תקיעה בשופר, מתוך ספר מנהגים, אמשטרדאם 1707

 

הערות לסיפור “יום־הכיפורים”    🔗

את יום־הכיפורים חייבת להקדים שיחת ואפילו שיחות־הקדמה. חשוב לעשותה תוך ביקור בבית הקברות המקומי, ביקור כזה, וכן שיחות פתוחות וגלויות־לב על המוות, לא רק שאינן מזיקות לילד, אלא להיפך, מקילות עליו את הפחדים ונותנות לו הזדמנות להתפרקות משאלות מציקות.

את המושגים “סליחה”, “תשובה”, “כפרה” ו“אזכרה” יש להבהיר ולהפנים על ידי סיפורים מתאימים, ויש כאלה למכביר בספרים ובקבצים למיניהם שנועדו לחגים.

 

יום כיפור    🔗

בעשרה לחודש תשרי בא עלינו יום־כיפור.

יום־כיפור הוא חג שאין לו סיפור.

חג יחיד ומיוחד הוא לנו, היהודים,

ואין כמוהו אף לא לאחד מן העמים האחרים!

זהו יום סליחה,

יום תשובה

ויום “יזכור” למתים.

פירוש המילה “כיפור”, או “כפרה”, הוא: סליחה".

וכי אנחנו חוטאים, או פושעים?

למה וּממי נבקש פתאום סליחה?

לא! איננו חוטאים, איננו פושעים!

אבל אם נשב בשקט

ונחשוב לנו על מעשינו במשך כל השנה שעברה,

האם לא נמצא, למשל,

שלא תמיד אמרנו בדיוק־בדיוק את האמת?

שלפעמים הרגזנו, העלבנו והכאבנו

להורינו, מורינו, העלבנו אחינו וחברינו?

האם עזרנו תמיד, ובכל מקרה, למי שהיה זקוק לעזרה?

האם תמיד בירכנו בשלום ובפנים מאירות כל אדם?

ביום־כיפור מוזמן כל אדם מישראל, וגם כל ילד,

לשבת בעיניים עצומות ולצפּות בתוכו פנימה

ב“סרט” של חייו ולראות האם הכול כל כך יפה?

לא!

אם כן נבקש בליבנו סליחה, “כפרה” מכל אדם.

אבל עוד יותר חשובה היא התשובה,

הכוונה להיות בשנה החדשה טובים יותר באמת, מבשנה שעברה.

יום־הכיפורים הוא גם יום הזכרת המתים ואמירת “יזכור”.

– את מי נזכור?

– את אלה שאינם חיים עוד.

– כל אדם זוכר בכל הימים והלילות את בני משפחתו שמתו עליו, והלא לכך אין צורך ביום מיוחד?

אבל ביום־כיפור חייב ורוצה כל יהודי

לזכור את כל אלה שאינם חיים עוד,

אלה שנהרגו בשואה ובמלחמות,

ומתו במחלות ובתאונות.

ביום־כיפור מדליקים בבתי־הכנסת

ובבתים נרות נשמה למתים.

בבתי־הכנסת קוראים “יזכור”, תפילה מיוחדת להזכרת נשמות המתים.

יום־כיפור מתחיל בערב שלפניו, “בסעודה מפסקת”, טעימה וחגיגית,

שאחריה צמים, אין אוכלים ואין שותים,

עד למחרת בערב, במוצאי יום־כיפור.

ביום־כיפור לובשים היהודים האדוקים במצוות,

בגדים לבנים ונועלים נעלי בד.

מתכנסים בערב לתפילת “כל־נדרי”

שמנגינתה עצובה ויפה וצובטת את הלב.

כמוה יפות ונוגות גם רבות מן התפילות האחרות.

ביום־כיפורים באים לבית־הכנסת, לכל היום,

אפילו יהודים שאינם מתפללים כל השנה.

בסוף יום־כיפורים תוקעים בשופר

וקול השופר מזעזע את הלב

וכל אדם השומע אותו, נעשה רציני וחושב על מעשיו.

נרות־הזיכרון לנשמות המתים דולקים כל היום

ומבעד ללהבות, העיניים רואות

את פני אלה הנחים בבית־הקברות.

ביום־כיפור יהודים מברכים

איש את רעהו בברכה:

“חתימה טובה”!