ויהי ביום הששי לפנות ערב ואַבא תחנא הוֹלךְ לָשׁוּב לְעירוֹ וַחֲבִילָה¹ כבֵדה על שִׁכמו, ויהי כבאו עד לפני העיר והנה איש מֻכֵּה שְׁחִין² מפָרֵש אליו יָדָיו ומִתחַנן אליו לאמר: אָנָא, אדוני, הוֹשׁיעָה נָא! וַיִגַשׁ אליו אבא תחנא ויאמר לו: הגִידָה נא לי בַמֶה אוכל וְאושִׁיעֶךָ? ויען האיש ויאמר: מַר לִי מאד! אֵין מְתום³ בִּבְשָׂרִי רַגלַי בָצְקוּ ויָדַי כֹּאֲבוֹת וְגוּפִי מָלֵא חַבֻּרוֹת, ואֵינֶנִי יכֹל לִצְעַד גם צַעַד אֶחָד; יִגדַל נא חַסדךָ אדוֹני, וְהִרְכַּבְתַּנִי על שִׁכמֶך והֵבֵאתַנִי הָעִירה! ויאמר אבא תחנא בלבו: לָשֵׂאת את הַצָרוּעַ יחד עם חֲבִילָתִי אִי־⁴אֶפְשַׁר כִּי יִכְבְּדוּ מִמֶנִי; וכִי אֶקח את הַצָרוּעַ ועָזַבְתִּי את חֲבִילָתִי בּדרך וְנִגְנְבָה, – ומַתִּי אֲנִי ואַנשֵׁי ביתי בָרָעָב, ויהי כראות אבא תחנא את מְצוּקוֹת הַצָרוּעַ כִי רָבּוּ, וַיַעֲזֹב את חֲבִלָתוֹ בדרך, וַיִקַח את הצרוּע, וַישִׂמֵהוּ על שִכמו, וַיְבִיאֵהוּ העירה; וְלא הִרפָה ממנוּ עַד אִם מָצא לו מָנוחַ אשר יִיטַב לו ואַחַר שב אל המקוֹם אשׁר עָזַב שם את חֲבִילָתוֹ, וַיִקָּחֶהָ וַיָשָׁב העירה והשׁמשׁ כְּבָר בָּאָה, ואַנשֵי העיר “קִבְּלו את הַשַׁבָת”, וַיִראו – והנה אבא תחנא הולך וַחֲבִילָתוֹ על שִׁכמוֹ, וַיִתמהוּ איש אל אָחיו ויאמרו: הֲכָכָה יַעֲשֶׂה אבא תחנא החסיד, כִּי יִשָׂא מַשָׂא ביום השבת, הֲנִשׁמַע כַּדָבָר הזה? וישמע אבא תחנא את הדברים האלה, וַיַךְ אוֹתו לבו מְאד ויקרא ויאמר: יי אלהי! סְלַח נא לפִשׂעִי הגדוֹל כי חִלַלתִֹּי את יוֹם קָדשְךָ בְּבוֹאִי לַעֲשׂוֹת חסד לָאִיש הָאֻמלָל! וכדַבְרוֹ את הדברים האלה, וַתֵּרַדְנָה עֵינִיו דמָעות וַיַפְלִיא יי לַעֲשׂוֹת וַתֵּרָא השמש בְעֶצֶם הָרֶגַע הַזֶה, וַתִּזְרַח לכָל אַנשֵׁי הָעִיר, ויהי כִּרְאוֹת אבא תחנא את הדבר הזה, ויאמר: הִפלִיא יי לעשות עִמִי וַיַזְרִיחַ את השמש בשׂכַר החסד שֶעָשִיתִי עם הַצָרוּעַ ועתּה לא אָבוֹא⁵ עוֹד על שְׂכַר הַדָבָר הַטוֹב הַזֶה לָעוֹלָם הַבָא! ויהי אךְ כִּלָה לדַבֵּר את הדברים האלה וַיִשָמַע קוֹל בַמָרוֹם לֵאמר: לֵך אֱכוֹל בשִׂמְחָה לַחמֶךָ, ושְׁתֵה בלֵב טוב יֵינך כי כבָר רָצָה האלהים את מעשיך, – וּתְקַבֵל שְׂכָרֶךְ! (מדרש קהלת רבתי סדרא תליתאה).