ויהי ביוֹם כְּלוּלוֹת¹ בת רבי עקיבא, וַתֵּצא מן הבית אל הסֻכָּה היפה אשר עשה לה אביה בַגָן. וַתַּעַל עַל מִטָתָה וַתִּשְכָּב. בעת הזאת הִגִיחַ² נָחָש גדול מֵחורוֹ וילך על גְחוֹנוֹ הָלֹך ועלות בְקִיר הסֻכה אל בַת רבי עקיבא לְנַשְכָהּ. ויהי בעֶצֶם הָרֶגַע אשר הִתְכּוֹנֵן הנחש לַהֲמִיתָה, וַתָסַר בת רבי עקיבא את עֲטַרְתָּה מֵעַל ראשה לִתְלוֹתָה בְקִיר הסֻכָּה. ובָעֲטָרָה וָוֵי³ זהב חַדִים⁴ מאוד. וַינַקְרוּ הַוָוִים את עֵינֵי הנחש וַיְמִיתֻהוּ ולֹא יָדעה העלמה כי הֵמִיתָה את הנחש, והוּא נֶאֱחָז בוָוֵי – הָעֲטָרָה הַתְּקוּעִים⁵ בקיר הסֻכָּה. ויהי בַבֹקר וַתַּשְכֵּם בת רבי עקיבא וַתִּרְחַץ יָדֶיה ופָנֶיה, ותאמר לָקַחת את העטָרָה. ותֵרא את הַנְחָש הַנִמְשָׁך אחרי העטרה וַתֶּחֶרַד מאד וַתִּצְעַק צעקה גדולה. וַיִשמע רבי עקיבא את קול הַצְעָקָה, וימהר אל בִתּוֹ וַיֹאמר: מה – לך, בִתִּי כי צָעָקְתְּ? וַתַּרְאֵהו את הַנְּחָש הַנֶאֱחָז בַּעֲטַרְתָּה. וַיִתְבּוֹנֵן רבי עקיבא אל הנחש, וַיַרְא והנה מֵת הנחש, ועֵינָיו מנֻקָרוֹת בְוָוֵי הָעֲטָרָה. וַיַרגִיעַ⁶ רבי עקיבא את בתו ויאמר: ראִי נא גם ראִי, – הִפְלִיא יי לַעשות עִמָך וַיַצִילֵך מִמָוֶת. ועתה הַגִידִי נא לי: מָה הוא הדבר אשר עָשִׂית וַיַחְשְבֵהו יי לָך צְדָקָה? וַתַעֲנֵהוּ בִתּוֹ לאמר: כאשר ישבתי אתמול בראש הנָשִים הַקרואוֹת, וָאֵרֶא והנה איש עני בא הביתה, וַיַעמֹד בַפֶתַח. ואִיש מכל אַנשֵי הבית לא שָׂם אֵליו לֵב, כי שָמחו וַיִצְהֲלוּ, ויאכלו וַיִשתּוּ וַיֵיטִיבו לִבָם. אָז קַמְתִי אֲנִי מִמקוֹמִי ואֶגַש אל הֶעָנִי וָאֲבָרְכֵהוּ, וָאָשִים לו כִסֵא וַיֵשֶב. וָאֶקַח לחם ובשר ויין וָאַגִיש אֵלָיו וָאֹמַר: אֶכֹל וּשְתֵה והֵיטִיבָה את לִבֶךְ. ויאכל העני וַיֵשתְּ וַיוֹתִיר, וַיבָרֶך את יי וַיֵלך לו. ויאמר רבי עקיבא: בִתִי! עֲשִׂי נא תָמִיד אַך טוֹב וָחֶסֶד. הֲלֹא רָאִית את גֹדֶל הַצדָקָה, כי מצֶּלֶת הִיא אֶת עוֹשֶׂיה מִמָוֶת! (שבת קנ"ו).