הנאשמת הצעירה, שרק את גבה אני רואה, מצטדקת בחוסר מוצא, ביאוּשה הגדול, אבל השופט מעל דוכנו באחת:
– להתאבד אסוּר!
המעט מה שעבר ועובר עליהם, על האומללים הללו, העומדים על שפת התהום, עוד נתבעים הם לדין וענוֹש ייענשוּ. איזו ברבריות לכאורה. אבל לא. זה דוקא טוב. אסוּר – וחסל! כל הצרות והאסונות אינם חשובים – החוק ממעל לכל… האם אין כאן משום עידוד ומרפּא לרוח הנכאה? כן, כן, אבל רק כל זמן שבעבירה זו לא ייכשל, חלילה, השופט עצמו.
שופט, חזק ואמץ!