לֹא בִּקַּשְׁתִּי כְלוּם מֵאִתְּכֶם:
מַה־לִּי עשֶׁר? מַה־לִּי כָבוֹד?
אַחַת הִיא אֲנִי אֲבַקֵּשׁ:
אָשְׁרְכֶם שֶׁאָבָד…
הַכֹּל מִנְעוּ נָא מִמֶּנִי –
רַק לֹא אַחַת: מְאוֹר־פְּנֵיכֶם.
כָּעוֹפֶרֶת בִּשְׁמֵי־נַפְשִׁי
בָּא שְׁחוֹר־עַנְנֵיכֶם…
אַל דְּאֹב! קוּמוּ אוֹרוּ, צַחֲקוּ!
וְשִׂמְחַת־לֵב תְּהִי סָבִיב טְהוֹרָה.
אַף אֲנִי – עוֹד יֵשׁ בִּלְבָבִי,
יֵשׁ דַּי גִיל וָאוֹרָה.
בְּחוּט שֶׁל אַהֲבָה אֶחָד נַפְשִׁי –
מְנוֹרַת־זְהָבִי – כִי תַדְלִיקוּ,
חִישׁ לָכֶם מִשַּׁרְשְׁרוֹת־בְּדַלְחָהּ
אַלְפֵי תִקְווֹת־פָּז יַבְהִיקוּ…
אַךְ בְּלִי אַהֲבָה, אַהֲבַת־אַחִים,
חוֹלֶה לִבִּי, מֻכֵּה צִנָּה.
וּבְלִי קוֹרְטוֹב שֶׁל אוֹר־שֶׁמֶשׁ
נֶאֱלֶמֶת רִנָּה…
דצמבר, 1912.