סִיּוּט מֵצֵן בְּזֵעָתוֹ,

וּשְׁמוּרוֹתַי רֻתְּכוּ עוֹפֶרֶת.

עִם עוֹד יָאִיר, אוֹדֶה “מַה טּוֹב”.

שׁוּב אִוָּלֵד, אוּלַי אַחֶרֶת.

וּמְעֻפְעֶפֶת אֲסֻנְוַר.

סָבְאוּ רֵאוֹת לְהִתְפַּקֵּעַ.

תִּינוֹק וָרֹד וְשָׂב־שֵׂעָר

עַל קַחְוָנֵי קִבְרִי כּוֹרֵעַ.

אַחֲלַי, לָנֶצַח תְּמֻגַּר,

גּוֹי עֲבָדִים אֲשֶׁר מָלָכוּ,

וְרַחְמְךָ יִהְיֶה עָקָר

וְסִרְפָּדֶיךָ לֹא יִפְרָחוּ.