צֵל זָר, אוֹיֵב, מְאַוֵּשׁ. הוּא נוֹשֵׁק מַנְגִּינַת צְעָדֶיךָ.

הֹלֶם וְרִידֶיךָ תִּמְנֶינָה עֵינָיו הָעוֹטוֹת מַסֵּכָה.

כָּךְ תֶּאֱרֹב לָעַרְמוֹן, בְּהָנֵץ לִבְלוּבוֹ, הַשַּׁלֶּכֶת.

כָּךְ תַּחֲלֹם הַקָּמָה אֶת סִיּוּט הַחֶרְמֵשׁ הַמֻּשְׁחָז.

הִיא… כֵּן, וַדַּאי שֶׁאֵינָהּ. וְשֶׁלִּי הַיָּמִים שֶׁאֻכָּלוּ,

חֹפֶן שְׁנִיּוֹת לֹא שְׁנוּיוֹת שֶׁל דְּבֵקוּת וְדָם שֶׁחָמַר.

אָנָה אֶבְרַח מִצִּלָּהּ, מֵאֵימַת הָעֵינַיִם הַלָּלוּ?

הִנֵּה חָלַף עַל פָּנַי וְחָמַק וְדָבָר לֹא אָמַר.

פֶּתַע וְהִיא וַדָּאִית, כְּחָלָל, כִּדְלֵקָה, כְּמִפְלֶצֶת.

כְּסוּמָא תְּגַשֵּׁשׁ רִשּׁוּמָהּ הַסָּהוּר עַל הַשְּׁבִיל.

הַפִּזְמוֹן יָשָׁן.

אֲנִי, שֶׁהֵינַקְתִּי נוֹפְךָ, עַל מִטַּת בְּדִידוּתִי בְּשֶׁקֶט

אֲדַבֵּר אֶל הָאֵל שֶׁמִּמֶּנּוּ אַתָּה לִי שָׁאוּל:

אֱלֹהַּ, לְאָן?