה והנעלה וכו'. גם ההתישבות מחוץ לערים לא תיבנה על המשק החקלאי בלבד, כמו שנהוג בהתישבות החקלאית הבלתי־רציונלית והבלתי־ציונית – משום שאין כשרון קליטתה רב לקבלת העליה), אלא על משק רב־צדדי בחקלאות וחרושת, בכיווּן של הספקה עצמית של מכסימום הצרכים של המתישבים ועודף תוצרת בשביל בשוק הפנימי (של החברה) והחיצוני.

אין החברה מישבת חבר שלא מילא את חוק דרגת העבודה הנקבע על־ידי הסתדרות העובדים. חוק זה קובע את הזמן המינימלי שעל כל חבר חדש (עולה) לעבוד בעבודות הרֶזֶרביוֹת של ההסתדרוּת ואחר כך בעבודות הקבלניות של מחלקת העבודות הקבלניות של החברה או בעבודה פרטית לפי תנאי ההסתדרות.

בכל משקי החברה נקבעת משכורת מינימלית ומכסימלית, לפי תנאי כל מקום ומקום ובהתאמה ידועה למחירי השוק; עודף ההכנסות נכנס לקרן להתישבות של החברה לשם הרחבת המשקים הקיימים ויצירת משקים חדשים. לפי הצורך והתועלת היא מפרישה אחוזים ידועים מעודף ההכנסה של משק ידוע ומחלקת אותם בין העובדים באותו משק.

הרווחים של ברית אגודות הנהנים (“המשביר”) מקצתם מוחזרים לנהנים לפי מתכונת קניותיהם, מקצתם מוקדשים למוסדות התרבות של ההסתדרוּת הכללית והשאר נכנס לקרן ההתישבות של חברת־העובדים.

המשרדים הטכניים לחקלאות וחרושת של החברה מפקחים, יחד את באי־כוח האגודות האומנותיות של ההסתדרוּת הכללית, על טיב העבודה במשקי החברה ועבודותיה הקבלניות. דרך בנק הפועלים עוברות כל האופציות הכספיות של חברת־העובדים למחלקותיה השונות, ובו מתרכזת גם הנהלת החשבונות של כל מוסדות החברה. הבנק מאַרגן גם את הקרדיט הפנימי של חברי חברת־העובדים על־ידי הוצאת שטרות כסף של החברה בסכומים מוגבלים ברכוש החוזר בעין הנמצא ברשות המוסדות השונים של החברה.

אין כוונת ההערות הקודמות לקבוע מסמרים בבנין חברת־העובדים. יצירות כאלו אינן מתהוות על פי תכניות מסוימות מלמפרע. חיי הציבור הם מורכבים ומסובכים וקפריזיים ואין הם נשמעים להגיון המופשט ולנוסחה הקבועה. בשרטוטים הכלליים שסימנתי רציתי רק לסבר את האוזן ולממש במקצת את רעיון חברת־העובדים, שנראה לי הכרחי ומחויב המציאות בשעה זו. אפשר לשנות קו זה או אחר, אפשר להוסיף ולגרוע פה ושם מבלי לערער ולקעקע את הבנין בכללו.

מה שהוא תנאי הכרחי, לדעתי, בסידור חברתנו העובדת והצלחת פעולתנו – הוא: ההספקה המרוכזת של כל ציבור העובדים, בתור מַשתּית אשר עליה נבנה את התוצרת העצמית שלנו; איחוד כל משקי העובדים בכפר ובעיר ברשות אחת תחת שלטונה של ההסתדרוּת הכללית, המאושרת בתור חברת־עובדים, וסידור עבודות המשק בכיווּן של כלכלה עצמית.

י“ז כסלו תרפ”ג.