הִקִּיפוּ כַצָּר הָרֵי הָרִים שֶׁל עָבִים נִזְעָמִים לַשְּׁחָקִים,

וְאָפֵל הָאֹפֶק הָרָם עַל רָאשֵׁינוּ כִּי נָטָה הַיּוֹם,

וּמֶרְחַב־יָהּ צַר, וְלֹא הָיָה בַחֲלָלוֹ דֵי אַוִּיר לִנְשׁוֹם,

וְנִדְמָה: לֹא יָשׁוּב עוֹד שַׂר־שֶׁל־הָאוֹר אֶת מַמְלַכְתּוֹ לְהָקִים;

וְנִדְמָה: נִמְסַָר הָעוֹלָם לָעַד בִּרְשׁוּת שְׂטָנִים־עֲנָקִים, –

אֲזַי, מִבַּעַד לְמִפְלְשֵׁי־זֶפֶת, הִתְגַלָּה כְלִיל־תֹּם

וַיִּלְחַשׁ לִי כּוֹכָב צָנוּעַ, כּוֹכַב־פָּז נִשְׁקָף מֵרוֹם

בֶּהָדָר, כִּבְשֹרָה מִשְּׁחָקִים אֲחֵרִים וַאֲחֵרִים אֳפָקִים. –

מַה־יֶּהְמוּ, מַה־יֶּחְמְרוּ בְשָׁעָה זוֹ גַלֵּי יַם־זֶָדוֹן, יַם־שִׂנְאָה!

שׁוּר! פְּשׁוּטוֹת־הַזְּרֹעוֹת תַּעֲמֹדְנָה שָׁם רִבֲבוֹת אִמּוֹת עַל חוֹף

וּבְיַם־דָּם טוֹבַעַת אֱמֶת אֲשֶׁר שׂוֹנְאָהּ עִם אוֹהֲבָהּ עִנָּה.

וּשְׂטָנִים־עֲנָקִים מֶמְשַׁלְתָּם כְּבָר פָּרְשׂוּ גַם עַל הָאֵין־סוֹף…

אַךְ בְּטַח: עוֹד הַחֲלוֹם לִישַׁעְיָהוּ קָבוּעַ כַּכּוֹכָב בִּמְרוֹמוֹ,

וְדוֹרֵךְ בְּשַׁלְוַת־נִצָּחוֹן עַל גַּלִּים זֵדוֹנִים, הֲדוֹמוֹ.

יוני, 1918.