מעשׂה נורא בכלתו היותר צעירה של הרבי שליט"א
מעומק העמקים, מתחת לשאול התחתיה, בוקעת פעם ועולה ומהדהדת בכל שבעת מדורי הגיהנום צוָחה צורמנית-צפצפנית:
– “חופש!”
גם שם יש “חופש!”
מיד נתעוררו הלפּיטוּטי"ן – המסיקים את הדוָדים – וקפצו מגודל השׂמחה: חופש! חופש לכמה שעות, יומא דפגרא בגיהנום! וזה מזה מגביהים צִוחתם הצורמנית:
– חופש! חופש!
וכשמישהו עומד ושואל:
– מה יום מיומים?
משיבין לו ברוגזה:
– היארציי"ט של שבתי-צבי! כלומר: עם-הארץ! היאך יכולין דבר כזה לשכוח?!
מגרפין ומטילין בחפזה הררי הררים של פחמים אל האש שמתחת לדוָדים; פורצים ועולים בבת-אחת מן הדוָדים ענני עננים של הבל; ובוקעות ועולות מתוך הדוָדים צעקות נוראות חדשות, של פחד ויסורים רעים…
וצוחקים הם, הלפּיטוּטי"ן: מסירים, אגב זמרה ושריקה, את הסינורות מעל גופם, ולובשים, מעשׂה-קונדס, כל אחד צורה אחרת: מי של אדם, מי של חיה רעה, של עוף, או של זבוב רע או משהו טמא-זוחל… ומתגלגלים מצחוק, בהביטם זה על זה. ויוצאים ועולים אל העולם העליון, לטיוּל, לבלוּי-זמן, למה שיזדמן.
חופש! – עד שתשקע החמה, עד שיצלצל הפעמון בתיפלה ל“מעריב” שלהם!
אגב, תזדמן שעת-כושר להכשיל בשׂר ודם, לתפוס ברשת נשמה לא-זהירה – ינצלו שעת-כושר זוֹ. הגיהנום משלם שׂכר ביד רחבה: לא מסיק-דוָדים אחד עלה לגדולה והגיע עד לפני-ולפנים: שׂר-המשקים אצל הס"ם, נושׂא-השוֹבל אצל לילית…
שׂמחים הלפּיטוּטי"ן בחופש, קופצים ויוצאים ועולים למעלה, ורצים ומתפזרים בכל ארבע כנפות הארץ: זה בכה וזה בכה… מעשׂים-שלא-יעשׂוּ הם יעשׂוּ! –
בלוח-השנה של הגיהנום אינני בקי: אצלנו היה יום-קיץ נאה, ולפּיטוּטי"ל אחד מתיישב בדעתו, לובש צורה של צפרדעון צהוב-זהוב חנני, עם בטנה ירוּקה-קטיפתית, ויוצא לו, בדליגה ובקפיצה, לסיוּר על-פני מעון-קיץ מאחרי העיר, – ואין הוא חסר, מן הסתם, נחת-רוח:
הנה יושבת לפני התחנה חבורה של נשים; הן ממתינות לבעליהן או לאורחיהן, ובינתים שוזרות-מוזרות בחַמה: על שכנים ושכנות, – אסור לדבּר, – והוא מתלקק, הצפרדעון; כבר הוא רואה בחוש, איך הנשים הללו תלויות בעולם הבא בלשוניהן, איך הן מתנודדות ומתנודדות באויר… ומדלג הלאה… יושבים על מרפסת גוברין יהודאין – בלי הקפּוֹטאוֹת, בארבע-כנפות, ומהם בטליתים-קטנים אפילו, וחוטפים – משׂחק-בקלפים באויר הצח.
צועק אחד בהתפעלות:
– מלכה-מלך-טוֹי“ז – קוועֶנ”ץ! ומניח יד חזקה על הטסית עם הכסף –
עולה עליו ומצפצף השני; יש לו:
– רוֹי“ש! רוֹי”ש!
קמה צעקה:
– איזה מזל, איזה מזל של יהודי!
מתמוגג הלפּיטוּטי"ל מרוב נחת; היהודים היקרים הללו כבר ישכחו מנחה להתפלל! הוא יזכור, ולכשתגיע השעה, הוא יבוא ויעיד…
והוא מקפץ, מלא נחת, אל תוך החורשה; קולות צעירים הגיעו אליו משם: צחוק, קטעי שרים מן התיאטרון היהודי, מתּיבת-הנגינה בחצר…
כנופיה של בחורים ובתולות מבלה שם בנעימים!
בגלוּי הראש הבחורים (וכי צחוק הוא – חום כזה!) והבתולות – בגלוּי משהו גרוע מזה… הולכים שנַים שנַים, הלוֹך ושוֹב מהלכים. או יושבים בעשׂב הריחני, ואחרים – פרקדן, בפשוּט ידים ורגלים… והנה קופצים וקמים, ברקידה יצאו!
נערה ששׂערותיה מפוזרות הכריזה:
– לרקוֹד! לרקוֹד!
תפסו הבחורים והבתולות זה את זוֹ בידיהם: בחור עם בתולה, בחור עם בתולה –
והנערה ששׂערותיה פרועות שואלת:
– מי ישיר? מי ישיר? וקולה ספוג יצר-הרע, ובעינים מתלקחות שלהבות-של-יצר-הרע. ומוצאה היא חן בעיניו של הצפרדעון, מאד מאד; ריח של צוֹאת-שטן הגיע אל אפּו! להתעטש מבקש הוא… והריהו מדלג ומתקרב יותר אל שוּלי שׂמלתה. רואה אותו הנערה ונרתעת, פחד נופל עליה. והיא מוציאה קול צויחה, צויחה נוראה, ובורחת, כאותה ארנבת מפני הצייד, בלי להפסיק צויחתה, אל תוך החורשה; ואחד בחור רץ אחריה… שאר בני החבורה צוחקים, מתפקעים מגודל הצחוק, והבחור עם הבתולה – נעלמים…
מקפץ הצפרדעון עליז ושׂמח, הלאה, ועוד הלאה – כל-כך הרבה נחת-רוח שׂבע היום, יהיה לו מה לספּר בלילות-הגיהנום הארוכים, בין הוספת-פחם אחת לחברתה, והנה הוא מסתכל ורואה – מציאה חדשה: –
אחת ויחידה, גברת חיורת על-גבי אבן לצד-הדרך, ספר ביד – ספר-מעשׂיות של ימינו. בוַדאי: רוֹמאן מושך ביותר! היא קוראה, ובחשאי רועד גופה רעידות-רעידות קטנות. ובעינים נדלקים וכבים הניצוצות הטובים ההם; הברקרקים הטובים!
ועל הפנים החיורים מתחלפות, נדלקות שוב וכבות, פורחות, נעלמות ומתלהבות מחדש בהרות-הסוֹמק האמיתיות, ומשתפכות למטה, על-פני הצוָאר והעורף החיורים… והחזה עולה ויורד, עולה ויורד –
– הה!
אך בינתים יורדת החמה – כדור של אש – מאחורי החורשה. גזעי-העצים מזדהבים ומזדהבים, טובלים בזוהר השקיעה…
דממה ירדה. ובדממה נשמע מן הכפר הלא-רחוק קול הפעמון, פעמון המעריב שלהם.
העבודה קוראת!
אם הוא מאחר, ודוּדו שלו מצטנן, הזפת נקפאת, וחסרים במהומות-הגיהנום קולות-הצויחה של הדוּד שלו, – וַדאי שהדבר לא יהיה עולה לו חָלָק; מלקוּת אינה ולא כלום!
מקפץ הצפרדעון ומתרחק לצד הדרך, רוצה להחליף את צורתו ולהעלם, ואינו עושׂה כך, ונשאר עומד – –
על-גבי מרפסת נגלתה לו כלתו היותר צעירה של הרבי – –
מה לכלתו היותר-צעירה של הרבי במקום הזה? מעשׂה שהיה!
כלתו היותר-צעירה של הרבי, שיחי', עברה עליה, בעזרת השם יתברך, הלידה הראשונה…
יפת-תואר היא – אחת ויחידה בכל פולין הגדולה; אך חלושה היא, מפונקת; אצל המחותנת, אמה שלה, היתה מלידתה בת-יחידה חרידה. ולפיכך אינה חוזרת במהרה כל-כך לכוחה…
ואכוֹל היא אוכלת פּרוֹר-פּרוֹר, כאותה צפּוֹר; יין לחזוּק– לא יעבור על שׂפתותיה; רק מעט-מעט שהיא טועמת לקדוּש ולהבדלה… והריהי, מסכנה, חיורת, וחלושה היא. וראשה, המסכנה, מסתובב עליה… מרעדת האם, וגם – שלום-בית שאין לשער! – מרעיד האברך… יושב הוא על הספר, ומן העינים – טפּה אחר טפּה! קוראין לו לרופא, ועוד רופא, אומרים כולם: אויר צח…
כהיום הזה הרי אין מרשמין תרופות; שמים וארץ ואויר צח!
אבל הוא, שיחי', אין לו חשק לכך…
– נסיון – מהמהם הוא, – קצת סכנה, אומר הוא.
אך הבן אינו מרפּה: אבּא’לי ואבּא’לי! והמחותנת – אמה של הצעירה:
– היתכן? כלום נוטל הרבי על עצמו נפש אדם? נפש עדינה כל-כך?
מה אפשר לעשׂות בו בבן? ובמחותנת?
ואומר הוא אליה:
– אם כן חייבת אַת לנסוע עמה, מחותנת, ולהשגיח, ואם, חס ושלום, יתרחש משהו
* * *
והוא, שיחי', לוחש לה משהו לתוך האוזן.
ונוסעים עוד אותו שבוע. האשה הצעירה, האם, התינוק והמינקת…
ויושבת היא בדיוק, כלתו של הרבי שיחי', על המרפסת בשעת-הערבים הצוננת ושקטה, ונושמת את האויר הצח, הריחני. בחדר ליד העגלה, שבתוכה נרדם התינוק, יושבת המינקת; יושבת וסורגת את הגרב סבתא’לי – והיא על המרפסת מעיינת במשהו… ונכּר, נחת-רוח שקטה יש לה מזה שהיא מעיינת בו. עיניה זוהרות בנחת, כל הפרצופון החיור מאיר, כלבנה שניה, מתוך הכומתה התכולה.
דבר זה רואה לפתע היִמַח-שמו הקטן.
– מהו זה שקוראת האשה הצעירה המגולחת, בכומתה התכולה? היום יום של חול, צאינה-וראינה אין זו…
רוצה הוא לקפוץ ולהתקרב ולראות… מדלג הוא כמה דלוּגים, והלאה אינו יכול… הספרון אינו מניח לו לגשת, הוא דוחה אותו.
מתכסה מצחונו שלו זיעה… והוא מוציא ומגבּיה, ומעל לעורו שלו, רגל לאחר רגל, ומגרד, ומגרד, כאילו היה מישהו מנטף עליו חומץ-בן-יין בן שבע שנים; אבל הסתלק לא יסתלק, ואפילו אם יאחר, ואפילו אם יושלך בכף-הקלע… צניעות שקטה ותמימה כזאת לא יניח בזה העולם…
ביני וביני, שומעת האשה הצעירה כעין רעש מצד החדר. והריהי מנשקת את הספרון נשיקה נלבבת בשׂפתיה, סוגרת אותו ומניחה על השולחן. ומזדהרת עוד יותר בזהרה הכשר, ופונה בעיניה הצנועות-המתנוצצות לצד הפתח, מצפה לנחת גדולה עוד יותר…
והדלת מבפנים נפתחת בשקט, בלא חריקה, והמינקת, באצבע של יד אחת על שׂפתיה, כלומר: טססס, התינוק ישן! – דוחפת לפניה ביד האחרת את עגלת-הילדים ויוצאת אל המרפסת… על גלגלים של גומי, עגלה כמנהג הזמן הזה, אין שומעין רחש כלשהו –
– ואמא’לי? – שואלת האשה הצעירה, וקולה כמעט לא נשמע.
מתחייכת המינקת, מלאה נחת:
– הגרב ביד, למראשותיה של העגלה נתנמנמה… ולוַאי שהזבובים יניחו לה!
מתכופפת האם הצעירה בשקט, ונוגעת בשׂפתיה למצחו הקט של התינוק:
– ליל מנוחה, ליל שלום, תחת כנפנפו של המלאך הטוב…
ובחזרה מוּסע התינוק. המינקת חוזרת וסוגרת את הדלת מאחריה…
מחייכת האשה הצעירה חיוּך-כלשהו מתוק-מוּחלם על פרצופונה החיור, וקמה חרש-חרש, ופונה, שקטה ומאושרת אל המרפסת, ומתכופפת, עם לבבה המלא, מעל למעקה, ומרימה את ראשה, עם העינים הזורחות מנחת, במבּט של תודה מתוקה, כלפי הרקיע הכחול, השליו… מזדרע הרקיע הכחול השליו כוכבי זהב מתנוצצים. וקורנים הם, מתנוצצים וקורצים אל האם למַטה – ודבר זה שוב אין בכוחו של הצפרדעון לשׂאת, והוא קופץ וחוזר אל תוך החורשה. תוך כדי דבּוּר בא משם וחוזר ועולה על הכביש יהודון – עובר-אורח, מקל בידו, תיבת-הסחורה תלויה על כתפיו, והוא פוסע, על פני רחבו של הכביש, ישר אל המרפסת, ומכריז:
– קני משהו, אשה צעירה – – –
אין היא רואה אותו, אין היא שומעת אותו…
– קני משהו, אמא’לי!
”אמא’לי" כבר נכנס באזניה, ורעדה קלה עוברת בה. מסיר הרוכל את התיבה מעל כתפיו, פותחה ומראה את רכולתו, ומונה ופורט:
– סכּוֹת ומחטים, מכבּנות ומסרקות…
– אין אני צריכה, יהודי יקר!
פותח הוא מדור שני:
– הנה טבעות של שן-הפיל, לתוך פיו של התינוק הקטן – צעצוע… והנה שינַים-של-זאב, סגולה לילד, לעבור בנקל זמן צמיחת השינַיִם… והנה, לעין-הרע, לקשור על היד – קשורים… של משי, אדמדמים…
על אלה כבר שׂמה האם הצעירה עין; אף-על-פי-כן רוצה היא לומר:
– עוד מוקדם מדי, ר' יהודי…
אבל תוך כדי דבּוּר, כיון שהשׂימה רק עין, פתח מדור חדש לפניה, והבריק לפני עיניה במחרוזת של אלמוגים; גדולים כרמונים, אדומים כדם… ובעיניו שלו – ברק, ובקול לוהט-מפתה:
– קני, אשה צעירה, קני!
בשלוָה, מחייכת, מניעה היא ידה ל“לא”…
והוא בשלו:
– והנה פנינים! אל תחשבי, סוחר-מוכר אביון! הנה יהלומים אפילו, ואני נותן בהקפה! וכשאשה צעירה מבקשת, אני נותן במתנה לפעמים… שומעת את? אני נותן במתנה! פנינים נותן אני במתנה, ויהלומים…
כאן כבר היא מפסיקה את דבריו בקול צונן:
– לחינם דבריך, תהיה מי שתהיה! לך לך לדרכך. תכשיטי שלי ישן בעגלה בחדר. תכשיטי היקר שלי ישן, ומלאך טוב שומר עליו… אין אני צריכה לא לך ולא לסחורתך שלך! לך לך, לך, מי שלא תהיה!
לא-שקטה הנה אף-על-פי-כן, והיא פונה משם ומתחילה לקרוא, תחת כפּת-השמים, קריאת-שמע לפני השינה. ונעלם הסוחר-מוכר, בחזרה לתוך החורשה. ומשם פורץ ויוצא פתאום בחור צעיר ממין הבחורים שבימינו, שׂערות שחורות-זפת ארוכות וגולשות עד למטה מן הכתפים; עינים כגחלים לוחשות, לוהטות; ביד אחת מין כלי מוזר, עם מיתרים לפרוט עליהם; והשניה – על הלב, שלא יקפוץ חלילה החוצה.
והוא מדבּר אליה, באנחות, ובזמירות, כשהוא פורט מזמן לזמן על הכלי ההוא:
– הה, בת-מלכה מן השמים! – לשון-הבחורים של ימינו! – קלסתר-פניך החיור המתוק מלבין את פני הירח ברקיע, ועיניך החמודות המתוקות – מכסיפות את הכוכבים בשמים!
ושוב הוא משׂים את ידו על לבו:
– והדלקת אש-להבה בתוך חזי… כמיהה רבה – בנשמתי!
ושיר השירים יודע הוא גם כן:
– באחת מעיניך לבּבתיני; בקרן-אור מעינך פילחת את לבי ופצעת, הוי פצעת עד מאד. ונוטף, ונוטף הדם מלבבי. ורק אַת, אַת בידך המתוקה, תוכלי לרפאותו…
רואה האשה הצעירה, מסכנה, שלא יהיה סוף לדבר, והריהי מפסיקה את קריאת-שמע שלה:
– בחור שוטה, – אומרת היא, – בחור שוטה עם שׂערות של נערה ועם כלי של כליזמר ביד, – אני אשת-איש אני, ויש לי בעל אהוּב-אהוּב; בעל-יחוּס – פאר ותפארת. ולמדן גדול… ואני אוהבת אותו, אוי, כמה אוהבת! ואמא’לי צעירה אני, אמא’לי צעירה מאושרת, והשם יתברך נתן לי תינוק מלאכון קטן… אל תהא כמטיל קיטנית בקיר…
הופך הבחור בחזרה לצפרדע…
אבל לא הצפרדעון לבדו נתאחר; אחרים גם כן, ואפשר שהיו להם עסקים טובים יותר… באה מקפצת לטאה פעוטה, נעמדת ליד הצפרדעון:
– גם כן איחרת?
– ולחינם! – משיב הצפרדעון זועף, ומרמז על האשה הצעירה…
– אי! – מבטלת הלטאונת את כל הענין ואומרת אל הצפרדע:
– אתה סוס; היה סוס! סוס-רכיבה, סוס-רכיבה לפריץ, לצייד גאה.
וכך הוָה. מן הצפרדעון נעשׂה סוסון שחור-קטיפתי-יחסני, הנה הוא רוקע ברגליו הדקות-החטובות, וכלי-הרכבה – של כסף, עם נקודות-נקודות של זהב.
ומן הלטאה נעשׂה פריץ חמוּד – צייד; גבוה ומלא-גאוָה, וחינני, וכמו נחשחשים השׂפמים –
קופץ הפריצון ועולה על הסוסון, ורוכב ועובר את הכביש לרחבו, אל עבר המרפסת, ופותח ואומר בנוסח פריצי אמיתי:
– אָה, יהודונת צעירה – חיננית! כוסית מים הוציאי לי!
ובקולו של פריץ הן שומעים. מרעדת האשה הצעירה ומביאה כוס מים מן הבית, ומגישה אותה ביד מוּרעדת. לוקח הפריצון את הכוס יחד עם היד, ולוחץ את היד. ולהוציא את היד בחזקה אין לה כוח. והוא מביט, בעינים פריציות, מביט בחום ובלהט לתוך עיניה הכשרות, מבטיו מַכוים אותה ואשמורות עיניה אינן נשמעות לה ואינן יורדות ונופלות ואינן שומרות, והיא מביטה מוקסמת, מביטה נכחו – –
_ _ _ _ _ _ _ _
אבל, הרי הוא, שיחי', לחש משהו לאמא שלה…
מתייצב על חטמה של האם הישנה זבוב טורדני ומזמזם, ועוקץ…
קופצת האם הזקנה ממקומה; היכן הבת, היכן?
ורצה היא, המשקפים על מצחה, הגרב בידה, מאבּדת את מחטי-הסריגה בדרך ריצתה, ויוצאת אל המרפסת, רואה מה שרואה, ומיד היא צועקת:
– “שדי, קרע שׂטן!”
וכבר –
נעלם הפריצון, האדמה בלעה אותו…
סכנה אמיתית היתה זוֹ… אבל יצאה בשלום!