אֲפִלּוּ גֶּבֶר פִּקֵּחַ נִתְפָּשׂ
בְּרֶשֶׁת הַחֻלְשָׁה שֶׁל הָאִשָּׁה
הַפַּתָּאִית הַזֹּאת, אֲחִיזָה
רוֹפֶפֶת בַּמְּצִיאוּת, אִבְחֵן, כָּל
שְׁנוֹתֶיהָ הִגִּישׁוּ לָהּ גְּבָרִים
כָּתֵף תּוֹמֶכֶת וְהִרְגִּישׁוּ
אַבִּירִים, בְּסוֹף הַמֵּאָה
שֶׁלָּנוּ צַיָּרִים כְּבָר לֹא מֵתִים
מִשַּׁחֶפֶת אֲבָל הַשִּׁירָה
צוֹעֶדֶת יָד בְּיָד
עִם הַשִּׁגָּעוֹן בְּעִקָּר שֶׁל
אִשָּׁה.