הָיוּ חַיֶּיךָ אַגָּדָה.

חֲלוֹם חָלַמְתָּ לֹא פָּעְנוּחַ.

וְהַנְּסִיכָה הָאֲבוּדָה

בְּעִקְּבוֹתֶיךָ שָׁוְא תָּנוּעַ.

אוּלַי אֵחַרְתָּ הִוָּלֵד,

וְלַעֲבֹר אוּלַי מִהַרְתָּ,

עַל־כֵּן הָלַכְתָּ כְּגַלְעֵד,

עַל־כֵּן כָּרַעְתָּ כְּאַנְדַּרְטָה.

וּגְזַר־דִּינְךָ חָתוּם מֵאָז.

נָשְׁקוּ לֵילוֹת מַרְגְּלוֹתֶיךָ,

וְאֶל גּוּפְךָ הַמְסֻקָּס

לִבְנֶה צוֹעֵק עִם שַׁחַר: “אֶחָא!”