בְּדוּמִיַּת לֵיל־אוֹר לוֹחֵשׁ קוֹל חָכָם עַתִּיק – נְאֻם תּוּקִידִידֵשׂ.

הָמָה בְאָזְנַי יַם־יָוָן בְּקִצְפּוֹ וּתְכֶלְתּוֹ – וַיָּנָס

צִלְלֵי חַדְרִי הַנָּם צִי־מִלְחָמָה, בוֹ שָׁט: אַף גַּם חִדֵּשׁ

רוּחִי בְּמִפְעֲלוֹת־גְּבוּרַת בְּנֵי אַרְצוֹ: כִּי חֵיל־פֶּלָפָּנֶס

צָר עֲלֵי פְּלַטֵּיאָה, חוֹמוֹת אָז יִבְנוּ עָלֶיהָ וָחֵל;

רָאוּ הַנְּצוּרִים כִּי אָפֵס לֶחֶם וְעֶזְרַת־אַתּוּנָא

מִתְמַהְמְהָה, – חֵרְפוּ אֶת נַפְשָׁם בַּסֹּעָה וּבְחֶשְכַּת־הַלַּיִל,

וְדֶרֶךְ הִבְקִיעוּ לָהֶם, בַּעֲשׂוֹתָם בְּחָכְמָה וּתְבוּנָה;

מָאתַיִם וּשְׁנֵים־עָשָׂר גִּבּוֹר, עָבְרוּ בַסֻּלָּם כָּל חוֹמָה –

וַתְּהִי לָהֶם נַפְשָׁם לְשָׁלָל. רַק אֶחָד מֵהֵמָּה בְּפַחַת

נָפַל בְּחֶשְׁכַּת־הַלַּיְלָה – וְנִשְׁאָר. בְּפַחַת־הָאוֹיֵב…

אֶקְרָא בַסֵּפֶר הָעַתִּיק, וְנַפְשִׁי בְרַחֲמִים בִּי הוֹמָה:

אוֹתוֹ הַגִּבּוֹר הֶעָלוּב – מֶה הָיָה לוֹ? יָרַד לַשַּׁחַת,

אִם שָׁב בְּשָׁלוֹם אֶל אִמּוֹ?… לִבִּי כֹה דוֹאֵב!

אבגוסט, 1920.