נְטוּי גָּרוֹן אֲנִי צוֹעֵד בַּכְּרָךְ,

גֵּאֶה עַל־כָּךְ שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי כְּלוּם.

וּבָז אֲנִי לְכָל יַדְעָן מֻסְמָךְ,

הַמִּתְפָּעֵל אַף מִקְּלִפַּת־הַשּׁוּם.

עַל קַרְקַע נִשְׁמָתִי נִצְבַּר גַּל אֵפֶר,

מִשְׁקַע גְּוִילִים, צִיצִים וּפָרֹכוֹת!

אִלֵּם, חִוֵּר תּוֹהֶה עָלָיו הַכֶּפֶר,

וּבְשִׁפּוּדוֹ הוֹפֵךְ בַּנִּשְׁכָּחוֹת.

הַכֹּל סָתוּם! וּבְזוֹ הַתַּאֲוָה

אֲנִי תוֹמֵךְ אֶת גֻּלְגָּלְתִּי גָבוֹהַּ.

הַכֹּל הִבְעַרְתִּי פְּרָט לַגַּאֲוָה –

הִנֵּה חֶטְאִי רִאשׁוֹן, רְשֹׁם, אֱלוֹהַּ!