אַלּוֹן צָעִיר וִיפֵהפֶה,

עֶדְיוֹ שֶׁל הָרְחוֹב!

אָבִיב בָּא לִכְרַךְ־יָם זֶה,

וְטוֹב לְךָ, טוֹב.

בַּצִּבְעוֹנִים, שִׂמְלַת־זִיו,

עוֹלָם כֻּלּוֹ שָׂשׂ;

אַף גַּם אַתָּה תָּשִׂישׂ, תִּיף

בְּכֶתֶר פִּקְעֵי־פָז.

גַּם כִּי יַקְדִּיר בֹּקֶר־אוֹר

עֶצֶב צָעִיר רַךְ–

בְּצַעַר־שְׁחוֹר, מְתוּק־הַקֹּר,

כְּמוֹ גַם רֹאשְׁךָ שַׁח.

אַךְ כִּי יֵעָל צֵל, וּמְלוֹא

עוֹלָם יָאִיר גִּיל, ־

בְּיַם שִׁיר־נְהָרָה אֲשֶׁר לוֹ

אַתָּה צְלִיל.

אוֹתָהּ שָׁעָה, מִי וָמַה

לְךָ שְׁאוֹן־הַכְּרָךְ?

בָּטֵל הוּא, וְכָל הָרַע –

בְּאוֹר הַיּוֹם הַזָּךְ.

בָּטֵל הוּא בִּפְרִיחַת־דְּמִי.

וֵאלֹהֵי־הָעִיר

יַחֲרִישׁ, יַקְשִׁיב, בְּרֹךְ־הֲמִי,

לְצִפּוֹר קְטַנָּה שִׁיר…

זיו, 1920.