אַלְלַי, אָחִי, כִּי לְבֵנִים כֻּלָּנוּ

בְּיַד אֶחָד בַּנָּאִי,

הָעֹשֶׂה לוֹ מִשְׂחָק בְּטִיט: דַּם נַפְשֵׁנוּ —

וְהַבִּנְיָן עֲרָאִי.

כֹּה נַחֲלֹם אִישׁ־אִישׁ אֶת חֲלוֹמוֹ הַיָּפֶה —

וְלֹא שָׁלֵם, לֹא שָׁלֵם!

וּבְעוֹד הַכֹּתֶרֶת לַהֵיכָל נְשַׁכְלֵל —

הַהֵיכַל יֵעָלֵם…

וְקִנֵּאתִי בְּלִבְנַת־הַחֵמָר, הַשְּׁקוּעָה

בִּמְנוּחָה בַחוֹמָה,

וּבְאִזְמֵל־הַצַּעַר, מְסוֹס־לֵב, הִיא לֹא תַרְגִּישׁ —

כְּאֵב נֶפֶשׁ־הָאָדָם הַהוֹמָה…

נובמבר, 1915.