לוגו
דִין־תּוֹרָה עִם הַקָדוֹש־בָּרוֹךְ־הוּא.
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

נִכְנַס אָדָם אֶחָד אֶל הָרַבִּי וְצָוָח: – אֵינִי רוֹצֶה בְמִצְוֹת, אֵינִי רוֹצֶה בַתּוֹרָה, אֵינִי רוֹצֶה בֵּאלֹהִים!

וְאוֹתוֹ אָדָם יָחֵף הָיָה, מַלְבּוּשָיו קְרָעִים, חֶבֶל בְּמָתְנָיו וּמַרְאֵה פָּנָיו הֵעִיד בּוֹ, שֶאָדָם גַס הוּא. שָמְעוּ הַחֲסִידִים, הָעוֹמְדִים לִפְנֵי הָרַבִּי אֶת דְבָרָיו שֶל אָדָם זֶה וְתָׂמָהוּ:

– כֵּיצַד מֵעֵז זֶה לְדַבֵּר דְבָרָים כָּאֵלֶה לִפְנֵי הָרַבִּי?! וְאוֹתוֹ אָדָם צוֹעֵק וְאֵינוֹ פוֹסֵק:

– אַתֶּם, הַצַדִיקִים וְהַחֲסִידִים, אוֹמְרִים, שֶמִצְוָה לָתֵת צְדָקָה. הוֹ, נָתַתִּי! גַם לְרַבִּי הָיִיתִי נוֹתֵן, נוֹתֵן הַרְבֵּה מְאֹד. אַתֶּם אֹמְרִים, כִּי הָאֱלֹהִים רוֹצֶה שֶיְהוּדִי לֹא יֹאכַל טְרֵפוֹת, לֹא יְחַלֵל אֶת הַשַבָּת, וְכִי הָאֱלֹהִים מְשַלֵם שָׂכָר טוֹב לְנוֹתְנֵי צְדָקָה, לְאֵינָם אוֹכְלִים טְרֵפוֹת, לְשוֹמְרֵי שַבָּת, וַאֲנִי עָשִׂיתִי כְּכָל אֲשֶר אֲמַרְתֶּם, וּרְאוּ מֶה עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: עֹשֶר הָיָה לִי וְאָבַד מִמֶנִי.

נְכָסִים הָיוּ לִי וְאָבְדוּ מִמֶנִי. עַתָּה אֲנִי עָנִי: אֲנִי, אִשְתִּי וִילָדַי רְעֵבִים לְלֶחֶם, הוֹלְכִים יָחֵף, בְּגָדֵינוּ קְרוּעִים. לְפָנִים, כַּאֲשֶר הָיִיתִי עָשִיר, הָיִיתִי מַכְנִיס אוֹרְחִים אֶל בֵּיתִי, הֶאֱכַלְתִּים, הִשְקִיתִים וּמָקוֹם לָלִין נָתַתִּי לָהֶם. רָאִיתִי עֵרֹם וְנָתַתִּי לוֹ מַלְבּוּשִים, יָחֵף – וְנַעֲלַיִם קִבֵּל מִמֶנִי. מִפִּי הָרַבִּי שָמַעְתִּי תָמִיד, כִּי כַךְ נָאֶה לַעֲשׂוֹת, כִּי תוֹרַת הָאֱלֹהִים מְצַוָה אֶת הַיְהוּדִי לַעֲשׂוֹת כָּךְ, וְעָשִׂיתִי. טִפֵּש הָיִיתִי. כָּל שְאָר הַיְהוּדִים אֵינָם טִפְּשִים. אֲנִי עֵרֹם וְיָחֵף וְרָעֵב, וְשוּם יְהוּדִי אֵינוֹ נוֹתֵן לִי כְלוּם… כְּלוּם…

אָחֲזוּ מְשַמְשֵי הָרַבִּי בְאוֹתוֹ אָדָם וְאָמְרוּ לְהַשְלִיכוֹ לַחוּץ, אַךְ הָרַבִּי כִּהָה בָהֶם:

– הַנִיחוּ לוֹ – אָמַר – הַנִיחוּ לוֹ, יְדַבֵּר מַה שֶׂהוּא רוֹצֶה לְדַבֵּר.

– אֵינִי רוֹצֶה בָכֶם, אֵינִי רוֹצֶה בַתּוֹרָה שֶלָכֶם, בֵּאלֹהִים שֶלָכֶם! – הוֹסִיף הָאִיש וְצָוָח.

קָרָא הָרַבִּי אֶל אוֹתוֹ הָאָדָם לָגֶשֶת אֵלָיו וְאָמַר לוֹ בְנַחַת וּבְפַשְטוּת:

– אֵינְךָ רוֹצֶה? מַה זֶה “אֵינִי רוֹצֶה”? הֲרֵי הָאֱלֹהִים קַיָם וְגַם תּוֹרָתוֹ קַיֶמֶת בֵּין שֶאַתָּה רוֹצֶה וּבֵין שֶאֵין אַתָּה רוֹצֶה. וְאֶלָא מַאי? בְּטַעֲנָה אַתָּה בָא עַל הַקָדוֹש בָּרוּךְ הוּא: מַדוּעַ עָשָׂה לְךָ כָךְ? הַאִם לְהִתְיַצֵב עִמוֹ לְדִין אַתָּה רוֹצֶה?

– לְדִין, לְדִין! – צָוַח הָאִיש – אַךְ הַאִם יָשִיב לִי אֶת עָשְרִי וּנְכָסַי, אִם יִתְחַיֵב בַּדִין?

– יָשִיב, יָשִיב! – עָנָה לוֹ הָרַבִּי – בְּוַדַאי יָשִיב.

– הַקָדוֹש בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְגַם הוּא מְחֻיָב לְקַיֵם פְּסַק בֵּית־דִין שֶלָנוּ – אָמַר הָרַבִּי אֶל הַחֲסִידִים הַנִצָבִים לְפָנָיו.

עִנְיָן זֶה: לְהַזְמִין אֶת הַקָדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא לְדִין תּוֹרָה – סִפֵּר הָרַבִּי – מֵאֵת הָרַבִּי רַבִּי יְהוֹשֻעַ הֶשֶל מֵאַפְּטָא קִבֵּל, וְהוּא בְּעַצְמוֹ, הָרַבִּי מִלוּבְּלִין, דַיָן הָיָה בְּדִין תּוֹרָה כָּזֶה. וּמַעֲשֶׂה שֶהָיָה כַּךְ הָיָה: פַּעַם אַחַת גָזְרָה הַמַלְכוּת גְזֵרָה רָעָה עַל יִשְׂרָאֵל וְהָרַבִּי רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ מִלִיזֶנְסְק לֹא הָיָה יָכֹל לְבַטְלָהּ בִּתְפִלוֹתָיו. נִזְדַמְנוּ שָם הָרַבִּי מֵאַפְּטָא, הַמַגִיד מִקוֹזִינִיץ וְהוּא, הָרַבִּי מִלוּבְּלִין, וְכֻלָם מָצְאוּ, שֶלְפִי הַתּוֹרָה לֹא הָיוּ הַיְהוּדִים צְרִיכִים לְהִמָסֵר בְּיַד אוֹתָה הַמַלְכוּת. אָז קָם הָרַבִּי מֵאַפְּטָא עַל רַגְלָיו וְקָרָא: “הֲרֵי בֵית־דִין שֶל שְלֹשָה אָנוּ וְהָרְשוּת בְּיָדֵנוּ לָדוּן! וּבַדִין אֵין שוּם מַשׂוּא פָנִים. הַקָדוֹש בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, וְעַל פִּי תוֹרָתוֹ נָדוּן אוֹתוֹ!”… יָשְבוּ וְדָנוּ וְהוֹצִיאוּ פְּסַק דִינָם: לֹא הָיְתָה הָרְשוּת לִמְסֹר אֶת הַיְהוּדִים לְאוֹתָהּ הַמַלְכוּת, וְאִם נִמְסְרוּ, שֶלֹא כַדִין נִמְסְרוּ לָהּ, וְאִין לָהּ הָרְשוּת לִגְזֹר גְזֵרוֹת עַל הַיְהוּדִים". – וְכֵיוָן שְהוֹצִיאוּ פְּסַק דִינָם זֶה, מִיַד בָּטְלָה הַגְזֵרָה. –

– וִיהוּדִי זֶה, הַתָּם וְהַפָּשוּט, שֶאֵינוֹ יוֹדֵעַ שוּם חָכְמוֹת – גָמַר הָרַבִּי אֶת דְבָרָיו – וּבִתְמִימוּתוֹ קִיֵם כַּמָה וְכַמָה מִצְוֹת וְנִזְהַר מִכַּמָה וְכַמָה עֲבֵרוֹת, וְעַתָּה הֲרֵיהוּ בָא בְטַעֲנוֹת עַל הַקָדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא, בְּוַדַאי, שֶאָנוּ יְכֹלִים לְהוֹשִיב בֵּית דִין לָדִין אֶת דִינוּ, וְכַאֲשֶר יָדִין בֵּית דִין זֶה, כֵּן יָקוּם.

וְתֵכֶּף קָרָא אֵלָיו הָרַבִּי שְנֵי רַבָּנִים מִבֵין הַחֲסִידִים הַנֶאֱסָפִים בְּבֵיתוֹ, הוֹשִיב אוֹתָם לִימִינוֹ וְלִשְׂמֹאלוֹ וְאֶת הֵיְהוּדִי הַתּוֹבֵעַ הִצִיג לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ:

– הַגֶד נָא: מָה הָעַוְלָה, אֲשֶר נֶעֶשְׂתָה לָךְ.

הִתְרָעֵם אוֹתוֹ הֵיְהוּדִי עַל הָרָעוֹת הַגְדוֹלוֹת אֲשֶר מְצָאוּהוּ, אַף עַל פִּי שֶקִיֵם מִצְוֹת רַבּוֹת, וְהָרַבִּי יָשַב וְהִקְשִיב, נִעֲנַע בְּרֹאשוֹ וְאָמַר בְּלַחַש:

– כַּךְ, כָּךְ!

גָמַר הַיְהוּדִי לְדַבֵּר, וְהִנֵה אֵיזֶה קוֹל מוּזָר, קוֹל לֹא־אָדָם עוֹנֶה: – בְּיוֹם פְּלוֹנִי, בְּשָעָה פְלוֹנִית, בְּמָקוֹם אַלְמוֹנִי 1 כַּךְ וְכַך עָשִׂיתָ, וְחוֹבַת דַלוּת נִתְחַיַבְתָּ! בְּיוֹם אַלְמוֹנִי, בְּשָעָה פְּלוֹנִית, בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, עָבַרְתָּ עֲבֵרוֹת אֵלוּ וָאֵלוּ, וְנִתְחַיַבְתָּ חוֹבַת רָעָב.

שָמְעוּ הַחֲסִידִים הַנֶאֲסָפִים שָם אֶת הַקוֹל, וְנִבְהֲלוּ מְאֹד. אֲבָל אוֹתוֹ הַיְהוּדִי, בַּעַל הַדִין, לֹא נִבְעַת כְּלָל. בְּעֵינָיו הָיָה הַדָבָר פָּשוּט מְאֹד: הוּא נִצָב לְדִין עִם הַקָדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא, הוּא טוֹעֵן וּבַעַל דִינוֹ מֵשִיב. עַל כֵּן לֹא גִמְגֵם כְּלָל בִּלְשוֹנוֹ וְהֵשִיב גַם הוּא עַל דִבְרֵי הַקוֹל: – כַּמָה וְכַמָה בְנֵי אָדָם עוֹבְרִים עֲבֵרוֹת כָּאֵלֶה וְכָאֵלֶה: אוֹכְלִים טְרֵפוֹת!… מְחַלְלִים אֶת הַשַבָּתוֹת, אֵינָם מַאֲכִילִים וּמַשְׂקִים עֲנִיִים… אֵינָם נוֹתְנִם צְדָקָה… אֵינָם נוֹתְנִים לְרַבִּי כְלוּם. גַם לִי, כְּשֶאֲנִי רָעֵב, אֵינָם נוֹתְנִים כְּלוּם. אֲנִי הוֹלֵךְ יָחֵף, וְאֵינָם נוֹתְנִים לִי נַעֲלָיִם. אֲנִי לָבוּש קְרָעִים וְאֵינָם נוֹתְנִים לִי בֶּגֶד, וְכַמָה וְכַמָה מֵהֶם הִנָם עֲשִירִים גְדוֹלִים מְאֹד. הוֹ, עֲשִירִים!… וַאֲנִי נוֹתֵן הָיִיתִי, נוֹתֵן לַכֹּל, לָרַבִּי, לָעֲנִייִם. הוֹ, נוֹתֵן!…

וְשוּב עָנָה הַקוֹל מַה שֶעָנָה, וְשוּב הֵשִיב בַּעַל הַדִין מַה שֶהֵשִיב, וְהָרַבִּי הִקְשִיב, הִקְשִיב. לְאַחֲרֵי שֶגָמְרוּ בַעֲלֵי הַדִין אֶת טַעֲנוֹתֵיהֶם הִתְיָעֵץ הָרַבִּי עִם שְנֵי הָרַבָּנִים וְהוֹצִיא אֶת פְּסַק דִינוֹ.

– אָמְנָם גָרְמוּ עֲוֹנוֹתָיו שֶל אָדָם זֶה, שֶכָּל הוֹנוֹ יֻקַח מִמֶנוּ וְהוּא יְדֻכָּא בְדַלוּת, וְאוּלָם הֲרֵי בַתּוֹרָה כָתוּב: “וְעָשִׂיתָ הַטוֹב וְהַיָשָׁר”, וַחֲכָמֵינוּ, זִכְרָם לִבְרָכָה, בֵּאֲרוּ אֶת הַדְבָרִים הָאֵלֶה: שֶיֵש לְהִתְנַהֵג לִפְנִים מִשוּרַת־הַדִין, וְעַל כֵּן מְחֻיָב הַקָדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא לְהָשִיב לְאָדָם זֶה אֶת עָשְרוֹ. – כַּאֲשֶר גָמַר הָרַבִּי לִקְרֹא אֶת פְּסַק־דִינוֹ זֶה, אוֹתוֹ הַקוֹל הַמוּזָר הִכְרִיז:

– יָפֶה דַנְתָּ, רַבִּי, יָפֶה חִיַבְתָּ:

וְאוֹתוֹ הַיְהוּדִי עָמַד וְקָרָא:

– יָפֶה, יָפֶה!… וְאַיֵה עָשְרִי, אַיֵהוּ?

רָמַז הָרַבִּי לִמְשַמְשָיו וְדָחֲפוּ אֶת הַיְהוּדִי לַחוּץ. אֲבָל הוּא הִתְאַבֵּק אִתָּם. הִתְאַבֵּק וְצָוָח:

– הִתְלוֹצְצוּ בִי, הִתְלוֹצְצוּ: הֹו, הִתְלוֹצְצוּ בְעָנִי!

עוֹדֶנוּ קוֹרֵא, וְהִנֵה אִיש נִגַש אֵלָיו וְמוֹסֵר לוֹ כִיס מָלֵא דִינְרֵי זָהָב: – הֵא לְךָ! – קָרָא אֵלָיו הָאִיש וְנֶעְלַם מֵעֵינָיו.

מָנָה אוֹתוֹ הָאָדָם אֶת דִינְרֵי הַזָהָב, וְכַאֲשֶר מָצָא וְהִנֵה הֵם כְּמִדַת הָעֹשֶר, אֲשֶר הָיָה לוֹ לְפָנִים.



  1. לא ידוע, איזהו.  ↩