ההתנפּלוּיוֹת על היהוּדים מתרבּוֹת שוּב. צא וּראה “יבוּל” שלוֹשה ימים מהוּ: התנפּלוּת על שתי נשים בּדרך מכּרכּוּר לפרדס-חנה, התנפּלּות על קבוּצת תלמידים יהוּדים מצפת בּדרך מכּפר ג’עוּני לראש-פּינה, התנפּלוּת על שוֹמר כּפר אז"ר, נסיוֹן גניבה בּכרכּוּר בּלוית יריוֹת, יריה בּחברי קיבּוּץ “המנוֹף” על-יד כּפר-סבא, כּריתת עצים בּפרדסי “כּפר יעבץ” ליד תל-מוֹנד, השחתת עצים בּפרדס האבּר ליד חירוּת ב'. כּל אלה בּמשך שלוֹשה ימים בּלבד.

אל ניחָפז להסיק מסקנות פּוֹליטיות מרחיקוֹת-לכת. אל נדבּר על ארגון מכוּון וּמחוּשב. אך אי-אפשר לנוּ לבלי לראוֹת בּשוּרה הארוּכּה הזאת את התוֹצאה של ההסתה הפּרוּעה, שהתנהלה בּשבוּעוֹת אלה בּעתוֹנים הערביים ועל-ידי המנהיגים הערבים נגד הישוּב העברי. כּי ידענוּ את תוֹשבי הארץ ואת הקלוּת בּה הם מוּכנים “לתרגם” את השׂפה הפוֹליטית – והיא בּלתי פוֹליטית למדי – של מנהיגיהם לשׂפת המעשׂה הפּלילי. וּלאוֹר כּל ההתנפּלוּיוֹת האלה, כּשבּכל מקרה כּמעט היוּ המתנפּלים הערבים מזוּינים והנתקפים היהוּדים אפילוּ מקל לא היה בּידיהם – מה אוילית, מה זדוֹנית היא הצעקה בּדבר ההזדיינוּת של היהוּדים דוקא ובדבר ההתכּוֹננוּת של היהוּדים דוקא להתנפּל על הערבים.

מכּל מקוֹם: מצב-הבּטחוֹן בּארץ איננוּ כּל כּך מוּצק כּפי שאפשר היה להסיק ממהלך יוֹם השביתה, ועל הממשלה לעשׂוֹת מאמץ מיוּחד כּדי להפסיק את הפּוּרעניוֹת, פּוּרעניוֹת שבּמעשׂים ופוּרעניוֹת שבּכתב.

ה' חשון תרצ"ו (1.11.1935)