לוגו
עץ השדה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

 

א. המגורש מן הקבר

המפקח הראשי על בית האסורים נכנס אליו ואמר בנמוס רב:

– אדוני הבארון לבית גרונד־שארוארי, הוא חפשי.

האסיר הצעיר, ששכב על הספה הקשה בגופו המסורבל, כגולם־בשר חסר־נפש, התנער, מצמץ בעיניו, קם והתמתח לרחבו ואמר בשלוה מאיימת:

– לבית גרונד־שארוארי־וסיטרנאי – –

– סליחה ומחילה – גמגם המפקח ופנה לו את הדרך בהשתחויה.

הוא יצא.

הרחוב הסואן צהל באור השמש והרצים ושבים של העיר הכבירה אצו ורצו לקראת עסקיהם כאילו אך זה היום התחילו את חייהם. אלפי צעירים וצעירות רעננים מרוח־הבוקר מהרו לעבודה, כממהרים לתכלית אחת יחידה. – והוא עמד ורעד מקור, שצנת־הבוקר הכניסה בדמו הנרדם והעצל. זה כמה זמן לא ראה מחזה כזה. מאז גמל מספסלי בית הספר וילקוט ספרי הלמוד שעל שכמו הרך. אל אלהים! כמה ממהרים האנשים. לאן הם ממהרים? – ואין איש מכיר אותו בבהלה שמשית זו. העיר היומית צחקה לקראתו באכזריות: מה קרה, אדוני הבארון? איך זה הואיל לקום כבר מאפריונו? – אחד הפועלים נדחף אליו והזיזו ממקומו. פּה הוא מיותר, כנראה, לגמרי. זהו עולם העמל. רגעים עמד ולא ידע לאן ללכת. ופתאום, כמי שמחליט להכנע בפני פּקודתו של עולם זה וגאותו המיוחדת ולהכנס לתוך המשפחה הזרה הזו – זז ורץ ביחד עם הרצים. רץ וממהר. ביחד. פתאום הרגיש צחוק־לעג מאחוריו:

– לאן חבית זו מתגלגלת?

זה העיר אותו והעמידו לרגע מלכת. בו צוחקים? – מי אלה הצוחקים בו? המפני שיודעים אותו, משטים בו, או משום שאינם יודעים אותו?

וברגע הבריקה בו המחשבה: אה – זהו אותו העולם, שקרא אדותיו בספורי גורקי וקאששאק – – אותו עולם הנמלים השורץ שם באפל רעש המכונות, נע שם, מזיע שם, ומסגל לו, לבארון פון־סיטרנאי את הנשים ואת אבני־היקר ואת היין – –

והם צוחקים בו. – הוא עמד בעינים פרדכות והקשיב לצחוק המצלצל עוד באזניו. – ופתאום האירו לו פני אשה כצעקת־דם אדומה ומאושרת. הוא נתבלבל עד כדי טמטום, דמו הבליח בו ומוחו נצטעף בצעיף ורוד־כחלחול ואיזו יד דחפה אותו אל בשורת־הבשר הפורחת, אל הצעירה הזרה והפשוטה, שכל עצביו הצמאים לנשיקה התמתחו כלפיה ובמבוכתו המטומטמת עשה דבר בלתי־מובן: בקש ממנה נדבה. –

הצעירה גמגמה דבר מה, כעין התנצלות קלה ונתנה לו פרוטה. רגש הפרוטה שבידו עוות את פניו לפני אידיוט מפוכח:

– אי – אי –אי – סליחה. תודה. לא נחוץ. רק ככה… אי – אי – ועיניו הרטיבו בבכיה. – וכשהצעירה לקחה חזרה את הפרוטה, בחשבה שטעתה – חטף הוא את ידה הדקה ונשק לה. ותיכף בחטיפה, הציג את עצמו בשמו המלא. היא הביטה בו רגע – ותיכף הבינה את הכל: זהו בן משפחת הבארונים גרונד, שמשפחתו גרשה אותו – כפי שידוע מתוך העתונים.

משפחת הבארונים גרונד היתה בזמן האחרון לשיחה וכל קורא עתונים ידע כבר את תולדותיה. הזקן, דוד גרונד, יהודי בעל גובה גליתי, ירש מאת אביו ארבעה שורים וחמשים חרישי אדמה. הון מתאים לאכר שבע־רצון. כשקבל את הירושה יחד עם אחיו – הפשילו שניהם את שרווליהם והתחילו להאבק עם שר־האדמה בכח איתנים. לא עבר זמן רב ואדמת הבארון לאדאני עברה אליהם, ועוד זמן – והצטרפה אליה גם אחוזתו של החשמן. כעבור עשרים שנה בנה לו דוד גרונד ארמון באמצע מרחביה של ים־התנובה, חתך מאדמתו כשלשים חרישים וגנן אותם סביב ארמונו לתפארת. הכל נעשה לפי טעמו המיוחד שלו. ועל כולם הביא מאיטליה ומצרפת כשלש מאות מיני שושנים וחבצלות ושחלבים שונים והקסים מעון־אגדות בין השדות הבריאים והגסים. ואת מרחץ־השחיה שלו באו בני הרוזנים מכל הסביבות לראות ולהתפלא.

ושלשה בנים העמיד דוד כדת משפחת גרונד מדור־דור. אך כל אחד שונה מאחיו. הבכור תפש מעשה אבותיו בידו: נשאר אכר עבה־עורף, שכל ימות החול הוא עובד עבודת הפרך יחד עם אריסיו הרבים ורק ביום השבת לובש הוא את שרשרתו היקרה וישן יחד עם שוריו וסוסיו העיפים. השני היה למלך המשערה בעיר הבירה; שם עומד הוא ומצוה מרחוק על שדות התנובה, שיריקו לו את זהבם עד כדי אמונה תפלה. והשלישי, באנדי השמן, בזבז את כחו ואונו של אביו הענק אל מתניהן הדשנות והתהומיות של הנשים היפות. חצי הונו הקריב בפרוץ המלחמה על מזבח המולדת הקדושה בצורת הלואה לאומית ואת חציו השני מסר לפקודת שגעונה של המחוללת העירומה אולגה דיסמונד, עד שהציגה גם אותו עירום וריק ומוכשר כולו למלא בגופתו השמנה את חדר־הכלא הצר בעקב מחזה־קנאת־גבר שלא הצליח.

תיכף כשמת אביהם, עוד לפני המלחמה, היתה דאגתם הראשונה והרצינית לרכוש להם אצילות רשמית. וכשהשיגו את השם היפה “לבית שארוארי” נשאו עיניהם גם לשם היקר “סיטרנאי”. – בצוואתו שהשאיר הזקן ושהכילה כשמונים עמודים, סדר את כל עניני המשפחה לפרטי פרטיהם. וביניהם: מי מבניו יש לו הרשות לשכב עם אבותיו בארמון־הקבר המפואר, שעליו חרותה הנבואה באותיות עבריות זורחות:

"כי טל אורות טליך

יחיו מתיך."

פרט זה נכתב ככה בצואה: “מי מבני, אשר ישא לו אשה לא לפי רצון הוריו מדור־דור, אין לו רשות לקוות לתחית המתים ולשופר של משיח בקבר אבותיו. כי האדם עץ השדה כתוב בתורתנו הקדושה וכל הזורע כלאים בגן־המשפחה דינו להתייבש חיים.” –

ובן זה היה בנו באנדי.

עובדה נוראה זו, שגרשו אותו מקבר אבותיו, הפעירה עוד יותר את לועו של באנדי הפּוחז ליין שמפניה. את יגונו שפך לתוך היין, הדהימו בצחוק הנשים ושטפו בדופּינג של סוסי־המרוץ שלו האצילים, שהראה בהם נפלאות. עד שנכנס אל בית האסורים.

את כל אלה ידעה פחות או יותר גם הצעירה, שבאנדי נפגש בה ברחוב.

– למה בקש ממני האדון נדבה? – שאלה אותו, ולא גרשה אותו, מתוך סקרנות פשוטה.

– אינני יודע. – ענה באנדי תוך כדי הליכה אתה יחד. – את יפה כל כך. אנכי איש אובד ומת. נבלה לא יפה. אך את יפה מאד. אני מתי כבר, אך נראה, שחושי המפותח לנשים עוד לא מת, וחוש זה נתן לי כנראה את העצה הזאת להתודע אליך וללוותך. אך אם את רוצה, יכולה את לגרש אותי.

– אני לא אגרש אותך – אך – עכשו תלך במנוחה הביתה. אל אמך. היא ידועה לאשה יהודיה טובה. היא מחכה לך. לך לשלום.

והושיטה לו את ידה.

הוא לא החזיר לה יד. הוציא ממחטה וחנק בה את בכיתו הטפשית המעוררת רחמים. אחר כך גמגם:

– לא. היא אינה מחכה. זהו הנורא: היא לא גרשה אותי. לו היתה מגרשת אותי, הייתי חותם את מיתתי בכדור לרקתי. אך היא לא עשתה זאת. היא שותקת. אינני יכול ללכת הביתה. – תני לי בבקשה את הפרוטה.

– למה לך? המעט כסף לאמך? – הנה. הרי לך. לי בין כה אין יותר.

הוא לקח שוב את הפרוטה, טמן אותה בכיסו ואמר בעינים בוכות:

– כך. עכשו אני קבצן אמתי. זה טוב.

הצעירה היתה עצובה מאד. – אך הוא עורר בה צחוק פתאום. היא צחקה בקול. צחוק צפור נקר, העומדת בצפרניה על גבי גזע־רקוב ומנקרת בו את התולעים. ונקורו של יפיה הכואב והטהור פּצע את כל גופו. וכל טרגידיתו הנוראה השתלהבה בו באש־גיהנום. בתוליותה הטהורה טמאה אותו: כסף, כסף. אוי, לו היה לו כעת לכל הפחות חצי מיליון דולאר, לא יותר, מה היה עושה עם פּרח זר זה, עם סוסה אצילה זו!

– מה שמך? ומי את?

– אני? ה־ה! – צחקה הצעירה על אף יגונה הבוער והעמוק, הנושא אותה כעת אל מחוץ לעיר – שמי? שמי שרה.

– ומה מעשיך?

– חלוצה.

– חלוצה?

– אין אתה יודע מה זאת חלוצה?

הוא לא ידע. היא בארה לו. זה שנים אחדות, שהיא מתכוננת לארץ־ישראל. המלחמה גררה אותה הנה יחד עם אחיה –

פּה פּרצה היא בבכיה.

– אל תבכי! – נזף בה כשגם פניו התעוותו לבכיה – אל תבכי! מה את בוכה?

– אחי עזב אותי. הוא מת. בגד בי. הרג את עצמו – נאנקה בדמעות. – ואני נשארתי פה תקועה כאבן־חוצות למרמס העיר הארורה. גם עלי למות.

במוחו המטורף והאפל נצנצה מחשבה, שמעולם לא עלתה על דעתו הפוחזת: למות. מובן. מה טוב מזה? אה, זה רעיון נפלא. אז – לכל הפחות ינענעו עליו ראש. ינודו לו. ואולי גם היא – אותה ה– – תתחרט על מעשיה – – למות. עוד היום יסדר את הענין.

בינתים הלכו והלכו. בשתיקה.

היא נתעוררה:

– לך הביתה – אמרה ועמדה מלכת. – לך. שלום.

– לאן את הולכת כעת?

– מה איכפת לך? – אני הולכת אל חדר המתים. אולי השאיר שם אחי פתקא. נו, לך. שלום.

– אני אלווך. אולי נחוצה לך שם עזרה. אל תגרשיני.

והמשיכו את הדרך. בשתיקה. המורג היה רחוק מאד. הלכו ושתקו. הוא התחיל לחשב את חייו. מי עשה לו את כל אלה? אותה האשה. אך מי הביא עליו את האשה? – כן: הכסף. מה זה כסף? מעולם לא חשב על זה אף רגע. מה זה כסף? מי המציא את הכסף? מי המציא את האסון הכביר הזה, את המרמה הזו, ששמה כסף? הן זוהי מרמה פשוטה. אם יש כסף, מפזרים אותו, כדי להפטר ממנו. ואם אין? אם אין – טוב. הפרוטה שבכיסו נעימה מאד. פרוטה אחת. היא נעימה, יען כי אי אפשר לעשות בה כלום. דבר מוזר לגמרי: מתכת עגלגלה מחוללת מאיש לאיש, אי אפשר לא לאכול אותה, לא לשתות אותה, לא כלום – ותמורתה נותנים את הכל בעולם. בלעדיה אין כלום. – ואולי לא כך הדבר? אולי אפשר להיות ולחיות גם בלעדיה? הלא ישנם אנשים, שם בכפרים הקטנים והנדחים, שם ישנם אנשים שאין להם לעולם כסף, והם אוכלים ושותים ומתלבשים וגם הצפרים שרות להם, וגם השמש זורחת להם, והם גם אוהבים ונושקים נשים – הנשים היפות של הכפרים. הן יפות, אלף פעם יפות מאשר אלו פה, בלילה, בבתי־המרזח. והן שם אוהבות בלי כסף, למה הכסף? אביו באמת לא השתעשע בכספו מעולם. לא צבר אותו. כשהיו לו כספים – קנה אדמה. ועוד אדמה, ושורים, וסוסים, והכל. וכשכל אלה הביאו עוד כסף – שוב שלח אותו לעזאזל: קנה עוד אדמה ועוד מכשירי עבודה ובנה בתים בשביל אריסיו. ואני, האידיוט, השלכתי את העיקר ואחזתי בטפל זה, אספתי אותו בבנקים ולא קניתי אף שעל אדמה. קניתי נשים ויין. במקום לשבת שם בשדות־השמש הרחבים ולשמוע את שירת הצפרים ולהתרחץ בשמש. – אי, לו אפשר היה עכשו – – כמה יפה היא השמש ביום. כמה זמן לא ראיתי אור שמש? תמיד קמתי לפנות ערב והתרחצתי באור החשמל. והקשבתי את מנגינת הצוענים, והתיאטראות, וזמרת שכורים ומחוללות עירומות – אמי אמרה לי זאת לא פעם – ואני התגוללתי בחיקה של אותה הזונה. – אמי – והיא – אוי! – פני אמו הזהירו לו פתאום באור השמש החם, והררי קרח נמסו לו מלבו אל תוך מוחו ושטפו דרך חורי עיניו החוצה, החוצה – –

שרה הרגישה בו פתאום: הוא בוכה. חמלה כואבת סמררה בה:

– אתה בוכה. אל תבכה. אתה מצחיק בשעה שאתה בוכה. אתה שמן כל כך. אל תבכה. גם לי אין כסף. וגם לא נחוץ. רק עוד פעם אחת, עכשו נחוץ לי מעט כסף, לנסוע בו. אך – אחר כך – לא יהיה נחוץ לגמרי.

הוא הרים עליה את עיניו האדומות:

– איך זה? ככה. שם לא נחוץ כסף.

היא הרימה את פניה כלפי הבנין הגדול והקודר ואמרה לו כמעט בלא־יודעים ובצער צורב:

– חכה לי פה. אני תיכף אשוב.

ופרצה בבכיה.

– לא. אני אלך אתך הנה.

ונכנסו.


 

ב. משערת המות

בחצר המורג היה רעש. תגרנים עצבניים עמדו וחכו. פתאום יצא כעין פקיד וקרא בקול:

– בבקשה לבוא אחרי! –

התגרנים הלכו אחריו, ושרה ומלוה – אחריהם, היא רצתה לדבר עם הפקיד בדבר אחיה המת. הם נכנסו כולם לאולם־מרתף גדול; שם אספו אנשים אחדים מאות חליפות בגדים, מעילים, כתנות, מכנסים, קרועים, מלוכלכים בדם קרוש, אספו אותם לכרי אחד גדול באמצע האולם.

שרה ומלוה עמדו נדהמים. ריח הבגדים עלה באפם עד מחנק. ראשה התחיל להסתחר עליה.

על הכרי עלה הפקיד והחל מכריז:

– חמשים זהובים כל הכרי ביחד! – חמשים זהובים! – שבעים! – שבעים זהובים! – תשעים וחמשה! – תשעים וחמשה זהובים! – מי יותר?! – מאה ועשרה! – מאה ועשרה זהובים!…

שרה הבליטה את עיניה כלפי כרי הבגדים המתים. פתאום נדמה לה, שהכירה מה שהוא. האין זה מעיל אחיה? – ואנקה נוראה הצריחה מתוך לבה החלש – ונפלה.

באנדי לקח אותה בכל כחו על זרועותיו ונשא אותה החוצה. ברחוב נכנס אתה לבית־קפה וצוה לתת לה קוניאק. ואחר כך תה. נתנו לה והיא שבה לתחיה קצת.

באנדי הכיר את המלצר, שהביט בו בתמיהה וגם בכבוד גדול. המלצר השתחוה למולו ואמר:

– בכבוד, אדוני הבארון. מה זה, מה זה?

באנדי קמט את בין גביניו וצוה לתת גם לו ארוחת הבוקר: כוס קואנטרו וחביתה מטוגנת בשומן־אוזים. שרה שוב התעלפה, ובאנדי השכיב אותה בחדר מיוחד. היא נרדמה. רגעים אחדים ישב על ידה ולטף אותה ברחמים. כשראה, שישנה היא שינה עמוקה – נכנס בשיחה עם המלצר. אחר כך, כדי שלא להעיר אותה, יצאו שניהם, ובאנדי ישב לאכול את ארוחתו. המלצר היה מאושר, שהבארון מקשיב לדבריו רב קשב. וכשהרגיש, שמותר לו – הזכיר את ימיו האחרונים של הבארון ומאורעותיו. על זה דבר בזהירות. וספר לו גם חדשות בענין: אולגה תבעה את הזכות להקרא על שמו של הבארון. –

– מה?!

– כן, אדוני הבארון. כאלה הן הנשים, אדוני הבארון.

נורא, גם את שמו האציל רוצה היא. דוקא: אולגה לבית גרונד־שארוארי־וסיטרנאי. דוקא. אוי, המנוולת! אך אם אמו רוצה – ספר לו המלצר – אפשר לפייס אותה את המנוולת במאה אלף דולארים.

– ואמי? – שאל הבארון בצפיה.

– הגברת אמו אינה רוצה לשמוע זאת. היא אומרת: כשם שקנו את השמות האצילים בכסף, כך ימכרו אותם בכסף. היא אינה אצילה – אומרת האם – היא אשה יהודיה פשוטה. – –

באנדי כמעט שנחנק בפרוסתו. זה איום. נבלה כזו. והמשפט נתן לה את הזכות הזאת. – גם זה – נוסף על בית האסורים. אוי־אוי־אוי!

מן החדר השני נשמעה אושה ואנחה. שרה נתעוררה. באנדי מהר אליה. שרה קמה, תקנה את עצמה ויצאה אתו.

– נלך – אמרה. ותיכף נזכרה, שאין במה לשלם.

– יושקה! – קרא הבארון אל המלצר – לשלם! כמה?

– עשרים ושתים פרוטות!

– תן לי מאה זהובים.

המלצר השתחוה בשמחה רבה:

– לפקודתו, אדוני הבארון. עד חצי המלכות. –

ונתן לו את הכסף. הוא ידע, כמה זה יביא לו.

כשהבארון הוציא נייר לכתוב קבלה – גחן אליו המלצר ולחש לו בבת־צחוק אדיבה מאד:

– סליחה ומחילה: שמו של אדוני שוה יותר. בבקשה, אולי נחוץ לו כרגע יותר!

– תודה. לא.

ויצאו שניהם. בחוץ ספק הבארון את כפיו כלפי האבטומוביל. ישבו שניהם ונסעו. בשתיקה. כעבור זמן מה נטל את ידה בידו ונשקה:

– שרה, את נוסעת היום ל – – פלסתינה?

– כן, אני רוצה. – ופרצה בבכיה.

– שרה, אל תבכי. יש לי בקשה. תרשי לי לנסוע אתך?

– אתי?! למה?

– רוצה אני. הרשי לי זאת. אני מבקש ממך.

שרה הביטה בו ולא התפלאה. הענין כאילו היה מובן לה. היא נענעה בכתפיה ואמרה:

– כחפצך. אתה בחור טוב.

באנדי קרא דרך השפופרת אל המכונן:

– חזרה אל הקפה!

האוטו חזר כלעומת שבא. הם נסעו ושתקו. באנדי נזכר בכרי הבגדים ומצא, שלא כדאי למות ככה. נורא. גם מבגדיו יעשו עסק. נורא.

בקפה בקש מאת המלצר סכום הגון. המלצר היה מאושר. הם נסעו משם חזרה. בדרך שאל אותה:

– את יכולה לנסוע תיכף? להוצאות הדרך יש.

– מדוע לא? – ענתה ושוב בכתה. – אפילו את קברו אינני יודעת.

– את כל זה נסדר. את צריכה עוד להפרד ממי שהוא?

– כן. מבעלת־הבית שלי. מגיעות לה ממני פרוטות אחדות.

והגידה לו את הכתובת.

הם נסעו אל דירתה. – שם סדרו את הדבר. האוטו חכה להם ברחוב. כעבור רגעים רעשה כלפיהם התחנה. אושר נפלא זרם בעצמותיו העיפות של הצעיר וקצב מרוצת האוטו נגן לו בדמו הימנון־תחיה מתוק –

ובעוד רגעים נגנה להם הרכבת בשורת אופקים חדשים ובלב שניהם התחולל חרש צבא שעירי־קסם, המזמרים להם אפשריות אביביות מפליאות. שניהם נרדמו כשני יתומים אחרי הלויה רועשת ומדהימה.


 

ג. האדמה המיללת

הוא שכב במטתו נים־ולא־נים ולבו היה מלא התמרמרות עזה על המשרתת שלו, שבזמן האחרון כאילו היא מזלזלת בו יותר מן הרגיל. הוא ידע זה מזמן, שהמשרתים אינם נוהגים בו כבוד כבתחילה: אדם שכור, שאשה זונה העמידה אותו לראוה לעיני כל העולם, כשהיא הולכת ברחובות וזועקת את שמו המלא: בארון באנדי גרונד לבית שארוארי וסיטרנאי! – ודוקא: באנדי ולא אנדריאש! דרך זלזול! והוא עומד באין עצה ושם יד לפה! – ועל זה גם המשרתים! איך הציעו לו את מטתו? לא שהציעו אותה, – הם שמו בה קוצים, כדי להקניטו בהתעללותם. וצוחקים, יחד עם אותה פרוצה סוררה! – הוא ישים קץ לזה! סוף־סוף מה זה?! הוא רוצה לצעוק ואינו יכול. הם צוחקים – והמטה מעיקה ועוקצת. והנה גם היא נגשת בצחוק ושמה את ידה הטמאה עליו. הוא מפרכס כשור טבוח בכחו האחרון:

– סורי מפה, טמאה! –

– שא־שא. מה חלמת, אדוני הבארון? עת לקום ולנקות את הרפת –

הוא פּוקח את עיניו: שרה. היא מעוררת אותו. איפה הוא? אהא. וכשהכיר את הסביבה ואת המצב – חטף את ידה הרכה ונשק לה. שרה צחקה:

– אני אינני בארוניסה. ידי אין נושקים.

– חלום טמא חזיתי. נו, אין דבר.

בתוך כדי התלבשות הרהר ואמר:

– ידך גרשה ממני יד אחרת, שאינה כדאית לנגוע אפילו בעקב רגלך.

הוא סדר את עניני הבוקר שלו והלך לנקות את הרפת.

חיי הקבוצה שוב לא היו זרים לו. בכל דרך נסיעתו בארה לו שרה וספרה לו על החיים האלה, שהיא ידעה אותם מתוך קריאה ושמיעה. ספורים אלה היו לו מגלת־אהבה מפי בת־המלכה החדשה שלו, שבה הרגיש בפעם ראשונה בחייו את טעם הצניעות שבאהבים. אגדה עמוקה ובלתי מובנה – אך מזמרת, מזמרת ומזמרת. וזמרה זו מכניסה אותו אל תוך קלחת־פלאים של חלב לבן, שמלאכי־יה עומדים עליה ובוחשים אותו בה בבת־צחוק, באהבה וחמלה ובלחישת־רפואה קדושה.

וכשיצא מתוך הקלחת הזו – מצא בעצמו בן־אדם אחר וחדש לגמרי, בחור רזה ועדין, קליל וגמיש ושמו: אפרים גרונד – –

כן. הוא הכחיש עוד בדרך. ועוד בדרך נתנה לו שרה את השם אפרים, שהוא בעצמו חפש ומצא אותו בקושי רב בתהום נשמתו, שם פנימה, בפנה נדחת ונשכחת. –

הוא לא ידע ברור, מה יחסו אליה. כעין אחות רחמניה, המחייכת ומרפאה. אך שרה כבר ידעה ברור, ששם בפנימי פנימיותה רוחש דבר־מה אליו, ששמו אולי “אהבה”.

הוא לא ידע ברור, מה יחסו אליה, יען בכל פעם שדלה מתוך נשמתו את הפנינה ההיא ובדק אותה – תמיד מצא אותה שייכת לאחרת. לאותה אשה אכזריה, לבנה וחצופה, שהחריבה אותו וגזלה ממנו אפילו את שם כבודו. בשעה כזו ברח אל השדה הרחב. שם, בשדה היתה לו אפשרות לשפשף במוחו ולהרהר ולברר לעצמו שוב, ותמיד מחדש, מה פרוש המלה המוזרה “קומונה”. וקשה היה לו להבין אותה על בוריה. כמה קרא ולמד אותה בחייו. אך להבין אותה פשוטה כמשמעה – זה קשה. קשה מאד. מה פרוש: אדם עובד ועמל – ואינו שותה בעמלו אף כוס אחת יין שמפּניא? ואף סוס אחד אין לו?! – הבין לא הבינה, אך שם בפנים, בקרב דמו הרגיש כעין שיר־אביב מרפא ומחדש למלה זרה זו. ושיר זה הלך הלוך והתברר, הלוך והרנין, הלוך והעדין, עד אשר הצטמצם בו לנעימה אחת ברוכה ומרננת: חופש. כן. זהו: חופש. באין כסף יש חופש. המוח חפשי, הגוף מרקיד את השרירים, והם יוצאים במחולות עבודה ותנועה, עושים, מנקים, נוטעים, עוקרים, חופרים, משפרים ומטהרים, מטהרים ומטהרים. –

הוא תקע את הקלשון לתוך הזבל – והתמתח לאורך גופו הגמיש: אה־ה־ה! – מה מצחיקה היא אותה המחוללת האומללה שם, המשכרת יומם ולילה ולבסוף משליכה את גוה לנשיקות – פו! טמאה! – מגוחכת –

אך – דא עקא: היא אינה מגוחכת. לא. היא יפה מאד. הוי, מה יפה היא אותה המרשעת. כמה מתיקות ברשעתה האכזרית. וכמה היא אוהבת אותו: אפילו לאחר שהורידה אותו לשאול תחתית – מתכבדת היא בשמו – –

הוא השליך את הקלשון – ורץ. רץ אל השדה.

תנועותיו אלה לא הפליאו עוד את חברי הקבוצה. הם ידעו אותו ואת חייו ונתנו לו זמן לרפוי ולשנוי.

– הבארון מחפּש את יום־אתמול – התלוצצו הבחורים בלחישה ובאהדה אליו. ושרה הוסיפה להם ברצינות:

– חבלי תחית־המתים קשים מחבלי הלידה, חביבי.

הוא רץ ורץ עד אשר עמד מלכת ונעץ את עיניו באדמה. והאדמה התחילה מדברת אליו. בלחש, בעוצב ובקול תלונה חרישית. בתחלה לא הביו אותה: מה היא בוכה? הן אדמה טובה היא, לפי כל סימניה. שחורה, רטובה ורכה היא. אך במדה שהרבה להסתכל בה ולהקשיב לה – הלך קולה הלך והתגבר, הלך והשתפך, עד שהתחילה מיללת. –

הוא נסה לרוץ הלאה. לחנם: האדמה מיללת לו מכל רגב ורגב. מתחת רגליו. עד שלבסוף הוא עצמו עקם את פניו, עוה את זויות פיו ופרץ בבכיה. ובכו שניהם. וכשבכה גם הוא הבין אותה: אוי, אוי, אוי! אוי ואבוי לנו, שתי נשמות שוממות, אובדות־עצה, הצמאות לחיים, לתנובה ואין. הוא צמא לה, לאדמה רחבה ושוממה זו, שאין גבול לעשרה הקבור – והיא צמאה לו, לבעל הנכסים והכח, לאלפי ידים חורשות, לטרטור מכונות, לצהלת סוסים, לגעית שורים ולמאות משרתים שלו – ושוא, שוא, שוא! הוא קבצן נודד והיא – אדמה אומללה, שוממה, חרבה ומתה – –אוי ואבוי! כמה אדמה ריקה, כמה כח תבואות רותח בה עמוק וכמה ברכות קפואות ועששות מחכות לאביב מפשיר וגואל – והוא, הוא עומד פה יחף ועירום ואין לו אפילו כדי קנית חריש־אדמה אחד.

– כסף! כסף!! – התחיל צועק וצווח באמצע השדות הרחבים והמשתאים – כסף!! אוי! אוי! אוי! אולגה! בואי אחרי והביאי לי את הכסף! האדמה מיללת אחרי! – או־ו־ו־י! –

הוא נתקל באבן ונפל. וכשקם נבהל מקול־עצמו, שצלצל אחריו כהד מתופת. התנפל על הקרקע ונבר באדמה בפניו בבכיה חרישית. –

כששפך את תמצית לבו דרך חורי עיניו האדומות, קם וישב על הקרקע. פניו היו מלוכלכים בדמעות־עפר, כילד שאמו עזבתו.

פּתאום שמע איזה קול שיחה, שהרוח המצויה הביאה לו מקרוב. הוא הרים את עיניו וראה ערבים יושבים תחת עץ בודד, בצל. כתם־צל קטן וקמצן, שאינו מספיק אפילו לגוף אחד. והם כולם, ארבעתם וביניהם אשה וילד בשדיה, מצטמצמים בשטיח־אפל קטן זה ונהנים מן הצנה הרכה. ואוכלים. מה הם אוכלים? –

הוא קם וקרב אליהם לאט לאט. כמטייל.

בתוך כדי הליכה התבונן שוב ביושבים תחת העץ. משפחה. מדוע יושבים הם כולם תחת עץ אחד? שאלה טפשית. יען כי אין פּה אלא עץ אחד. באמת: בכל הסביבה הרחבה והגדולה – עץ אחד ויחיד נותן את צלו הדל. והשמש צורבת. שמש כזו לא טעם עדיין. ורק ברגע זה החל מרגיש בסכנתה. אי! לא איכפת. אך – – מדוע זה אין עצים? אם האנשים הללו אוהבים את הצל ומפחדים מפני השמש – הרי מדוע – מדוע לא נטעו פּה עצים לרוב, בכל מקום ומקום? מדוע? הם מתכווצים כולם אל תחת עץ אחד יחיד ורוצים לנצל את כל צלו המעט – ומדוע לא עשו להם צל רחב ודשן, צל עבה ומצנן ככל אות נפשם? המעט פה מקום לעצים? הלא האדמה ריקה היא?

* * *

הוא נגש קרוב אליהם וראה: הם אוכלים כעין עשב. כן: עשב הם אוכלים. עשב, עלים רחבים כמושים, חיים, בלי חומץ ובלי מלח. הם אוכלים, ככה, גורסים אותם לתאוה ולהנאה. וגם האשה אוכלת. הילד שלה יונק ממנה את לשדה – והיא אוכלת עשב. איזה חלב נותן לו לילד עשב זה? ומדוע אוכלים הם עשב? אולי זה עשב חמוץ?

הוא נגש אליהם ובקש בידו חתיכת עלה. הם נתנו לו. הוא טעם – וירק אותו. הם צחקו עליו. הוא הביט בהם והדק את שיניו בצער, על שאינו יכול לדבר אתם ולשאול אותם: מדוע אתם אוכלים עשב? הן האדמה זועקת לכם: הנה דגן וחטה ושעורים והכל!? מדוע – טפשים! נבלים! עצלים אומללים!

וכשכעסו גבר בו – עזב אותם בבוז נורא וברוגז רותח עד כדי רציחה, ומלמל לעצמו תוך כדי הליכה בקול:

– רעבים ללחם – ואוכלים עשב. צמאים לצל – ואינם נוטעים אפילו עץ אחד כל אחד מהם! – מה זה? איזו מארה רובצת פה על הכל? – אוי!

ונזכר בשדות אביו הירוקים והמכים גלי־ברכה בים החטה והדגן והמרננים בפי אלפי צפרים מתעלסות באהבים – ושוב פרצה ממנו המארה:

– כסף! כסף! – אולג – –

הוא נשך בשפתיו והדק את פּיו: מה זה, שתמיד נופל השם הזה לתוך גרונו מאיזה מקום, מבלי כל רצון ומחשבה לזה? מדוע צועק הוא גם את שמה של אותה אשה, בכל פעם שמרגיש הוא את מארת האדמה ואת רפואתה היחידה: את הכסף? –

מה זה? –

ותיכף הבהיקה בו התשובה: שקר הדבר. כל צעקתו אינה אלא מחלה. הוא יודע כבר, שלא הכסף הוא, שהאדמה זקוקה לו, אלא הידים, אלפי הידים והשרירים. כן, יודע הוא כבר, שזה הוא העיקר, זה הוא, שהאדמה מיללת אליו מתוך לבבו

שלו – –

ותיכף הבין: זהו השטן שלה. היא, היא נשארה לו שם עמוק בתחתית דמו החולה והיא צועקת לו מתוך גרונו: כסף. היא – וכסף. לא האדמה היא המיללת לו. לא. אדמה זו יודעת כבר, שעוד יום, יומים, עוד זמן מה ואלפי שרירים יחבקו אותה ויבעלוה ויפרוה והיא תתן, תתן את כל אשר לה, ככלה מאושרת המתרפקת על חתנה בליל כלולותיה המאושרות.

הוא יודע זאת – אך היא, היא, אותה בת־השדים הארורה, בת העיר־הזונה: היא מיללת לו מתוך לבו ותובעת כסף לפנינים, ליין ולנסיעות הוללות – – והיא יפה כל כך – – נשיקותיה – –

הוא נענע את ראשו כסוס המשמיט מעל ראשו זבוב טורד. ימח שמה! – וראשה השחור והטוב של שרה זרח לו בנפשו בחום ובשפע – ושני הראשים היפים האפילו על מוחו העיף ותוגה גדולה ירדה על נפשו החולה: כלאים – – כן: היא נתקעה לו בתוך דמו כנטע זר ומחבל. כלאים. “כי האדם עץ השדה. וכל הזורע כלאים בתוך משפחתו דינו להתיבש חיים” – – זרע כלאים, שנתאבן בו. כאבן שנתקעה בתוך גזע עץ ואין הגזע יכול לעכלה. וזה – זהו שאינו נותן לו להבין את הדבר הפשוט בתכלית הפשטות: עבודה. הוא מוכן למחות בבת־יד אחת את כל אותן המארות והחטאים המלוכלכים של חייו המרקיבים – אך היא, היא תובעת ממנו את כספו, את כספה – – ומשקרת היא לו מקרבו, שהאדמה מיללת לו –

מזה, כנראה, אין מוצא. כלאים. הוא זרע כלאים בתוך דמו – והדם הורעל לחלוטין. – הוא התלבט לרוחב השדות ומוחו התערפל בו לגמרי. חושך אפלה. אין מוצא. מארתו של אביו המת אינה מוותרת על עצמה. מארה זו תלוה אותו כל ימי חייו – אם בכלל כדאי יהיה לו לחיות ככה. לא כדאי. פּה חיים בחורים ובחורות בריאים, שריריים, מזמרים, עובדים, רעבים ומרקדים, מאמינים וצוחקים ומתעלסים באהבים גם עם האדמה העוגבת עגבים קדושים וטהורים – והוא, הוא הבארון – – הוא מטמא אותם, מכניס להם את מארתו הנצחית, את הכלאים – –

ואין מוצא. הוא אינו יכול לשקר לעצמו: הוא אוהב את האשה ההיא ויאהב אותה כל ימי חייו אין מוצא. יש רק עצה אחת: למות. הוא עזב את העבודה באמצע. הוא חולה. מנוון. מאורר. עליו למות.

פתאום – רעש קולות מטרטר לו באזניו. הוא נמצא בחצר ומתוך הצריף עולה הרעש: החבריה מרקדת ורועשת בשיר –

רעש זה הדהים אותו לגמרי. ערבוביה ארורה החשיכה את מחשבותיו הסבוכות ואפלה מנודחת מעיקה עליו ומכאיבה לו את מוחו עד כדי התעלפות. למה האנשים האלה שמחים? ומדוע הוא אינו יכול להשתיק בקרבו את יללת האדמה והכסף? –

מרחוק ראה את שרה מרקדת ושרה. גם היא. לוא היה מרגיש לכל הפחות, שהיא רוחשת אליו כעין אהבה – כי אז אולי היה ביכלתו לעקור מתוך עצמו את העבר ולהשליכו כסמרטוט. להשליכו בעיניה של אותה האשה הלבנה והמושחתת, הצוחקת וצועקת לו משם ומתוך לבו. – אך – הן היא לא הראתה לו אף צל של – – היא טובה, רכה, אדיבה ונפלאה. אחות טובה. – הנה היא רוקדת עם ברוך לנסקר. בלבביות. היא חובקת אותו. הוא חובק אותה והיא אינה מסירה את ידו מעל שכמה. היא ודאי אוהבת אותו. והוא – הבארון – אוי, גועל, גועל, גועל. אולגה וכסף. הוא אינו שייך הנה. הוא עץ מורעל עד היסוד. כי האדם עץ השדה. אבא צודק. אבא היה תמיד צודק. מעולם לא אסף כסף, לא קבץ אותו על יד. קנה שדות ושורים. והוא – בנו האומלל – בא הנה בשביל להרעיל פּה את התקוה הזורחת, היודעת, שהכסף אינו אלא מרמה, תרמית וטומאה, המאפילה על שמחת השריריים והאהבה והתנובה המתוקה.

הוא הוריד את ראשו בין ברכיו והתחיל להחליט דבר־מה. –

פתאום – מי שהוא אחז בתלתלי ראשו ביד רכה והוללת:

– מה אתה יושב, כדוגרת על אפרוחיה? בוא לרקוד!

הוא הרגיש, שידה של שרה היא זו. היד החמה והמרפאה. תפש אותה מבלי להביט בה ואמר:

– שבי נא רגע, שרה. שבי אתי.

היא ישבה אצלו והניחה את ידה האחת על גבו.

– אוי! הפנים! איפה זה התרחצת ברפש?! –

נטלה את פניו בשתי כפותיה והביטה לתוך עיניו בצחוק מלגלג ואמהי:

– אוי, הביטו! – מה זה? – שאלה פתאום מתוך תמיהה – אתה בכית?! –

והעבירה את אצבעה על הרפש הנדבק בקוי הדמעות היבשים. אחר כך הוציאה ממחטה, נגבה ונקתה את פניו, הדקה את פניה אל פניו העצובים ואמרה בנהימת־אם מרחמת ונוזפת:

– טפשי היקר. אתה טפשי הטפש. מה חסר לך פה? האוטומובילים שלך?

מגע פניה החמים בפניו התיר בו את כבלי עצביו המתוחים והמהודקים, כאסיר שהסירו את האזיקים הכבדים מעל גופו. הוא הביט בה, בפניה היפים ושתק.

– נו! מה אתה מביט כעגל בן־יומו? איפה היית?

הוא פתח את פיו המהודק ואמר:

– אמרי לי שרה: איך אפשר לרפא עץ־כלאים?

– מה?! עץ־כלאים?

ופרצה בצחוק רם:

– מה זה עץ־כלאים? מה פרוש: עץ־כלאים? אני מעולם לא ראיתי עץ כזה?

– נו, עץ שנזרע כלאים?

– מה פרוש: עץ שנזרע כלאים? איך אפשר לזרוע עץ כלאים? אם הוא עץ – הרי עץ הנהו ולא כלאים?

הוא התאמץ לבאר לה ולא יכול:

– עץ. שספג אל תוך עצמו כלאים – איך אפשר לרפא אותו?

היא הבינה דבר־מה, אך במקום לענות על השאלה שלו – השתמשה בהזדמנות זו ורמזה לו את שלה, מה שרצתה לרמוז לו זה מזמן ידוע:

– איך מרפאים אותו? – הוא צריך לתת פרי – –

אמרה – ופניה הסמיקו בעל כרחה. וכשהרגישה, שכולה האדימה, נכלמה והדקה את פניה שוב אל פניו.

חום מבורך עבר בו בכל גופו העיף. הוא הרים את פניה והסתכל בה ברצינות ובהבחנה. וכשהיא הורידה את עיניה – הכרה בלתי־צפויה הבליחה בו כאור בראשית. הוא לחץ אותה אל עצמו. היא נשקה לו, והוא לא החזיר לה נשיקה: לא העז. לחץ אותה אל גופו, אל נפשו, ועיניו העצומות ראו אור גדול.


 

ד. הפרוטה

חודש, חדשיים עוד הבהבה בו לפרקים תוגת האדמה השוממה וקסמה בנפשו את אביביה הרעננים וסתויה העמוסים בר של אדמת אבותיו שם במרחקי אחוזת־גרונד על אדמת נכר והעלתה בו השאלה: מאין לקחת כסף בשביל להפוך אותה בין שנה־שנתיים לגן־עדן בידי שריריו העצלים של עם אוכל עשב זה, המשתוקק לצל וגונב אותו מתחת העצים הפזורים והבודדים כתמרורים נוגים בדרך המות הארוכה.

בשעות־יגון כאלה נמלך בנפשו וחשב מחשבות נועזות וממריאות. דמו העקשן של אביו הענק התחיל חותר בו את יסודות־הברכה החבויים, והאדמה החרבה לא נתנה דמי לו. תכניות מחבקות זרועות עולם התבשלו במוחו החי כבקלחת־כשפים ועיניו ראו את ההרים שמסביבו חיים את חייהם הביבליים. הוא התחיל להתחקות על עברה של הארץ ונודע לו, שאדמות אלה נושאות את מארותיהן ללא טעם ויסוד ושהמארות הללו תובעות את עלבונן מאת בני־האדם ולא מאת האלהים. נודע לו, שלא הזקנה היא, שהעלתה יבלות־סלעים וקרחות צורבות על גבי נוף יקר זה, המשתרע פּה תחת רגליו והשוכב כמו באפריון ומחכה לכלולות עגבים של תנובה עשירה ומאושרת, המסמרת את בעלי הכנף לשיר ולאהבה. הוא הבין, שטמטומו של האדם הוא הוא האשם בכל אלה ושהאם־האדמה מחכה לרופא־עוגב, המצמיח שוב את צמות־היער על גבי הקרחות היבשות. הוא ראה שוב בעיניו את אשר רנן פה מלפני אלפי שנים ושמע את האפוס העתיק בצלצול־ילדותו הלירי והמלטף באזני הבועזים השקטים והמדברים את אלהי־החיים מתוך שבולת־הקמה המזמזמת.

וברגעים כאלה שוב עלתה מקרבו ונאנחה אותה ערבוביה, שלא הבחינה בין צלצול הזהב ובין שירת השרירים, ושוב לא מצא מוצא אחר מאשר לקנות את המדבר החי והמחכה הזה ולעשותו למקור הכינעה וסחר־הגויים מים ועד ים.

אך כל זה כבר הופיע לפניו בלי אותה זעקת־לואי של האשה הלבנה. ההיא נעלמה כליל מאופק חייו ורק המון האפשריות הכבירות גזלו את מנוחתו. ומוחו הטרוד שוב לא הבין לרגעים: למה זה עמלים בחורים ארזים אלה מיום ליום, אם כל העמל הזה אינו נותן להם יותר מאשר לחם חוקם ומלבוש קיץ קל על גופם הרענן והעיף?

ופעם, בשרות עליו אצילותו המערבית הרחוקה כסבל המחשבה הכבדה, שמתוך עיפות ויאוש הולכת ועוברת לפילוסופיה חסרת־אונים – הושיב את בת־זוגו העליזה בחיקו ושאלה:

– שרה יקירה, מה לעשות בכדי לגאול את השבויה הזו מידי מארת החורבן שלה? איפה לקחת כסף ולהפוך את כל עולמנו זה למרכז העולם?

שרה צחקה כילדה חכמה:

– למה כסף? אנחנו נעשה זאת בלי כסף. כסף נחוץ למי ששרירים אין לו. לנו יש: הבט!

ומתחה את קבורת זרועותיה הרכות והקמיזות.

הוא הביט בה בהבנה והוסיף:

– טוב. אך למה האדם עמל, למה הוא חי בכלל? האם רק בכדי לאכול ולהתלבש?

שרה חייכה בחכמה עליונה ותמימה ואמרה בפשטות:

– הגם את זה אינך יודע? טפשון שכמוך: האדם חי בכדי לתת חיים לאחרים. לחלשים, לילדים, לזקנים ובכלל, למי שאין לו כח ויכולת לעבוד. –

נקפצה והלכה לעבודה.

והוא נשאר והרהר.

תשובה זו בלבלה אותו לרגע, אך אחריה לא שאל עוד מאומה. הוא אכל את התשובה הזאת כאכול פרי חדש ומוזר, שאפילו את שמעו לא שמע מעולם, לעס אותה, בלעה ואחרי שאכל אותה בקושי – התהלך כאדם, שאין לו עוד מה לשאול בחייו. אחר כך התחילה מנוחה שלוה ומרננת לקנן בלבו המוטרד וכשהביט לאחוריו, שמה למרחקים – היה הכל שם רחוק וזר בשבילו. העיר, הרעש, היין, הנשים, הכסף והתענוגות הלכו הלוך והתרחק ממנו, כמו מאדם היושב על כנפי הדמיון ועובר כנשמה מרחפת מכוכב אחד לשני. כמו רבואות שנות־אור הולכות ועפות בינו ובין אותו העולם, ההולך הלוך וקטון, הלוך ונעלם מעיניו מרגע לרגע ומיום ליום. וכשקבל מכתב מאמו – אחרי הרבה זמן, שלא קוה לזה – טושטשו האותיות לנגד עיניו ודברי אמו באו לו כמעולם האמת של אחד מאבות אבותיו, שמתו לפני אלפי שנים – –

– "מאה אלף דולר הקדשתי בשבילך, בני, כדי – – " ועוד:

– "אחיך יבקר אותך יחד עם מכתב זה – – "

– מאה אלף דולר – – למה זה? וכי אם יש לו לאדם מאה אלף דולאר בכיסו, נקל לו יותר לרצף את הבור? –

הוא הניח את המכתב ויצא החוצה. עלה על הגבעה, שמשם היה רגיל להסתכל ברחבי הזריחות והשקיעות והנה פסים ארוכים מלבינים לפני עינו לאורך הארץ ולרחבה. אלה הם התעלות, המקוות את מימי־הבצות הדלוחים ומזקקות אותן למים חיים לצמאים באדם, חיה ועוף. אלה הם עורקי־דם חדשים בגוף האם הזקנה, שבניה רפאו אותה.

והכל, הכל היה ברור לו ומחוור מתמול שלשום. בשביל זה ולשם זה חי האדם. כמה זה מובן. לרפאות את האדמה, לבקש ממנה את ברכתה ולקרא לכל בעל חי: בא וקח. “בכדי לתת חיים לאחרים!” ולמה חי העץ? האם לא בשביל לתת פריו לאחרים?

– כי האדם עץ השדה – אמר אבא אחרי מותו.

כמה היה מוטל עליו להטלטל, להשתגע, לטעות, לחטוא ולסבול עד שבא לידי הבנה זו של דברי אביו היקרים.

לוא אביו היה חי כעת והיה רואה אותו ומדבר אתו על זה – –

כי אז לא היה מגרש אותו מקברו –

והוא בטוח, שעכשיו – עכשיו אביו מחכה לו שם בקברו – אך הלא אביו האמין בתחית המתים, ולא נחוץ דוקא לשכב אתו שם – הוא ישכב פה עם אבותיו העתיקים –

* * *

ועוד הוא מהרהר – והנה שרה עפה אליו כצפורת־כרמים ובשורה בפיה:

– אפרים! היודע אתה מי בא? – לא תנחש! אחיך! בוא מהר – זאת היתה הפתעה מוזרה. איך ידבר עם אחיו?

לבו נקף בקרבו כשעון מקולקל רגעים אחדים. אך בקרב לבבו הרגיש בטחון איתן כלפי כל נסיון שבעולם. מנוחה זו שבתוך דמו אינה נותנת עוד להטרד.

רגעים אחדים עמדו שני האחים אלמים והביטו זה בזה. אחיו לא הכיר אותו. הוא הכחיש עד לשליש. בחור גבוה כתמר עם שרוולים מופשלים וידים מחושלות.

– אמי שלחה אותי – אמר אחרי אשר חבקו זה את זה לב ללב – היא יודעת, שאתה סובל פה, עובד יותר מדי – – מאה אלף דולר הקדישה לך. בזה אפשר להתחיל – –

אפרים לא חייך ולא העמיד פנים רציניים יותר מדי. בפשטות אמר:

– שאני סובל? אני אינני סובל. –

– שאתה עובד יותר מדי.

– שאני עובד יותר מדי – פּה צחק צחוק קל – כלום אפשר לו לאדם לעבוד יותר מדי? לאכול אפשר יותר מדי; אך לא לעבוד. אדם עובד כמה שהאדמה תובעת ממנו. והיא אינה תובעת יותר מדי.

אחיו הביט בו ותיכף הבין, שנסיעתו לא תעוטר בהצלחה יוצאת מן הכלל. הוא חשב, הרהר קצת, קמט את מצחו, הביט בו שוב, הסתכל בו והבחינו מכף רגלו ועד ראשו, אחר כך צחק:

– השתנית – – לטובתך – –

אפרים נגש אליו ונשק לו:

– ולוא ידעת באמת, כמה לטובתי – –

אחיו הרהר רגע. הוא נזכר בחובתו כלפי אמו והחליט להשפיע עליו: הוא הוציא מכיסו את נרתיק הכסף הרחב, פתח אותו לרוחה כלפי העינים של אפרים. שטרות הכסף הרבים היו נראים לעין.

– זה שלך, באנדי. אני הבאתי את הכסף בשבילך ולא אקחנו הביתה. אמא לא תסכים

* * *

אפרים הביט לא בכסף, אלא בו, בפניו, ועמד, עמד ובת־צחוק זקנתית עותה את פניו השקטים. אחר כך נגש בשתיקה אל הארון, הוציא משם את מעילו, חיפש בכיסו הפנימי, הוציא משם פרוטה אחת הונגארית והראה אותה לשרה:

– שרה, את תרשי לי?

שרה, שעמדה כל הזמן מחרישה מחכה, זעה ואמרה כנדהמה מבלי שתדע אפילו, מה הוא שואל:

– בבקשה, בבקשה. –

– אפרים נגש אל אחיו כשהפרוטה בין שתי אצבעותיו, הרים אותה למעלה ואמר:

– זאת היא הפרוטה, שקבלתי אותה בתור נדבה ברחובות בודאפשט, כשיצאתי מבית האסורים – –

הוא השליך אותה אל בין שטרות הכסף הצפופים, והוסיף:

– במקום שיש מיליונים – שם שייכת גם הפרוטה.

אחיו הבין ולא נסה לפצור בו.

– ומה אגיד לאמי?

– תאמר לה בטובך, שהאדם הוא עץ השדה. ומה עץ השדה אינו מגדל פירות לעצמו אלא לאחרים – כך גם האדם אינו מסגל לעצמו, אלא לאחרים. –

אחיו חייך בשפמו:

– ומה עוד?

– מה עוד?? תאמר לה בטובך, שבנה ביער את הכלאים שבמשפחתנו, ושהוא לא יתיבש עוד. –

אמר ונגש אל שרה, חבק אותה אל עצמו והוסיף ברצינות:

– הוא לא יתיבש, יען כי פריו הולך ומבשיל – –

שרה האדימה כשחר וברחה החוצה. ואפרים נזכר פתאום והוסיף:

– וכדי שהכלאים לא ישאירו אף זכר: נא למסור את הכסף הזה – – לפדות את שם משפחתנו מידי האשה הזרה – – לכבודכם־אתם. אני, שמי: אפרים שקמה – –

אחיו נפרד ממנו בדמעות נסתרות והלך. האציל אינו בוכה לעיני אחרים. – ואפרים שקמה לוה אותו פסיעות אחדות, אחר כך עמד והוסיף:

– אם אמא רוצה – יש לה רשות לאחר מאה ועשרים שנה לשכב פה עם אבותינו.

וחזר על עקבותיו וצפצף לו שיר.