בְּמוֹתִי קִבְרוּנִי בַגַּיְא…

לְמַרְגְלוֹת־יַעַר, בְּשִׁפּוּעַ־הַגִּבְעָה;

וּבָאָה כְנַף־רְנָנִים וְהִתְאַבְּלָה עָלַי,

וְיָשְׁבָה שָׁם כָּל יְמֵי אֵבֶל הַ“שִּׁבְעָה”.

אַחַר — לָהּ תָּעוּף לָעַד,

וְהִשְׁאִירָה אֶת קִבְרִי בִּיגוֹנוֹ עֲרִירִי…

וַאֲנִי דֹם אֲבָרְכָה, וּבְלֹא תְנוּפַת־יַד:

שָׁלוֹם הֲיֲי, הֲיִי שָׁלוֹם, בַּת־שִׁירִי! —

וְהָיָה יְגוֹנִי, יְגוֹן

הֲבָנַת־הַכֹּל, לִשְׂשׂוֹן־בָּצִיר חֲרִישִׁי,

כָּאֵזוֹב חֲרִישִׁי: וְנִגַּר שְׂשׂוֹן־

הַבָּצִיר וְחִטֵּא הַשְּׁדֵמוֹת לְמִשְׁעִי —

כִּשְׂרָף זַךְ, שֶׁעֵינוֹ כְעֵין

הַבְּדֹלַח, — וְקדְּשָׁן לְחַיֵּי־אַלְמָוֶת;

וְהִשְׂתָּרְעוּ לְפָנַי הַשְּׁדֵמוֹת הָהֵן

בִּיפִי־עַד לֹא־יִבֹּל שֶׁל יְרַקְרַק־עַצָּבֶת…

וּלְפָנַי הָעוֹלָם כְּמֵאָז

יְצַחֵק בְּאוֹרוֹת וּצְלָלִים עַל דְּשָׁאָיו;

יְעַטֵּר לְרֹאשׁוֹ יוֹם־יוֹם שֶׁמֶשׁ־פָּז —

וְהִזָּה לָעֶרֶב הַדָּם עֲלֵי קְלָעָיו…

לֹא נִרְאֶה לְעֵין אָדָם חַי,

בְּקִבְרִי אֲבָרֵךְ הָעוֹלָם בִּדְמָמָה;

וּמַרְאֵה הַיְרַקְרַק הַבָּהִיר לַגַּיְא

לֹא יִשְׂבַּע לָעַד חוֹר־עַיִן אוֹהֵב־אֲדָמָה…

נאות י’פרנסונוויל, אבגוסט 1914.