לרַבִּי פְרֵידָא היה תלמיד אשר לא יָדַע את למודו בִּלתִּי אם לִמְדוֹ מוֹרֵהוּ את הַדָבָר הָאֶחָד אַרְבַּע מֵאוֹת פְּעָמִים ויהי היוֹם וַיִקָרֵא רבי פרידא לעשות דְבַר צדָקה, ויאמר רבי פרידא: ככַלוֹתִי ללַמֵד את תַּלמִידִי אֵלכה אל המָקוֹם אשר נִקרֵאתִי, וַילַמֵד רבי פרידא את תלמידו פֶּרֶק¹ אחד ארבע מאות פעמים כְדַרכוֹ תָמִיד, – וְהַתַלְמִיד לא יָדַע את הַפֶרֶק, ויאמר רבי פרידא: הַגִידָה נא לי, בני, מַדוע לא יָדַעתָּ היום את לִמוּדֶך? ויען התלמיד ויאמר: שמעתי את דִברֵי האיש אשר קְרָאְךָ לעשות צדקה וָאֹמַר אל לבי: עוֹד מעט וַעֲזָבַנִי רַבִי, והלך לו, וְלא יָכלתִּי עוד לָשׂום לב דִברֵי תורתך! ויאמר אליו רבי פרידא: הִנְנִי ולִמַדתִּיך את פִּרְקְךָ עוד ארבע מאות פעמים, אוּלם השָבְעָה נָא לי, בני, לָשׂום לב לִדְבָרָי, וַיִשָׁבַע לו התלמיד על הדבר הזה, וישמח רבי פרידא שמחה גדולה, וַיְלַמדו את הפרק עוד ארבע מאות פעמים, ויהי כאשר יָדָע התלמיד את לִמוּדוֹ, – וַיִשָּׁמַע קוֹל במרום² לאמר: יען אשר עשה רבי פרידא את הדבר הזה על כן יוֹסִיפו לו ארבע מאות שָנָה עַל יְמֵי חַייו. אולם אם לא טוב בעיניו לחיוֹת עוד ארבע מאות שנה, – ובָרָא יי לכָל בְנֵי דורו לִבוֹת טְהוֹרים אוֹהֲבִים לעשות צדָקה וחסד, וְהָיה הוא ובְנֵי דוֹרוֹ בְנֵי “עוֹלָם הַבָא”! וַעתָּה יִבחַר נא רבי פרידא כַאֲשֶר יֶחְפָץ! וַיִשְמַע רב פרידא את הדבר הזה ויאמר: אם טוֹב אֲנִי לִפנֵי יי, – ובִרָא לכל בני דורִי לִבּוֹת טהורים אוהבים לעשות את הטוב והַיָשָר בעיני יי! ויאמר יי! יען אשר שאלת את הַדָבר הזה, ולא שאלת לך אורך ימים, – הִנה עשיתי כדבריך, – והיית אתה ובני דורך בני עוֹלָם הַבָּא, וגַם אשר לא שָאַלתָּ אתן לך: וְהוֹסַפְתִּי על יָמֶיך עוד ארבע מאוֹת שנה! (עירובין נד ב')