דְּבַר־מַה לִי פִתְאֹם סָח אוֹר־סַהַר עַל הַקִּיר:

עַל חַיַּי אוֹבְדִים – וְנִפְסַק חוּט־דִּבּוּרִי,

וָאֵשֶׁב מַרְעִיד, עַד לְהִתְעַלֵּף מַחֲוִיר,

בִּמְסִבְּכֶם, וַאֲמַרְתֶּם: “סַהֲרוּרִי”…

וּבְעוֹד הַכּוֹס בְּיָדִי – פֶּתַע זָעָה כֹה

וְנֶהְפְּכָה… כִּי לִי נִרְאוּ בְקֶצֶף כּוֹס־הַשֵּׁכָר

הַחַיִּים, אָבְדוּ לִי, בְצַחֲקָם בּוֹ

בָּאוֹר – וְאָנֹכִי הִתְמַהְמַהְתִּי כַאן וָאֵחָר!

כַּאן, תּוֹךְ בִּעְבּוּעֵי־צְחוֹר,

הִשְׁתַּטַּח כַּחֲלוֹם שְׁבִיל פִּרְחֵי־אוֹר מַבְהִיקִים

אַךְ רֶגַע; וּבְהֵעוֹרִי – שָׁבוּ חַיֵּי־שְׁחוֹר

וְכָתְלֵי־כְרָךְ מְעִיקִים…

וָאֵבְךְּ – וַיַּעְכֹּר הִלּוּלֵיכֶם מְרִי־הַכְּאֵב;

לֹא אִישׁ – כִּי יֶלֶד תּוֹעֶה יִבֵּב בֵּין הַחוֹמות…

אַךְ הַכֹּל עָבַר כְּבָר – וּבְמַרְתֵּף שֶׁל הַלֵּב

הַיְבָבָה אֶנְעַל, עִם הַחֲלוֹמוֹת.

וְעוֹד בַּלֵּילוֹת עַל מִשְׁכָּבִי מִנִּי רוֹם,

יָדַעְתִי, שְׁבִיל־שׁוֹשַׁנִּים לִי בְלִי־הֶרֶף יָאִיר

וְקָרָא לִי… אַךְ גֶּדֶר־שְׁחוֹר חוֹצֶצֶת דֹּם

בֵּינִי וּבֵין הַשְּׁבִיל הַבָּהִיר…

ניו־יורק, 1912.