I    🔗

כל החוֹרף של שנת…190 נתגלגל דניאל קוֹראן מתפיסה לתפיסה וגם נדד ב“אֶטפּים” (הובלת אסירים ממקום למקום). הגם שהוא לא היה מן הלוחמים האמתיים, שהשליכו את נפשם מנגד ושאת יסורי־העונשים קיבלו באהבה יתרה, בכל זאת, בדיעבד, ניחא היה בכך גם לו. ידוע ידע, ששם, באותם שנים־שלושת הבתים, שהיה יוצא־ונכנס בהם קודם לכן, נתעלה שמו ביותר וערפלי־גבורה מלפפים אותו: “קוֹראן כלוא עכשיו בבית־ האסורים”. מעולם לא הרגיש בעצמו כמו עכשיו את יפיו, את חנוֹ, שמנצנצים כאן כעשבי־האביב מבּינוֹת לאבנים (הוא היה אז כבן עשרים ושתים); ונאטאשה עוּלת־ הימים כמה מתגעגעת היא עליו בסתר־לבה – בזה הוא בטוח! עדיין לא בא עמה אלא במגע רחוק, אבל יודע הוא, יודע הוא את נפשה. היאך נזדרזה תמיד למזוג לו את כוס־הטה השניה, בלי שאוֹל את פּיו, אם רוצה הוא בכך. פּעם אחת נפלה הכוס מידה ונשתברה, ואז נתקלו עיניו בעיני אחיה… לכשישתחרר מכאן וכל החבורה החביבה תקיפהו מכל צד, יישיר את עיניו, כביכול, רק כלפי הדובר בו, אך הוא יראה, יראה אותה, את נאטאשה, כשהיא מביטה אליו מן הצד. הוא לא יחָפז לגשת אליה – עדיין יש לו שהות!

וכמה עמוק וחריף־טעם הוא עכשיו הד־החיים המגיע הלום למקוטעים. אותו הוא קולט כאן כמו שקלטוהו כל אותם הלוחמים־המשוררים מדור־דור, שהאויר האפל הזה חישל הרבה את ברזל־רוחם ושעל גבי ספריהם האסורים, אותם הספרים הריחניים, חדי־האותיות, שהאמת בעצמה, כביכול, מציצה מבין שיטיהם, בילו, הוא ואחיו הצעיר ממנו, אָשר, כמה לילות־חורף ארוכים, שם, בבית־מולדתם שבקצה־העיר. רק אחיו זה בלבד ירד לסוף דעתו והרגשתו והבין לו תמיד לפי קטע־דיבור, לפי רמיזה. שניהם היו מאחרים בלילות עד ששקעה עששית־הנפט הקטנה, ושדות־השלג עם הגדר השחורה הציצו בחלונות. הוא ואָשר – ולא יותר! עתים, כשמעבירים אותו מבית־אסורים אחד אל משנהו והוא רואה את האנשים הזרים, שעוברים ושבים אז על גבי המדרכות מזה ומזה, מה קטנים הם בעיניו ומעוטי־דמות. הולך הוא באמצע־הרחוב, השלג הכבוש חורק בנוחת תחת כפות־רגליו, אנשי־ה“קוֹנווֹי” (מלַוי־האסירים) המזוינים מימינו ומשמאלו – כך הוּבל בשעתו גם פיוֹדוֹר מיכאילוֹביץ' דוֹסטוֹיֶבסקי.

ורק פעם, כשה“קוֹנווֹיני” האחד, שבעיניו הדלוחות עם ריסיהן הלבנים היה דומה הרבה לחזיר לבן ושמן, הכהו באגרופו על ערפו, הכהו אחת ושתים וחייך בתוך כך – רק אז נתפכּח קוֹראן לפתע וזכר את מצבו האמתי. האויב־המפלצת התיצב לנגדו פנים אל פנים!

ובאותו ערב בכה בפעם הראשונה אחרי הבכיות שהיה בוכה בילדותו. בכה לא מתוך רחמים על עצמו, אלא מתוך רחמים על אָשר אחיו, שכפי שנודע לו היום, נתפס גם הוא. אָשר – זה העלם הנפלא, הנוּגה והשתקן־הסבלן. הוּא, דניאל, מטבעו לתבוע, להתחטא, לבכות, והלה – נפש וַתרנית, יהירה, נעוּלה. עוד בהיות זה נער קטן, כיצד סבל תמיד את הדחקוּת בבית, את הרעב, את המחלות השונות, שעברו עליו. כל הלילות ישן על גבי הארגז השחור והקצר – מצוּמצם ומכוּוץ, וה“פּאלטוֹ” הדל שלו מקופל למראשותיו… “אחי, אחי!” – בכה דניאל בחשאי, בשכבו בקצה־האצטבה וכבש את פניו בזרועו.

ואסירים יוצאים ואסירים נכנסים. מה קשה לסבול את הפרצופים החדשים תיכף לכניסתם, אותם ואת הבטתם הראשונה לתוך חלל־הכלא! וכמה אוהבים הם להבעית את הדמיון!

– הלא עכשיו היא שעת־חירום, שעוד לא היתה דוגמתה בקורות־ימי־עולם. לית דין ולית דיין! אנשים נתלים על־פי רצון־היחיד, על פי קאפּריסה, או, פשוט, מאפס מקום בבתי־האסוּרים, שהם מלאים וממוּלאים עכשיו. ייהרג־נא היום ברחוב אחד־השוטרים – וחיי כולנו תלויים לנו מנגד! הידעת את מישקה צ’רניאַק?

– ודאי!

– נתלה בחצר־המבצר עוד בשבוע שעבר. ברחוב הסמוך שמעו את צעקותיו. לפנות בוקר.

אי־אפשר לשכב יותר. מַתחילה ריצה חוזרת־חלילה מפּינה אל פּינה. נפחת אויר־הנשימה. לפי ההרגל מנסה הדמיון המדוּכדך להיאָחז בדוֹסטוֹיֶבסקי, להתרפּק עליו ולחסות בזקנוֹ האבהי, אך גם הוא מתנכּר עכשיו, מתחמק, משתכּח…

ובחצר פושר השלג ושחרורית נפלה בו זעיר־פה, זעיר־שם. מנסרים עצים. נשיהם הצעירות של פקידי בית־הסוהר נפגשות כאן לפעמים, ופניהן כהים בערפלי־האביב הראשונים.

 

II    🔗

כדי שלא ייתפס תיכף בבית־הנתיבות, הוחלט בין צעירי החבורה (זו שהמציאה את אופן־הבריחה ושבערב אחד הוציאתו לפועל), שעד התחנה הראשונה יסע קוראן בעגלה, ורק משם ואילך במסילת־הברזל. מסירות־הנפש של החברים הללו, וביניהם גם אחיה של נאטאשה, שטיפלו בו עכשיו בחשכת־הלילה, מסירות־נפש זו, שנשקפה מעיניהם הלחות לאור פנסי הרחוב, הטילה על קוראן בטחה מוצקה, והוּא לא זע אפילוּ כשבקצה־העיר, ליד עמוד־התחום המנומר, עוּכבה העגלה על־ידי הקריאה הידוּעה: “סטוֹי!” (“עמוֹד!”) כאן צריך היה לשלם איזה מס קטן, והעגלה עזבה את העיר מאחריה.

העגלון, כניכר, לא היה בקי בדרך זו, והוא תעה קצת בשדות השוממים, המכוסים גלידי־קרח כהים, בחתחתים וביתדות־דרכים. העגלה נזדעזעה לרגעים זעזוּעים קשים. כל העת כמו נדמה, כי מאחור, במרחק איזו פרסאות, רודף פרש על סוּסו, אלא שהדבר לא איכפּת כלל, לא איכפּת… אך הנה ישוּב קטן, ספק כפר, ספק עיירה. התריסים מוּגפים, ואין קרן־אור מציצה מן החרכים. הנה כתובת שחורה על גבי בית מסוּיד: הבולשת המקומית הקטנה. והנה גם מעין אכסניה. העגלון ירד מעל דוּכנוֹ, ואחר דפיקה עצוּמה בדלת ובתריסים, עלה בידו להעיר את בעל־הבית. נכנסו. נר דולק תועה מחדר לחדר, דלתות נפתחות, וּמשם מתגלים לרגע מערומי הבנות הבוגרות במשכבותיהן. קוֹראן הציץ בראי בחושך: איזה פרצוף משונה, איזו עינים! ולאחר שעה קלה הוּדלקה העששית וגם היה טה.

– איזוהי הדרך הנכונה עד התחנה נ.?

– ישר, ישר! – הזהיר הפונדקאי – מבלי נטות ימין ושמאל!

לפנות־בוקר הורגשה התחנה מרחוק. בנינים, חצרות, מאיזה קיר פרוּץ מתמלטים אוָזים, מתעופפים במרומי־האויר ומזעזעים בצריחותיהם את דמדוּמי־השחר. והנה גם החבורה כולה (זו נסעה הלום במסילת־הברזל במשך חצי־שעה) עם נאטאשה באמצע. גל חם הציף את הלב בפעם הראשונה כלפי נערה רכה־בשנים זו, העייפה מטלטוּלי־הלילה. שפניה חיורים במחשכי־הבוקר ועיניה נוהות עכשיו באהבה גלוּיה… הפרידה היתה בחפזון. האחרונה ניגשה אל קוראן נאטאשה. הכל, הכל נצטמצם לרגע בשפתיים סדוּקות ומסורות אלו, שהושטוּ אל פיו מלמטה למעלה. אגב כך הורגשה ההנאה הכללית, שעוררה נשיקה זו אצל כל חבריו־אוהביו מסביב – והוא ידע, שכל אחד מאלה חולה־אהבה אל נאטאשה בסתר־לבּוֹ.

ושיכּוֹר מנשיקה נפלאה זו, הנשיקה הראשונה, נתנענע אחר־כך ברכבת. על שפתיו רעד רמז מתוק לאותם חיי־האהבים האין־סופיים, השמורים לו שם, תחת שמי־החופש החדשים. הנוֹפים בחלונות הלכו ויפוּ, נשתפּרה תכלת־השמים ומן השלג על־פני השדות החולפים לא נשארו אלא קטעים־קטעים, שדמוּ לתנינים רחבי־כרס ופעורי־לוע. הדרך טסה לקראת האביב.

כשלושה ימים ארכה הנסיעה. הנה בית־נתיבות בלילה. מזנון, יין־שׂרף, נקניקים, דחק של ערב־רב, הרמוניקה, ז’אנדארם. לסוף הגיעה השעה לצאת מן המסע ולנוע בעגלה רתומה לסוּסים. הרי כפר. מבהיק צריף מסוּיד בלבנוניתו הכחלחלה כלפּי ערימת־זבל דשנה, ומחלונותיו הקטנים, צבועי־המסגרת, מציצה, כמדומה, “מַרוּסיה”. רוסיה הקטנה. שֶׁבצֶ’נקוֹ!

ה“מעביר” היה “חוֹחוֹל” (אוּקראיני) צעיר, רחב־כתפים, שניחא היה לסמוך עליו. אך בפעם הראשונה, לפנות־בוקר, לא הצליחה ה“העברה”, וצריך היה לשוב ולחכות בביתו עד הערב. כאן, בתוך הצריף הצר והנמוך, נתכנסוּ כל הפליטים ונדחקוּ לתוך הפּינות מחוּסרות־המסתור. בעיניהם נתרכז עכשיו כל הפחד העולמי, עד שלא נשאר ממנו כלום בשביל אחרים – וקוראן, למרות המצב המסוכן, חש את עצמו שָלֵו־שלאנן.

הוא עלה על התנור הגבוה, המגיע כמעט עד עצם התקרה. שם היה מוּטל כל היום והביט למטה, אל חלל־הבית, שהיה כחול מעשן־הסיגריות. אֵם־ה“חוֹחוֹל” הזקנה תעתה אילך ואילך, עם סריגת גרב בידיה, וּבאי־מנוּחה הביטה אל החלונות, עד שלסוף גילתה את כל לבה והעירה:

– ה“סטארוֹסטא” (זקן־הכפר) מסתובב כאן מאז־הבוקר!

אך תיכף נכנס הביתה בנה, ה“מעביר”, אותו העלם המלבב, האדמוני ורחב־הכתפים – ותהי הרוָחה.

– בעוד שעה נלך! – הודיע ויצא.

נטה היום. קוצר־רוח של ציפּיה אחרונה. באה מן החוּץ נערה כּפרית כבת־שש־עשׂרה, עטוּפה בסוּדר, וּמַגפיים של גבר ברגליה. באמצע הבית חלצה את המַגפיים, שנשארוּ עומדים זקוּפים, ויחפה רצה ועלתה על התנור. כאן פסחה ודלגה על קוראן, שכבה בקרבתו, ופניה אל הקיר. החושך נתגבש והשכיח את הכל, את הכל… אך ברגע זה נפתחה הדלת וקולו של ה“מעביר” קרא בזירוז נמרץ:

– נוּ, אַחים, לדרך!

כמי שניעור מחלום־חמוּדות ברגע העיקרי קפץ וירד קוראן מעל התנור. תיכף ליציאה מן הבית התנפלו על הכנופיה הבהולה והמדוכדכת אי־אלה כלבים. עכשיו אך לפסוע, לפסוע, לפסוע! קטעי־הנוף ההרריים מסביב, הבנינים, החורשה, האופק – כל אלה נראו כאגדיים, כמכוּשפים. הנה מדרון ירוק, בצעי־מים, שלגים תחוחים, רפש שאין לו סוף. נשל הערדל האחד, אך מי זה יחזור אחריו! בני־הלויה מסביב גולשים ונופלים, קמים וחוזרים ונופלים. העינים מתיראות להביט לצדדין הבטה חפשית, ואינן אלא כבוּשות בקרקע וניזונות ומשתעשעות בכל צעד חדש. אך הנה לבסוף אותו הפלג הפלאי, שכל כך העסיק את הדמיון קודם לכן. עודנוּ קפוּא, ושביל־פסיעות, שביל ערמומי ומחייך, מתפתל לרוחב קרחו הפושר… כעין חשש התגנב, שמא דוקא עכשיו תיבשנה הרגלים ויסתלק פתאום כוח־ההליכה, מה שכבר אירע בחלומות שונים. עוד פסיעה, עוד פסיעה – מן המות אל החיים!

 

III    🔗

כיצד מנסרים כאן עצים! אין עוד אותו המַשׂור הרחב, גדוֹל־השינים, אף לא אותו הקרדום המבהיק והחד, אלא משור קטן, משור של נגרים, והקרדום אינו אלא מין מקבת. והעצים ישנים הם משוּם־מה וכהים. במקום אותו העירום ויסוד־הלובן הרי הכל כאן כהה, מכוסה, צבוע. אין רואים כאן את הלִבנים על פרשות־הדרכים, אין “לאפּטיוֹת” (הטנות) ברגלי האיכרים, ופרווֹתיהם של פקידי־הצבא והבולשת שחורות. הרכבת אף היא קרונותיה כהים כאן יותר, ועינן כעין הכינור העתיק והיקר. אוּלם בעיקר־הדבר – היינו הך! אותם השדות, אותם השמים, אותם הכוכבים. מה טוב!

רק מי שנמלט מחצר־הגרדום יכול לטעום כראוי את אויר־הנשימה הפשוט, לאהוב את העננים השחורים, את הרפש בחוצות. בודד וזר הוא כאן, אין עומד על גבו, וחפשי, חפשי הוּא לנפשו להרהר עכשיו בּכּל, בּכּל, לפרוץ גדר, להמשיך אותו ה“חלום”, שה“מעביר” שיסעהוּ באמצע. כמו בשכבר הימים, בעודנוּ נער קטן, כשהיה נשאר בבית לבדו, או כשהתיחד עם עצמו בפינת־גג… בחומר האנושי הזר שמסביב הוא רואה אך את היסוד המהנה שבו, כגֵיסות־ה“אוֹיב” באוכלוסי־הישוב, שזה עתה נכבש על ידיהם – וקוראן תר, חיפש, הסתכל בחלונות, ולסוף נתעה כמו מאליו אל תוך המשעולים והמבואות החשודים שבקצוי־הכרך.

כאן קלטוהו חליפות הבתים הנמוכים, המהממים באוירם המבושם והמשוּנה, שחול צהוב זרוע על גבי הרצפה השחורה שבתוכם וש“מוֹפּס” נוּגה ומרוּשל רובץ שם מקוּפּל על הספּה המרופטת. בין בנות־ההפקר יש כאן תמיד אחת, שבשבילה כדאי לסבול את הסיאוב הקשה מסביב; ולא עוד אלא שלפעמים אפשר למצוא ביניהן אפילו אותו היופי, היופי־האושר, שעד עתה ליבּב רק ממרחקים בלתי מוּשׂגים ושאגב־פגישה ברחוב, בגן, או ברכבת גרם תמיד את המכאוב הרגעי, אבל העמוק, המכאוב במרכז.

– מה שמך?

– הֶליה! – פּוֹלנית אַת או רותינית? – פּוֹלנית! – הדגישה בגאוה.

היא תיקנה את שערה בשתי ידיה כנגד הראי ושאלה אגב כך:

– ואתה – “מוֹסקאל” (רוּסי)? מפני־מה ברחת משם?

לאחר שנפטר ממנה תעה ברחובות כשיכּוֹר והשתעשע בדמיונו בקטע החיים הגנובים, ה“חיים באמצעיתו של עולם”, שחי זה עתה, ונהנה הרבה מזה הריחוק, שהוא שרוי בו. הרחק מן המולדת, הרחק מן השורש – כציפור־דרור! “נסתלק־נא מן העולם הישן, ננַער עפרו מעל כּפּוֹת־רגלינוּ”… – התחיל לשיר בנחת.

ומה גדול כוחו של שינוּי־האויר! כאן, באויר השוקט על שמריו, אין שוּם טעם לכל אותם הניגוּנים, ניגוּני־העבר. עוד לא עבר זמן מרובה מיום שנעקר משרשו, ואף על פי כן כמה נתרחק זה ממנו, והיאך הוּא מתערפל וּמיטשטש מיום ליום! על המכתבים העצובים והקובלניים, המתקבלים מביתו, כבר הוא מתרשל להשיב, וכל מה שהוא מעכב את תשובתו כן יקשה עליו טוֹרח־הכתיבה לאחר־זמן. וכך חלפו חדשים, שנים. יודע הוּא את ענוּת־אָחיו, את הכל הוּא יודע; אך מה יעשה, ואותו כאב־הרחמים כבר פג מלבו. הד המהוּמות, מהוּמות הדמים, המגיע אליו משם, כבר חדל לזעזעו, וּבינו לבין־עצמו השתדל אך להכין את נפשו לקראת הבשורה הנוראה ביותר, העלוּלה להתקבל מביתו היום או מחר, שלא תפגע בו זו ככדור־מות בהיסח־הדעת.

ובינתיים נסתחף בחיים הבהמיים שמסביב, ביקר תכוּפות בטרקליני־לילה שונים ואהב את ה“שאנסוֹניטוֹת” האַוריריות, שבשעת־מחולותיהן בשמלותיהן המתנוצצות העלוּ על זכרונו אותן הסוכריות המחותלות בנייר זהב, שהיו מצוּיות בשפע בירידים שבעיר־ מולדתו. בחברתן של נערות צוננות אלו, שעיניהן רטוּבות משׁאמפּאניה וחטמיהן המחוּצפים שרוּיים בנזלת נצחית, עברוּ עליו לילות של הוללוּת חסרת־טעם: עששיות־החשמל בחוּטיהן המלובנים מגרות את העינים מחוסרות־השינה, כובד־יין בבטן, קניית פרחים רטובים עם דמדוּמי־שחר… אחת מהללוּ, לִילִי, הטרידתהו ביותר; בקוצר־רוח היה ממתין לפעמים לגלוּייתה הריחָנית, והיה כועס על נושא־המכתבים, אם במקום גלויה זו הושיט לו מכתב מנאטאשה.

וכך נסתאב ונתגלגל במדרון. אפילוּ תיכף לאחר שהיה נפטר מלילי עוד התעכב ברחוב אצל חנוּיות־הציור, ובמבט נוהה הסתכל בתמוּנות הנערות העירומות, שהציצו בעד הזכוּכית כלפּי אויר־החורף… בלילות התגנב אל המטבח, ששם ישנה השפחה הצעירה, בת כפר צנוּעה. זו התקוממה בכוח והתרתה: “אני אצעק! אני אקרא לגברת!” – ביחוּד נטרדה מנוּחתו, כשנתקבלה לתוך בית־מעונו שפחה צ’כית אחת, ניוּניה, נערה יפה, רעננה וכחוּלת־עינים. ועוד בערב הראשון, לאחר שבעלת־הבית הזקנה הלכה לה, נאבק עמה קוראן במטבח בטכסיסים שונים, נתלהט, עבר על דעתו ותיעב בתוך כך את עצמו. בינתיים נפתחה הדלת, ונושא־המכתבים הושיט לו גלוּיה. מיד הכיר קוראן את כתב־אחותו וקרא בסקירה ראשונה: “בלילה שעבר נתלה אָשר. סבול, לפחות, גם אתה, אם עוד נשאר אצלך”… כדור־המות חלף בזמזום אגב־רקתו – החטיא! – ומבלי קרוֹא הלאה קיפל קוראן את הגלוּיה לשנים, תחב אותה לתוך כיס־חיקו – והמשיך את הקרב עם ניוּניה.

אלא שבאותו לילה, ליל־קיץ קצר וחם, התירא לשכב במיטתוֹ והוּא תעה ברחובות מבוּלבל קצת וסר לבתי קפה שונים. כאן נזדמן עם מכריו, ניענע בראשו לפטפוּטיהם, ואגב כך העביר בכף־ידו על חזהו, במקום כיס־חיקו… את קטעי המוסיקה של התזמורת לא שמע, וראה אך את ההעויות המשוּנות של המנצח והיאך שתחב את המטפּחת מתחת לסנטרו, לעשותה מצע תחת כינורו. כשנמלט מכאן החוצה, עוד היה לילה, והוא שיער, שכדי ללכת הביתה השעה מוקדמת עדיין. שעה קלה תעה יחידי אילך ואילך, ואחר כך סר אל אחד מבתי־ההפקר המעוּלים. פתיחת דלת־השער הכבדה, אותו הריח החריף והגס הנודף עוד על המדרגות הראשונות, הפרצוף המשונה בראי שבפרוזדור… אך דרכה רגלו על המפתן – ושם כבר התחילוּ מכבים את המנורות. החלונות הכחילו. הנערות העייפות חָורוּ, נתכרכמו ונזדקנוּ כהרף־עין, ואחת־אחת השתמטוּ ויצאוּ, כרוּכות אחרי בני־זוּגן. קוראן טייל אחת ושוב לאורך־הטרקלין, שנתרוקן ברגע זה, הציץ על ספלי־השכר עם השיורים שבקרקעיתם, על הפסנתר, על התמוּנות שבמרומי־הכתלים, ויצא אף הוא. ליד הבית בחוץ המתינו כרכרות, וזהרורי־הבוקר הראשונים רבצוּ על־גבי הסוּסים. הרחובות המטואטאים התחילו מתעוררים לאט־לאט. הנה מין בריון רודף אחרי כלב, משליך עליו את השוט שבידו וּמעלהו בו למעלה. הכלב מסתובב באויר, תלוי בעניבה וצוֹוח צווחות־יאוּש מחונקות, עד שהוא נתפס בידים החזקות ונזרק לתוך העגלה המסוֹרגת, העוברת כאן. “זהוּ ציד הכלבים הנודדים מטעם הרשות” – התעשת קוראן והלך הביתה.

בחדרו הוריד את הוילון לאורך כל החלון, התפשט ושכב במיטתו. שרב־היום חדר בעד קש־הוילון, החניק בעלטה, והעינים סלדוּ מחוסר־שינה. קוראן התהפּך אל צדו השני – וברגע זה כאילו נתפּכּח לפתע ונבעת מפני התהום, שנפתחה לפניו; נבעת כל כך, עד שמיהר ולָפת את מצחו בשתי ידיו, שלא ישתגע. אוּלם הדבר לא ארך יותר מרגע. לאט־לאט נפתחה הדלת, וניוּניה היפה והיהירה נכנסה יחפה ליטול את נעליו לשם צחצוּח.

 

IV    🔗

בליל־סתיו, בשעה מאוּחרת, נעצר קוראן אצל בית־הנתיבות על ידי איש זר לו, שניגש אליו ושאלהו:

– מי אתה, אדוני?

ותיכף הפשיל אחד מדשי מעילו והראה לו שם את ה“ציוּן” של סוכני־הבולשת. אחר כך הוסיף בהטעמה נמרצת:

– מאין אתה ומה שמך?

וּבעוד שעה קלה עמד קוראן בתוך משרד־המשטרה לפני הקוֹמיסר. זה ישב בלשכתו אל שוּלחנו והתמרמר:

– מסתובבים הם כאן בלי שוּם תעוּדות. במשטרה אינם נרשמים. איני מבין, מפני־מה הם בוחרים לשבת דוקא כאן!

תשוּבתו המגוּמגמת של קוראן הקניטתהו עוד יותר, והוּא צעק בקצף:

– דוֹקוּמנטים נחוצים, אתה מבין? דוֹקוּמנטים!

ומעל לראש קוראן פקד לאחר:

– לשׂימוֹ במאסר!

ותיכף הוכנסו לתוך כיסי־קוראן ידים כבדות וגרוּמות, פישפשוּ אילך ואילך והוציאו את תיק־העור, שהיה מלא וממולא מכתבים של כל התקוּפה האחרונה. הגלוּיות המצוּירות של לילי ריפרפוּ לנגד העינים – מזוּלזלוֹת ומחוּללות כל כך. בין אלה נשתמרה עדיין גם אותה הגלוּיה המקופלת. “זה עלול להזיק” – שיער קוראן.

אחר כך הוליכהו שוטר גבה־קומה אל הצינוק, שהיה רחוק מכאן. את השוטר, כניכר, העירו זה עכשיו משנתו הארעית, והוּא הלך, אחוז־צמרמורת, והתמרמר:

– השד יודע אותם, לשם מה הם באים לכאן!

קוראן, לכאורה, היה שָלֵו לגמרי, אלא שידע, שברכיו רועדות קצת, וגם לא הכיר רחובות אלו, שהוּא מוּבל בהם.

– ימינה! – פקד השוטר והם נכנסוּ לתוך סימטה ובאוּ עד לפני שער שחור, שנפתח לפניהם לרוָחה. עברוּ מסדרונות קרירים ונכנסו לתוך חדר צר, בו דלקה עששית קטנה. על הדרגש ישן לבוש בבגדי־השרד אחד מפקידי בית־הסוהר. זה ניעור וקם והתחיל רושם בעפרון על פיסת־נייר דלה את שמוֹ של קוראן, שם עירו, ארצו וכו'. לכל שאלה ושאלה הציץ ב“מוֹסקאל”, ומבטו מבעד לחבלי־השינה היה עוקץ ומר, כזה של סבתא מרת־נפש, בשעה שהיא אוכלת בצל חריף. אחר כך פקד לאחר:

– אל מספר 4! הכנס לשם את העששית וגם את המחצלת!

ומיד הובא קוראן לתוך חדר־כלאו והדלת נסגרה אחריו. חושך, קור וריח־ששר. כרגע נפתחה הדלת שוּב, והלה, שהביאהו לכאן, הכניס מין עששית בעלת שלהבת זעירה ותלה אותה במרומי־הקיר ליד הפתח. אור קלוּש, דלוּח, האיר את החלל השומם עם האצטבה הגדולה. בין זו ובין הקיר נשאר אך רוַח צר לעבור ולשוּב. תיכף הובא גם אותו ה“שטיח” – מין שמיכה אפורה ומזוהמת, שהוטלה על גבי האצטבה הערומה.

– מפני מה קר כאן כל כך? – מיהר קוראן לשאול בטרם יספיק הלה לצאת.

– החלון שבור! – השיב הפקיד תשובה קצרה, יצא ונעל את הדלת נעילה נמרצת.

כקפוא במקומו עמד קוראן ליד הפתח שעה קלה וחייך לעצמו: “הרי לך!” – אחר כך זז והתחיל פוסע בזהירוּת לאָרכּוֹ של אותו השטח הצר, בין האצטבה והקיר. בהיסח־הדעת קילקלו לו אותו הריחוק, שהוּא, קוראן, השתעשע בו בדמיונו כל כך. “עוד פעם!…” ובצירוף לזה הציק עכשיו מאוד חסרון דבר־מה. חסר הפעם אותו הטעם החריף, שהכיל בתוכו אויר זה שם. נאטאשה, צללי המשוררים הלוחמים, דוֹסטוֹיֶבסקי – אלה לא היוּ עוד!

והרע מכל הוּא הקור! קוראן העיף עין על הזגוּגיות השבוּרות שבשבכה והירהר: מחר בבוקר, אם ישוחרר מכאן, ילך מיד אל בית־הקפה, בו הוּא אורח קבוע, ויבקש מאת המלצר קפה רותח. הוא ידגיש לו את המלה “רותח”, משוּם שעל פי רוב הוּא שוכח ומביא לו דוקא קפה צונן.

למרות העייפות לא רצה לשכב על האצטבה בשום אופן. באיזה מקום תחת האצטבה רחשה נקירה־סריטה: עכברים?

לרגעים צילצל פעמון־השער, ואחריו נשמעוּ פסיעות בתוך המסדרון, קשקוּש־מפתחות, פּתיחת הדלתות של התאים הסמוכים. משם הגיעוּ לרגעים גם קולות־נשים, קולות צרודים וכבדי־נשימה. קוראן נזכר בציד־הזונות על ידי השוטרים החזקים והאכזרים, שהיה רואה לפעמים בסימטאות הנידחות, והבין עכשיו, מפני מה פירכסו הללוּ בידי חוטפיהן־טורפיהן וּבכו אז כל כך. כן, כן. במקום אותו הקרדום הרחב והמבהיק יש כאן הגרזן הצר והשחור, הדומה לקורנס, אולם בעיקר־הדבר אין כוחו של זה האחרון גרוּע מזה הראשון. היינו הך!

רק שני דברים הכניסוּ לכאן קורטוב של ניחומים והרגעה: הכנופיה העליזה של כוכבי “העגלה”, שהציצה בעד רשת־הסורג, וצלילי־השעונים, שעוני־הכרך המרובים, שהשמיעו את השעות המאוחרות מקרוב ומרחוק ובנגינות שונות. הם ענוּ זה לזה כתרנגולים בקריאותיהם והשרו כאן הרבה משלוַת־הנצח: “אין דבר, אין דבר!”

בלי הרף התהלך קוראן מקיר אל קיר. כוכבי־ה“עגלה” התקדרו בעבים, והקור התגבר. בטרם בוקר נזרק לכאן אסיר צעיר חדש, מכוּסה שלג.

– שלג?!

– שלג, שלג! – ענה הלה, והטיל את עצמו על האצטבה.

כעלות השחר נכנס הפקיד והוציא את העששית. לאחר כמה שעות נקרא קוראן אל המִפְקָד. וּבלכתו בלווית־השוטר דרך המסדרונות המפולשים התנגש עם ערב־רב של אסירים: בריונים, גנבים, בני־בלי־בית וזונות מן הדיוטה התחתונה. בלשכת הבולשת עמד קוראן לפני הקוֹמיסר הזקן, בעל־המשקפיים, שעילעל בפנקס־הגדול שלפניו והציע שאלות שונות:

– מה שם אביך?

היה רגע, שקוראן לא ידע להשיב על שאלה זו. שכח. אָזר את שארית־כוחותיו וענה. הקוֹמיסר הוסיף:

– בין מכתביך נמצא מכתב, שבו מודיעים אותך מביתך, כי אחיך נתלה. על שוּם מה דנוּהוּ לכך?

– הדבר היה בשעת חירוּם…

אך הבּלש לא שמע את התשוּבה עד גמירה, הפך את הדף בפנקסו וקרא בקול:

– הלנה דוֹמברוֹבסקה!

כרגע נכנסה מן המסדרון אחת מבנות־ההפקר עטופה בסודרה.

– הריני נושקת את היד!

קוראן נסתלק הצדה ופנה לה את מקומו. ברגע זה הכיר בה אותה “הֶלְקָה”, שלא ראה אותה זה כחמש שנים ושאז, בימים הראשונים לבואו הנה, מצא בחברתה רגעי־אושר. פניה נתכרכמו ונבלו לגמרי, ואך המבט היפה והיהיר שלה נשתמר עדיין. במסדרון התנגש עמה בעוד רגעים אחדים עוד פעם. כאן הציצה עליו מתוך עקימת־פרצוּף ושליחת־לשון, כאילוּ אך אתמול נתפרדו. פירוּשה של ההעויה שלה היה מעין: “כמה מתעבת אני אותך!”

 

V    🔗

בתא־כלאו מצא קוראן אסירים חדשים. בין אלה משך עליו את העין בריון צעיר פולני, סטאשק, שחש את עצמו כאן כמו בתוך ביתו. הוציא חבילת־טבק מתוך בתי־שוקיו, ואחר כך הצמיד את פניו אל הריבוע המנוקב שבדלת.

– מַנ’קה, תני לי גפרוּרים אחדים! ביקש מאחת הזונות, ששיפשפו באותה שעה את הרצפה במסדרון.

– תיכף, סטאסיו! – ענה משם קולה הצרוד והרעוע של מַנ’קה, וּבעד הנקבים הושלכו לכאן הגפרורים המבוקשים. סטאשק תופסם בתאוה יתירה, וּבתור הבעת תודה הוא מטיח:

– בת־זנוּנים בלה, תיפּח רוּחך!

אחר כך התחיל תוהה על האסיר החיור והחלש, שעמד בפינה מדוכדך ביותר, והסתער עליו קודם כמצחק, כביכול, אוּלם אחר כך, משפרץ את המחיצה הראשונה, התחיל לענותו בלי שוּם אמתלה, להכותו ולגלגלו על גבי הקרקע. בינתיים חל מבט על קוראן.

– “מוֹסקאל” אתה? אָ–אָ–אָה, אותך יחזיקו כאן זמן מרובה. ימתינו עד ש“הניירות” יתקבלו מרוּסיה. פעם ישב כאן “מוֹסקאל” כשלושה שבוּעות. אנכי נאסרתי במשך עת זו חמש פּעמים, ופעם בפעם – אותו “רוֹסיאן” עדיין הוא כאן! בכה העלוּב! תפיסה זו הלא היא היותר רעה! כי זוהי תפיסה לפי שעה, תפיסה ארעית, ולפיכך אין משגיחים בה. הנה החלון שבור, קור, שלג נכנס. ואת העכברים שבכאן כבר ראית?

– לא!

– יש, יש! עוד תספּיק לך השעה להכּירם. פעם אחת בלילה התנפלו עלי כאן על האצטבה בעודני ישן – כזאבים! והעיקר, שלאכול אין נותנים! תיכף תראה מה שיתנוּ לנוּ לארוּחת־הצהרים!

בפרצוּפו המחוּצף, שהיה זרוּע נקוּדות־חמה מטושטשות, בכל העויותיו ותנוּעותיו העלה על זכרונו של קוראן את חוֶדקוֹ, אותו ה“שגץ” המסוכן, ששם, בעיר־המולדת, היה למפלצת־הרחוב באבניו ובכלביו. אותן העינים המלגלגות, עם האישונים הקטנים והעוקצים, אותה הלהיטות להרע ואך להרע, ואף גם אותו – דוקא למרות הכל! – אותו הליבוּב המשוּנה שבחיוּכו וּבקולו, הניחר והמוסיקלי. לרגעים היה מזמר שירים שונים וידע להטעים את ה“תנוּעות” העיקריות, המתוּקות ביותר. אוּלם תוך כדי כך, כאילוּ צרה עינו בהנאה זו, שגרם עכשיו סביבותיו, וכרוצה לטשטשה ולהרעילה, היה טורף את זמרתו באמצע ומתחיל נוהם, מקפץ וּמכה באכזריוּת את האסיר הצנוע והמדוּכא. כאותו חוֶדקוֹ בשעתו, שהיה מפליא לנגן בהרמוניקה שלו בערבי־הקיץ הטלולים, אלא שפעם בפעם, דוקא במקום כלוֹת־הנפש, היה פוסק – וּמיַדֶה אבן בחלון.

הגיע הערב השני ושוּב הוכנסה העששית ונתלתה על מקומה. קוראן עייפוּתו תקפה עליו, וסוף־סוף התפּשר עם האצטבה. אך נגע בחלקת קרשיה וראה באפלולית את כתובות־הקעקע החרותות עליה פה ושם, הרגיש מיד, שחזר ונפל לתוך אויר־העבר בראשו ורוּבו. הוּא שׂם את זרועו למראשותיו, וזו התחילה מתעלפת כאז, על גבי האצטבה הראשונה. תקוּפת־החירות של כל השנים האחרונות נדמתה עכשיו כהזיה, כחלום.

כל הלילה נימנם נמנומים קטוּעים והתכווץ מצינה, ששלטה ברגליו. לרגעים היה ניעור מחמת כניסת אסיר חדש עמוּס שלג, ניענע באויר את זרועו שנתעלפה כדי להחיותה, ובעד חבלי־השינה ראה פעם בירכתי־הרצפה שני עכברים גדולים, שחלפוּ זה אחר זה והתחמקוּ לאחורי תנור־הברזל שבפּינה. הנה הנם ה“זאבים”!

עם דמדומי־בוקר, כשנכנס הפקיד להוציא את העששית, קפץ קוראן מעל האצטבה והתחיל רץ אילך ואילך, כדי להתנער ולהתחמם קצת. סטאשק ישן פרקדן שינה מתוקה, ופניו החיורים מבּבוּאת־השלג הקלושה, שהסתננה דרך רשת־הסורג, נראוּ עכשיו כפני ילד שובב, השנוּא כשהוּא ער והנאהב כשהוא ישן. אוּלם הבריון כאילוּ הרגיש פתאום ברחשי רוֹך אלה, שהוא מעורר עתה ושאין טבעו סובלם, הקיץ והחציף את עיניו, ותיכף־ומיד התנפּל על האסיר החולני והמדוכא והדפו מעל האצטבה ארצה.

כל היום תכפוּ הצלצוּלים. הדלת נפתחה לרגעים, והרבה אסירים נקראוּ בשמותיהם ונשתחררוּ. כל אחד מאלה מפסיק אז את שיחתו באמצע, ובלי שוּם רמז של ברכת־פרידה כלפי חבריו הנשארים הוא טס אל הפתח הפתוח. הנה פותחים את הדלת שוב וקוראים:

– מי כאן קוֹרקוֹב?!

שוּם איש אינו זז.

– אולי “קוראן”? – תוהה דניאל.

– לא!

מתיאֵש הטיל קוראן את עצמו על האצטבה. על נעליו נתיבּש הרפש ונתחוור, לתוך עיניו כאילוּ נזרק חול, ולפי הטעם המסואב, כעין טעם של כרוב חמוץ ומקולקל, שטעם בתוך פיו, לפי התמתחות־האברים והמיחוּש שבראשו, הבין, שכבר אין נכונה בגופו. הוא חש בשוֹקיו, מן הקרסול ועד הברך, ובזרועותיו כאילו לפת אי־אלוּ גוּשים ענקיים ומחוּסרי־משקל. וזכרונות הילדוּת והנוער הראשון כמה בהירים וחריפים הם עכשיו! נתפּלגה הנפש. חציה האחד עֵר לכל מה שמתרחש מסביב, לתעלולי־סטאשק, מקשיב אל הצעדים שבמסדרון, וחציה השני מרחף עכשיו הרחק מכאן, שם, על גדות־הדניֶפּר. שאר־רוח שוֹרה על בית־מולדתו שבקצה־העיר, על גגו הישן והמעשנה הגבוהה והאדומה שלו שקועה תמיד במחשבות נאצלות. היכן הוא אותו השלג הצח והכחלחל לנוגה־הירח? הנה הוא מפליג לנסוע בעגלת־חורף מחוץ לעיר, הזוג מצלצל־מצלצל, ולנגינת־שלג זו, אחות האהבה הראשונה, מקשיבים עמודי־הטלגרף, הלִבנים הגבוהים, הערערים הקצוצים והשחורים. רק חבל, שאין במה לכסות את הרגלים! לימינו יושבת נאטאשה, כשידיה מכונסות בתוך ה“מוּפה” שלה, ואגב־טיסה אי־אפשר לשמוע מה שהיא אומרת, אלא רואה הוא את הבל־פיה הצחור. לאט־לאט הוא מוציא את כף־ידה האחת מתוך ה“מוּפה” ונוטלה לתוך כפות־ידיו… נאטאשה, נאטאשה! היכן אַת עכשיו? – לא, לא רמז לאושר־העתיד רעד אז על שפתיו, כשהתנענע ברכבת, שיכּוֹר מנשיקתה. לא! זה היה – הכל!..

– ינקוֹבסקי! – נפתחה הדלת לרגע, ואחד מן האסירים קפץ ממקומו ונמלט. נאטאשה נעלמה, והירח נבלע בגוּשי־העבים, ומשם הוא מסנן את אורו על פני ערבות השלג.

– אַה, אַה!" – הגה קוראן עכשיו מתוך אותה כלות־הנפש, שלא טעם זה כבר וששום אדם זר לא השיג אותה חוץ ממנו ומאָשר אחיו. אך אָשר בלבד הבין לו, ולא עוד אלא שלפעמים הרגיש הוא, דניאל, שעולמו של אחיו עמוק יותר משלו, ולא אחת נתרחב אפקו על ידי הערה דקה, שהתמלטה מפי אחיו הצעיר ממנו; בקנאה מסותרת הביט אז אל מצחו היפה והנאצל של אָשר, אל עיניו השחורות, הנוגות וזכות־הלובן והעמיד פנים, כאילו ידע את כל זה קודם לכן, אך בינו לבין עצמו שמר את הדבר!…

ובינתיים הגיע הלילה השלישי. שוב העששית, התעלפות־הזרוע, רחישת־העכברים, הצלצולים, הפסיעות במסדרון. כניכּר, סבל ביותר גם סטאשק: בבוקר, אך הקיץ משנתו, קפץ מעל האצטבה והתחיל מתלהלה מחוץ לכל גדר. לאותו האסיר החיור והחלש עשה עכשיו בוַדאי איזה עוול נורא מאד, שהרי זה שכח פתאום את חולשתו וכתרנגולת דוגרת בפני הכלב, סמר והתקומם נגד מענוֹ וסטרו על הלחי.

– כּ־כ־ה! – הטעים סטאשק בנעימה מבשרת־רעה – טוב מאד!

הוא נמלך בדעתו קצת והוסיף:

– עכשיו, אחי, אין לך תקנה, אלא תליה!

והוא חיטט מתחת למַדיו, הוציא משם חבל דק, ואת קצהו האחד הידק בסורג־השבכה. אחר כך פקד:

– גש הנה!

אך ברגע זה נפתחה הדלת ואותו הקול קרא הפעם:

– סטאשק!

כחבריו הקודמים לו הפסיק הבריון את הכל באמצע, וכמותם, בלי שום רמז של ברכת־פרידה כלפי הנשארים, טס אל הפתח הפתוח.

לאחר שעה קלה נשתחרר גם “קרבנו”, אותו האסיר החיור והחולני, וקוראן נותר לבדו. הוא שכב כאבן בלי זיע כלשהו והתעצל להוציא את זרועו המתעלפת מתחת לראשו, כדי לטלטלה ולהחיותה. כל הלילה הבא רבץ עליו דבר־מה ענקי ומחוסר־משקל – וניחא היה לו בכך. שני חצאי־הנפש נתאחו, ה“אז” וה“עתה” נתערבבו בערבוביה משונה, והכל נעשה חטיבה אחת. באשמורת־הבוקר נשמעו צעדים במסדרון, וקוראן הבין, שהולכים עכשיו ליטול את אָשר אחיו… התלחשוּת, קשקוש־מפתחות, פתיחת־הדלת בתא הסמוך. דממה. אָשר לא מישקה צ’רניאק הוא. לא יבכה, לא יצעק. כל לילות־חייו המעטים והרעים ישן על גבי הארגז השחור והקצר, וה“פּאלטו” הדל שלו מקופל למראשותיו. פעם אחת, בעודם שניהם נערים קטנים, הכה הוא, דניאל, אותו בין ערוגות־הגן, בסתיו – על לא דבר… “אחי, אחי!” – קפץ דניאל מעל האצטבה ביללה, וחש בתוך כך, כמה נלעגת היא יללה זו לגבי הנעשה עכשיו בחצר. מבולבל הגיח אל השבכה, כדי להשמיע את צעקתו לשם, לבקש רחמים וגם לקרוא מכאן אל אָשר ולנחמו: “אין על מה לחוס ביותר! אז – היה הכל!”… אך הוא גלש מעל הקיר החלקלק והלח ונשמט ארצה. הוא קם וטיפס עוד פעם – וברגע זה ניצנץ לעיניו, מוּאר באור־העששית הכהה, החבל הדק שסטאשק הידק אותו כאן, ניצנץ בבת־צחוק של גאולה. כך לפני חמש שנים חייך לרגליו אותו השביל הכבוש, שהתפתל לרוחב קרחו הפושר של הפלג־הגבול.

בבוקר־השכם נכנס הפקיד, כמשפטו, לכבות ולהוציא את העששית, ולא נזדעזע כל עיקר, כשמצא את ה“רוֹסיאַן” תלוי. את העששית לא כיבה ויצא לקרוא לפקיד הראשי. הלה בא גלוּי־ראש, כשאדרתו על כתפיו, ומבטו מבעד לחבלי־השינה היה מר וארסי כאז, בלילה הראשון. שעה קלה עמד שותק בידים שלובות על שיפולי־כרסו, ואחר כך ניענע בראשו:

– הוא ידע מה שעשה. ודאי היה רוצח או מרגל. עכשיו לך והתעסק בו!

והוא הפך פניו לצאת והוסיף את הנזיפה הפולנית השגורה בפיו: –!Psia Krew.