לֵב אַמִּיץ לְאָבִי – וְחִיּוּךְ מָלֵא רֹךְ.
יוֹם אֶחָד, אַחַר קְרָב, הוּא יָצָא לַעֲרוֹךְ
סִיּוּרוֹ בַּמָּקוֹם, עִם שְׁקִיעָה – וְרָכַב
עִם פָּרָשׁ גְּבַהּ־קוֹמָה מִטּוֹבֵי־חַיָּלָיו.
הֵם עָבְרוּ בַּשָּׂדֶה הַמָּלֵא חֲלָלִים
וּפִתְאֹם לְאָזְנָם גֻּנַּב לַחַשׁ־מִלִּים.
זֶה הָיָה סְפָרַדִּי שֶׁזָּחַל, מִתְבּוֹסֵס
בְּדָמוֹ, עַל קַרְקַע – וְנִרְאָה כְּגוֹסֵס.
לֹא הָיָה בּוֹ מְתֹם – וּשְׂפָתָיו רוֹטְטוֹת
בִּתְחִנָּה: “תְּנוּ לִשְׁתּוֹת! רַחֲמוּ, תְּנוּ לִשְׁתּוֹת!”
נִכְמְרוּ רַחֲמָיו שֶׁל אָבִי – וְהוֹשִׁיט
לִמְלַוּוֹ הַמָּסוּר מְעַט רוּם בִּצְלוֹחִית
וְאָמַר לוֹ: “הַשְׁקֵה אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן!”
זֶה קָרַב לַנִּפְגָע – וּבְעוֹדֶנּוּ גּוֹחֵן,
הַפָּצוּעַ, מִין מַאוְר, תָּפַס בָּאֶקְדּוֹחַ
שֶׁל אוֹיְבוֹ־סוֹעֲדוֹ – וְכִוְּנוֹ בִּשְׁיָר־כֹּחַ
אֶל מִצְחוֹ שֶׁל אָבִי בְּקוֹל־צֶרַח “קָרַֽמְבָּה!”
הוּא לָחַץ עַל הַהֶדֶק. הַיְּרִי בְּקוֹל רָֽם בָּא,
אַךְ פָּגַע בַּמִּגְבַּעַת. סוּס־אָבִי נִזְדַּעְזֵעַ.
סָח אָבִי: “בְּכָל־זֹאת – תֵּן לִשְׁתּוֹת לַגּוֹוֵעַ!”