אין שוער, סטרוּז' בלעז, ואין שוערת, זו האשה העבה, הכרסתנית, עזת־הפנים, עם צרור־המפתחות הכבד בחגורתה. הבתים פתוחים כל הלילה, ואין “פרץ” ושאר מעשי ליסטים. אין נעילת שער וכל הכרוך בה, ובלב קל הנך שב הביתה גם אחרי חצות, לא כמו באירופה בשעתה.
ובחוץ אין אתה נתקל בשוטר עם כל פסיעה. אותו, את השוטר, אם צורך בו, אתה מוכרח לחפש.
ואפילו התנועה ברחובות מתכוונת מאליה כמעט, ללא הוראות הידים בכסיות הלבנות. כלי־הרכב, אמנם, נוגעים זה בזה לפעמים, אבל לידי התנגשות רצינית, למרות האור המסנוור, אין הדבר מגיע אלא לעתים רחוקות.
שם, בכרכי חוץ־לארץ, אך נתעכבו על המדרכה שנים שלושה אנשים במקום אחד, מיד גערת השוטר: “אַל התקהל!”, ואילו כאן מתלכדים האנשים ברחובות וב“שדרות”, גושים גושים, ועוסקים ב“פוליטיקה” – ואין מוחה בידם. מאחורי אחד הגושים הללו עומד לו יהודי בצידוד ראש ומטה אוזן בדחילו, באמונה (ממש כמו אלתר המלמד בשעתו, לפני ארבעים שנה, בבית המדרש, בין מנחה למעריב – אל ה“פוליטיקה” של הימים ההם; זו הטיית־האוזן הנצחית…). ידונו, יתווכחו ויתפלספו להם כלבבם – בראש־חוצות!
הנה פרצה קטטה בין מצחצחי־נעלים, והחזק הרים יד על החלש ממנו. עוברים ושבים מפרידים כרגע בין הנצים, דוחקים את זה לכאן ואת זה לכאן – וחסל.
הכל, איפוא, מתישב מאליו, בינינו לבין עצמנו, ללא התערבות של שוטרים ומגלביהם, ללא דין ודיין!
מהומה קמה פתאום מסביב לעגלת קלחי־תירס שלוּקים על הטיילת שליד הים. מה אירע כאן? בעל התירס, תוך כדי טיפולו בלקוחותיו ובדוד הרותחין שלו, הרגיש בבחור אחד, ששלח יד בחשאי בכסף הפדיון שבקערה, תפסו בעצם גניבתו והתנפל עליו באגרופיו.
– אַל הכות! – נזדעזעו ההמונים מסביב – אַל תעשה דין לעצמך! להכות אסור!!
והם הגנו על העלם המוכה, חילצוהו ושלחוהו לנפשו.
שם, באירופה, היה מופיע תיכף השוטר־הענק, מוציא בנחת את פנקסו ורושם לו את שם האיש וכתבתו וכו', ואחר כך היה מוליך את קרבנו אל ה“קומיסריאט” (המשטרה) ומשם אל בית־הכלא – ואחריתו (של “הגנב”) עדי אובד! ואילו אצלנו –
– אַל הכות! להכות אסור!!
– הא כיצד?! – נשתלהב וצוח מוכר ה“קוקורוזות” – הנה זה בא ולוקח את כספי לעיני ואני אחריש?!!
– ואם לקח, אז מה? – נשתלהבה לעומתו אשה צעירה מתוך הקהל אף היא – ואם לקח, אז מה?! ובכן, לקח!!