לוגו
על עמנואל הרומי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

ה' ל' (1279) – ה' צ' (1330)?

 

א

זכה עמנואל הרומי ושמו חי בזכרון העם היהודי וקיים בתולדות הספרות העברית זה למעלה משש מאות שנה – והן הוא לא היה כלל גדול בתורה (אם כי חיבר פירושים כמעט לכל התנ"ך ועוד ספרים לביאור המקרא בדרך הסמל והאליגוריה), ולא קנה איפוא את עולמו בשטח לימודי־הקודש, שהם לבדם יכלו להקנות שם לבעליהם בדורות ההם, ולא היה גם משורר “בחסד עליון” ולא בזכות הכוח־היוצר כבש איפוא את מקומו בחיי־האומה, כדוגמת גדולי משוררי ספרד, שאהבתם הגדולה לקדשי ישראל וליופיה של תבל כאחד היא שרוממה את שמם בקרב העם בדרך “חילונית”. מחברן של כ"ח “המחברות” – ילקוט רבגוני וחסר־מרכז זה של משלי־שעשועים ודברי־בידוח, משחקי־מלים וגיבובי מליצות ופיוטי־תפילה ואירוטיקה וליצנות – במה זכה כי ינון בספרותנו ויגיע עד זמננו?

אין זאת כי אם בזכות החילוניות, הגמורה והצוחקת, שהוא הכניס לראשונה לספרות העברית במשובת־חן נעלסה של נער נצחי, שאינו יודע כלל כובד־אחריות וכובד־ראש מה הם ושאי־אפשר כלל לבוא עמו בדין וכל קטרוג לא יגע אליו, כאשר לא ידבקו המים בנוצות הברבור, או האווז. – ואמנם גם רב היה הקטרוג עליו בחוגים הרבניים, כי ליצנותו שאינה יודעת מעצור ואינה נרתעת לפעמים גם מפני ניבול־פה היתה מורת־רוח עמוקה ליראֵי־שמים ועוררה שאט־נפש ביהודים אדוקים בדתם. אבל יתכן כי דוקה קטרוג זה היה בין הגורמים העיקריים לפרסומו בקרב העם. “מים גנובים ימתקו”, כידוע.

נקח את ספרו ונחזה בו. כל “המחברות”, חוץ מן האחרונה, היוצאת כביכול בעקבות דנטי בלי לבקש כלל את הדרך אליו, ערוכות בצורת משחק של שאלות־ותשובות בין עמנואל ובין “השׂר”, מיטיבו ואיש חסדו – גביר בעיירה איטלקית קטנה, שבביתו שימש עמנואל מורה־בית. “שׂר” זה עורר אותו, לדבריו, לסדר בצורה כזאת את כתביו הפזורים והמפורדים, למען יישאר לנצח גם שמו שלו, של “השׂר”. ועמנואל קשר את פרקי שיריו בשלבו לבינם קטעים סיפוריים בפרוזה חרוזה, ובאופן זה נמצא מחקה בבית־אחת גם את צורת vita־nuova של דנטי וגם את “תחכמוני” של ר' יהודה אלחריזי, שהיה בעצמו חיקוי למקאמות של חרירי, המשורר הערבי.

כיצד נקלע עמנואל לאותה עיירה ולביתו של אותו גביר? מי יודע? אולי הוכרח לעזוב את רומא בגלל איזה מעשה הוללות אשר בו נואל בחור זה ממשפחת הצפרוני ברומא להבאיש את ריחו בעיני הקהילה, ונדודיו הביאוהו לעיר־השדה כאשר נהפך עליו הגלגל והוא לא מצא לו מעמד בחיים. הלא כה דברו: “ותהי הדאגה אומנותי / והתלאה סחורתי / פעם בוכה פעם מקונן / ופעם לרואי מתחנן / חשךְ משחוֹר תארי / וצפד על עצמי עורי / – – – / ושׂמתּי מגמת פני לגלות בראש גולים / ולשקוד על דלתי האצילים / אולי אמצא נבון, ירוה במענהו צמאוני / ונדיב, אחשף לפניו צעיף פני. / אנכי בדרך ואלוהי אבי / נחני בית אדוני השר, איש כלבבי. / וכראותו אותי לא הייתי רע בעיניו / ונשאתי חן וחסד לפניו / ויאר אלי פניו/ ויביאני אל ביתו”…

אבל עמנואל היה איש עליז וקצת פאטאליסטן, כנראה, ואולי גם קל־דעת מטבעו, והדאגה היתה שנואה עליו. הלא כך כתוב באחד משיריו:

אִם הָאוֹפָן לְךָ הִתְנַכֵּר

וּזְמַן בּוֹגֵד לְךָ הִתְאַכְזָר –

הַשְׁקֵט וּבְטַח! כִּי הַמָּגוֹר

לֹא יִדְחֶה מַה שֶׁנִּגְזַר

חומד מישחק־ולצון היה בכל עת. כותב היה בצירופי פסוקים ושברי פסוקים מן המקרא, שנמצאו לו תמיד בשפע ובגמישות מפליאה ושהיה כורך בהם לפעמים כוונה אחרת ושונה לגמרה מזו שהיתה להם בתנ"ך – ובדרך זו ביקש לחקות את סגנון־הזמן האיטלקי, אותו dolce stil nuovo המצלצל בצחוק־זהב בהיר כלפי חוץ, אך קשה ויבש מבפנים, והיה מצרף לזה דברי התפארות וקילוס־עצמו, כדרך הפייטנים הערבים, וכך יצאה לו מין מזיגה משעשעת של “מאסכּארה” ערבית ומסכרד איטלקי. זו היתה איפוא ספרות־שרת לסיפוק האהבה העצמית ולשעשועי איש־החולין. ביחוד שימשה מטרה לחידודיו ולחיצי שנינתו – האשה. לדוגמה: “אין שומר לנשים / כי אם עיכור־הפנים”; “מה עשה הספר בבית הגבירה? / ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה”. – כמו פיגארו, איפוא. “מי הן בנות הבליעל? / אשר לא כרעו לבעל…” – והשׂר, מיטיבו, מתפעל מאוד מכל אשר הוא, עמנואל, כותב: “כראות השר השירים האיוּמים / חבלים נפלו לו בנעימים / וישתחו ארצה שבע פעמים / ויאמר: אמותה הפעם אחרי ראותי מבחר השירים והמליצות והודם / אשר לא עמד איש בסודם / למן היום אשר ברא אלהים אדם. / ברוך שחלק מחכמתו לבשר־ודם!”

“המחברות” יצאו לאור במהדורה בדוקה ושלמה על־ידי החוקר והביבליוגראף המובהק א. מ. הברמן. שירי עמנואל הרומי ראו אור לראשונה, כידוע, עוד בעריסת הדפוס העברי, בתקופת האיקוּנאַבּילים, בבית הדפוס של גרשום סונצינו, לפני 450 שנה ומעלה, כשלושים שנה אחרי מות גוטנברג – וגם לפני כן הלא הרבו להעתיקו בכתב־יד: והרי זה בלי־ספק סימן ששמו של עמנואל היה אז מפורסם למדי בעולם היהודי1.

ומתאר אני לי כי היה בזמנו של עמנואל הרומי, אי־שם באיטליה, גם משורר עברי בחסד עליון – הלא יתכן כדבר הזה? – והוא תלמידם של ר' יהודה הלוי ושל דנטי כאחד, ואך מפני שלא היה בו כדי לבדח דעתם של אנשי־חולין ולשעשע גבירים לא זכה שכתבי־היד שלו יועתקו בשקידה כזאת, כמחברותיו של עמנואל, והוא נשכח כלעומת שהופיע – וגרשום סונצינו לא יכול היה להדפיסו בשעתו. אשרי היודעים לשעשע את נפש בני דורם!

מכל מקום, עכשיו שמחברות עמנואל מונחות לפנינו בשלמותן יש בידנו לעמוד על טיבו של הספר במלוא היקפו ולהעריכו לאשורו.

 

ב

קודם כל: לפנינו, כאמור, ספר חילוני בהחלט. חילוני לא רק לפי החומר־הנושא אשר לו, אלא גם לפי רוחו ומבחינת אופיו האישי של המחבר. אפילו פיוטי־התפילה שבו אינם אלא כמין תרגילים ספרותיים של איש שכולו חול, והקודש אינו מעניינו כלל והוא בא רק להראות כי ידו רב לו גם בצורה ספרותית זו, הלקוחה מאוצר המסורת הדתית שלנו, אחרי אשר לקח לו למופת בשאר חלקי “המחברות” צורות ספרותיות נכריות וחילוניות, אם של הסונט האיטלקי (שהוכנס לספרותנו לראשונה בידי עמנואל – וזוהי זכותו!) ואם של פייטני ערב הישמעאלים והיהודים.

וכן ברור כי לפנינו פרי כשרון של חיקוי־והסתגלות מובהק עם קלות־כתיבה מפליאה ויכולת לשונית בלתי־רגילה. העברית של עמנואל הרומי הוא ריקמה חיה, עשויה מחוּליוֹת מאוּבּנוֹת: נוצצת היא כצבר של אבנים יקרות – האבנים עצמן הן מתות, אבל רומן רושם של חיים הוא. מוזאיקה עשירה ומזהירה זו של חרסי לשון וחצץ פסוקים מצטרפת תחת עטו לסגנון חי וקל ומפכּה, אשר יפעה לו ורוך לו. ואין כל פלא אם בעיני יהודי התקופה ההיא היה סגנונו של עמנואל באמת חידוש נפלא, באשר לא שיערו כלל כי אפשר לכתוב בעברית כל־כך חיה ושוטפת על דברים כל־כך עליזים ומבדחים וכי שפת־עבר, שהיתה להם רק שפה של דינים ושל עניינים הלכיים ונושנים, יכולה גם לצחוק צחוק מצלצל כזה. לגבי היהדות של הזמן ההוא, הפצועה והדוויה עוד מנחשולי מסעי־הצלב, היה צחוק כזה של נהנה מן העולם־הזה משהו בלתי־רגיל, מפתיע, ולגבי ‘בעלי־בתים’ יודעי־עברית, אך לא כל־כך אדוקים בדת, היה כאן גם משהו מושך את הלב.

קצת יותר מורכּבת היא השאלה: מקור יניקתו האמיתי של עמנואל הרומי – מהו? לכאורה, הלא דבר טבעי ומחוייב־הנסיבות הוא רוח סביבתו וזמנו תהא נוססת בו. זמנו היה זמן תחילת הרניסאנס, תקופה של שבירת חרצובות העבר, השתחררות ממורא־שמים קודר ומעיק של ימי־הביניים, אשר קיבלו את סיכוּמם השירי בחזונו הנשגב של דנטי, בן זמנו של עמנואל הרומי. תנופת־השתחררות זו של הדור ההוא היתה כרוכה בהתפקרות יתרה וברדיפת תענוגות מופרזת: האיטלקים בני דורו של עמנואל היו שטופים בעליצות־עגבים ובזחיחוּת־הדעת והיו נוטים להדרת־ראוה ולנצחונות חיצונים גם בשטח האינטלקטואלי והספרותי. בקשת ההישגים החיצונים שלטה בכל: בשטח חיי־המציאות היא נתבטאה בתאות הכּוֹח והאַלימוּת והתפארת האישית, הפורצת כל גדר של מוסר פנימי, אבל גם נקיה מכל צביעות שבכפיפות־למוסר כלפי חוץ; ובשטח חיי־הרוח היא נתבטאה בזה שהשירה, למשל, קיבלה אופי של תחרות־אבירים נעלמה, של זריזות־מעשה מלומדה, ותפקידה העיקרי (ובודאי גם זכות קיומה בעיני הרבים) היה מתן פרסום ותהילה לכובשים נערצים ולעריצים מפוארים. השירה שימשה את חדוות החיים ואת השגי השׂכל. ברם, ביחידי־סגולה נתבטאה התקופה גם ברוח אחרת. בקשת הנצחון־והתפארת קיבלה ביצירתם של הללו אופי רוחני של חביקת זרועות עולם מוסרית, כמו בדנטי, גאון השינאה והאהבה, או של טיפוח הערכין הנערצים ורוממות קניני־אנוש אהובים, כמו בפטרארקה.

אילו היה עמנואל הרומי משורר־יוצר, ולא רק מליץ־חרזן בעל עט סופר מהיר, כי אז ודאי היה מקבל השפעה לא רק מהצד השלילי של צביון התקופה ומפולחן־הגשמיות שלה, אלא גם מתגבורת החזון שבה, והיה נתפס לא רק להתעלסות השכלית והשטחית בהישגים של טכניקה ספרותית־אמנותית וכתיבה יפה, לתשמישם של “שׂרים” ודורשי שעשועים, אלא גם לרוחו הנאצלה של בן־זמנו הגדול, דנטי המחמיר בקודש.

 

ג

אמנם במחברתוֹ האחרונה, הכ"ח, שכתב “אחרי אשר עברו משנותי ששים”, הוא מעמיד פנים כמחקה את “הקומדיה האלוהית”, – על כל פנים מצד המבנה והמצע הספרותי – אך בלי שניסה כלל לחדור לרוחה, כאמור.

בחלקה הראשון של מחברת זו, “התופת”, יש גם מעט רצינות מתחת לקלות היתרה של החקאות, ודניאל איש־חמודות, המוביל את עמנואל, כמו וירגיל את דנטי, מראה לו את התופת כהתגלמות הגמול בנצח בעבור הרע שאדם עושה בחיים, אלא שעמנואל מקל על עצמו את תפקידו במאוד־מאוד ומטיל אל אשה של גיהנום רבים ושונים, בערבוביה, לפי רשימה בלתי־מסודרת. “ראיתי והנה שם אנשי סדום ועמורה / ועשׂו אשר בז לבּכוֹרה / ושם שמעי בן גרה / – – – שם פרעה נכה ופרעה חפרע / ושם גחזי המצורע / – – – שם בלעם בן בעור / – – – / שם עוג מלך הבשן / – – – שם אריסטוטלוס בוש ונאלם / על אשר האמין בקדמות העולם / – – – / שם אפלטון ראש למבינים / יען אשר אמר כי ליחשׂים ולמינים / יש חוץ לשכל מציאות / וחשב דבריו דברי נביאות” – ושם עוד רבים אחרים “חדשים גם ישנים אשר לא יספרו מרוב”. אבל הוא שם בתוך התופת גם איזה גביר יהודי מאנקונה, על אשר לא השתמש בהונו לעשות שום טוב בחייו, או “שני אחים ממראשה / היתה להם הכילוּת למורשה / – – – / היתה ידם צנועה / בתולה ואיש לא ידָעה”. – משמע כי הוא נוקט כאן בידו לפחות כלל מוסרי מסויים. – ואולם משנכנס עמנואל לגן־עדן (בחלקה השני של מחברת כ"ח) – מיד הוא פורק מעליו כל מורא של שכר־ועונש וחוזר ‘לסורו’, כלומר – לליצנותו הטבעית. כאן הוא פוגש את ירמיהו הנביא, כשמשמאלו אלישע ומימינו אליהו ואחריהם ברוך בן נריה. “ויושט ירמיהו אלי ידוֹ / ויאמר: ברוך שחלק לך מכבודו / ויאצל עליו מהודו / חי אני כי עטרה לראשי ענדתיך / וחותם על לבי ועל זרועי נתתיך / ובפירושיך אשר פרשת / “בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך” / לאוּ מפרשי הזמן להשיג פירושו / ואתה גללת ענפו ושרשו” וכו‘. – "עוד זה מדבר והנה ישעיהו הנביא בא / ויאמר אלי, שלום לך המפרש אשר בתוך הנביאים מחברי המקרא עמו / ובראותם אותי למרחוק הכירוני / ונמלא פיהם שחוק ובשם ה’ ברכוני"…

הצדיקים האלה מעלים את עמנואל “במעלות העדן הגבוהים” ומביאים אותו “אל אהל משה איש האלוהים”, ומשה אומר לו: “אשריך נשוי פשע, כסוי חטאה / מי שמע כזאת או מי ראה / איש כמוך בעל נפש נגאלה ומוראה / יפרש כהיום ספרי נבואה / לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת חיי עולם / רק בצדקת פירוּשיך המבארים כל נעלם!” –

כוונת הליצנות ברורה איפוא כאן למדי, אלא שבטוב לבו הוא מלגלג בראש־וראשונה על עצמו: אמנם הנביאים מילאו פיהם צחוק בראותם אותו, אבל כולם מטפחים לו על שכמו ומחבבים אותו – בגלל פירושיו.

משל למה הדבר דומה במקצת? – לפטרארקה, שסבור היה כי חיבוריו האסכולסטיים הם עיקר זכותו וראש מפעלותיו, ואילו אנחנו אוהבים אותו בגלל קומץ שירי אהבה חילוניים, שנראה אולי טפל גמור בעיניו הוא. אף עמנואל הרומי סבור היה כנראה, כי פירושיו לתנ"ך הם אשר יקנו לו שם עולם – ואילו לנו הוא רצוי דוקה בזכותן של כמה מחברות מלאות שחוק וקלות־ראש…

ועל כל זאת נשאר עמנואל הרומי שבוי ותקוע בבקשת־שעשועים מוחית והזייתית, מזיגה של אסתיטיות עם תרדמה רוחנית ושל גמישות־שׂכל עם יובש־נפש. יש כאן משהו מצביונו של בוקאצ’יו וה“דיקאמרון”; אבל בוקאצ’יו היה צעיר מעמנואל בארבעים שנה, לפחות, ולא יכלה איפוא להיות כאן שום השפעה, אלא שהיה משהו ברוח התקופה גוּפה שפעל בכיוון זה גם על יהודי איטלקי המפרש את התנ"ך, כעמנואל הרומי. אולם הרוח הזאת העמידה באיטליה, בדור שלאחרי עמנואל, את בוקאצ’יו יוצר הלשון האיטלקית החדשה, בעוד שבעמנואל הרי יש לנו רק אֶסתיט־ליצן, המשתעשע כלהטוּטר מפליא־לעשות במטילי־זהב וכדורי־קוניה של הלשון העתיקה בלי לפחת בה רוח־חיים חדשה, בעצם הדבר.

 

ד

השפעת הסביבה האיטלקית על עמנואל הרומי ניכרת איפוא רק בזה, שהוא נתפש לטשטוש־התחומים הפסיכי של התקופה, שהשכליות המשכילה וגם החוּשנוּת בת־הזולות שימשו בה בערבוביה וללא כל אפשרות הבחנה בין קודש לחול בתוך אבק־הזהב שהתאבּךְ מתחת לרגלי כוחות הרניסאנס הדוהרים־דולקים בפריצת הגדרים והאיסורים. ברם, איילוּת מהפּכנית זו אף היא נעדרת ברוחו של עמנואל, אם לא נחשוב למהפכנות את עצם העובדה, שהוא כתב בלשון־הקודש על נושאים שנחשבו לחילול־הקודש (וכן סבור היה, כנראה, טשרניחובסקי, שבמונוגראפיה שלו על עמנואל הרומי הוא מייחס לו משום־מה מדרגה גבוהה הרבה יותר מכפי הראוי לו בעצם הדבר ועונד לו עטרת תהילה מופרזת).

בעמנואל יש הרבה ממן הממרה (יחד עם הנער הנצחי), אך אין בו מן המורד ולא־כלום. נטילת־חירות נועזת־פוחזת זו של “המחברות” אינה נובעת מסגולות של מחדש, אלא להיפך – מתוך רפרפנות של טיפוס הנצמד לאלילי העולם הזה, הנמנע מלדרוש במופלא ממנו באשר אינו מסוגל להתעמק יותר מדי. רפרפנות כזאת הלא מן־ההכרח שתהא הולכת יד ביד עם חוסר כוח־יוצר.

ואכן יש להודות ולקבוע: אין למצוא סימן של כוח־יוצר במליצותיו החרוזות של עמנואל, למרות כל כוחו המילולי המובהק, הווירטוּאוֹזי, וברק הצחצחות שלריקוּע־התשבץ של לשונו, הגמיש כלהב־פלדה של חרב־תכשיט אשר גם נפנופה הו אלנוי. מרוח הרניסאנס המלאה לה יצרי יצירה סוערים לא קיבל עמנואל אלא את האדישות הכּוֹפרנית לגבי ההבדל שבין המקוּדש שבמסורת ובין חפץ־הרגע החופז – אולי מתוך חוסר כל יחס אמיתי כאל העיקרי והרציני שביסוד־עולם.

בשירי־השעשועים אשר כתב באיטלקית (כמה מהם מובאים בנספחות לכרך “המחברות” של ד“ר האברמן, בתרגום עברי מילולי, אבל משובש, מאת א”ש פרידברג, לקוח מס' “התורה והחיים” של מ. גידמאן) מעיד עמנואל על עצמו, במשיכת־כתפיים שבציניוּת תמימה, כי איש ‘לא איכפת לי’ הנהו; אין הוא יודע בעצמו לאיזה מחנה פוליטי־חברתי שבעולם הנוצרי הוא שייך – ברומא הוא גיבליני ובטוסקנה הוא גוולפי – ואך את הנעים לו הוא לוקח מכל צד שיהיה: “מן הנוצרים מאכל ומשקה, מדת משה הטוב מעט תענית, ממוחמד היקר את חמדת־הבשרים”; והוא קורא: “אמנם יהודי רע אנכי – – – אך אל הנוצרים איני מושיט חרטומי”. אגב, שיריו אלה, העשויים כדוגמת ‘הפזמונים ההמוניים’ (Rime volgari), שהיו מצויים בזמן ההוא (ושאחד מהם מוגש – מרחוק מאוד, כנראה – לשליט־עריץ של מילאנו) – דוקה ביניהם יש אחד, והוא מוקדש למשורר האיטלקי, בן זמנו, בוזוֹנאָ דאֶ גוֹבּיוֹ, שנשמעת בו נעימה של צער וסבל יותר מכל מה שיצא מעטו בעברית: מדבר הוא על דמעותיו, העולות מתהום לבו, משום שאלוהים יצר את הצער מתוך שעינו רעה בטוב, ומוסיף: “לבכות יכול גם נוצרי גם יהודי”.

טון אֵלגי זה יקר־המציאות הוא בשיריו העבריים, אם כי יש שהוא מתמלט לפעמים גם כאן. במקום אחד, לדוגמה, הוא קובל על הדור:

תֵּבֵל נִשְׁחַת, הוֹדוֹ נִפְחַת,

יָמִים־אֵימִים, בָּם מָשְׁחָתָם.

שֻׁנָּה טַעֲמָם, נִגְלָה מוּמָם,

הָה! כִּי שׁוּדְדָה אַדַּרְתָּם.

אֵין מִתְאַזֵּר, אֵין עוֹז אוֹזֵר,

חֵץ פִּתְאֹם הָיוּ מַכּוֹתָם.

נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה וּבְעִיר,

אֵין אִישׁ מֵעִיר, יָעִיר אוֹתָם!

רַק מִתְהַלֵּל, אוֹ מִתְהוֹלֵל – – –


 

ה

קלוּת־הראש וחוסר ההכרעה המוסרית, המציינות את עמנואל הרומי, נובעות ודאי לא רק מתכונתו האישית, אלא גם מצביונו של הטיפוס החברתי וההיסטורי שאליו הוא שייך. הטיפוס של יהודי איטלקי בתחילת ימי הרניסאנס שונה היה מיהודי שאר הארצות. אם כי גם הוא סבל לא־מעט מרדיפות הצוררים הקתולים – יותר חדוות־חיים היתה בו, אבל גם איזו רכרוכיות ימתיכונית. נחשול מסעי־הצלב וזוועותיו כבר עבר וכבר נשכח, כנראה, באוירה הצוחק של איטליה. והיהודי האיטלקי, עם כל מזרחיותו האופיינית, מסתגל היה בקלות אל דרכי הגויים שמסביבו, בלי הרגיש שום ניגוד בין סגנון־חיים זה ובין זיקתו לדת אבותיו ומצוותיה – אולי משום שדתיותו עצמה לא היתה מלווה רגש רליגיוזי עמוק. אף עמנואל הרומי כך: במחברת אחת כתב פיוטי תפילה, או הגות, כביכול, וּבשניה – דברי ליצנות וחידודי־אֵירוֹטיקה נבובים, ללא כל מלחמה בנפשו בין יסודות שונים אלה.

היהודי האיטלקי שלפני גרוש־ספרד קיבל, כנראה, מסביבתו הגויית רק את בהירות הרוח ואת קלות־המזג, שאינה נוטה ביותר לענני דאגה ולקדרות הנפש, אך לא קיבל את רוח ההגיון־והבניין של העולם הלאטיני. ואילו מצד המבנה הנפשי היה היהודי האיטלקי המשכוֹ של העולם המזרחי, השׁמיי, ואת תוכנו האינטלקטואלי קיבל מצינורות ערביים. כשם שחייו הדתיים ינקו מן המרכז היהודי בספרד, שצביונו וסגנונו היו ערביים (הכובש הנוצרי היה אוֹיב ליהודים ובודאי עוד לא הספיק להשפיע עליהם במשהו). לא ליכוד פנימי ואהבת־הסינתזה, כזו שאתה מוצא ביצירת ר' יהודה הלוי, יש בעמנואל הרומי, אלא ריבוי־פנים מפוֹרד, נתון לשלטון ההזייה ההפכפכת, המציינת את המזרח, אשר הספרות אינה לו חיפוש נתיבות ובקשת פתרון לצירוף של הנצחי עם המציאותי, אלא להיפך – מין תחום בינתיים בלתי־מחייב, אדיש גם כלפי אמיתו של הנצחי וגם כלפי אמיתה של המציאות ומשמש רק יצוע של פינוק ושיכחה ופריקת עול התביעה הרוחנית – ומשום כך היא, הספרות המזרחית, מפליגה כל־כך להנאתה בחידודי־שכל שטחיים, שאינם מובילים לשום מטרה (כערבּסקוֹת, שאינן יוצאות לשום תכלית), ובגיבוב מליצות שאין עמן כל הכרח פנימי. ואמנם ר' יהודה אלחריזי קרוב לרוחו של עמנואל האיטלקי הרבה יותר מר' יהודה הלוי (שקדם לו כמעט במאתיים שנה, והוא, עמנואל, מחוייב איפוא לדעתו היטב).

אברהם אבן־עזרא, שסר בדרך־נדודיו לאיטליה לפני שמונה מאות שנה, התפלא על דלותם הרוחנית של היהודים האיטלקים והתאונן, כידוע, על שמזלזלים הם בחקירת המקרא. אף הוא ביקש לעורר בקרב יהודי איטליה עניין ‘הומאניסטי’ בטיפוח העבר הספרותי הרחוק – ואמנם פעולתו לא שבה ריקם: בהשפעתו גברה שם, כידוע, ההתעניינות בחקר התנ“ך והעברית המקראית ונשתפר סגנון הפיוטים; הפייטנים עזבו אחרי גום את הקאליר וביקשו להם רעננות מן המקור – מן התנ”ך. ואין ספק כי ‘המקראיות’ המתלהלהת של עמנואל – אף היא גלגול מהשפעתו של אברהם אבן־עזרא.

אבל גם ההתקרבות ללשון המקרא וחקרוֹ לא יכלו לשנוֹת את מערכי נפשו של היהודי האיטלקי מעיקרם. רבים מישראל נוטים היו, כנראה, גם בגוֹלת איטליה לעשות יותר “כמקולקלים שבהם”. מאשר “כמתוקנים שבהם”. את הרישול הנפשי, התלישות מישובו של עולם (עקב העמידה מנגד לעולם הנוצרי השונא והמצר) וההפלגה בדברים מפיגי־חוּמרה, העולים ונמוגים כעתר עשן־ניחוח ואינם מחייבים לשום דבר – את זה, דוקה את זה, קלטו גם מן הצינור האיטלקי גם מן הצינור הערבי – והאחרון הגדיל, ודאי משום שהיה שמיי ומשום שהיו בו, סוף־סוף, סימוכין גם לרוֹך־המזג הימתיכוני של איטליה…

מחברות עמנואל הרומי הנן חתיכת מזרח בלב ההווי האיטלקי: ערימת רימונים מזימרת ערב במשׂכיות כסף של עברית משוקדת ומקושטת במקלעות ציצים ובפיתוחי סגנון “מוּסיבי” בלב האוירה הבּיצאנטינית־לאטינית של אותה איטליה רניסאנסית, משתעשעת־משתוללת כנמרה רבת חן־ואייל, שהיתה משחקת לתיאבון עם העולם העתיק, אבל תוקעת צפרניה בדורסנות בבשר־ודמו של רגע־ההווה, המעורר את תאוותה, בעוד היהודי מביט אליה, מירכתי רחוֹבוֹ, בהתפעלות ופחד.

אבל יתכן כי דוקה מזיגה היטרוֹגנית זו של יסודות הפכּיים בעמנואל הרומי היא היא מקור החן שלו בעינינו – חן־משוּבה של מעשי נערוּת, שבגלל הטבעיוּת וחומר התכלית שבהם אי־אפשר לראות בהם אוון. כי נער ישראל – ואהבהו.

ולפי שיש כאן תופעה של מעשה־נערוּת בישראל, ובשגם מעשה־נערוּת זה מלוּוה אהבה עזה אל הלשון העברית וחוש אֶסתיטי עם חדוות־חיים, אי־אפשר שלא להתייחס בחיבה אליה כּמות שהיא.


  1. ד“ר חיים ברודי ז”ל, חוקר שירת ימי־הביניים, שב והגיה, כידוע, את הספר לפני חצי־יובל שנים, ניקה אותו מן השיבושים המרובים שנתגנבו לתוכו במהדורות השונות, אבל הספיק להוציא לאור (בברלין) רק את שמונה הראשונות מעשרים ושמונה “המחברות”. החוקר והביבליוגראף המומחה, ד“ר א. מ. הברמן, השלים כאמור, את מעשהו של ברודי והוציא את ”המחברות“ במהדורה מחודשת (תש"ו) – הוצאת ”מחברות לספרות“, ת”א (שלא נוקתה מטעויות־דפוס).  ↩