יושבי ארץ ישראל יִשתּוּ לִמטַר השמים,1 ועל כן יַחפְרו אֲדוֹני הַבָתִּים בּוֹרוֹת בחַצְרוֹתֵיהֶם, ושָׂדוּם2 בְשִׂיד.3 וּברֶדֶת הַמָטָר, יִמָלאוּ הבורות מים, והָיה לָעָם לִשתּוֹת; אולָם בהֵעָצֵר השמים יָמים רבים ולא יִהיה מָטָר, והַמַים בַבּוֹרוֹת הוֹלכִים הָלך וחָסֵר, וצָמֵא הָעָם למים, – והָיְתָה צלוֹחִית מים בשֶׁקֶל, וְכַד – בִשנֵי שְקָלִים.
ויהי בימים הרבים ההם, וַיַעֲלוּ בני ישראל להֵרָאוֹת את פני יי בֶחָג כדָּבר הָאָמור בתורת משה: שָלֹש פעָמִים בשָנה יֵרָאֶה כל זְכוּרך…. וּבָעֵת הַהיא נֶעֶצרוּ הַשמים, והַמַים בבורות הָלכו הָלך וְחָסֹר, – וַיִצְמָא העם למים, ותֵּהָפֵך לָהֵם שִׂמחַת החג לְאֵבֶל. וַיַרְא בּוֹני בן גוריון את הדבר הזה, וַיִתעצב אל לבו, וילך אל איש נָכרִי אשר יָשַב בירושלים, אשר היו לו בורות רבים מְלֵאים מָיִם, וַיאמַר: תְנָה לי שְנֵים עָשָׂר בּוֹרוֹת מים! וְהָיה אם לא יֵרד הגשם בעוֹד שִבעַת ימים, – ונָתַתִּי לך מְחִירָם שנים עשר כִּכַּר כסף. ויען הנכרי ויאמר: כֵּן תַּעֲשֶה כאשר דִּבַּרתָּ! וַימַהֵר בוני וַיַעֲבֶר קול ברחוֹבוֹת ירושלים לאמר: כָל צָמֵא לְכוּ לַמָיִם! וַיָרוצו בנֵי ישראל אל הבורות אשר בַּחֲצַר הַנָכרִי, וַיִשתּו וַיִשְׂבָּעוּ, וַיבָרכוּ את בוֹני, וַיָחוגו את חַגָם וַיִשְׂמחוּ וַיַעַלְצוּ מאֹד.
ויהי ביום השביעי, הוּא היום אֲשֶר יְעָדוֹ4 בוני לָאִיש הַנָכרי לֵאמר: ביום הזה אמַלֵא בורותיך מים; וָלֹא5 אתן לך מחִירָם שנים עשר כִּכַּר כֶּסֶף, וַיַשְׁכֵּם הַנָכרִי בבּקר, וַיִשָא עיניו השמימה, וַיַרא והִנֵה טהורים הם, וַיִשמַח מאד ויאמר: עתה יתן לי היהודי שנים עשר ככר כסף! וַיָבא הַנָכרִי הַבַיְתָה, וַיאמר אל עַבדוֹ: רוץ אל בוני בן גוריוֹן ואָמַרתָּ אֵליו: כֹה אָמַר אֲדוֹני, מַלֵא את שנים עשר הַבוֹרוֹת מַיִם כי בָא מוֹעֵד. וַיְרָץ העבד אל בוני וַיַּגֶד לוֹ את דִברֵי אֲדוֹנָיו. וַיַעֲנֵהו בוני לאמר: שוב לַאֲדוֹנֶיךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בִשְׁמִי: עוד היום גָדוֹל! מִי יודֵעַ – יִתֵּן יי מָָטָר על הארץ ומָלְאוּ כָל הַבוֹרוֹת מָיִם! וַיָשָׂב העבד אל אדוניו ויאמר: כֹה דִבַרתִי אל בוני, וְכֹה עָנָנִי; וַיִצחַק הַנָכְרִי ויאמר: גַם עָב6 קטַנָה: ככַף אִיש לא תֵרָאֶה, – וְהוא אוֹמֵר גֶשֶם־בּוֹרוֹת7 יִהְיֶה, וַיהִי בַצָּהֳרַים, וַיִשְׁלַח הנכרי את עבדו אל בּוֹני לאמר: הָשׁיבָה לי את המים אשר לָקַחְתָּ, ויענהו בוני ביַד העבד לאמר: הֲלֹא רק מַחֲצִית היום עָבָרָה, וַיְחַכֶה הנכרי עוד שָלֹש שָעות וַיִשלַח את עַבדו בַפַעַם הַשלִישִית אל בוני לֵאמר: מַהֲרָה הָשִיבָה לי את המים או תְּנָה לי שנֵים עָשָר כִּכַּר כסף כַּאֲשֶר אָמָרְתָּ! ויענהו בוני לאמר: כֹה תֹאמר לַאֲדוֹנֶיך אֲשֶר שלָחֶך: עוֹד לא בָאָה השֶמש, וְלַה' אֵין מַעֲצור8 לְמַלֵא את כָל הַבורות מַים בּרָגַע. וַיְהִי כִשְׁמע הַנָכְרִי את דברי בוני, כִי הִגִיד לו עַבְדוֹ, – וַיְמַלֵא פִיו שְׂחוק וַיֹאמַר: הִנֵה יְיָ פוֹתֵח אֲרֻבוֹת הַשָׁמַיִם, הֲיִהְיֶה כַדָבָר הזה ברִגְעֵי הַיוֹם הָאַחֲרוֹנים? וַיֵלך הנכרי לבית־הָרַחְצָה שָׂמֵחַ וטוב לב כי אָמָר: עוד מעט ומִלֵאתִי אוֹצרוֹתַי כֶּסֶף רָב! ובוני בן גוריון קָם, וַיֵלֶך בֵיתָה הַמִקְדָשׁ, וַיִתְפלֵל אל יי לאמר: הִנֵה עָשִיתִי את הדבר הזה וָאֵקֶן מִיַד הנכרי שְׁנֵים עשר בורות מַים לְמַעַן בניך אֲשֶר עָלו ירושלימה עִיר קָדְשֶך, – לְבִלְתִּי יָמוּתוּ בַצָמָא, וְעַתָּה, יי, עֲשֵה נא למַען שֵם קדשֶך ונָתַתָּ מָטָר על פני האדמה, וְיֵדעוּ כָל הַגוֹים כִּי אֵין כָּמוךָ בָאֱלֹהִים! וַיהִי הוּא מִתפַּלֵל, – וַיִתְקַדְּרוּ9 פִתְאוֹם הַשמַיִם עָבִים, וַיהי קוֹלוֹת וברָקים, וּמָטָר סוֹחֵף10 נִתַּך11 אָרְצָה, וַיִמָלאוּ כָל הַגֵבים12 מַיִם, וַיְמַלאוּ את כָל הַבוֹרוֹת אשר היו בַחֲצַר הַנָכְרִי. וּכְצֵאת בוני מבית המקדש, וַיִפְגְשֵהו הַנָכְרִי הַשָׁב מִבֵית־הָרַחֲצָה. וַיֹאמֶר אֵלָיו בוני: הִנֵה נִמְלְאו שנֵים עָשָר הבּוֹרוֹת מים, ויֶתֶר הַבּוֹרוֹת אֲשֶׂר בַּחֲצֵרֶיךָ מָלְאוּ גַם הֵם, וְעַתָּה הָשִׁיבָה נא לי את מְחִיר יֶתֶר הַמַים! וַיַעֲנֵהוּ הַנָכְרִי לֵאמר: אָמנָם יָדַעְתִּי כי בְשׁלְך13 היה הַמָטָר; אולָם ראֵה נא גם ראֵה, כִּי יָרַד הַמָטָר אַחֲרֵי בּוֹא הַשֶׁמֶש, ואָנכִי הֲלֹא אָמרתִּי לך ביוֹם קַחְתְךָ את מֵימֵי לִפנֵי בּוֹא הַשֶׁמֶש תָּשִׁיב לי מים אוֹ מְחִירָם! וַיָשָׁב בוני שֵׁנִית אל בית המקדשׁ וַיֹאמר: אֱלהֵי חַסְדִי! אתה עשית את הַתְּשֻעָה הַגְדוֹלָה הַזֹאת, וַתַּגְדֵל חַסְדֶךָ, ותתן את המָטר לִברָכה על פנֵי הָאֲדָמָה; וְעַתָּה שְׁמַע נא יי בקול תַּחנונַי אַך הַפָּעַם, וְצִוִיתָ לַשֶׁמֶשׁ לִזְרחַ עוֹד רגַע! וַיִשׁמַע יי קול תַּחנוני בוני, – וַתָּבֹא פִתְאוֹם רוחַ גדוֹלה וחזקה וַתִּפַח בְּעָבִים וַיָּפוצוּ, וַיִטְהֲרוּ הַשָמַיִם, וַתָּשָׁב הַשֶׁמֶשׁ וַתִּזְרָח! וַיִקְרְאו בּני ישראל לבוני בן גוריון נַקְדִימוֹן, לֵאמר נָקְדָה (זָרחָה) לו השָׁמֶש. (תענית כ)