בשעה קשה הגיעתני הידיעה מעיר־מולדתי, כי עוד אמי חיה. ואני כמעט שבטוח הייתי, שנתיתמתי ממנה זה כבר, זה כבר. קשר־המכתבים ביני ובין בית־הורי ניתק במהומת העתים – והמות הגדול הלא בּילע שם בינתיים ולא חמל!
והנה מכתב ובו תמונת אשה זקנה, זרה כמעט (כשנפרדתי ממנה, היתה כבת ארבעים, ועתה הרי היא כבת שבעים); אבל לאט לאט… מטפחת על ראשה – כמו אז. המצח היקר הנה הִנוֹ.
אמי, אמי!..
הוּקל ללב. כאילו יש בכוחה לחלצני, להצילני. עוד ילדים אנו כולנו, ילדים.