א    🔗

בית המדרש “היכל אנשי המעשה” בצריף הרעוע הקטן, שמשך שנים היתה שכינת שְלוֹם־התורה שרויה בו – הפך בזמן האחרון לגיהינום בזעיר־אנפין: זה חודשים שהמַצַה והמריבה אינן פוסקות בו, ולא פעם עומדים עוברים ושבים ברחוב, מביטים ומקשיבים ומחכים למריטת פיאות וזקן כדרך גוברין יהודאין שאינם מהוגנים. וכל זה בין חסידים ואנשי־מעשה, שכל אחד מהם איש־אשכולות, מנה־בן־מנה ואפילו מנה־בן־פרס או בתורה או ביראה או בשתיהן יחד. ריקודו של השטן התחיל בזה שאחד מהם התאונן, שבנו הנער יצא לתרבות רעה; הוא נעשה חבר באחת מחבורות הני בריוני דמתקרין פּוֹרְשִׁים – הצטערו כולם ופייסוהו בדברי־נחמה. – כעבור שבוע התאונן שני, שבתו הנערה הולכת מן הבית בלי רשות וחוזרת כרצונה, ומאיימת שאם יגעו בה באצבע, יהיה אוי ואבוי. שוב הצטערו החבורה. ועוד יותר: בת ישראל! וניחמו גם אותו. אך כעבור עוד שבוע־שבועיים לא היה מי שינחם את מי. לא היה ביניהם איש, שלא לקה בפּוֹרֶשׁ אחד או שניים וגם יותר, – וכיון שכך, התחיל אחד מנחם את עצמו: אין הדבר נורא כל כך. והפטיר:

– מי זה גזר, שתיפסק הגבורה בישראל?

איש מהם לא השתומם על הטענה. להיפך, טען גם שני:

– כלום עד כדי כך צדיקים אנחנו, שמלאכתנו תיעשה בידי אחרים? אתמהה! – טען השלישי: – גם עתניאל בן קנז, כשהגיעה לאוזניו זעקת בני ישראל על כושן מלך ארם, הפסיק את לימודיו, סגר את הגמרא, חטפה בשתי ידיו והפליא בה את מכותיו של אותו רשע־רשעתיים! כך מקובלני מבית אבא.

וכן הלאה: כולם מצאו ראיות ואסמכתות למעשי בניהם ובנותיהם מדאורייתא ומדרבנן. – ורק אחד מהם, ר' יונתן היה מנענע בראשו ואומר באנחה:

– אוי לו לדור, שהגדולים נשמעין לקטנים, עולם הפוך, מעשי בנים ירשו אבות, רחמנא ליצלן.

זקף אחד מהם חוטמו כנגד ר' יונתן והשיב לו:

– הנקל לו לר' יונתן, שאין לו לא בנים ולא בנות!

השתיקו אותו. ראשית: לועג לרש. ושנית: ר' יונתן הוא שבזכותו אין מהרסים את הצריף לבנות במקומו. מגרש זה נקנה בידי יהודי אמריקני לפני שנים, תייר שכנראה שכח את כל העניין. פעל ר' יונתן אצל אמריקני שני והלה בנה להם את הצריף לתורה ולתפילה, וגם קנה להם ספר תורה. ולא פעם גזרה העיריה לפנות את המגרש, ותמיד הצילם ר' יונתן מחרב־דאמוקלס זו המתהפכת על ראשם.

אלא שמה שהציל את ר' יונתן מכעסם של החבורה, לא עמד להם עצמם: הוויכוחים הפוליטיים התלקחו יותר ויותר, כל אחד הגן על בניו ובנותיו וגינה את שאר כיתות הפוֹרשִׁים. ולבסוף הסתבכו לגמרי, שכן גם בניו של אב אחד היו מפולגים בכיתות שונות. יצא, שאחדים היו מגנים ומשבחים בבת־אחת אותה כַּת עצמה. ותוהו־ובוהו זה גרם למריבות וביטול תורה ושנאת־חינם. וכמעט שהגיע הדבר לתיגרות־ידיים, לולא ר' יונתן שהיה יושב וכל מעייניו בגמרא. בשעה שכזו הרים פתאום את קולו בטעמי הוויוֹת דאביי ורבא צעק:

– תָּנוּ רבָּנַן! שלוש ערים הבדיל משה בעבר־הירדן! וכנגדו הבדיל יהושע בארץ כנען! ומכוונות היו – – –

זה השפיע תמיד. בבת אחת נשתתק השטן והמריבים ישבו ולמדו אחריו.

תמיד? – ובכן לא לעולם חוֹסן. הצליח הסיטרא־אחרא להחליף את קול יעקב בידי עשיו, ואחד מהם ר' יואליש, הרים יד. אמנם הוא התחרט בו ברגע וביקש סליחה ומחילה ובעיניו הופיעו אגלי טל־דמעות – אך זה לא השיב את הגזירה; למחרת בבוקר, שעה שכּיבּדוּ דווקא את ר' יואליש בהוצאת ספר התורה, מעדו קרסוליו וספר התורה נפל מידיו. קמה דממת חנק.

– עונש מן השמיים – מילמל ר' יונתן בלחישה.

– ידי עשיו אינן ראויות לחזיק בקודש! – הרכין שני את קולו בלחישת־שרף.

ועדיין לא נתמלאה הסאה. אחרי שגזרו על עצמם תענית ופתחו את ספר התורה לקריאה – נפלה עליהם אימתה ופחד. מצאו פּסוּל בתורה. אות האלף של “אמֹר אל הכהנים” קרועה והדיו קפצה מעליה, וכך גם האלף של “אל” וגם ההא של הכֹּהנים". עיניו של הכוהן שעלה לתורה יצאו מחוריהן: “מר לכהנים”?!

– האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?! – צעק וילט את פניו בטליתו. – ולא הרגיש, לא הוא ולא שאר חבריו, שלא איש אחד בלבד חטא, אלא כולם. ואילו בדקו את עצמם היוּ מוצאים, שכל עולמם השתנה בתכלית בזמן האחרון ושהרמת ידו של ר' יואליש אינה אלא בּהרת־לבנה־אדמדמת של נגע צרעת שפָּשָׁה בנפשם פנימה: שנאת־חינם של כּפוּאֵי שֵׁד הרוקד בתוך חיינו.

ובינתיים – מאין יקחו ספר תורה?

 

ב    🔗

אך כל החושב, שכוחו של האסון היה די בו להפסיק את המריבה, אינו אלא טועה. בשבתות ובשני וחמישי הלכו לבית־הכנסת לקריאת־התורה, וללמוד התאספו בהיכל אנשי המעשה שלהם – ללמוד ולריב. – הפצירו בר' יונתן להשיג ספר תורה, אך הוא היה חרש ואילם כנגדם. ובינתיים באה הגזירה: בעוד כמה וכמה ימים יפַנו את המגרש. – ור' יונתן אינו זז. משום שגם זעקת־הגמרא שלו פקע כוחה בינתיים. ורק פעם פרץ עצור־רתיחה, אך שוב בנעמת הגמרא:

– “ובא הכֹּהן וראה והנה פשה הנגע בבית, צרעת ממארת היא בבית, טמא הוא. וְנִתץ את הבית… וְנִתץ את הבית”.

והחבילה התחילה מתפרדת. אחד אחד התחילו מוקירים רגליהם מן הצריף. עד שלבסוף לא נשאר שם אלא ר' יונתן בלבד. עם תלמודו וצערו.

 

ג    🔗

ובאחת השבתות, לפני הצהריים, רואה ר' יונתן שהחבורה באים אחד־אחד. באו התיישבו ושתקו. ר' יונתן יושב ומתנועע על הגמרא והם יושבים ושותקים. ותוך שתיקה, כשעיני כולם דבוּקוֹת בלוֹמד, פתח ר' יונתן כממשיך את לימודו, מתוך דביקות ואומר:

– “פרשת המלך כיצד? – – זלגו עיניו דמעות, אמרו לו: אל תתירא אגריפס. אחינו אתה, אחינו אתה – – מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול – – שתהא אימתו עליך – – משוּח מלחמה בשעה שמדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר – – – על אויביכם אתם הולכים, שאם תיפלו בידם, אין מרחמין עליכם – – – ואתם אי־אתם כן – – –”

ואיש מהם לא שאל בלבו, למה דווקא הלכות מלכים? – וכשר' יונתן גמר את שעת השיעור, שאל אחד מהם:

– ר' יונתן שמע את ההכרזה?

– מהיכי תיתי – – מי לא שמע? וכי רגלי אבותי לא עמדו על הר סיני?! אתמהה!

– באמת “מעמד הר־סיני” היה – אומר שלישי – ממש “קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים, זולתי קול” – –

והשיחה בין שפָחָתָה הרי היא הולכת ושופעת, כמו מֵי השילוח ההולכים לאט, מעימקי התהום, מפכפכין ועולין. איך שמעו, מה שמעו, בסעודת ליל־שבת, לאחד באה הבשורה באמצע “אתקינו סעודתא”, לשני תוך “מנוחה ושמחה אור ליהודים”, לשישי עם סילסולי “למקדשך תוב ולקודש קודשין” – – “מעמד הר סיני” – – “מעמד הר־סיני” – –

ר' יונתן קם. צריך ללכת לבית־הכנסת, להתפלל. – קשה לעזוב את ספר התורה הפצוע. הקדוש גם בפסוּלוֹ, וללכת סתם ככה. – ר' יונתן היה מתקשה עליו כעל מת, וגם היה קשה לו להאמין לעיניו, כשם שקשה להאמין במיתתו של יקר – ובכלל, איך זה נופל אדם וספר תורה בידו? ־

התהלך ר' יונתן אילך ואילך רגע, וכרופא הרוצה לבדוק עוד פעם את הפצע האנוש, ניגש אל ארון הקודש, פתח אותו בדחילו, במילמול איזה פסוק, הוציא את ספר התורה, הניחוֹ על השולחן פתחו – וקריאה פרצה מפיו:

– הביטו! טעינו!

מחבק את התורה הפתוחה ונושק לה על מקום הפצע, שאיננו, שנתרפא בנס, שהבריא.

כולם ממהרים אליו, מביטים ואינם מאמינים לעיניהם. – נס מן השמיים.

מי שלא שמע את קריאת התורה באותה שבת מפי ר' יונתן, לא שמע שופר של משיח מימיו.

ולמחרת בבוקר שוב נס: במשרד העיריה מצאו תעודה, שהמגרש יחד עם הצריף שייך לחברת “היכל אנשי המעשה”. – ולמחרתיים קיבל ר' יונתן ידיעה, שאיזה עשיר מאמריקה נדב סכום הגון לבניית בית־מדרש במקום הצריף. –

ועל זה נבע ופרץ מעיין פרשת־הניסים שהיה עצור עד עכשיו בלב החסידים מאז ההכרזה. לא היה אחד ביניהם שלא קרה לו איזה נס בשלושת הימים האחרונים. – אפילו חמוֹרוֹ של ר' פיניה, שנגנב לפני שבועיים, חזר ובצווארו פיתקה: “אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי”. אמנם ר' פיניה מפקפק, אם זה חמורו שלוֹ שנעלם. זה פה לבן יותר, על כל פנים נס. – חמור לבן – שוב איזה רמז למשיח. זה וודאי וּודאי קשור באותו מעמד הר סיני. – –

 

ד    🔗

כעבור שלושה חודשים הזמין איזה ד“ר דוך את ר' יונתן אל ביתו. – ד”ר דוך התעניין במצבו של “היכל אנשי המעשה” וכל השייך לכך. ובסוף שאל גם על הלך הרוח שבבית־המדרש ור' יונתן לא הבין אלא בקושי, שעורך הדין מתכוון למריבות הפוליטיות שביניהם. תמה ר' יונתן. אך ענה בשמחה, שזה שלושה חודשים שאין פרץ ואין צווחה בהיכל. אף מילה אחת של פוליטיקה אין לשמוע ביניהם. ומששאל הד"ר דוך לסיבת התמורה הזאת, ענה ר' יונתן:

– מתחילה לא הבינותי את הדבר. שנים על שנים, ואולי גם דורות, היינו רגילים בכך שיהודים המתכנסים לתפילה, מקדימים לה דברי פוליטיקה. קצת הוויות העולם הזה לפני הוויות דאביי ורבא – מהיכי תיתי. ורק שאותו השטן העמלקי המרקד בכל העולם בשנים האחרונות, הוא שקילקל את השורה גם בקירבנו. אך כעת אין פוצה פה ב“היכל אנשי המעשה” על הפוליטיקה בכלל. לי ברור שיד ההכרזה בדבר. מניין לי זה? ניסיתי ושאלתי. וקיבלתי תשובה פשוטה: “כנראה” – אמרו לי – “שאין לנו צורך עוד. יש שם למעלה מי שמלאכתם בכך. דורות על דורות לא היה – והלא מישהו צריך ליתן דעתו אל הנעשה בעולם”. – מובן. בזמן שבית־המקדש היה קיים והיתה מלוּכה בישראל, היו נביאים והיו אנשי כנסת הגדולה והיו סנהדרין שדאגו לנו, ומשחרב בית המקדש, נמסרה הדאגה לחובשי בית־המדרש". – – –

– שמעתי שקרה לכם נס; בספר התורה – אמר ד"ר דוך.

– אינני מן הכופרים בעצם הניסים, אלא שמסתייג אני בעניין זה. אין אנו ראויים כל כך, ופה היתה פשוט טעות, כך נדמה לי. משנפל הספר נתבלבלו במידה כזו, שראינו מה שראינו. סימן יפה הוא לנו, שנפילת הספר החשיך עלינו את עולמנו. אך יכול להיות איזה מין אבק –

– לא ר' יונתן – הפסיקוֹ ד“ר דוך – הספר באמת נפצע. ולתמהונו של ר' יונתן גילה לו עורך הדין, שידו של אותו עשיר אמריקני, בעל המגרש, היה בכל העניין מתחילתו ועד סופו. אחד מאנשי ה”היכל" הוא איש סודו, והוא שהחליף גם את ספר התורה, ואל נא ישאל ר' יונתן מי הוא מביניהם. לא חשוב. ושגם יתר הניסים אינם ניסים לדאבון לב, אלא מעשיו של אותו יהודי עצמו מאמריקה, הנמנה על חסידי רבי אחד. הוא הוא בעל המגרש. הוא הוא בונה הצריף. הוא נתן לכם במתנה את ספר־התורה והוא שהחליט פתאום להפקיע מכם את הכל בבת אחת לאחר שנגע הפוליטיקה היה למגפת המריבה והשערוריות. – אלא קרה נס, שבינתיים השכינו את השלום בקירבם. ואם הם עצמם עשו נס כזה, לא צריך לגלות להם ששאר הניסים אינם ניסים.

ר' יונתן ישב ותמה וקצת נדהם. ולבסוף קם ואמר:

– אם זה נס שעשוּ שלום ביניהם, אינני יודע, אך מה שאתה סיפרת, וודאי שנס בו: עצם העובדה, שיש לנו יהודי שכזה בעולם, האין זה נס גדול?

– לא, ר' יונתן – טען הד"ר דוך – יהודים שאין עוסקים בפוליטיקה לא לפני הלימוד ולא לאחריו וממילא אין מריבין זה עם זה – אין נס גדול מזה. אם תרצו, ר' יונתן, הרי המשיח הולך ובא. – – –

– – –