מכּירים אתם את הסוכה, שבה אנחנו מקבלים את פניהם של אורחינו היקרים והקדושים ביותר – האושפיזין? מכירים אתם את המקום בחצר, שבו הסוכה עומדת? ואת החמרים שמהם היא בנוייה?
למקום האשפה, אל סוכה הבנויה מלוָחים ישנים ומשברי⁻דלתות של בתים שפורקו, אנו מזמינים מלאכים ואבות וצדיקים להתארח, וזהו זכר לסוכה שלפני דורות, שעמדה במרחב השדות והכרמים המוריקים!
מכירים אתם את בתי⁻התפילה, שבהם אנו באים לשפוך את לבנו לפני האלוהים? שבהם אנו בוכים לפני פּוֹגרוֹמים ואחריהם? שאליהם אנו באים חיורים ורופפים, לאחר תענית, לקריאת “ויחל”, ובהם אנו שרים ביום⁻חג, ברקידה ובשׂמחה “היום תאמצנו”?
מכירים אתם את הרצפה המלוכלכת מכל ימות השנה, ואת האבק הצורבני שמעלות הרגלים ביום הכפּור? מכירים אתם את הקירות המפויחים, את קורי⁻העכביש בפינות, את השולחנות והספסלים, המקועקעים, המלוכלכים והמטונפים בחלב? זכורות לכם הכתובות “משנכנס אדר מרבין בשׂמחה” הכתוּבות בחלב ובפיח? זכור לכם הנר המרעיד⁻המיותם של ר' מאיר בעל⁻הנס, ובפינה קופת⁻הצדקה החלודה, וארון⁻הקודש המכוסה אבק עם הפרוכת המשומנת?
מכירים אתם את בית⁻העלמין היהודי?
אין אני מדבר על השׂדרה הראשית בבית⁻הקברות הוַארשאי, כשם שלא דבּרתי קודם על בית⁻הכנסת הגדול של ה“אשכנזים” – לבית⁻הקברות היהודי אני מתכוון, מקום⁻המרעה לעיזים ולפרות…
מכירים אתם את המצבות ה“קדושות”? הכפופות, השקועות באדמה; את התנצב“ה הבלועים בקוצים ובכל מיני עשׂבים? מכירים אתם את האבנים ל”זכר עולם" המטות לפּול, ואת מצבות⁻העץ “לזכרון נצח” המרוקבות והמפוררות?
האויר אוכל, הגשם שוטף, האדמה מושכת ובולעת, והמצבה היהודית, שאינה קבועה במשתית בנויה⁻אבן, המצבה עם שתי ידי הכוהן הנישׂאות, עם קופסת⁻הצדקה והפרוטה הנופלת לתוכה, או עם מדף⁻הספרים הקטן, המצבה היהודית שוקעת ושוקעת
* * *
ומכירים אתם את ה“חדר” היהודי?
את בית⁻הכלא האפל והרטוב, שבו אנו מחזיקים את ילדינו?
* * *
והאם מכירים אתם את התיאטרון היהודי?
“משׂכיל” מן הותיקים היה יוֹרק בעברו על⁻פני “מניין” יהודי, סוכה יהודית, “חדר” או בית⁻עלמין יהודי.
– דיר⁻חזירים, או סתם דיר, – אומר המבקר החדש על התיאטרון היהודי…
ואף⁻על⁻פי כן, אשמה בכל אלה רק הדלוּת…
התיאטרון היהודי אי⁻אפשר לו שיהיה יוצא מן הכלל.
התיאטרון צריך להיות מוסד לחנך בו את המבוגר, ואינו יכול להיות טוב או יפה יותר מן ה“חדר”, שבו מתחנך הילד…
בניינו עשׂוּי לוָחים ישנים, בדומה לסוכה שלנו; הניקיון בו דומה לזה שב“מניינים” שלנו, ועמידתו בטוחה ומאוששת כמו המצבות שלנו…
יבוא רק שוטר ויגע בו נגיעה קלילה, ומיד הוא נהרס.
** * *
מי תומך בתיאטרון?
חסידים ובעלי⁻בתים – לא; עשירים ומתבוללים – לא; הפּרוֹלעֶטאריון אין בכוחו לקיים אותו; הוא עצמו עומד בקושי על רגליו! אל התיאטרון באים: קרוביהם של השׂחקנים ושאר מקבלי⁻הזמנות, מי שהיו סטאטיסטים אתמול ויהיו סטאטיסטים מחר, רעֶצעֶנזעֶנטים, משתתפים וסדרים של שנַים⁻שלושה עתונים יהודיים ועוד כמה אורחים מקריים…
על מי להישען אין לו לתיאטרון היהודי. ואם תיאטרון אין לו קהל קבוע משלו, הריהו אנוס לפתות ולמשוך מן הרחוב, כמו אל קרקס, והריהו מוכרח להיות כמין תיבת⁻נוח עם כל החיות, כל⁻בּו של זמר וריקוד ודילוּג ומחזות⁻תוגה ומראות⁻שׂחוק…
זאת יש לה כשרון דראמאטי והיא חייבת לשיר. ההוא יודע לצחוק ולהצחיק והוא אנוס – כשגורדין או הוּרוויץ מצווים לו – לבכות. ההיא היא מקור חי של הוּמוֹר ויש לה פעמון⁻כסף בגרונה, ואנוסה לשיר וידוי קורע⁻לב. ישנו הומוֹריסט, תנו לו קוֹמעֶדיה, אבל אין קוֹמעֶדיה טהורה, כשם שאין פארסה נקייה – הכול מוכרח להיות מעורב ומעורבב, הכול⁻בכול יחד, בדומה לחנות שבעיירה קטנה; או משל אחר, דומה התיאטרון שלנו לסיר שפוּת על האש, וכל מה שמטילים אל תוך הסיר מתבשל בו. משלנו, גנוב משל אחרים, טרי וחדש עם ישן ונושן, ואפילו רקוב מעט…
וסוּבּרעֶטה שכל גופה הוא שחוק ועליצות מן קדקדה ועד לקצות צפּרניה; עם רגלים שאינן יכולות לעמוד במקומן במנוחה והן אנוסות לקפוץ מקוצר⁻רוח, עם עינים המתיזות זיקוקי⁻חטא ססגוניים, כפטישו של הנפח על הסדן, – אנוסה לפתע⁻פתאום להתייצב ולנאום נאום רציני⁻נלהב בשם האנושות כנגד שפיכות דמים, או כנגד הרדיפות על כנסת⁻ישׂראל. “כל בני האדם בני אדם הם”, – אומרת היא, – "הלאה האינקוויזיציה! "
־־־־־־־־־־־־־
ומיני כל⁻בו מוכרחים להיות המחזות, כל ערב מתגלגלים ועוברים על הבמה, כמו בקאליידוֹסקוֹפּ, רבּי⁻אינקוויזיטוֹרים, אריות עטופים בפרווֹת⁻כבשׂים, מלכים זקנים שלובי זרוע עם סוּבּרעֶטות צעירות, מיני אוגוּסטוס ובר⁻כוכבא, ולצים ומנקי⁻ארובות, וכל העולה על רוחכם! והתלבושות, ושאר האביזרים!
סאלוֹנים בּעֶרלינאים בלי קירות, הורקנוס על כורסא משומשת מפּוֹטשאיעֶב. מר⁻זוּטרא עשׂוי לעלות לפעמים על הבמה רכוּב על אופנוע, – תאורה חשמלית כבר יש לו! ומירה’לה אפרת, המיוחסת מן הפּרוֹבינציה, שׂרה⁻שיינדל, רבנית יראת⁻שמים, הרוקדת, למענו של הקהל האהוב, בתוך מעגל של גברים, והעֶרצוֹג גרמני מימי⁻הבינים, ורב⁻אינקוויזיטור מספרד, ואחשוֵרוש המולך מהודו ועד כוש, כל אלה יושבים לפני מפה יהודית עתיקה רקומה… יתירה מזו, אותן הבריות, שבמערכה אחת הם מופיעים כמשרתים ומבלים את זמנם במשׂחק, במערכה אחרת מאוחרת יותר הם מופיעים באותן תלבושות בארמון המלכות ומתיישבים אל השולחן כחברי הסנהדרין…
ואף דברים אלה לא קל להשׂיגם… על⁻פי רוב משׂחקים במקום מן המקומות בחוץ – בעמידה על הרגלים!
– בואו, בעלי⁻בתים, אל התיאטרון, ונוכל לפתּח אותו, – אומר השחקן היהודי.
– אל תעשׂו דיר⁻חזירים, אל תעשׂו קרקס, אלא עשׂו תיאטרון, ונבוא, – אומר בעל⁻הבית היהודי.
ובינתיים כשרונות הולכים לאבּוּד, והטעם אצל הקהל המקרי המתכנס הולך ומתקלקל מיום ליום…
הוי, דלות, דלות!
ודלות עושה התחרות.
וכבר יש לנו להקה שלישית במוּראנוב, בחלונות הראוָה יופיעו תצלומים חדשים…
1905