כַּצִּפֹּרֶת לַחֲלַל־חַדְרִי

הָאִגֶּרֶת עָפָה.

עָבְרָה יָם… כְּתַב־יַד יַלְדָּתִי

עַל פְּנֵי הַמַּעְטָפָה.

בְּשָׁעָה זוֹ הָיִיתִי מֻטָּל

אָסוּר בַּעֲבוֹתִים

שֶׁל הַיֵּאוּשׁ אֶל מִטָּתִי,

מְהַרְהֵר: עוֹלַם־פּוֹתִים!…

בִּרְכַּת־אָבִיב בְּשָׂמִים דַּקִּים

פִּתְאֹם לִי הֵבִיאוּ:

עַל אִגֶּרֶת זוֹ הַקְּטַנָּה

פִּרְפֵּר לֵב – וְלִי הוּא.

מָה עֲבוֹתִים לִי, וְאִגַּרְתָּהּ

קְשׁוּרָה, דַּק, חוּט־שָׁנִי?

יְהִי! אֶטְוֵהוּ שׁוּב – וּפוֹתֶה

אֶהְיֶה־נָא גַם אָנִי…

נובמבר, 1012.