שָׁטִים הֶעָבִים בַּחֲלַל עוֹלָם צָעִיר,

עַל תְּכֵלֶת־הָאָבִיב הָרַכָּה יַאְפִּילוּ;

אַךְ בְּאוֹר זְהַב הַחַמָּה וּבְרוּחַ־הָאָבִיב –

יִמּוֹגוּ, יִנְהָרוּ, יָגִילוּ…

גַּם תְּכֵלֶת רְקִיעִי בְנַפְשִׁי נֶחְשָׂפָה,

זוֹ תְּכֵלֶת – עֵין־זָר בָּהּ לֹא שָׁלְטָה, וְלֹא עֵינִי:

בָּהּ הוֹלְכִים הֶעָבִים בַּלָּאט וּמִתְפַּזְּרִים, –

בְּרִית־שָׁלוֹם מִתְחַדְּשָׁה בֵין שְׁמֵי־אֵל וּבֵינִי…

1914.