לאחי יקותיאל

פְּנֵי עֶלֶם־חֲמֻדּוֹת בְּעֶצֶם אֲבִיבוֹ.

טַל־אוֹר לוֹ עַל מֵצַח. שְׂעַר־כִּתָּן שְׂעָרוֹ,

מְתֻלְתָּל וְעָנֹג; אַדְמוּמִית לְחִי־זִיווֹ,

וְיֵשׁ נִדְמֶה: בְּשַׂר־שׁוֹשָׁן הוּא בְּשָׂרוֹ.

וְטָהֳרַת־שַׁחֲרִית עוֹד תַּעֲרֹף, וּנְהָרָה,

מֵעֵינֵי־הַשְּׁקֵדִים הַחוֹלְמוֹת בִּמְנוּחָה;

אַךְ קְצָת בַּת־הַצְּחוֹק לוֹ חֲדָשָׁה וְזָרָה

בַּתְּמוּנָה הַלֵּזוּ הַבְּרוּכָה.

בִּכְתֹנֶת־הַקַּיִץ לְלִבּוֹ רְוָחָה –

אַךְ בְּגִחוּךְ שֶׁל עֵינָיו כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ קָפָא.

מִלִּבִּי, בִּרְאוֹתִי צְחוֹק זֶה, פָּרְצָה צְוָחָה,

כְּמוֹ אֵימָה מִשָּׁם לִי נִשְׁקָפָה.

הַרָאָה לְפֶתַע, תּוֹךְ צַחֲקוֹ, אֶת שִׁנֵּי

הַמָּוֶת הָאוֹרֵב לַכֹּל – וַיֵּאָנַח?

כַּךְ מְגַחֵךְ הַפָּרָג שֶׁגָּמַל – וְהִנֵּה

עָלֵהוּ בַלָּאט רִאשׁוֹן צָנַח…

אודיסה, 1911.