בְּיוֹם זֶה הַבָּהִיר, יוֹם־חֹרֶף,

יֶתֶר קֹר לְבָתֵּי־הָאָבֶן.

“יָמִים שֶׁל אוֹר, אֵין בָּם חֵפֶץ”,

מַר הָגָה לִבִּי וַיָּבֶן.

שֶׁמֶשׁ אוֹר נִקְשֶׁה שׁוֹפַעַת,

צוֹבְעָה הַחַיּים בִּזְהָבָהּ:

יֵשׁ כָּאן הַכֹּל – רַק הַנִּיצוֹץ,

מִחְיַת־הַלֵּב, הוּא שֶׁכָּבָה.

חֲמִימוּת הַיַּלְדוּת הַתַּמָּה,

שִׂמְחַת הַנְּעוּרִים הַבָּרִים –

אִם לֹא כַקּוּרִים הַיְּתוֹמִים

יְרַחֲפוּ בַנְּגֹהוֹת הַקָּרִים?

שָׁטִים בַּנְּגֹהוֹת וְחוֹלְפִים

יִקְרֵי חֲלוֹמוֹתַי, מַאֲוַיַּי…

יֵלְכוּ! לֹא צַר לִי, כְּמוֹ יוֹם זֶה

אִם לֹא הֱיִיתֶם לִי, חַיַּי? –

דצמבר, 1012.