קוֹל מִמָרוֹם הָיָה נשׁמע מִדֵי יום ביומו בבית אבא הרוֹפא לאמר: שָׁלוֹם לך אַבָּא! וַיֵצֶר הדבר הזה לאַבַיֵי מְאד ויאמר: תחת מה יִשָׁמַע הקוֹל הזה בּבֵית אבא הרופא יום יום, ובביתי אֲנִי רק אחת בשבֻעַ ביוֹם הַשִׁשִּי? וַיֵאָמֵר לְאַבַּיֵי לאמר. אָמנם צַדיק ויָשָׁר אתה; אוּלם גָדלוּ מאד חַסְדֵי אבא הרופא, ואַתה לא תוכל עַשׂוֹת כָמהו, וַיִשְׁאַל אבייל אמר מה המה חסָדיו? וַיֵאָמר לוֹ לאמר. מדי יום בּיומו יבאו אליו חוֹלים הרבה מאד. בהם עשירים הַנותנִים לוֹ בַּעֲמָלוֹ שָׂכָר טוב, ועניים אשר אין ידם מַשֶׂגֶת לתֵת לו גם פרוטה אֶחָת; ובכל זאת לא יַפְלֶה בין עָנִי ובין עשיר ורַפֵא ירַפא לכֻלם בלֵבַב שלם ובנפש חֲפֵצָה, ויהי כי ראה כי העניים מִתְבושְׁשִׁים לבַקש חנם עֶזרָתוֹ, – וַיָשֶׂם מֵאַחֲרֵי הדֶלֶת תֵבַת עץ וַיִקֹב בָה חר וַיַעֲבר קול לאמר. לא אקח עוד כסף מִידֵי החולים הַבָּאים אלי לְהִתְרַפֵּא, כי אם נָתֹן יִתֵּן כל איש, אשר יָדוֹ מַשֶׂגֶת, את הכסף אל התבה העומדת מאחרי הדלת; ואשר אין לו כסף, ועָבַר גם הוא לִפני התבה הַהִיא ושָׂם את יָדוֹ עָלֶיה כנוֹתֵן אֵלֶיה כסף, ולא יֵבוֹש עוד ולא יכָּלֵם לִדְרֹש מֵעִמִי עֶזרָה, ויהי כי הִרְבוּ הַחוֹלים העניים לָבֹא אליו, – וַיַרא בּהם רְפֵי כח וְחַלָשִׁים, וַיֵדַע כי לא תַחלִימֵם רְפֻאָתו, כִי אִם הַבָּשר אשר יאכלוּ והַיַיִן אשר יִשתּוּ – וַיִתֵּן להם כסף ויאמר להם אִכלו בשר ושתוּ יין ונִרְפֵאתֶם וַחֲזקתֶּם!
ויהי היום וישלח אביי שנַיִם מִתַלמִידָיו אל אבא הרוֹפא להִתבוֹנֵן במַעֲשֵׂי צִדקָתוֹ, וַיָבֹאוּ שני האנָשים אל אבא, וישמח עליהם שמחה גדולה, וַיָשׂם להם כִּסאוֹת וַיַגֶש לָהֶם לחם ויין וַיֹאכלוּ, וַיִשתּוּ וַיְבָרכו את יי. ויהי בלילה וישם אבא על הַמִטָה אשר הִצִיע לִשנֵי הָאוֹרחים בִגדֵי צֶמֶר רַכִּים וטובים מאד, ויאמר להם: עֲלוּ על יצוּעֲכֶם וִישַׁנתֶּם ועָרבָה לָכֶם שנַתכֶם. ויהי בַבּקר, ויקחו שני התלמידים את בִּגדֵי הַצֶמר וַיִגְלְמו אוֹתם, וַיִקָחוּם וַיְבִיאום אל השוּק אשר יָבֹא שָׁמָה כָּל מוֹכֵר וכָל קוֹנה, ויהי הם מִתהַלכים הֵנה והֵנה, והִנֵה אבא הולך לִקרָאתם, ויאמרו אליו שני התלמידים: הַגִידָה נא לנו מַה מחִיר שני הַבגָדִים האלה? ויען אבא ויאמר: מחִירָם חֲמִשִים שׁקל, ויאמרוּ אליו התלמידים: הַאִם לא הִמעַטְתָּ במחירם? ויען אבא ויאמר: כמחִיר אשר אמרתי לכם, נתתי בבגדי הצמר האלה! לא הוסַפתי עליו ולא גָרַעתִּי ממנו! וַיוֹסִיפוּ שני התלמידים לדבר אליו ויאמרו: הואילה נא והגדת לנו: במה חֲשַׁדְתָּנוּ בראותך אותנו לוֹקחים את בגָדֶיך הטובים האלה? ויען אבא לאמר: אמרתי בלבי: הִקרָה יי לִפנֵיכם איש הַנתָוּן בצרה. וַתֵּבוֹשו לשאל ממנוּ נִדבַת כסף וַתֹאמרו לַעֲזָר־לוֹ במחִיר בגדֵי הצמר האלה, ויאמרוּ אליו התלמידים: ידֹע תֵּדַע כי לְבַעֲבור נַסותֶךָ לקחנו את הבּגדים, ועתה יהי נא לך אשר לך, וַיְמָאֵן אבא לָקַחַת ויאמר: מֵרֶגע קַחְתְּכֶם את הַבגָדִים אמרתי: מי יתן והָיָה מחירם קודש לַדָבר אשר יִמְצָא חֵן בְעֵיני יי, ועַתָּה הוֹאִילוּ נָא קְחוּ את הַבְּגָדים, ומכַרְתוּם וְהָיָָה כֶסֶף מְחִירָם קֹדש לַדְבָרִים שֶׁבִּצְדָקָה! (תענית כ"א).