יֵשׁ מִלָּה, חֶמְדָּה גְנוּזָה לִי,

דְּבַר־אֵל מְחַיִּי.

חִידָתִי וּפִתְרוֹנִי בָהּ,

וְאִם אֶפְתֹּר – דַּיִּי.

אַךְ מִלָּה זוֹ – בְּנִבְכֵי־לֵב!

בִּקַּשְׁתִּי דְלוֹתָה,

וָאַעַל לִי מַרְגָּלִיּוֹת,

אַךְ, הָהּ! לֹא אוֹתָהּ…

בְּנִבְכֵי־לֵב, בִּמְצוּלוֹת־יָם

כֹּה רַבִּים פְּנִינִים;

וְלָמָּה אֵין מְשַׂמְחִים לֵב

וְאֵין מַרְנִינִים?

לִי צַר עַל פְּנִינַת־גְּאֻלָּה זוֹ,

בַּת־תְּהוֹם חֲבוּיָה:

הַחַיִּים חוֹלְפִים – וְשִׁירַת־אֵל,

לֹא בָא גִלּוּיָהּ…

1912.